עיקר תוי"ט על שבת יד
משנה שבת, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחבירו:
(ב) (על הברטנורא) כ"כ רש"י והתוספ' כתב שאינו נראה דא"כ אפילו לצורך נמי לפטור אלא י"ל דאפילו במינו נצוד פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכתב הר"ן דהוא הדין נמי ברישא אינו חייב אלא לצורך אלא שאותן ח' שרצים אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל אינך דרך לצודן שלא יזיקו. ומתניתין ר"ש היא דמלאכה שאין צריך לגופה פטור ותימא על הר"ב והר"מ שלא כתבו שאינה הלכה:
(ג) (על הברטנורא) גמרא. ולפירוש שכתב משום מפרק ניחא שצריך לדם כדי להאכיל לכלביו. אבל לפירוש שמפרש משום צובע ואינו יוצא צ"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהיה צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועתוי"ט ולפירוש דמפרק הא דחייב בנצרר הדם אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה מחשבתו עיין פי"ב מ"ג:
(ד) (על ה) ה"ק ר"י בברייתא. ורבנן ס"ל שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים דהשתא דמי לעבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. טור:
(ה) (על הברטנורא) ומשום דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפכ"א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהתנן במ"ו פ"ח דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות:
(ו) (על המשנה) כל האוכלין. לאתויי טחול לשינים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשה להם וסד"א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ"ל וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ. גמרא:
(ז) (על המשנה) וכוס עיקרים. אע"ג דמרפא לזבה ולא מיעקרא כדאיתא בגמרא. קרי להו אינשי בשם עיקרים כדי שיהיה מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים:
(ח) (על המשנה) שמן עיקרין. נראה שר"ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות רש"י פירש כן בכוס עקרים:
(ט) (על הברטנורא) דחומץ מעלי להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי. גמרא:
(י) (על הברטנורא) גמרא. וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו הוא הדין דהוה מצי למיתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט. תוספ':
(יא) (על הברטנורא) והר"מ כתב והלכה כר"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהלכה כר"ש ולא מטעמיה דאילו ר"ש אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא: