קטגוריה:משלי כט טו

שבט = מטה, מקל המסמל סמכות.

1. לפי רוב המפרשים: משולח הוא "חפשי בלי עוצר בעדו" (מלבי"ם ביאור המילות), כמו (ישעיהו טז ב): "קֵן מְשֻׁלָּח" (מצודת ציון). "הנער שהוא משולח לרצונו הוא נעדר המוסר והחכמה, והוא בזה מביש אמו לרוע עניניו, עם שאליה ייוחס הרבה מרוע תכונותיו כי יאמרו האנשים כי היא סבבה זה עד שלא תקנתהו מוסר בקטנותו" (רלב"ג); "כי האב מייסר וזורק מרה לבנו כל מה שאפשר, אבל האם קופצת מצד אחר ומחבקתו ומנשקתו כדי להעביר את דאגתו ולהשקיט את בכיתו, ונמצא שהאב לא עשה כלום בכל שבטו ותוכחתו" (רמ"ד ואלי, וכן מצודת דוד).

2. ולענ"ד, משולח מלשון שילוח = גירוש, כמו (בראשית ג כג): "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם"; נער משולח הוא נער שמגרשים אותו מבית הספר והוא נמצא בבית עם אמו, מבייש ומצער אותה. וכך גם ב(משלי י א): "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב, וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ"*.

הפסוק קורא להורים לחנך את ילדיהם גם בבית - לא לסמוך רק על החינוך של בית-הספר. ללא שבט ותוכחת בבית, גם בית הספר לא יצליח לחנך, והילד יגורש ויבייש את הוריו בבית.

1. ישמעאל, בנם של הגר ואברהם, נהג בצורה מבישה ולא חכמה כאשר ציחק (לעג והשפיל) את יצחק אחיו, (בראשית כא ט): "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". לכן נצטווה אברהם לשלח את ישמעאל, שהיה עדיין נער (בראשית כא17), ויחד איתו שילח גם את הגר אמו, (בראשית כא יד): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר, שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד, וַיְשַׁלְּחֶהָ, וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (ע"פ רש"י). הגר אמו כמעט והתייבשה במדבר, (בראשית כא טו): "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם", עד שה' שמע בקול הנער והראה להם באר מים. כך, כל נער שאינו נוהג בחכמה עלול להיות משולח מביתו ולגרום בושה ויובש לאימו.

2. על-דרך הדרש, גם עם ישראל נקרא נער, (הושע יא א): "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי", וכשעם ישראל לא שמע אל תוכחות ה' שבתורה, ה' שילח (גירש) אותו מארצו, "וגם השכינה, שהיא סוד האם העליונה שלהם, שולחה עמהם, כעניין שנאמר", (ישעיהו נ א): "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם", "והבושה... היתה של השכינה, שהוכרחה כביכול לפגום את כבודה ולצאת אחרי בניה באויר הטמא של ארץ העמים" (רמ"ד ואלי פירוש שני).