פתיחת התפריט הראשי

משלי כט כה: "חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ, וּבוֹטֵחַ בה' יְשֻׂגָּב."

תרגום מצודות: החרדה שהאדם חרד בבוא עליו מקרה רע הוא יוסיף לו עוד מוקש, על כי לבו בל עמו קרוב הוא להיות נכשל בדבר קל; אבל הבוטח בה' ולא יחרד ביותר, הנה יתחזק אף מהמקרה אשר הדביקתהו מאז.

תרגום ויקיטקסט: מוקש (מכשול נסתר) נותן חרדה (בהלה פתאומית) בלב האדם; והבוטח בה' מאמין שה' נתן בליבו את החרדה כדי להזהיר אותו, נזהר ונשגב (ניצל) מהמוקש.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כט כה.


דקויותעריכה

חרדת אדם יתן מוקש - מה גורם למה?עריכה

לפי רוב המפרשים, החרדה גורמת למוקש, כלומר מי שפוחד - נכשל. אולם בפרק הקודם נאמר, (משלי כח יד): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"*, כלומר, דווקא מי שלא פוחד - נכשל. איך זה מסתדר?

1. יש הבדל בין פחד לבין חרדה: החרדה היא בהלה משתקת הגורמת לכך שהאדם אינו יכול לחשוב (ע"פ מצודת דוד); אולם הפחד הוא זהירות מבוקרת הגורמת לאדם לתכנן בתבונה את צעדיו.

2. החרדה היא בהלה פתאומית, בלתי נשלטת, הנובעת מחוסר אמונה: "החרדה, שמורה הבהלה הפתאומית, זה ייתן מוקש, וזה מורה שאינו בוטח בה'. אבל הבוטח בה' ישוגב ולא יחרד" (מלבי"ם); אולם הפחד הוא זהירות מודעת ונשלטת.

3. החרדה בפסוק שלנו היא חרדת אדם, חרדה מפני בני אדם, והיא מראה על חוסר בטחון בה'; אולם הפחד בפרק כח הוא פחד מפני ה' (ע"פ רבנו בחיי). וכך נאמר גם בספר תהלים, (תהלים נו ה): "...בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי, לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי" (תהלים נו יב): "בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי" (תהלים קיח ו): "ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם", ובלשון ימינו "הפוחד מהאחד - לא פוחד מאף אחד. ושאינו פוחד מהאחד - פוחד מכל אחד".

- אולם, לפי כל הפירושים האלה, היה ראוי שהפועל יהיה ממין נקבה - "חרדת אדם תתן מוקש".

4. לכן מסתבר יותר לפרש, שהמוקש גורם לחרדה; החרדה היא סימן למוקש שיש להיזהר ממנו. כך בעולם הרוח: "מוקש עבירה יתן חרדה לאדם" (רש"י), וכך לענ"ד גם בעולם החומר. פחד פתאומי או רעדה עשויים להיות סימן מה' שעלינו להיזהר ממכשול נסתר.

הקבלותעריכה

בועז הרגיש חרדה באמצע הלילה, (רות ג ח): "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו". החרדה הזאת נבעה ממוקש רוחני, "כי הסטרא-אחרא היתה חושבת להחטיאו במוקש הזה של אישה המזומנת לפניו", אולם, "בועז הצדיק היה בוטח בה' יתברך בכל ענייניו שלא תבוא תקלה על ידו, ולכן נעזר ונשגב ממנו ית', שניתן בליבו לקפוץ בשבועה כדי להכניע את יצרו, ועל-ידי-כך ניצול מן החטא, וזכה ליהנות בהיתר ממה שלא רצה ליהנות באיסור" (רמ"ד ואלי); ומכאן גם באופן כללי, "מוקש עבירה יתן חרדה לאדם" (רש"י).




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/29-25