פתיחת התפריט הראשי

משלי כט כב: "אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן, וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע."

תרגום מצודות: איש אף (הכעסן) - דרכו לגרות מדון (לחרחר ריב) עם הבריות; ובעל-חמה - רב פשע, כי בעת הכעס לא יבחין בתיקון מעשיו (וכמו שאמרו רז"ל "הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה נגדו").

תרגום ויקיטקסט: איש אף (הכועס בגלוי) מגרה מדון (מריבה); אך בעל חמה (הכועס בלב) גרוע יותר, כי נוקם בסתר ועושה הרבה פשע.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כט כב.


הקבלותעריכה

חכמי התלמוד דיברו הרבה על נזקי הכעס, למשל:

"אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר", (תהלים י ד): "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ, אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו".

"רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר", ([[{{{2}}}]]): "כַעַס" "בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ"*, "וכתיב", (משלי יג טז): "וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת"*.

""רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר ובעל חימה רב פשע" (בבלי נדרים כב), "כי הכעס הוא תוצאה ישירה מהחרטה על עוונותיו... החרטה אוכלת אותו וגורמת לו כעס וזעזועים" (דברי יעקב).

לכן רצוי להתרחק מכעסנים, (משלי כב כד): "אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף, וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא; פֶּן תֶּאֱלַף ארחתו[אֹרְחֹתָיו], וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ"*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/29-22