פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש תוכחות" האדם ישוב מחטא, או ע"י התוכחה או ע"י יסורים, ר"ל או שיראו לו ע"י וכוח השכל שדרכו לא טובה וישוב מצד הערת השכל. או אם הוא "איש תוכחות", ר"ל שמתוכח וסותר הראיות שמביאים לו ע"פ השכל, והוא עומד נגדם בוכוחים, יועילו לו היסורים וישוב מפני יראת העונש, אבל אם הוא גם "מקשה עורף", שהגם שבאו עליו יסורים אינו שב מרשעו, אז "פתע ישבר ואין מרפא", ר"ל ע"י שהוא איש תוכחות פתע ישבר, אמנם אם לא יקשה ערפו יהיה לו אז רפואת הנפש, שכמו שהגוף מתרפא על ידי סמים מרים כן הנפש תתרפא ע"י היסורים, אבל אם הוא מקשה עורף אין מרפא:


ביאור המילות

"תוכחות". המתוכח, כמו ואין בפיו תוכחות (תהלים ל"ח):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברבות צדיקים ישמח העם" - כי:

  • יתנהגו בצדק ובמשפט,
  • ויוקל עֻלָּם,
  • ויהיה שלוה בארמנותם,
  • וברכת ה' עליהם.

"ובמשול רשע ייאנח עם" - כי:

  • יכביד עֻלָּם,
  • ואין משפט וצדק במדינה,
  • ומארת ה' בביתם.

ואמר ברבות צדיקים ובמשול רשע,

כי הצדיק:

  • אינו מושל, שהממשלה היא ביד חזקה,
  • וכן אינו מנהיג לבדו, רק מתייעץ, וכולם ינחו את העם על מי מנוחות, והצדיקים מתרבים אז, אם בכמות, אם בריבוי וגדולה.

אבל הרשע:

  • מושל ביד חזקה,
  • והוא לבדו, כי לא ישא פני איש.


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש אוהב חכמה ישמח אביו", מדת האהבה הנטועה בנפש, אם ישתמש בה כראוי תהיה לאהבת החכמה והטוב והצדק, ואיש המשתמש במדת האהבה "לאהוב חכמה" הוא "ישמח אביו", כמ"ש בן חכם ישמח אב, כי אח"כ תבא החכמה בלבו ויהיה בן חכם, אבל המשתמש במדת האהבה "לאהוב זונות", הוא "יאבד הון" של אביו. וגם ידבר על צד הנמשל, אם יאהב חכמות חיצוניות שהם האשה זרה ונכריה וזונה הנאמרים בס' זה, יאבד הון הנפש אשר אספה מחקי החכמה, וחז"ל דרשו רועה זונות שמועה זו נאה וזו אינה נאה יאבד הונה של תורה, שזה על שאוהב נשים נכריות חכמות חיצוניות ולא יקבל חקי החכמה באמונה, רק חוקר עליהם משכלו ויגזור מה שהוטב בעיני שכלו מה לא, יאבד הון:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה", המלך והכ"ג היו מעמידים מכונות המשפט והצדקה, ר"ל המלך הוקם על לכונן משפט בארץ בין אדם לחברו, והכ"ג היה על משמרת בית האלהים, עבודת ה', ועל הוראה בתורה ומצות להעמיד הצדקה שהיא המצות שבין אדם למקום, וכשהיו שניהם הולכים בדרך ה' היו מעמידים הארץ, ואמר שלפעמים "המלך יעמיד את הארץ במשפט, והאיש תרומות יהרסנה" אם הכ"ג והכהנים תחתיו אין עוסקים לישר את העם רק לקבל תרומה ולהתעשר, יהרסו את אשר יבנה המלך כי באין עבודת ה' והאמונה והצדקה, גם המשפט לא יכון ואמר הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גבר מחליק על רעהו", על הוא מענין עול, אם "מחליק עול של רעהו" בחלקת לשונו ויאמר לו שאינו עולה, הוא "פורש רשת על פעמיו", שרוצה שיוסיף לעשות עולה עד ילכד ברשת, ודומה כהמחליק הדרך שבו תלך החיה ותיצוד ברשתו, כן יחליק רוכסי דרכי נפשו הרעים כדי שילכד ברשת העון ויכרת:


ביאור המילות

"על רעהו". שרשו עול וכן פרשתי למעלה (י"ז כ"ו), וכן בכ"מ כמש"ש:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בפשע איש רע מוקש" - הפשע עצמו הוא המוקש שבו יילכד האיש רע, ואז "צדיק ירון ושמח", כי אז נראה משפטי ה', כמו שכתוב (תהלים ט טז): "טבעו גויים בשחת עשו... נודע ה' משפט עשה, בפועל כפיו נוקש רשע - (אז) היגיון", כי אז ילמדו מוסר לבלי לעשות רע.


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יודע צדיק דין דלים, הצדיק" הוא מי שעושה מעשה הצדק, הוא "יודע דין דלים" יש הבדל בין דין ובין משפט, שהמשפט הוא דבר שמשפטו מבואר, והדין הוא הטענות בדבר שאין משפטו מבואר, ובכ"ז יודע הצדיק דינו בידיעה ברורה, שעל ידי שעוסק בפעולת הצדק יכיר עם מי הצדק, והרשע לא לבד שלא ידע הדין, כי "גם לא יבין דעת" גם דבר המבורר שזה נקרא דעת, שהוא המשפט המבואר לא יבין אותו, באשר הוא ברשעו דרכו הפוך מן הצדק והמשפט, ולכן לא יבין משפט הידוע ג"כ:


ביאור המילות

"דין". הבדלו מן משפט (ישעיה י' ב', ובכ"מ):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנשי לצון יפיחו קריה", אנשי לצון ע"י לצנותם יפיחו רוח חמה וסערה, ויפיחו כזבים ולה"ר ומפח נפש בעיר, אבל החכמים שמתנהגים כפי חקי החכמה ידעו להשיב אף, וגם ר"ל שעל ידי אנשי לצון יהיה פח ומוקש על העיר ומדה"ד הקשה, אבל ע"י החכמים ישוב אף ה' מעליהם אז יעוררו את העם בתשובה ויתפללו להשיב אף ורוגז ה':


ביאור המילות

"יפיחו". מענין מפח נפש, או מענין פח ומוקש:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש חכם נשפט את איש אויל", האויל הוא המטיל ספיקות על חקי החכמה, ואינו מאמין בהם, והנה החכם המתוכח עם הכסיל שגדרו שיודע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני תאותו, ירגז עליו באשר הוא חוטא מחקי החכמה בזדון, ואם יתוכח עם הפתי שהוא נוטה מחקי החכמה מפני שאינו מבין אותם, ישחק ויראה לו פנים שוחקות עד שיבינהו חקי החכמה, אבל אם יתוכח עם האויל, בצד א' "ירגז", כי הגם שיבינהו חקי החכמה לא יקבלם, כי ישוב ויטיל ספיקות בהם. ובצד אחד "ישחק" כי אינו עושה בזדון רק מפני שמסתפק וא"א לברר ספיקותיו, כי אין על חקי החכמה מופתי הדעת, ובין כך וכך "אין נחת", לא ימצא נוח להניחו בדרך החכמה, וגם על צד הנמשל, שה' כשירצה להשיב את האויל בתשובה, בין שיענישו, בין שיוסיף לו טובה כ"ז לא יועיל לו, כי ישאר בספקותיו ובלתי מאמין בשכר ועונש כלל:


ביאור המילות

(ט-יא) "אויל". כסיל. הבדלם בכל הספר, האויל מסתפק בחקי החכמה. והכסיל נלוז מהם מפני תאותו.

"יבקשו נפשו", כמו ועדת עריצים בקשו נפשי.

"ישבחנה", כמו משביח שאון ימים:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנשי דמים ישנאו תם וישרים יבקשו נפשו", לשון בקש נפשו בכל התנ"ך הוא שמבקש להרגו, ולא נמצא בשום מקום על האהבה רק פה, ולכן טוב יותר לפרש שאנשי דמים ישנאו תם וישרים, רק יבקשו את נפשו להרגו, או ר"ל וישרים (ישנאו) יבקשו נפשו, ר"ל שישנאו את האנשי דמים המבקשים נפשו לקחתה, ויאמר שאנשי דמים ישנאו את התם, ויבקשו עליו עלילות להרגו והישרים ישנאו את מבקשי נפשו ויריבו ריב התם:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל רוחו יוציא כסיל", הרוח הוא הכח המעלה הציורים על הלב, ורוב ציורי האדם הם רעים כמו ציורי הגאוה והקנאה והנקמה וכדומה, וכשהרוח מתרחב ומעלה הציורים האלה מעומק הנפש ויסער על פני הלב אז יתעורר כח המתעורר לפעול כפי הציורים האלה, "והכסיל" הוא מי שנלוז מן החכמה מפני תאותו, והוא "יוציא כל רוחו לחוץ", לא ישים מעצר לרוחו, רק יעלה ציוריו על הלב ועל פני הנפש, ויתנהג כפיהם, בתאוה וגאוה וכל מדות הרעות, אבל "החכם" הנוהג כפי חקי החכמה, הוא מושל על רוחו ולא יניחהו להתרומם מעומק הנפש ולעלות על פני הלב, רק "ישבחנה", היינו ישפיל את הרוח אל "אחורי" הנפש, שהרוח הסוער לעלות למעלה על פני הנפש ועין הלב, ישפילהו שישאר באחורי הנפש למטה, ולא יתראה לפניה, שע"י חקי החכמה ילמד לדכא ציורים הרעים בל יעלו על הלב רק ישארו צפונים בתהום הנפש למטה:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים", יש למאמר זה משל ונמשל, כפי המשל, אם המושל מקשיב לדברי שקרים אז המשרתים ישתדלו לדבר לפניו שקרים ולה"ר ולהשחית רבים, וכולם רשעים, ולפי הנמשל, הלב המושל כפי חקי החכמה כן גם משרתיו צדיקים, וציורי הנפש העולים אל הלב המושל באדם, יהיו כפי ארח החכמה ויצרי רשע לא יעמדו לפני כי באחור ישבחם, אבל אם הלב המושל מקשיב על דבר שקר, אז יתרוממו המשרתים הרשעים שהם הציורים הרעים, ויעמדו לשרתו להביא לפניו ציורי תאוה ושנאה ורוח רעה, ומוסב עמ"ש כל רוחו יוציא כסיל:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'", יש בו משל ומליצה הנאמר במדרש שו"ט סי' ז', שהדלות בא ליכנס אל התבה ולא הניחו נח מפני שלא היה לו בן זוג, בדרך פגע את שקר הולך אל התבה ונתחתנו זה עם זה, כדי שיהיה לכ"א בן זוג, והתנו ביניהם כל מה דשקרא מוליד פחתא נסיב, שמה שירויח השקר יקח הדלות, ועל מליצה זו אמר כי "רש" שהוא הדלות, "ואיש תככים" ומרמה שהוא השקר, "נפגשו" ונשאו זה את זה, ותורף המליצה שכ"א בפ"ע אינו ראוי להתקיים, אולם שניהם יחד יתקיימו, שיתקיים המרמה, כדי שמה שירויח במרמה יקחהו הדלות והרישות, ועי"ז יראו אנשים יקחו מוסר שמעשה השקר והמרמה לא יצליח, וז"ש שלכן "רש ואיש תככים נפגשו", שעי"כ "מאיר עיני שניהם ה'", עי"כ יפקחו עיניהם ולא יוסיפו לעשות מרמה, ותפר האביונה והדלות, וזה תכלית הפגשתם וחבורם וזווגם:


ביאור המילות

"תככים". משתתף עם תוך ומרמה, (שהכפולים ונחי העי"ן משתתפים תמיד):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מלך שופט באמת דלים", כסא המלך מכוננת על המשפט כמ"ש כן לצדק ימלוך מלך, ולפעמים יש דין מרומה, וצריך המלך לחקור אחר האמת, ואז "כסאו לעד יכון", כמו שהאמת הוא מהדברים הנצחיים:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שבט ותוכחת יתן חכמה", אם מכה את הנער "בשבט", ומוכיחו "בתוכחת" השכל, זה ילמדנו לקבל חקי "החכמה", כי בתוכחה לבדו לא יפעל על לב נער שציוריו רעים כנ"ל, אבל "הנער המשלח" ואינו מיסרו, יפריע חקי החכמה ולבסוף "מביש אמו" על שלא חנכתו כראוי:


ביאור המילות

"תוכחת". הוא בנחת. וזה הבדלו מן מוסר שהוא בשבט.

"ומשלח", שהוא חפשי בלי עוצר בעדו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברבות רשעים ירבה פשע, כשיתרבו רשעים", בין במספר, בין באיכות בגדולה והצלחה, כן "ירב פשע", כי כרובם כן יוסיפו לפשוע, אולם יש גבול לרשע וקץ לחשך, ואם ירבו פשע עד שתתמלא הסאה אז יאבדו, "וצדיקים במפלתם יראו", שכבר בעת שירבה פשע יראו בעין שכלם את מפלתם הקרוב לבא, ואחריו יראו בעין החושיי:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יסר בנך ויניחך", האב שאינו מיסר את בנו לבסוף ישנא את אביו ולא יהיה לו מנוחה ממנו, וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם וכו', וכ"ש שלא יכלכלהו לעת זקנתו, אבל ע"י "שייסר אותו" לא לבד "שינחהו" כי גם "יתן מעדנים לנפשך", שעי"כ ילך בחקי החכמה ואח"כ יוסיף אהבה וכבוד להוריו:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באין חזון יפרע עם", כשסיים חותם הנביאים את נבואתו, אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וכו' זכרו תורת משה עבדי, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל היו הנביאים באים במלאכות ה' להישיר את העם, אולם בעת שנסתם חזון, צריכים הם לזכור את התורה, וז"ש כי "באין חזון יפרע עם" ואז "ושומר תורה אשרהו" ישיג האושר ע"י שמירת התורה, שתעמוד במקום החזון והנבואה:


ביאור המילות

"יפרע". כמו כי פרעה אהרן, בפרוע פרעות בישראל:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה", העבד לא יקבל מוסר ע"י דברים, כי הבן חורין טבעו אנושי ויתיסר ע"י מוסר דברים, שמודיעים אותו יראת ה' וענשו, אבל העבד טבעו בהמי ששוט לסוס ומתג לחמור, לא דברים והגם שמותר לו מן הבהמה "כי יבין" הדבר, בכל זה "אין מענה", הדבור לא יכניע אותו, רק השוט והשבט. והמליצה מי שהוא כעבד הבלתי עובד, רק מיראת עונש, לא יכנע עד יקבל עונש:


ביאור המילות

"מענה". מענין הכנעה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו" הכסיל יודע חקי החכמה רק התאוה תוליכהו שולל לסור מחקי החכמה, ובכ"ז י"ל תקוה אם תסור תאותו אז ישוב ויראה אשר עוות, כי דבריו הם בעצם מסודרים ויודע האמת, אבל "מי שהוא אץ בדבריו" ומחליט לדבר תועה על ה' והשגחתו ולבזות את החכמה, הוא א"ל שום תקוה:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפנק מנוער עבדו, מי שמפנק עבדו" בל יעשה מלאכה "מנער", ע"י שהוא נער עדיין ואין בו כח, אז "אחריתו יהיה מנון", יהיה לו בו אונאה, כי יהיה בטל ממלאכה תמיד, אדרבה צריך להרגילו למלאכה ועבודה מנעוריו, שאז יהיה שוה כספו שנתן בעדו. והנמשל מי שמפנק הגוף שהוא עבד של הנפש בל יעבוד ויעמול בתורה ומצות מנערותו, כן ירפו ידיו גם בבואו בשנים, כי צריך להרגיל א"ע בעמל מנערותו:


ביאור המילות

"מפנק". תרגום מעדני מלך תפנוקי מלכא.

"מנון". שרשו ינה מענין אונאה:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איש אף יגרה מדון" - יש הבדל בין אף ובין חמה , שחמה היא החמה הפנימית, ואף הוא החיצוני:

  • מי שהוא איש אף , ואין לו חמה פנימית, ורוצה להרע לחברו, יגרה מדון , היינו יבקש דינים וטענות נגד חברו, שיהיה לו זכות נגדו להרע לו.
  • אבל מי שהוא בעל חמה פנימית, לא יבקש מסוה כלל להצטדק, רק הוא רב פשע, ויעשה רע בלא דין ומשפט כלל.


ביאור המילות

"אף", "חמה" - הבדלם למעלה, ובכמה מקומות.

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גאות אדם תשפילנו, המתגאה" מראה שאינו מבין ערכו שהוא ציץ נובל וכאין נחשב, וזה עצמו "תשפילנו, והשפל רוח" שהוא הקצה ההפך מן הגאוה, "יתמוך כבוד" וגם יהיה זה דרך גמול ועונש כמ"ש לפני שבר גאון וכו':


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד", הגם שלא גנב בעצמו, "רק שחולק עמו", ע"י שיודע מן הגנבה ואינו מגיד, ג"כ "שונא נפשו", כי בעת "ישמע אלה" שמשביעין ומחרימין את מי שיודע מן הגניבה אז חל עליו האלה להגיד "וכשאינו מגיד" תחול בו האלה:


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרדת אדם יתן מוקש" - הגם שאמר למעלה (משלי כח יד): "אשרי אדם מפחד תמיד", בכל זאת, "החרדה", שמורה הבהלה הפתאומית, זה "ייתן מוקש", וזה מורה שאינו בוטח בה'.

אבל "הבוטח בה' ישוגב" ולא יחרד, כמו שאמר הלל (ברכות ס א): "מובטח אני שאינו מאנשי ביתי", שנאמר (תהלים קיב ז): "משמועה רעה לא יירא, נכון ליבו בטוח בה'".


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רבים מבקשים פני מושל ומה' משפט איש", בני אדם כשיש להם משפט מות לפני המושל, הם מבקשים פניו שירחם עליהם, ויותר היה להם לבקש פני ה', כי "מה' משפט איש", והכל בהשגחתו, והוא יטה לב המושל כאשר יחפץ:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תועבת צדיקים איש עול", הטוב שונא את הרע והרע שונא את הטוב, עד שלכל אחד יהיה תועבה הדרך השני.