פתיחת התפריט הראשי

תוכן עניינים

פרק טזעריכה

פסוק יחעריכה

כברכת ה' אלהיך - שפטים ושטרים תתן לך וכו'עריכה

כתיב לעיל (דברים טז יז): כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ. וסמיך (דברים טז יח): שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ:    לומר שהברכה המצויה בישראל מאת ה' היא מסיבת השופטים, שאין רעה או טובה בא לעולם כי אם מסיבת הדיינים, שעל הדין העולם עומד, ולכן אם שופטים משפט צדק ברכה מצויה בעולם והדבר בהפכו. וכדברי רש"י ז"ל (רש"י על דברים, טז) על-פסוק (דברים טז, כ): "וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" "כדאי הוא מינוי הדיינים (הכשרים) להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם"


שפטים ושטרים תתן לך וכו'עריכה

(דברים טז יח): שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:    הקשה הרב בעל כלי-יקר זצ"ל וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. היל"ל ושפטו אותך, כי מלת אותך תבא במקום תִּתֶּן לְךָ. ובמקום וְשָׁפְטוּ היל"ל וישפטו, כי ושפטו אינו ציווי כי אם הודעת דברים שכך יהיה:   , ועיין-שם. והנראה לע"ד דשיעור הכתוב "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" הוא ציווי על הממנים השופטים שלא ימנו שופטים, כי-אם מאותם החכמים המחזירים בכל שעריך, כדרך שהיה מחזיר שמואל הנביא כנודע, להחזיר את העם למוטב באומרם אליהם, אלו השערים אשר ה' אלהיך נותן לך, הוא לשבטיך - בעבור זכות שבטיך הם שבטי יה בני ישראל סבא, ואם תאחוז במעשיו יתקיימו שעריך בידך, שופטים כאלו מודיע אני לך, שבודאי ושפטו את העם משפט צדק, ולכך אמר ושפטו לשון הודעת דבר.

ובמדרש: אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁנֵי דְבָרִים בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה, וְאֵלּוּ הֵם: הַנֶּפֶשׁ וְהַדִּין. הַנֶּפֶשׁ דִּכְתִּיב: (איוב יב י): אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְהַדִּין דִּכְתִּיב: (דברים לב מא): וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה הַנֶּפֶשׁ וְהַדִּין נְתוּנִים בְּיָדִי, שִׁמְרוּ אֶת הַדִּין וְאָנִי אֶשְׁמוֹר נַפְשׁוֹתֵיכֶם, הֲוֵי שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ:    ראוי לשים לב דמה קשר יש לדין עם הנפש עד שתלוים זה עם זה, שאם ישמרו את הדין - ישמור את הנפש. וכפי פשוטו נראה דכיון שעל הדין העולם עומד, וכשאין דין אין עולם, וכשאין עולם אין מציאות נפש בו, והוא על-דרך שפירשו מז"ל במאמר חז"ל "אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם וכו'" שהכוונה כיון שעל תנאי שיקבלו את התורה נברא העולם, ואם לאו חוזר לתהו ובהו כנודע, נמצא שאם לא היו מקבלים את התורה, חוזר העולם מיד לתהו ובהו, והיה שם קבורתם על-כן גם בנדון זה, כיון שעל הדין העולם עומד, כשאין דין מתמוטט העולם ונלקח נפשותיהם ממנו, לזה-אמר שמרו את הדין ואני אשמור נשפותיכם. ומצאתי במאמר ז"ל להרב בעל יד יוסף ז"ל שהרגיש מה שהקשתי ופירש וז"ל "שבא מאמר זה להוציא מלב שוגה ומפתי שלא יאמר איך הדינים שנושאם חומרי ופחות דיני השור והבור תנור וכירים, ישיבו הנפש למקום שחוצבה וינחילו לה ההשארות, לזה-אמר שהנפש והדין הם בידו של הקב"ה וכיון שהדין הוא מידו ולא נימוסי, יש לו יכולת לתת לנפש ההשארות, שגם הנפש היא מידו שאדם צר צורה אבל לא יוכל להשים בקרבה רוח ונשמה, רק השם הוא שיכול ליפח רוח חיים באפו, ויכולים הדינים כיון שהם מידו של הקב"ה ליתן ההשארות, דכתיב "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" ולא נימוסיי מיד בשר-ודם, דכתיב "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" אין לך רק מינוי השופט אבל הדין אלהי, "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" של צדיק העולמים" עכ"ל.

אמנם נראה לי עוד לפרש, איך תלוי הנפש בדין, שבשמור הדין שומר הקב"ה נפשו, והוא דכשאין דין מאן דאלים גבר ולוקח ממון חבירו, ולא ממון לוקח ממנו שהרי נפשו הוטל ממנו, שהרי הוא ובניו מתים ברעב על-דרך (משלי כב, כג): "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" , לכן כשיש דין, אמר הקב"ה אני אשמור נפשותיכם מדה כנגד מדה, לפי שעל ידי הדין אתם גורמים שיהיה נשמר נפש דעשוק והנגזל בקרבו, אשמור גם אני נפשותיכם והדבר בהפכו. גם קרוב לשמוע, שבא לרמוז המאמר הזה, כשיש דין כאן למטה - מכח שרואה הדין כאן למטה, עולה על זכרונו שכשם שנידון כאן הגוף על מעשיו בודאי שכך ידון הנפש גם-כן למעלה, ועל-ידי כך נזהר עצמו מלחטוא, ואם חטא חוזר בתשובה כדי שלא להביא נפשו בדין של מעלה, לזה-אמר הקב"ה "שִׁמְרוּ אֶת הַדִּין וְאָנִי אֶשְׁמוֹר נַפְשׁוֹתֵיכֶם", כלומר כשאתם משמרים הדין כאן למטה, אני משמר נפשותיכם מדין של מעלה, משום כי בודאי כשאתם עושים דין למטה יביא לכם לשוב בתשובה מיראת דין של מעלה, ונמצא עם זה שאני משמר נפשותיכם, כלומר משמר נפשותיכם מדין של מעלה כמדובר, והוא על-דרך (משלי כג, כו): "תְּנָה (בְנִי) לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" משום דעינא ולבא תרי סרסורי דעבירה, וכשנשמר מהעין והלב מובטח שלא יחטא, גם-כן כשיהיה דין למטה מובטח שנשמר נפשו מדין של מעלה. ויכולים אנו כפי זה להלביש עוונת המאמר במדרש, בלבוש זה וז"ל "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּין - אֵין דִּין, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דִּין - יֵשׁ דִּין, וּמַהוּ כֵן, אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּין לְמַטָּה, אֵין הַדִּין נַעֲשָׂה לְמַעְלָה, וּכְשֶׁאֵין הַדִּין נַעֲשָׂה לְמַטָּה הַדִּין נַעֲשָׂה לְמַעְלָה" עכ"ל. הנה במאמר זה פרשתי בחיבור אחר, אך כפי דרכנו נוכל לומר דזה עצמו שפרשתי במאמר הקודם רומז גם מאמר זה, והכוונה במקום שיש דין כאן למטה, אין דין למעלה, ובמקום שאין דין למטה יש דין למעלה, ומהו כן - ופירש הטעם משום שכשנעשה הדין למטה יתעורר האדם לחשוב שגם-כן יש דין לנפש במותו ונותן לבו שלא לחטוא ואם חטא יחזור, ובזה אין הדין נעשה לנפש למעלה, כי אין לעשות לה דין כיון שלא חטא, אבל כשאין הדין נעשה למטה, כיון שלא יתעורר האדם חוטא ונעשה דין למעלה לנפש, כמדובר.

ואפשר עם זה לומר, דזהו כוונת פסוק (דברים טז, כ): "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" דקשה מהו הכפל "צֶדֶק צֶדֶק", עוד להבין אומרו "אֶת הָאָרֶץ" את מה בא להרבות, גם להבין אומרו "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". אמנם כיון שעל-ידי שרואה האדם דין למטה, מתעורר לחשוב שכמו למטה יש דין הנוגע לגוף, מוכרח שגם למעלה יש דינים הנוגעים לנפש ונזהר שלא לחטוא כדי להציל מדין של מעלה כדפרשית, לזה-אמר "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" כלומר הטעם שאני מזהירך על מינוי הדיינים כדי שיהיה דין למטה הוא כדי שע"י כך "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" צדק במעשה הגוף וצדק במעשה הנפש, "לְמַעַן תִּחְיֶה" שתכנס בבחינת החיות שהצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם כנודע מרז"ל, שעל-ידי ראותך הדין למטה אתה מצדיק עצמך, "וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" לרבות הארץ הידוע ארץ החיים "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" לעולם הבא בשכרך.

ובזה יבא על נכון מאאמר הספרי, הביאו הילקוט וז"ל "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, מִנַיִין שֶׁמִּינּוּי הַדַּיָּינִים כְּדָאִי הוּא לְהַחֲיוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹשִׁיבָם עַל אַדְמָתָם וְלֹא לְהַפִּילָן בַּחֶרֶב, תַּלְמוּד-לוֹמַר לְמַעַן תִּחְיֶה וכו'", דקשה מה הכח הגדול הזה ממינוי הדיינים מכל מצות האמורות בתורה. אמנם הוא אשר דברנו, שמינוי הדיינים גורם לאדם שלא לחטוא בהיות נושא ק"ו בעצמו מדין של מטה, אם בדין של מטה כמה בייוש מגיע לגוף, מוכרח שיש גם דין לנפש וכמה מהבייוש והכלימה יגיע לה, ועל-ידי כך אינו חוטא ואם חוטא חוזר בתשובה כדי להציל מדין של מעלה, וכיון שכן ישראל מצדיקי' את עצמם, ולכן כדאי מינוי הדיינים להחייותם דייקא, כלומר לעשות אותם צדיקים שהם בחינת חיים כמדובר, ולהושיבם על אדמתם ולהצילם מן החרב דכיון שהם צדיקים, אין חרב עשו שולט בהם להורישם מעל אדמתם. והדברים סובלים פירוש על שכר הנפש. ג"כ כדאי מינוי הדיינים להחייות לישראל חיי הנפש ולהושיבם על אדמתם להושיב הנפשות על אדמת קדש גן עדן של מטה ולהצילם מהחרב הוא חרבו של מלאך המות להיות מיתתם בנשיקה.


פסוק יטעריכה

לא תטה משפט וכו'עריכה

(דברים טז יט): לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:    קשה למה לא קאמר ולא תכיר בוי"ו, וכשם שאמר "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד וכו'", ועוד דכבר בפרשת דברים הזהיר על הכרת פנים דכתיב (דברים א, יז): "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט". והנראה בזה דאומרו כאן "לֹא תַכִּיר פָּנִים" דמפרש הדבר המביא להטיית המשפט, דהיינו הכרת פנים ושיעור הכתוב כדי שלא תטה משפט לא תכיר פנים, וגם כדי שלא תקח שחד חשוב ושים נגד עיניך עונש השחד, ש"יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" שאינו יוצא מן העולם עד שיחסר מאור עיניו כאחז"ל, וגם ויסלף דברי הצדיקים שאמרו הדין כהלכתו והוא הופכו, וכמה עונש יגיע לו ובעלות כל זה על לבו לא יקח שוחד, ובחיבור אחר פרשתי על-פסוק זה.


פרק י"זעריכה

פסוק א'עריכה

שפטים ושטרים תתן לך וכו' - לא תזבח לה' אלהיך וכו'עריכה

(דברים טז יח): שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. (דברים טז יט): לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. (דברים טז כ): צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (דברים טז כא): לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. (דברים טז כב): וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ. (דברים יז א): לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא:    יש לדקדק מאי "לְךָ" ומאי "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" ו"לִשְׁבָטֶיךָ", ועוד אומרו "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" דפשיטא שהמשפט לעם הוא, וכבר רז"ל הרגישו מכל זה ועוד לאלוה מילין, עוד להבין אומרו "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים" דכבר אמר בפרשת (דברים א, יז): "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט". אמנם נראה לפרש דרך רמז שידוע שיש באברי האדם שופטים ושוטרים. שופטים הם המוח והלב המנהיגים את הגוף, ושוטרים כגון הכבד והמרה והטחול וכו', וכפי בחירתו של אדם מנהיגים את הגוף - אם לטוב ואם לרע, שאם נטה לצד הרע מצד בחירתו, הלב נוטה כל מחשובתיו לרעה וכן המוח ברעיוניו וברצונותיו, והשוטרים מתחזקים לעבירה ושאר כל האברים נמשכים אחריו, לזה-אמר "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" דייקא בגופך, "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" כלומר בכל שעריך שהכל ניתן במדה ושיעור, הלב לשים עליו דבריו של מקום דוקא כדכתיב (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וכו'" ולא דברי מינות, כדכתיב "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים". העינים לראות בתורה ובמצות על דרך דכתיב (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", ולהיות עוצם עיניו מראות ברע. הפה לדבר בתורה (קהלת ו, ז): "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" לעמלה של תורה ולא לדבר לשון-הרע ודברי נוולים. אזנים לשמוע דברי תורה דכתיב (ישעיהו נה, ג): "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם" ולא לשמוע דברי בטלה. חוטם להריח לברך להקב"ה ולא בשמים של ע"ז או ריח שעל בגדי אשה וכן בכל האברים אין להאריך כי הדברים יודעים, ולזה אמר דהשופטים והשוטרים אשר לך בגוף תתן אותם בכל שעריך, לתת שיעור לכל הדברים כדפרשית, "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ" שיתנהגו האברים על פיהם כי לשון שבט הוא שררה ומלכות, כמו (בראשית מט, י): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט" וכן (תהלים מה, ז): "שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ" וכן (משלי כב, טו): "שֵׁבֶט מוּסָר". "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" שהם כל אברי הגוף על-דרך שדרשו חז"ל "(קהלת ט, יד): "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט" עִיר קְטַנָּה זה הגוף, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט אלו אברי הגוף" שישפטו אותם משפט צדק שיטו כלם אל צד הצדק ולא לצד הרע כמדובר. וזהו "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט" כלומר לא תטה משפט שלהם מטובה לרעה, שבמקום שראוי שיראו העינים בתורה יראו ברעות, ובמקום שישמעו האזנים דברי תורה, שישמעו דברי ניוולים וכן כלם כנזכר, לא תטה המשפט "לֹא תַכִּיר פָּנִים" אל תסתכל בתואר פנים שלך, שזהו סיבה להתגבר עליך יצר הרע, ושיטו אבריך לצד הרע כאחז"ל גבי אותו נזיר (נדרים ט, ב) "תַּנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד, פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו יְפֵה עֵינָיִם וְטוֹב רוֹאִי, וּקְווּצוֹתָיו תַּלְתַּלִים, אָמַרְתִּי לִי בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה, אָמַר לִי רוֹעֶה הָיִיתִי לְאָבִי וְהָלַכְתִּי לְמַלֹּאות מַיִם מִן הַמַּעְיָין, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִי וּפַחַז יִצְרִי עָלָי, וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם, אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע! לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, בְּמִי שֶּׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִימָּה וְתוֹלֵעָה, הָעֲבוֹדָה שֶׁאְגַלֵּחַךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ", הרי כשמסתכל אדם בתואר פניו מתגבר עליו יצרו, לכן מזהיר "לֹא תַכִּיר פָּנִים" כדי ש"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט" אבריך לרעה, גם "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" לעצמך לומר אעשה חבילות של עבירות ואח"כ כדי למחול עליהן אעשה כנגדם חבילות חבילות של מצות, שעל דרך זה פירש רש"י ז"ל במשנה (אבות ד, כב) "שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד:    שאינו מעביר עבירה במצוה" גם אתה ולא תקח שחד במעשיך לומר אעשה עבירות ואח"כ אני מחליפם במצות, משום "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" ומבלבל דעתם ומסיתם לעשות כל רע ועל ידי כך "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" באומרם אני מתקנם אח"כ בעשותו חבילות של מצות כמדובר, אלא "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" אחוז מיד בדרכי הצדק לעשות חבילות חבילות של מצות בלבד, וזה ענין הכפל "צֶדֶק צֶדֶק" ולא לעשות תחילה חבילות של עבירות ואח"כ של מצות כי-אם "צֶדֶק צֶדֶק" בלבד, "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" שהוא החומר שעל-ידי התחלתך בעשיית מצות תרגיל בהם ותירש החומר שתמסר בידך להיות אתה מושל בו, ואם-תאמר איך אני יכול עם יצר הרע כי חזק הוא ממני, לזה אמר "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" שהקב"ה יעזרך ומוסרו בידך כאחז"ל (קידושין ל, ב) "אלמלא הקב"ה עוזרו - אין יכול לו", (יומא לח, ב) "ובא לטהר מסייעין אותו", והנה הגדרים גם-כן כדי שלא תלכד ברשת יצרך, ש"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה" דאֲשֵׁרָה נקרא כך בעבור שהוא מראה להם הדרך לבית ע"ז, מלשון (תהלים יז, ה): "תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי" כמו שפירש בעל מנחה בלולה ז"ל, גם אתה אל תחזיק עצמך לגדול כאילו כל העם תלוים בך להראות להם הדרך אשר ילכו בו, וזהו "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה" לך דייקא, לומר: שאתה "כָּל עֵץ" אתה עיקר העץ כוללות כל האומה, "אֵצֶל מִזְבַּח ה'" שהם ישראל, "אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" גדול מכלם, זהו יביאך שתמסר ביד יצרך, גם "לֹא תָקִים" ותרומם עצמך כ"מַצֵּבָה" משום שהגאוה דבר "אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" ויסתלק מעליך וישלוט יצרך עליך. גם "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא" כלומר כדי שתכניע יצרך שלא יתגבר עליך, שים נגד עיניך ממה שלא תוכל לזבוח לה' אלהיך דבר שיש בו מום, ותקח ק"ו לעצמך להזהר שלא ימצאו בך מום מעבירה כל דבר רע, כי תועבת ה' אלהיך הוא. וכפי הפשט נראה עוד בפסוק "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט" וכדי שלא תבא להטות משפט גבר, "לֹא תַכִּיר פָּנִים" אל תסתכל בפני הבעלי דינין להכיר מי הוא עשיר, מי הוא עני, שזה יביאך להטות הדין וליקח שחד, משום "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" כלומר מביא לדיין לומר שלא ראו חכמים היטב במה שכתבו הפך מהוראתו, "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" הדברים המצודקים יסלף אותם ואומר בהפך.

ובזה יובן מאמר בילקוט דף תצ"ד ע"ב וז"ל (ספרי על דברים טז, יט) "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים:    אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי עוֹלָמוֹ, עַד שֶׁיּוֹרֶה צֶדֶק בְּהוֹרָאָתוֹ. "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי עוֹלָמוֹ, עַד שֶׁיֵדַע מָה שֶׁמְּדַבֵּר" עכ"ל. דברי המאמר תמוהים הם. והנראה כפי האמור בפסוק ש"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" שהכוונה שאומר שהחכמים שכתבו הפך הוראתו לא ראו אור, אמר שיביאהו הקב"ה שלא יצא ידי עולמו עד שיורה בפיו איך חטא במה שהטה את הדין, ויורה צדק בהוראתו ויאמר הדין הוא כמו שכתבו חכמים ולא כאשר הוראתי, כי השוחד גרם לי. אי-נמי יביאהו עון השוחד שיתגלגל הדבר פעם אחרת שיצטרך מפני השוחד להראות ככתוב בדברי חכמים הפך מה שעשה בפעם ראשונה שאמר שלא הורו חכמים כדין, ובזה יתגלה חרפתו בקהל, שכל העם רואים את הקולות שתחילה אמר שבדין זה לא הורו חכמים כדין ח"ו, ואח"כ קאמר שהדין כאשר דברו חכמים, ומתגלה כי לצד הנאתו הוא נוטה וק"ל, "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:    אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי עוֹלָמוֹ, עַד שֶׁיֵדַע מָה שֶׁמְּדַבֵּר" הוא סילף דברים המצודקים מביאו הקב"ה שידע מה שמדבר דכשישאלו על הדברים שיסלף מה מבין בהן על פי הספר ויוציא האמת מפיו שלא יוכל להלביש באותם הדברים כוונתו הרעה שדן להטות הדין, וזהו עד שידע מה שמדבר יען אשר יתפרסם כי במרד ובמעל פסק הפך זה בעבור השוחד, שהרי מדבר בפיו הבנת הדין וכו', ונחזור לענין הפסוק דאומרו "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" רוצה-לומר שאומר שהיו החכמים עורים בדין זה ח"ו כיון שפסקו הפך הוראתו והוא על-דרך מה שאמרו חז"ל במלוה בריבית, (ירושלמי בבא מציעא ה, ח) "שאומרים אילו היה יודע משה רבינו ע"ה בטעם הריבית, לא היה כותבו בתורה וכו'" עוד יש-לפרש "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" שאינן משיבים נגד עיניהם שלקיחת השוחד סיבה שיתבזה בעיני מי שנתן לו את השוחד, שאומר כמה רשע זה שנטה הדין בשביל ממון על-דרך סהדי שקרי אגרייהו זילי וכו'.

אך ראוי לשים לב למה הפסיק בין דיני השופטים בעניין נטיעת אשרה. והקמת מצבה לא תזבח לה' דבר שיש בו מום. ועובד ע"ז, שדין זה היה ראוי לכותבו אצל נביא השקר שמדיחם לע"ז ואצל עיר הנדחת שנדחו אחר ע"ז, שהיה ראוי שאחר דיני השופטים יזכיר כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' ולא להפסיק בענין האשרה והמצבה וזביחת בעל מום ועובד ע"ז. והנראה בזה כי דברים אלו שהפסיק בהם הם גדר למה שאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד", והענין כדי שלא תטה משפט שים נגד עיניך "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך" שאסור לנטוע כל מין עץ אצל במקדש,וכתבתי בספר טעמי המצות הרבה טעמים על-זה, והא' שאין עש"ב שאין מלאך עליו שאומר לו גדל כאחז"ל (בראשית רבה י, ו), ואין ראוי להראות שליטת שום בריה לפני המקום, ואיך יטע עץ במקדש מקום משכן השכינה שיורה שם המלאך שררה וגדולה לומר גדל וכו', וכיון שאלהים נצב במקום המשפט, איך תטה את הדין כמורה שררה לפני המקום להטות הדין על מי שהוא חפץ, כאילו בעל הדין ח"ו כי המשפט לאלהים הוא, לכן בהשים נגד עיניך פעם איסור לא תטע לך עשרה כל עץ לא תבא להטות משפט. גם כדי שלא תבא להכיר פנים לא תקים לך מצבה אשר שנא הק אלהיך, כלומר שים נגד עיניך עניין המצבה שהיה בה שתי בחינות שתחילה היתה אהובה לפני המקום ואחר שהיתה חק לכנעניים, שנא אותה כדברי רש"י ז"ל, גם המכיר פנים לחבירו הוא אהוב לפני המקום אבל להכיר פניו בדין שנא ה'. גם כדי שלא תקח שוחד שים נגד עיניך לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום ותשא משם ק"ו לעצמך שאין ראוי שתעשה מום בעצמך בלקיחת השוחד בפני מי שנתנו לך באומרו ראה רשע זה שבעבור שעבוד הממון נטה עצמו מדרכי השם לשפוט דין אמת על-דרך סהדי שקרי האגרייהו זילו, ואם שלש אלה לא ישים נגד עיניו והטה המשפט והכיר פנים ולקח שוחד, הרי כי ימצא בך באחד שעריך איש וכו', וילך ויעבד אלהים אחרים וכו' כלומר נחשב כעובד ע"ז.

פסוק ב' ג' ד' ה'עריכה

כי ימצא בקרבך וכו' - והוצאת את האיש ההוא וכו'עריכה

(דברים יז ב): כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. (דברים יז ג): וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. (דברים יז ד): וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. (דברים יז ה): וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ:    יש להסתפק:

  • ספק א': אומרו "כִּי יִמָּצֵא" ולא קאמר "כי יהיה בך".
  • ספק ב': אומרו "בְקִרְבְּךָ" דכיון שהיה באחד משעריו ודאי שהוא בקרבו.
  • ספק ג': בשעריך היל"ל, מאי "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ".
  • ספק ד': מאי "לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ" דכיון שעושה הרע בעיני ה', ממילא שעובר בריתו.
  • ספק ה': אומרו "לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי", דמשמע דיש מצבא השמים שציוה לעבוד ח"ו.
  • ספק ו': להבין למה הוצרך לומר "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ" שכיון שהוגד לו הדבר, ודאי שמע.
  • פסק ז': להבין אומרו "וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל".

אמנם בתשובה אחת יותרו כל הספקות כלם, והוא שכל דבר דומה אל השורש, והנה ישראל כיון שהם שורש אברהם יצחק ויעקב אשר מאסו בע"ז והכריזו אלהותו יתברך בעולם והכניסו כמה נפשות תחת כנפי השכינה כאחז"ל, כל האבות גיירו גייורים והיו מוסרין עצמן על קדושת שמו יתברך, אם-כן רחוק וקרוב לנמנע שימצא מזרעו עובד ע"ז בהיות מודה שיש בה ממש חלילה, וכאומרם חז"ל (סנהדרין סג, ב) "יודעים ישראל שאין ממש בע"ז ולא היו עובדים אותה כי אם להתיר להם עריות" ואם ימצא - לא ימצא כי אם אחד, ולזה לא קאמר כי יהיה איש, דמשמע שהדבר קרוב להיות כן בישראל, אלא "כִּי יִמָּצֵא" שאירע פעם אחת בעולם שימצא, ואם ימצא לא יהיו רבים, ולא מיעוט רבים שנים - איש ואשה, אלא איש אחד או אשה אחת, ואפילו זה "בְקִרְבְּךָ" מתכסה ומסתתר בחדרי חדרים ולא ב' יחד, אחד בכל עיר כי אם באחד מעריך "בְּאַחַד" מ"שְׁעָרֶיךָ" בלבד, "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" ושכוונתו יהיה להכעיס "לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ" ולתת כח בע"ז בסוברו שיש בה ממש, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וכו' ו"לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם" השתחוה להם בעבור " אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי", "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" בלבד אפשר שימצא שעובד עבודה זרה להכעיסני בעבור שלא צויתי לעבוד, כי רבים מישראל לא נחשדו על-כך חלילה שדומים לשורשם, ואם עבדו ע"ז לא להכעיסני נתכוונו כי אם להתיר להם עריות, כי כבר ידעו שאין ממש בע"ז, ואפילו על היחיד אם נמצא "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ" בעיני שכלך "וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" שנמצא מי שעבד ע"ז בהיותו סובר שיש ממש בע"ז, אז "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה" "וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים" בעולם הזה "וָמֵתוּ" בעולם הבא, וכיון שהדבר רחוק להאמין אמר "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת" ודוק.


פסוק ו'עריכה

על פי שנים עדים וכו'עריכה

(דברים יז ו): עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד:    קשה אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך שלשה, רש"י ז"ל "לְהָקִישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנָיִם, מַה שְּׁנַיִם עֵדוּת אַחַת, אַף שְׁלֹשָׁה עֵדוּת אַחַת, וְאֵין נַעֲשִׂים זוֹמְמִים עַד שֶׁיִּזֹּמּוּ כֻּלָם" ע"כ. ודברי רז"ל בפרק א' ממסכת (מכות ה, ב) ידועים ["אִם מִתְקַיֶּימֶת עֵדוּת בִּשְׁנָיִם לָמָּה פֵּרֵט שְׁלשָׁה? אֶלָּא לְהָקִישׁ שְׁנָיִם לִשְׁלשָׁה, מַה שְׁלשָׁה מִזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם, אַף שְׁנָיִם יִּזֹּמּוּ שְׁלשָׁה, וּמִנַיִן אֲפִילּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד-לוֹמַר עֵדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, אַף שְׁלשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין, וּמִנַיִן אֲפִילוּ מֵאָה, תַּלְמוּד-לוֹמַר עֵדִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַשְּׁלִישִׁי לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחְמִּיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵּא בְּאֵלּוּ, וְאִם כֵּן עֳנַשׁ הַכָּתוּב לְנִטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵירָה, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לְנִטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה, וּמָה שְׁנָיִם נִמְצָּא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה, אַף שְׁלשָׁה נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה, מִנַיִן אֲפִילוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר עֵדִים"], אך כתב בעל מנחה ז"ל "דאמר שנים או שלשה להודיענו כמו שבשנים צריך דרישה וחקירה, כן בריבוי העדים צדיק דרישה וחקירה, ולא נאמר כיון שהסכימו רבים בזה העדות, הנה הוא אמת" עכ"ל ונכון.

ולענ"ד נראה שבא הכתוב ללמדנו שאם באו שני עדים והעידו על זה שעבד ע"ז ומתחייב זה בעדותם לעקרו מן העולם ולבער הרע מישראל, ויש לעדים שכר לעולם הבא על זה, אם יבא שלישי עליהם להשתתף בעדותם נאמר דכיון שהעדות מתקיים בשנים אין שכר לשלישי או אם רבים באו להעיד על השנים שאין להם שום שכר, תלמוד לומר "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת", נחשב כאילו כלם גרמו לבערו ולכלם יש שכר שוה לעולם הבא, שהרי הקיש שלשה לשנים, ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר עדים, על דרך שדרשו חז"ל בענין אחד, או אפשר שבא ללמדנו שלא נאמר דבר הנעשה ספני שנים היה בדעתו הרשע ונתחזק לחטוא בפניהם בסוסרו יכול אני לשחד שנים בממון שלא יגידו מה שראו, אך אם היה הדבר בפני ג' ואין צריך-לומר רבים, שאז אין יכול הדבר להיות נעלם שאם השנים ירצו להעלים הדבר, השלישי יגיד הדבר על דרך שאמרו חז"ל לא יקח אדם שתי נשים ואם לקח אדם שתי נשים, יקח עוד שלישית, שאם ההתים נתיעצו להורגו, השלישית מגלה לו, וכיון שאין דבר בעולם שיהיה בשלשה וכל-שכן ביותר משלשה שיהיה בהסתר, נאמר שזה שחטא בפניהם לא היה בדעתו, נשחטה וחטא, דעל מה הובטח שלא יגידו עליו להורגו, ואם-כן ינצל מן המיתה, לזה-אמר שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, בין שיהיו שנים בין שיהיו שלשה או עד מאה, דלכן כתב עדים כאחז"ל, מכל מקום יומת, ואין לומר כיון שחטא בפני מי שלא יכול להסתיר הדבר, שוטה היה באותה שעה.

אך יש לדקדק, דכיון דקאמר "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" מה צורך לומר "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד", שהרי קאמר שאין להמיתו כי אם בשנים או בשלשה דוקא, ונראה שפירשו כך: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים" ואפילו הדיוטות "יוּמַת הַמֵּת" כיון שהם כשרים להעיד, אבל "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד" ואפילו חסיד שבחסידים, שאם לא היה מזהיר שלא יומת עפ"י עד אחד הייתי אומר הדיוטות צריכים שנים או שלשה, אבל אחד מיחוד מוחזק בחסידות יהיה נאמן כבי תרי, לכך הוצרך לומר "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד" לעולם, ורז"ל במסכת (מכות ו, ב) פרק א' הרגישו מזה ופירשו "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד, אָמַר רָב זוּטְרָא בָּר טוּבְיָא אָמַר רָב: מִנַיִן לְעֵדוּת מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא פְּסוּלָה, דִּכְתִּיב לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד, מַאי עֵד אֶחָד - אִילֵימָא עֵד אֶחָד מַמָּשׁ, מֵרֵישָׁא שָׁמַעַתְּ מִינָּה - עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אֶלָּא מַאי אֶחָד, אֶחָד אֶחָד" ע"כ.

עוד נראה עם מה שכתב הר"ב המפה ז"ל בהלכות עדות סימן כ"ח סעיף א' מהגהות מיימוני "עד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא א' לידי שבועה או בדבר איסור לאפרושי מאיסורא וכו'". וזהו הרומז כאן "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד", כלומר להמית לא יעיד אחד, לאפוקי לחייבו שבועה או לאפרושי משבועה יעיד אחד, ולכן חזר ואמר "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד". והוא מעין מה שפירש בעל ספר אמרי נועם ז"ל בסדר זה על-פסוק (דברים יט טו): לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ. דקשה למה ליה למכתב בְּאִישׁ, לכתוב סתם לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטא, ויש לפרש דלהכי נקט קרא אִישׁ, דאתא לאשמועינן דדוקא בְּאִישׁ אינו מעיד עד אחד, אבל יש עדות אחר שאחד מעיד, באשה שמתה בעלה ואין שם עדים אלא עד אחד, ומשיאין אותה על פיו כאשר אמרו חז"ל, שמתוך חומרא שהחמירו לה בסופה, הקלו לה בתחלתה, ולהכי נקט בְּאִישׁ:    עכ"ל. עוד נראה עם מ"ש הרב בית-יוסף בהלכו תעדות סימן כ"ח סעיף י' "אִם הָעֵדִים אוֹמְרִים עֵדוּתָם מְכֻוֶּונֶת בְּלָשׁוֹן אֶחָד מַמָּשׁ, יֵשׁ לַחוּשׁ שֶׁמְּשַׁקְּרִים וּבְעֵצָה אַחַת כִּיוְּונוּ לְשׁוֹנָם, וְצָרִיךְ לַחֲקוֹר וְלִדְרוֹשׁ אוֹתָם" ע"כ. ונראה דזהו הרומז כאן "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" כלומר שהעידו שנים נפרדים בדבריהם, רצונו לומר שלא היה עדותם מכוונת בלשון אחד, אז אין לחשוד על עדותם ויומת המת. אמנם לא יומת על פי עד אחד, כלומר כששניהם כאחד, כיצד שעדותם מכוונת בלשון אחד עד שיחקרו הרבה בעדותם וק"ל.

ובמסכת (ברכות יח, ב) פרק ג' "יוּמַת הַמֵּת, חַי הוּא וּקְרָאוֹ מֵת, אֶלָּא מִכַּאן לָרְשָׁעִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִין מֵתִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל כא, ל): " וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע", אֲבָל הַצַּדִיקִים אֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִין חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כג, כ): "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִ" וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ט, ה): " כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ"" נראה לבאר כיצד הוא הדבר שרשעים אפילו בחיים קרויין מתים והדבר בהפכו בצדיקים. והוא בדין דקיימא לן על מי שנשבר מפרקתו או נשחתו לו רוב סימניו שחשוב כמת ממש, שבודאי אין לו חיים וכו', וכיון שכן שאעפ"י שעדיין חי מח יחשב וכו', והנה הרשע כיון שחטא גזרו עליו מיתה מן השמים, אך שעושה הקב"ה חסד עמו להמתין לו, אולי ישוב אך בעוד שאינו שב מת נחשב כיון שכבר המיתוהו מן השמים ואעפ"י שעדיין חי, הוא חשוב כמת כיון שאין לו עוד חיים אם אינו שב. אך הצדיק על כל מצוה שעושה, מוסיפים לו חיים והחיים גם הם בעולם שכולו טוב בעולם שכולו ארוך כדרז"ל על פסוק (דברים כב, ז): "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" ונמצא שאפילו במיתתו קרוי חי כי אז הולך להשיג החיים. עוד נראה על דרך אחר שהרשעים כיון שהלכו אחד יצר-הרע הוא שטן הוא יצר-הרע הוא מלאך המות, נמצא שמסרו עצמם ביד מלאך המות ועומדים תחת רשותו, וכיון שכן כל עת שירצה לשופטן ולהמיתם הרשות בידו, ועל זה אמרו רז"ל רשעים יצר-הרע שופטן, וכיון שכן כנפול דמי ואפילו בחייהם קרויין מתים דתמיד מוכנים למיתה, לא כן הצדיקים שמסרו עצמם ברשות אלהים חיים ומלך עולם שהוא חי וקיים לעולם, וכיון שדבקים עמו גם הם חיים לעולם ואפילו במיתתם.

פסוק ז'עריכה

יד העדים תהיה בו וכו'עריכה

(דברים יז ז): יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:    צריך להבין למה חייבה תורה שיד העדים תהיה בו בראשונה, ונראה דכיון שמדת רוב בני-ישראל מתפחדים ומצטערים הרבה לראות שפיכות דם או הריגת איזה אדם שכמעט מתעלפים מראות, ואפילו להמית פרעוש א' אין מטבעם שהם רחמנים בני רחמנים, ולכן בהיותם העדים יודעים שהם עתידים לשלוח יד תחילה על זה שמעידים עליו, בראותם לזה שהולך לחטוא משתדלים בכל מעשה כחם לשומרן כדי למונעו מלחטוא, יען שלא יבואו לכלל זה להמיתו, כי מתפחדים ומצטערים כמדובר. ואין להקשות אם הטעם זה, מעיקרא יסתירו עדותם ולא יעידו כלל כדי שלא לבא לכלל זה, אלא כיון דכתיב (ויקרא ה, א): "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" לא נחשדו שיעברו על לאו "אִם לוֹא יַגִּיד וכו'" ואחר החיפוש בתר חיפוש מצאתי בספר מנחה בלולה ז"ל שהרגיש מזה ופירש וז"ל "יד העדים תהיה בו בראשונה וכו' כי זה הפועל היה כדי שידקדקו בעדותם שיהיה אמת, שאם היה שקר תקשה עליהם יותר הפעולה הזאת מעדות שקר, כי בני-ישראל רחמנים הם וכו', או כדי לפרסם לכל משפט הצדק שנידון בעדים והתראה" ע"כ. עוד נראה לי "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה" שאם העידו שקר דמו על ראשם, כי הם השופכים דמו ובית דין וכל ישראל נקיים שהם עשו כל החקירות והדרישות שיכלו לעשות והוא טעם פשוט. טבזה יבא על נכון אומרו "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" וּבִעַרְתָּ אותיות וערבת, כלומר דם זה מקרבך ערבת אותה ביד העדים, שאם העידו שקר הם ערבים על דמו של זה, והוא רמז נכון.

פסוק יאעריכה

על פי התורה אשר יורוך וכו'עריכה

(דברים יז יא): עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:    יש לדקדק אומרו "עַל פִּי הַתּוֹרָה" דהיל"ל "על התורה אשר יורוך" כשם שאמר "וְעַל הַמִּשְׁפָּט". עוד לדקדק אומרו "אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" ולא קאמר "אשר יאמרו לך". ועוד מאי "יָמִין וּשְׂמֹאל".

אמנם אמר "עַל פִּי הַתּוֹרָה" לומר שאל תחשוב בלבך לאמר, ומי יאמר שהם כיוונו אל האמת, דע שכל מה שיאמר ולך הוא כאילו התורה פה אל פה דבר עמהם ואמר להם כך הוא הדין, וזהו "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" כלומר על פי התורה שדבר עמהם הוא אשר יורוך. "וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ" ירצה כיון שכל אשר יורוך הוא מפי התורה שדבר עמהם כדפרשית, נמצא שהם על המשפט שולטים והם בעלי המשפט, והמשפט כפוף להם, וכיון שכן "אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר", לפי שהדבר שיאמרו לך היא התורה עצמה, שכתוב בה "יָמִין וּשְׂמֹאל", דכתיב (משלי ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד". עוד-יש לפרש "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר" שיאמרו לך לתת בה חלקי הסותר, משום שהם כבר נטו ימין ושמאל בכל דבר ודבר לתת כל חלקי הסותר והסכימו לפסוק ההלכה בזה שאמרו לך, ואם-כן מה לך עוד לחקור בענין. וזהו אומרו "אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ", מלשון (איוב יא, ו): "וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה", כלומר בדבר אשר הגידו לך כלול בה כל תעלומות חכמה שכבר ראו ימין ושמאל כמדובר.

ובילקוט: יָמִין וּשְׂמֹאל. אפילו מראין על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם:    עכ"ל. דקשה מהיכן דקדקו זה, וכתב הרב בעל כלי-יקר ז"ל "מדלא קאמר "לא תסור ימין ושמאל מן הדבר" ומדקאמר "יָמִין וּשְׂמֹאל" אחר "אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ", שמע מינה שהכי קאמר, אעפ"י שכפי האמת אינו ימין ושמאל זולת מה שהם יגידו לך שהוא ימין ושמאל" ע"כ. ולענ"ד נראה שבא להם דרשה זאת מיתורא דימין, דמה שהם אומרים הוא ימין, כלומר היושר שמתכנה לימין, והיל"ל לא תסור לשמאל מן הדבר אשר יגידו לך, מאן דכר שמיה לומר ימין, מדהזכיר ימין מוכרח שיש שתי חלוקות, ש]עמים מראים על ימין שהוא שמאל ופעמים על שמאל שהוא ימין עכ"ז שמע להם.

אך ראוי לשים לב, דאיך יתכן שיאמרו על שמאל שהוא ימים והדבר בהפכו, ובחיבור אחר פרשתי באיטר יד ימינו בדין התפילין והלולב שבמקום אחד עושין הימין שמאל, ובמקום אחד עושין השמאל ימין עש"ב. אמנם פשוטם של דברים אפילו על ימין שהוא שמאל לגבי דידך וכן במנחה בלולה. אמנם נראה עוד בדין דקיימא לן שבית דין מכין ועונשים שלא מן הדין וכו' נמצא שפעמים עושים השמאל ימין, ופעמים אוסרים את המותר, כגון בשר חיה ועוף בחלב שמן התורה מותר בבישול והנאה ואף באכילה, ואסרוהו רבנן, והימצא עושים הימין שמאל על הכל שמע להם. עוד יש לפרש דימין ושמאל הוא כינוי ליצר טוב וליצר הרע, דכתיב (קהלת י, ב): "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" ופעמים עושים לימין שהוא יצר הטוב יצר הרע שהוא שמאל כדין דקיימא לן בהלכות אישות סי' כ"ה, דמותר אדם לדבר באשתו בענייני תשמיש כדי להרבות תאותו או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה, הרי עושים ליצר הטוב יצר הרע. ופעמים עושים ליצר הרע יצר הטוב כאומרם ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך יצר הטוב ויצר הרע, שיהפך יצר הרע ויצר הטוב לכופו שיאהוב להקב"ה. ובחיבור אחר פרשתי אופנים אחרים.

ילקוט מסכת דה"ש פ"ב (דברים יז ט): וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל הַשּׁוֹפֵט שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּיָמָיו, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִילּוּ קַל שֶׁבְּקַלִים כֵּיוַן שֶׁנִּתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר הֲרֵי הוּא כְּשַׂר כְּאַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים, וְאוֹמֵר (קהלת ז י): אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה:    עכ"ל. ראוי להבין דמאי קושיא וכי תעלה על דעתך וכו', דאימא שבא לומר שאל יאמר אדם איני חפץ לבא אל השופט שהוא עתה אלא אמתין עד שיתמנה שופט אחר היום או למחר ואבא לפניו, אולי יהיה חכם יותר מזה, אלא ובאת אל "הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה" עתה "בַּיָּמִים הָהֵם". ויש-להבין אם הוא הכוונה כך, היה לו לומר ובאת עתה אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה, שירצה אשר יהיה לשעה ואל תמתין שיתמנה אחר, או היל"ל ובאת וכו' ואל השופט אשר יהיה עתה, דמשמע אשר יהיה עתה ואת תמתין לאחר שיתמנה למחר. אך אומרו "אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" משמע שמזהיר שילך לשופט שבימיו ולא לשופט שאינו בימיו וזה אי-אפשר, ואם-כן למה הוצרך לומר בימים ההם, אלא ללמדך שאפילו קל שבקלים שנתמנה בימים ההם, אליו תבא ואל תתרשל מלבא אצלו באומרך שהשופטים שהיו בימים הראשונים היו טובים מאלו, וטעמו (על) [של] דבר דכיון שהשופט שנתמנה, מן השמים המליכוהו, וכיון שכן כך ישר בעיני השם שעל ידו יהיה הנהגתך, כאשר רצה שיהיו השופטים הראשונים מזה, אם-כן הרי הוא כשר כאביר שבאבירים, כי כפי הדור כך ממנים השופט מן השמים, ושיעור הידיעה שבו מספיק להנהגת הדור ההוא, ועוד דכיון שכל דור הולך ומתמעט בכל, כך צריך השופט שידע ויבין בעורמות ותחבולות בני דורו, כדי יוכל לשופטם וכיון שכן אין לומר עליו שאינו הגון כראשונים, כיון שיבין בכל עורמה ותחבולה מה שלא היו הראשונים שלא מבינים רק במושכלות בלבד, כי להם לא היה צורך להבין ולידע תחבולות כי אנשי דורו כשרים יותר, אם-כן ההנהגה שוה לכלם אלא שזה לא הוצרך לידע עורמה ותחבולה כפי דורו וזה הוצרך, ונמצא כלם שוין לטובה.


פסוק יגעריכה

וכל העם ישמעו ויראו וכו'עריכה

(דברים יז יג): וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:    יש לדקדק מלת "עוֹד" שהיה די לומר "וְלֹא יְזִידוּן" מאי "עוֹד". ונראה בדברי רז"ל אין דור ודור שאין בו רשעים וכו', וכיון שכן האיש אשר יעשה בזדון וכו' ומת האיש ההוא, ומועיל זאת שכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. יותר מהראשונים כי זדונים לא יחסרון אלא מיראה זאת לא יזידון יותר עוד כמדובר.


פסוק יד טועריכה

כי תבא אל הארץ וכו' - לא תוכל לשים עליך וכו'עריכה

(דברים יז יד): כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. (דברים יז טו): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:    יש לדקדק מלת "עָלַי", דהיל"ל "ואמרת אשימה מלך" ועוד מאי "כְּכָל הַגּוֹיִם". גם לדקדק אומרו "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" ולא קאמר "שום תשים מלך", מאי "עָלֶיךָ". עוד להבין אומרו "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וכו'" מה כיוון בזה ומה כיוון "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ". ובחיבור אחר פרשתי בפסוקים אלו ענין נפלא. אמנם על פי דקדוקים אלו, נראה לפרש שבהיות שהמלך הוא לצורך שיצא ויבא עמהם למלחמה ללחום מלחמות ולעשות כל צרכיהם, אם-כן ישראל אינן צריכים מלך כי השם הנלחם להם והמזמין כל צרכיהם על ידי עסק התורה שעוסקים בה, והתורה עצמה ממלא כל רצונם והיא מגן וצינה להם, ויש להם מעלה אין כמוה שהם שולטים במלכם, שהרי הקב"ה גוזר והם מבטלים והם גוזרין והקב"ה מקיים כנודע, וכדכתיב (שמואל ב כג, ג): "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" וגם שולטים על התורה שנקראים בעלי תורה כבעל השולט באשתו, ונמצא שהם שולטים במלך כביכול, מה שאין כן במלך בשר ודם שהוא שולט על העם להכריחם אל רצונו, והם אינן יכולים להכריחו אל רצונם ולא לבטל דבריו ומכ"ש שלא לגזור עליו, לזה אמר "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ וכו' וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ" יודע אני שהישיבה יעשה רושם כמשפט כל מקום שנזכר ישיבה כאחז"ל שעושה רושם לרעה, כמו (במדבר כה, א): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" התחילו לזנות בבנות מואב, וכן רבים, גם-כאן "וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ" הישיבה יגרום ש"וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" עלי דייקא, שישלוט עלי "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי", שהמלך שולט עליהם ולא הם עליו, הפך כשלא שאלו מלך שהיו ממליכים להקב"ה עליהם, שהם שולטים על דבריו כביכול לבטל מה שגוזר ולגזור שיקיים כמדובר, ולכן אמר הקב"ה לשמואל כששאלו מלך, (שמואל א ח, ז): "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם וכו'" לכן על שאתם שואלים מלך שישלוט עליכם ככל הגוים כן יהיה וכן תקום, ד"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" עליך דייקא שישלוט עליך ותהא אימתו עליך כאחז"ל, אך דע ד"מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" הוא "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", אותו שהוא המובחר מקרב אחיך, דהיינו התלמיד חכם המלמדך לעשות והממליך להקב"ה עליך - לזה תשים עליך מלך, שנקרא שממליך להקב"ה עליך, "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" שאינו הת"ח "אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא", כלומר לא אחיך הוא ללמדך ולהדריכך בדרכי השם, היינו המלך אשר אתה שואל ככל הגוים וכו'. ובחיבור אחר פרשתי שהכוונה הישיבה יגרום לך לומר "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם וכו'" ושלא להמתין עד שיבוא הציווי מפי להמליכו, כאשר בא הציווי לשלוח לשאול למחוק לעמלק ולשלמה לבנות המקדש, גם ראוי שימתינו על ציווי המלך, לכן יען אשר תאמר כך מעצמך ומבחירתך, מודיעך מה שעתיד להיות מהנופלים בישראל על הדבר הזה, והוא ד"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", שימה בתר שימה, שמיד יפול בחרב מלך ראשון שבישראל היינו שאול וימלוך אח"כ דוד, ועל דבר זה יהרג נוב עיר הכהנים ובני שאול ע"י הגבעונים וכאלה רבות, ולרמוז על שאול אמר "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ", רמז לשאול שנקרא בחיר ה', ולרמוז לדוד אמר "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ", ויהיה שימה בתר שימה, שלא ימשיך מלכות המלך הראשון על עון ששאלתם מלך.

ובזה נחה שקטה קושיית המפרשים ז"ל על מצוה זאת, שאם היה רצון השם שלצדק ימלוך מלך, למה נתרעם שמואל הנביא וה' עמו כששאלו מלך, משמע שהיה דבר נתעב בעיני ה'. ויש-אומרים שהתרעומת היה על שאמרו (שמואל א ה, ח): "לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" שישפוט אותם כנימוסי הגוים. ויש-אומרים שאין פרשה זו מצוה אלא הודעת דברים - שהקב"ה מגיד מראשית אחרית, שכך יבקשו ישראל לעתיד והתיר להם הקב"ה, כל זה הזכיר הרב בעל כלי-יקר ז"ל וכתב עוד דעתו, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כולם, כאומרם רז"ל (אבות ג, ב) "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ וכו'" ולא לצורך המשפטים, שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות, אך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם כי בזה רצה השם, וכן אמר ליהושע "(דברים לא, ז): "כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה" טול מקל והך על קדקדם" לכך אמר "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ וכו'" כי לאחר ירושה ושיבה ישמן ישרון ויבעט ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל, ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות לשאול מלך, "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" שיהיה מוראו עלי, כי כן משמע לשון "עָלַי" שיהיה עליון עלי ומושל ורודה כי בחזקת היד, "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" לעשות כמתוקנים שבהם שאינן בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות, ועל-זה כתיב "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" כי שאלה זו כהוגן כשיהיה עליך מלך, דהיינו אימתו עליך כמובן ממלת "עָלֶיךָ", אבל בימי שאול לא דברו נכונה כי אמרו (שמואל א ח, ו): "תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ" לא אמרו עלינו מלך אלא "לָּנוּ", כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עליהם, אלא יהיה לנו, מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא לנו מזה שבעל כרחו יחניף לנו, ועל זה התרעם שמואל עי"ש יותר באורך.

וכד הוינא טליא, כתבתי שענין מצוה זו היא כמצות היפת תאר שדברה תורה כנגד יצר-הרע, ולכך התירה כי לא היה ברצונו ית' שיקחנה אלא כדי שלא יקחנה באיסור יקחנה בהיתר, וסוף שמוליד בן סורר ומורה, כך מצות שימת מלך, אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שעתידך לומר "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם" ואמירה זו מצד יצרך, לכן כדי שלא תעשה הדבר באיסור יהיה הדבר בהיתר, "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" בהיתר, ובתנאים אלו לא ירבה לו נשים ולא סוסים ולא כסף וזהב ויכתבו ספר תורה, יעשה כל זה לבלתי רום לבבו שיהיו כרסן לו לעכבו, על-דרך היפת תאר שלא יכול לקחת כי אם אחר עשיית כל התנאים האמורים בפרשת יפת תאר, כן הדבר דומה בדומה בענין שימת המלך, ולכך נתרעם שמואל כששאלו עליו, כי השאלה היה מצד יצרם כענין היפת תאר, ולכך אמר ליה הקב"ה "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ" דההולך אחר יצרו מואס בו כביכול, דיותר טוב היה שלא ישאלו משישאלו, ומצאתי בספר מנחה בלולה רמז למה שכתבתי. אך כפי מה שביארתי בענין הפסוקים יבא על נכון למה נתרעם שמואל, כי רצונו יתברך היה שימתינו עד יעלה ברצונו הפשוט לצוות להם שישימו מלך ולא שישאלו הם מעצמם, שנראה כבועטים במלכותו ית' עליהם, ועל דבר זה נתרעם שמואל בראות ששאלו מעצמם קודם שבא ציווי ית' על זה, ולכן אמר לו הקב"ה "כִּי אֹתִי מָאֲסוּ".


פסוק טועריכה

שום תשים עליך מלך וכו'עריכה

(דברים יז טו): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:    נראה דמלך מלשון עצה, כמו דאמרינן "המלך בשכינה" על שם שהמלך אעפ"י שאין גדול כמותו, צריל לימלך וליטול עצה מקטון, כמו שעשה הקב"ה בבריאת האדם שנמלך במלאכי השרת, שנאמר (בראשית א, כו): "נַעֲשֶׂה אָדָם" כמו שדרשו רז"ל "ללמד שיטול עצה אפילו גדול מקטן ממנו" שכל כך שאדם גדול צריך להשפיל עצמו יותר כדי שיזכור כי עפר הוא ואל עפר ישוב, שלכך ההדיוט שוחה בתפלתו ד' פעמים והמלך שהוא גדול שוחה בכל ברכה וברכה, וכן תראה בסדר אותיות אלפ"א בית"א: ך'ל'מ' דסדר קריאתם כָלֶ"ם ולמפרע מל"ך, לרמוז שהמלך יתן דעתו תמיד לאחוריו שעפר הוא ואל עפר ישוב וישפיל עצמו לפני המקום ויטול עצה וימלך למפרע, כלומר עם קטון ממנו ובזה יהיה מלך ואם לא אלא שיתן דעתו לפניו אז מלך מתהפך כל"ם, ירצה יכלה ויאבד מן העולם הזה והבא.

פסוק טז יז יחעריכה

רק לא ירבה לו סוסים וכו' - והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכו'עריכה

(דברים יז טז): רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. (דברים יז יז): וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. (דברים יז יח): וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:    הכוונה כדי שלא ירבה סוסים ונשים וכסף וזהב, ידבק בסוסים ונשים וכסף וזהב הרוחניים שהיא התורה, והיינו דקאמר "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת וכו'" כיצד: ריבוי הסוסים הם לטייולים בחילותיו או ללחום מלחמותיו, ובעסוק בתורה אין טייול ושמחה גדול מזה, דכתיב (תהלים יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" ועל-ידי עסק התורה אויביו נופלים תחתיו וכל קמיו נמסרים בידו שהקב"ה לוחם במקומו, וכמו שעשה בחזקיהו המלך במחנה סנחריב דשלח מלאך ושרפם, ואם-כן מה צורך לו בהרבות סוסים. גם על ידי עסק התורה מואס בריבוי נשים, כי התורה נמשלה לאשה כדרז"ל בפרק שני דיבמות על-פסוק (משלי יח, כב): "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב", ובהיות דבוק באשה הנעימה הזאת וכלילת יופי מתקשר נפשו בה ומואס מלתת כחו בנשים גופנייות ונותן כל כחו בעסק האשה הנעימה היא התורה. גם ע"י עסק התורה מואס בריבוי כסף וזהב ומתדבק בכסף וזהב הרוחני הם דברי תורה הנחמדים מכסף וזהב, וכדרז"ל במדרש פרשת תרומה "אדם יש לו כסף אין לו זהב, יש לו זהב אין לו כסף, אבל בתורה יש כסף וזהב, דכתיב (תהלים יט, יא): "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז וכו'"" הרי דאומרו (דברים יז, יח): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה" הוא כדי להרחיקו מריבוי הסוסים ונשים וכסף וזהב בהיות כל זה ע"י עסק התורה.

או כלך בדרך זה, דצריך שלא ירבה לו סוסים ונשים וכסף וזהב, משום דכשבתו על כסא ממלכתו כדי שתתקיים מלכותו צריך שיכתוב את משנה התורה וכו' (דברים יז, יט): "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' וכו' לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ", ואם ירבה בשלש אלו יסור לבו מן התורה ולא יתקיים מלכותו, כיצד התורה נקנית על ידי ענוה ושפלות, וריבוי הסוסים והמרכבות מורים על הגאות, ונמצא ע"י הרבות סוס מסירו מן התורה. גם התורה צריכה ישוב הדעת להבין סתריה, ומרבה נשים מרבה כשפים, והכישוף מסיר דעתו של אדם, גם התורה צריכה שמחה כדי שתתקיים בידו, וריבוי הכסף והזהב מרבים הדאגה כדברי התנא (אבות ב, ז) "מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה" ד(קהלת ה, ט): "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", הרי שלשה אלה מסירים לבו של אדם מן התורה, לכן אין להרבותם, יען דצריך לכתוב התורה לעסוק בה כדי שתתקים מלכותו כמדובר.

והרב בעל שפתי כהן ז"ל כתב משם הרב מנחם ריקנאטי ז"ל וז"ל "הרבה זמן הייתי נבוך על שלמה המלך ע"ה שכתוב בו (מלכים א ה, יא): "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" ואהוב לה' יתברך, איך נאבד ממנו זוהרי החכמות השכליות, כי לעת זקנתו נשיו הטו לבבו אחרי אלהים אחרים, וכתיב (מלכים א יא, ה): "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים", מה שאין ראוי לשוטים שהן בלא דעת ובלא תבונה, וכל ספר משלי שהוא תיקנו מלא אזהרות לבלתי יסור האדם אחרי הנשים, ואיך בנפשו נכשל בזה חכם הרזים כמוהו, ובהתבונני על המבוכה הזאת, כי היו אלף נשים נכריות הוסר המסוה מעל פני, כי אמרו בעלי הקבלה האמיתית כי סכום מדרגות הטומאה שנשפעו באילן העליון סיבת זוהמת הנחש - הם אלף כחות נקראים נשים נכריות, ושלמה המלך ע"ה היותו קשור באילן ההוא ברוב חכמתו ולהבחין זהרי החכמה ולהבין ולהשלים סוד ענין האילן, נמשך אחריהן לדעתו ולהכיר ולהשלים המדרגה, ועל זה אמר "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה" ולא כתיב "ויעבור שלמה" אלא וַיֵּלֶךְ, הלך לתור ולבקש ולחפש ענין תשלום החכמה דבר על בוריו עד שנמשך אחר זה יותר מדאי והיה לו לאשם מאת השי"ת, כי מצוה היא לדעת ולבקש כל אותו ענין ולהבחין בין טוב לרע אבל לא להידבק בו, דוגמת זה היה חטא נח, שנאמר (בראשית ט, כא): "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר" זהו קח לך אשת זנונים, כלומר שידע ויחקור אחר סיבה זאת, ולראות אחר ענייני עם קדוש שחטאו ונמשכו אחר סיבה זו, כי עליה אמר שלמה (משלי ז, ה): "לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה" לקח גומר בת דבלים שהכל גומרים בה, כי בסיבתה נמשכו כל תולדות שבעולם כענין שנאמר (תהלים נא, ז): "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" היא דבה רעה בת דבה רעה הבאה מכח הנחש שהטיל בה זוהמא בעולם" ע"כ. ובחיבור אחר פרשתי באורך בטעם חטא שלמה המלך ע"ה דמה כיוון בחטאו, דחלילה לומר שחטא כשאר החוטאים מצד דנצחום יצרם, ומה שאמרו חז"ל כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, וגם על מאמר זה ראוי לשים לב, איך האומר שחטא טועה, כיון דחטאו מפורש בכתוב ד(מלכים א יא, ד): "נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ" (מלכים א יא, ו): "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע וכו'"

אמנם הכוונה שבראות שלמה בונה המקדש וראה עצמו שלם עם ה' אלהיו, נתיירא שמא יקלקלו ישראל מעשיהם ח"ו ויטיל כעסו עליהם לכלותם כדי שלא להטיל כעסו על מעשה ידיו, כאחז"ל על השערים שעל היותם מעשה ידי דוד (איכה ב, ט): "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ", ומטעם זה לא הניח הקב"ה למשה ליכנס לארץ, כדי שלא יבנה המקדש - שאם יחטאו ישראל לא יוכל להטיל כעסו על מעשה ידיו כדברי חז"ל, לכן נתחכם לחטוא, כדי שאם ישראל חוטאים ח"ו יטיל כעסו על מעשה ידיו ולא על ישראל, וכיון שחטא לטובתם של ישראל, לזה אמרו רז"ל (שבת נו, ב) "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה", כלומר האומר שחטא כשאר החוטאים שחוטאים מצד יצרם - טועה, כי הוא לא כיוון כי אם להצלת ישראל, ובמקומו הארכתי בסיוע מאמרי חז"ל, העולה מזה דשלמה חטא בקום עשה, ובזה נסתלקה התמיהא הגדולה מהרב מנחם ריקאנטי זצ"ל, איך חכם שבחכמים כשלמה חטא, דאדרבא רוב חכמתו חייבו אל החטא כדי להציל את ישראל כדפרשית.

נחזור לביאור הכתוב, "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים", דיש להבין למה התחיל בציוי הסוסים ולא התחיל לצוות על ריבוי הנשים או הכסף, והנראה שהכתוב נותן טעם על התחלתו בציווי שלא להרבות סוס, משום שגורם לו ריבוי הסוסים להעבירו גם על לאו דלא ישובו למצרים, מה שאין כן בשתים האחרות שאין עמהם עירוב עבירות לאו אחר, ולכן כיון דזו חמירא עוד - התחיל באזהרתה, וזו היא דקאמר "וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה" כלומר התחלתי להזהירך על זו, משום שכולל עמה לאו אחר כמדובר. גם יש לדקדק דלמה גבי ריבוי הכסף והזהב אמר "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" ובריבוי הסוסים והנשים לא הזכיר מאד. ונראה דגבי כסף וזהב רשאי להרבות אבל לא מאד, משום שמלך ישראל היה מחלק צדקות לעניי ישראל וזן ומפרנסם בשנת רעבון, וכמו שכתב בן גוריון על הורדוס מלכא שפירנס את כל ישראל מממונו בשנת רעבון שהיה שולח בשאר ארצות בכח ממון להביא תבואה לארץ-ישראל עש"ב, מה שהרבה לעשות גם היה למלך ישראל צורך לחלק חלוקים לעמלי תורה להחזיק בידם, ומהם לשלם ממון אם יתחייב העני בדין כשם שעשה דוד המלך ע"ה כדברי רז"ל על פסוק (שמואל ב ח, טו): "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וכו'" וכאלה רבות מאלו הדברים, באופן שחלוקת ריבוי הכסף והזהב בחינה בפני עצמה, לכן אמר בה מאד, כלומר מאד מאד לא ירבה - אבל ירבה קצת, מה שאין כן בריבוי הסוסים והנשים.

אמנם בענין הפסוק נראה לפרש עוד, שבא הציווי על שלש אלה, לפי שמלכי האומות תולים בטחונם במלחמות ברוב רכבם ושהסוס מוכן להם לישועה, הפך (תהלים לג, יז): "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה" ומרבים בנשים להרבות בנים לסייעם, ומרבים בכסף וזהב להשכיר מלכים אחרים לעוזרם במלחמה. והנה כיון שלישראל השם הנלחם להם, אין צורך להם מכל זה, לכן בא הציווי שלא להרבות בהם, ונראה בזכרוני שכד הוינא טליא, ראיתי כזה בספר צרור המור, ובעת ההיא לא נמצא בידי לראותו. גם נראה בספר החלוקות זו אחר זו, סוסים ונשים וכסף וזהב, דכל אחת מושך לחברתה, ריבוי הסוסים למרכבות, מושך להרבות בנשים להושיבם במרכבת הסוסים דרך טייול כאשר נוהגים מלכי האומות, וריבוי הנשים מושך להרבות הכסף והזהב למלבושיהן וטכסיהם, ולזה אחר ריבוי הסוסים הזכיר חלוקת הנשים ואחר הנשים הזכיר חלוקת ריבוי הכסף והזהב.

אך יש לדקדק דלמה בשתי החלוקות נתן טעם בדבר, מה שאין כן בריבוי הכסף והזהב, שהרי גבי סוסים אמר "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" והטעם כדי ש"לֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר וכו'", וגבי נשים "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" שהוא מטעם ש"וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" ובחלוקת כסף וזהב לא נתן טעם. ונראה דמלת מאד דקאמר הוא הטעם, והוא שצריך האדם להיות עניו מאד ככתוב במשה מלך ישראל, שנאמר (דברים לג, ה): "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ", (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד", וכדברי התנא (אבות ד, ד) "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ", לזה אמר "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ" מטעם "מְאֹד", כלומר שצריך לקיים בעצמו "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ", ורוב כסף וזהב מתגאה לאדם כנודע, וכדכתיב גבי נבוכדנצר (דניאל ד, כז): "הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנִי". עוד י"ל שלא הוצרך להזכיר טעם בריבוי הכסף וזהב שהטעם ידוע שמתגאה לאדם וכדכתיב (משלי יח, כג): "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת".

פסוק יחעריכה

והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכו'עריכה

(דברים יז יח): וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:    קשה אומרו "כְשִׁבְתּוֹ" ולא "בשבתו", שהרי אמרו חז"ל ישראל יש להם ישיבה, דכתיב (שופטים יא, כו): "בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל" אבל אומות העולם אין להם ישיבה, דכתיב (אסתר א, ב): "כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" והרב ש"ט מלמד ז"ל בהקדמת ספר מאמר מרדכי הרגיש מזה, לשכנו תדרשו ובאת שמה, ואני בחיבור אחר דברתי על זה נכוחות, והקושיא היא שהרי גם גבי מלך ישראל כתוב "כְשִׁבְתּוֹ" דמשמע ישיבה שאינה ישיבה כמו "כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ".

ונראה עוד שכבר למד מפסוק "בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל" שלישראל יש להם ישיבה, אך גבי מלך כתב "כְשִׁבְתּוֹ" בכ"ף לרמוז לו שלא יבטח במלכות ויתגאה בו כאילו ישיבתו בקבע, ואף אם יחטא לא יסתלק ממנו, לא כן כי אם כדי שיאריך ימים על ממלכתו הוא "כְשִׁבְתּוֹ" ישיבה שאינה ישיבה, יחשוב בדעתו שהמלכות בידו דרך השאלה, אם ימרוד בקונו ינטל ממנו. וזהו דקאמר אחר-כך "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה" "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ", דכיון שדומה לו שאין ישיבת מלכותו כקבע כי אם ישיבה שאינה ישיבה, זהו מביאו לקרוא בספר לשמור את כל דברי התורה לבלתי רום לבבו למען יאריך ימים, לפי שאם ירים לבו ומתגאה, ימות בחצי ימיו, וכדרז"ל למה מת יוסף קודם אחיו, על שנהג שררה לעצמו.


פסוק יטעריכה

והיתה עמו וקרא בו וכו'עריכה

(דברים יז יט): וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו:    קשה דהיל"ל "וקרא בו כל ימיו" מאי "כָּל יְמֵי חַיָּיו". והנראה שבהיות שחיים של צער אינן חיים כי-אם חיים טובים, שהרי העני כיון שחייו חיי צער חשוב כמת, לזה אמר "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ" ועל ידי כך השם לא יעזבהו וישמרהו שלא יגיע לו שום צער, ובזה "כָּל יְמֵי חַיָּיו" כלומר כל ימי מלכותו נחשבים חייו, כי לא יכנס בבחינת "חייו אינן חיים".

פסוק כעריכה

לבלתי רום לבבו וכו'עריכה

(דברים יז כ): לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:    נראה לפרש דפסוק זה בא לתת גבולות, כיצד למלך לא יפתהו שררתו להתגאות ולבעוט, והוא שלעשות לבלתי רום לבבו ישים נגד עיניו מאחיו, כלומר שהוא כאחד מאחיו, אין לו נשמה יתירה ממנו, הרי הוא בשר ודם כמותו אוכל ושותה וישן כמותו, מת כמותו, וזהו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" יחשוב שלא נשתנה מאחיו בשביל שמלך הרי הוא כמוהו ולמה ירום לבבו. "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" מה יעשה, יחשוב בימין ושמאל של תורה, דכתיב בה (משלי ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד", ונמצא שהאריכות ימים והעושר והכבוד הוא בהיות קורא בספר התורה שלפניו, ובהסתכל בזה אין מקום להתגאות. או ימין ושמאל רומז שיסתכל בימין ושמאל מקומות של יצר-הטוב ויצר הרע, דכתיב (קהלת י, ב): "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" ובעלות על לבבו שהחכם נוטה לימין והכסיל לשמאל לסור מן המצות, כדי שיקרא חכם ולא כסיל לא יסור מן המצות, וזהו "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" כדי שלא יסור מן המצוה, יסתכל תמיד בענין של ימין ושמאל כמדובר. "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" מה יעשה יתן נגד עיניו תמיד שאם יש מציאות מלכות לו ולבניו, הוא בהצטרף עצמו בקרב ישראל, שאם יתגאה וירים לבו, ילכו מעליו ועל מי ימלוך, והוא פירוש נכון.


ילקוט: ולא משל הקדש וכו'עריכה

ילקוט (דברים יז כ): לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו. ולא משל הקדש:    עכ"ל. דברי המדרש הזה תמוהים, דקשה מה ענין הקדש לכאן. ומצאתי לבעל לב אריה ז"ל, וז"ל "נראה לבאר מדרש זה על דרך מדרש רבה סדר ראה (פ' ד') "דָּבָר אַחֵר, מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּרֵישׁ לָקִישׁ שֶׁהָלַךְ לְבָצְרָה, וְהָיָה שָׁם אָדָם אֶחָד נִקְרָא אַבָא יוּדָן רַמָּאָה, לֹא שֶׁהָיָה רַמַּאי חַס-וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְרַמֶּה בְּמִצְווֹת, שֶׁהָיָה הַקָּהָל פּוֹסֵק וְאַחַר כָּךְ פּוֹסֵק כְּנֶגֶד כָּל הַקָּהָל, עָשָׂה שָׁם רֵישׁ לָקִישׁ פִּסְקָה וְנָתַן כְּנֶגֶד כָּל הַקָּהָל, נְטָלוֹ רֵישׁ לָקִישׁ וְהוֹשִׁיבוֹ אֶצְלוֹ וְקָרָא עָלָיו: (משלי יח, טז): "מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ"" עכ"ל. ואפשר לומר זה שהתפאר דוד המלך ע"ה "נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ" רוצה-לומר שאני פוסק צדקה נגד כל מה שעמי כלם בכלל פוסקים. גם אפשר לומר זה שאמר דוד המלך ע"ה ב(דברי הימים א כב, יד): "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים וכו'" וקשה איך היה רשאי דוד המלך ע"ה להתפאר עצמו בזה, אלא מוכרח לומר בדבר מצוה רשאי להתפאר, לזה בא לנו המדרש להגיד דהתורה אמרה לבלתי רום לבבו מאחיו בכל מילי, אבל לא משל הקדש, רוצה-לומר בענין הקדש לפסוק צדקה כנגד כלם בזה יכול לרום לבבו, וזה אינו נקרא יוהרא ורום לבב" עכ"ל. והנני מסייעו שהוא מעין מה שאמרו חז"ל "אסור לנסות להקב"ה חוץ מבענין הצדקה, שנאמר (מלאכי ג, י): "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת"" הרי שאעפ"י שאסור לנסותו - מותר בצדקה, גם אעפ"י שאסור שירום לבבו מאחיו, מותר לרום לבבו בצדקה.

אמנם בכוונת המאמר, נראה לי לפרש בהפך זה, הייתי אומר שהכוונה באומרו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" דלא אסר דוקא שלא ירום לבבו מאחיו, ושמותר להרים לבבו ולהתגאות כשעושה דבר של הקדש כבדק הבית כודומה, אמר ולא משל הקדש, דגם כשיעסוק בדברים משל הקדש אינו יכול לרום לבבו, כגון בדק הבית וצדקות וכדומה כדפרשית. ומה שהכניסו לבעל המאמר בספק זה, שאולי יכול לרום לבבו בשל הקדש, משום יתורא "מֵאֶחָיו", דהיל"ל "לבלתי רום לבבו", אומרו מאחיו - משמע לא ירום לבבו מאחיו אבל בשל הקדש ירום, לכן בא ללמד בעל המאמר "ולא משל הקדש" שגם בדבר של הקדש לא ירום לבבו, ו"מֵאֶחָיו" אינו מדוייק, דמה שנקט מאחיו - דבר הכתוב בהוה, שרוב הגאות מצוי בין אדם לחבירו. ומהר"ש אלגאזי זצ"ל דבר בזה המאמר, אך כפי דרכו אינו מתיישב כל-כך לשון הקדש, תראהו משם. עוד נראה דאומרו "ולא משל הקדש" חוזר למה דקאמר (דברים יז, יח): "וְכָתַב לוֹ וכו'" (דברים יז, כ): "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ", וזהו דווקא כשיכתוב הוא בעצמו הספר או יוציא הוצאות שיכתבו לו, ולא שיקח ספר תורה משל הקדש ויקרא בו.

עוד נראה דחוזר למה דקאמר לעיל, (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, כ): "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ", והוה אמינא דוקא הוא בעצמו לא ירבה בטורחו לבלתי רום לבבו, באומרו (דברים ח, יז): "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי וכו'" אבל אם יקדישו ישראל לו ממון יוכל, לכן אמר "ולא מן ההקדש" שאפילו שיבא לו ריבוי הממון ממה שיקדישו לו ישראל גם ירום לבבו, לכן גם לא מן ההקדש, יכול להרבות ממון ונכון, עוד נראה עם מה שכתוב לעיל ממאמר זה "ההדיוט שוה למלך בדברי תורה ואין שוה לו בדברים אחרים" עכ"ל. ובזה נבא לביאור דהנה הרגיש דהיל"ל סתם לבלתי רום לבבו, מאי מאחיו, אלא אומרו מאחיו לומר שבשאר דברים שהמלך גדול מאחיו בא ציווי וכתב לו לבלתי רום לבבו עליהם ולא משל הקדש שהוא התורה קדש קדשים, שבה ההדיוט שוה למלך ואין צורך שמירה כדי שלא יתגאה בדבר, דשניהם שוין.


לבלתי רום לבבו וכו'עריכה

(דברים יז כ): לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:    נראה לפרש דפסוק זה בא לתת גבולות, כיצד למלך לא יפתהו שררתו להתגאות ולבעוט, והוא שלעשות "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ" ישים נגד עיניו "מֵאֶחָיו" כלומר שהוא כאחד מאחיו, אין לו נשמה יתירה ממנו, הרי הוא בשר ודם כמותו אוכל ושותה וישן כמותו, מת כמותו, וזהו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" יחשוב שלא נשתנה מאחיו בשביל שמלך, הרי הוא כמוהו ולמה ירום לבבו. "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" מה יעשה, יחשוב בימין ושמאל של תורה, דכתיב בה (משלי ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד", ונמצא שהאריכות ימים והעושר והכבוד הוא בהיות קורא בספר התורה שלפניו, ובהסתכל בזה אין מקום להתגאות. או ימין ושמאל רומז שיסתכל בימין ושמאל מקומות של יצר-הטוב ויצר הרע, דכתיב (קהלת י, ב): "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" ובעלות על לבבו שהחכם נוטה לימין והכסיל לשמאל לסור מן המצות, כדי שיקרא חכם ולא כסיל לא יסור מן המצות, וזהו "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" כדי שלא יסור מן המצוה, יסתכל תמיד בענין של ימין ושמאל כמדובר. "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" מה יעשה יתן נגד עיניו תמיד שאם יש מציאות מלכות לו ולבניו, הוא בהצטרף עצמו בקרב ישראל, שאם יתגאה וירים לבו, ילכו מעליו ועל מי ימלוך, והוא פירוש נכון.


ולבלתי סור מן המצוה וכו'עריכה

ספרי (דברים יז כ): וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול. שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל:    עד כאן לשונו, הכוונה לומר דאומרו "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" אינו דבוק לעיל במה דקאמר "לא ירבה סוסים ונשים וכסף וכו'" "וכתב לו וקרא בו וכו'" כדי שלא ירום לבבו, וכדי שלא יסור מן המצוה, אלא אומרו "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" ציווי בפני עצמו, ואם יעבור יעבור בלאו, וזהו "וּלְבִלְתִּי סוּר וכו'" שלא יסור מן המצוה, כלומר אינו קשור לדלעיל.


למען יאריך ימים וכו'עריכה

(דברים יז כ): לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:    יש להבין דקדוק מאי "בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל", ומזקנים אתבונן, פירש הרב בעל עין יעקב ז"ל על-פסוק "(תהלים מה יז): תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ. ואם-תאמר שהוא קללה שצריך שימותו האבות כדי שימלכו הבנים, ולתקן זה אמר תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ, כלומר בחיי אביכם ימלכו הבנים, וכיצד האבות יהיו מלכים במקום אחד, והבנים תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בשאר ארצות, וזהו תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ" ע"כ. וזהו עצמו רומז כאן, "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים" המלך "עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו" ואם-תאמר כדי שימלכו הבנים ויאריכו ימים במלכותם, צריך שימותו האבות, ולהשיב לזה קאמר "בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל", האבות והבנים יחד ימלכו ויאריכו ימים, וכיצד יתקיים זה "בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל", זה ימלוך בחלק אחד מישראל, וזה במקום אחר, ימלוך במקום אחר.

פרק יחעריכה

פסוק י י"א י"בעריכה

לא ימצא בך מעביר בנו וכו' - כי תועבת ה' כל עשה אלה וכו'עריכה

(דברים יח י): לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. (דברים יח יא): וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. (דברים יח יב): כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ:    נראה דרך הלצה "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים וכו'" ולטובתך אני מזהירך על כל זה, משום שכל העושה כל זה הוא שדורש אל המתים להלוך עמהם, כאילו אומר דורש מיתתו, דסוף ההולך אחר כל זה ימיו מתקצרים, משום כי תועבת ה' כל עושה אלה, והקב"ה מבער מעולמו העושה התועבות, תדע שבגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מן העולם מפניך, ובזוהר (זהר חלק ג עא, ב) "וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים:    אִינּוּן חַיָּיבֵין עוֹבְדֵי ע"ז, דְּאִשְׁתְּכָחוּ תָּדִיר מֵתִים".


פסוק יגעריכה

תמים תהיה עם ה' אלהיךעריכה

(דברים יח יג): תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ:    קשה היל"ל "תמים תהיה עם ה'" מאי "אֱלֹהֶיךָ", אמנם הכוונה לומר, אמת תמים תהיה כשתתנהג לקבל עליך בשמחה, כשנוהג עמך בדין כשם שאתה משמח כשנוהג עמך ברחמים, על דרך שדרשו חז"ל על-פסוק (תהלים נו, יא): "בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר וכו'", וזהו "עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" דהיינו רחמים ודין, אז תקרא תמים כאיוב שנקרא תם על זאת, וכמו שאמר לאשתו (איוב ב, י): "גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל" דצריך לקבל הטוב והרע בשמחה. אי-נמי תמים ומשולם תהיה מכל הטובות והברכות כשתהיה דבוק עם ה' אלהיך, דבלתי זאת לא תוכל להצליח בשום דבר בעולם, ולרמוז לזה לא אמר "תם תהיה" כי-אם "תָּמִים", כלומר תמים ומשולם מכל ההצלחות, ותרגום "תָּמִים" - "שְׁלִים", וקרוב לזה מצאתי בשפתי כהן ז"ל. אי-נמי "תָּמִים תִּהְיֶה" כלומר אם תהיה תמים עד תכלית התמימות, דלזה אמר תמים ולא תם, שכרך הוא להיותך "עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" כאחז"ל (תענית לא, א) "עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם" ובזה פרשתי בחיבור אחר על-פסוק (ישעיהו מ, י): "הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו" שתעמוד לפניו לראות פני שכינה.


פסוק ידעריכה

כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם וכו'עריכה

(דברים יח יד): כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:    פירש שארי החכם המרומם הר' אברהם אשימאדו ז"ל הגויים אל מעוננים ישמעו ואין רשות לך לעשות כל זה, אך ואתה לא וכן, נתן לך רשות ה' אלהיך שתשתמש בלא וכן, לשאול לתינוק אם משיב לא או כן לסימן, ובחיבור אחר כתבתי שהכוונה אם-תאמר הגוים יודעים עתידות על-ידי מעוננים וקוסמים - ואתה למה לא כן, ומשיב (דברים יח, טו): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ וכו'" והוא מודיעך עתידות. אמנם נראה לפרש שהכוונה, הקב"ה אמר (דברים יח, י): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים וכו'" משום שהגויים שעשו כן הורישם מפניך, לכן "תָּמִים תִּהְיֶה" ואל תעש כמותם, וידעתי "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם" בעבור ש"אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ" שיאמרו לך - שלא בעבור שאין, "וְאַתָּה לֹא כֵן" עושה, "נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" את הארץ שהזכרתי, אל תאמן להם, ד(דברים יח, יח): "נָבִיא אָקִים וכו'" והוא מודיעך איך בעבור ש"וְאַתָּה לֹא כֵן" עושה ירשת הארץ, כי בהיות מוכיחך על החרבן בעבור עשות כמעשיהם, משם תראה בעיניך שבעבור ש"אַתָּה לֹא כֵן" עשית - ניתן לך הארץ.

עוד נראה לפרש באומרו (דברים יח, טו): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ" כדרז"ל, הביאו הילקוט "(דברים יח טו): כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. ולא לגוים, ומה אני מקיים (ירמיהו א ה): נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. בנוהגים מנהג נכרים" ע"כ. ובזה נמשיך הכתובים (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" כשלא תלך בדרכי הגויים, לפי "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה וכו' אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וכו'" אבל כ"אַתָּה לֹא כֵן" עושה, אז "נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי" שאני נביא לישראל בלבד ולא לנכרים כירמיה דכתיב בו (ירמיהו א, ה): "נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" אבל כשאתה עושה כמעשיהם, לא יהיה "כָּמֹנִי".

פסוק טו טז יז יחעריכה

נביא מקרבך וכו' - נביא אקים להם וכו'עריכה

(דברים יח טו): נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (דברים יח טז): כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. (דברים יח יז): וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. (דברים יח יח): נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:    הכוונה לומר: אמר משה לישראל ראו מעלתכם לפני המקום, לכן אל תעשו כמעשה הגוים ההולכים אחר מעוננים וקסמים כי אתה לא כן ידמה, כי מעלתך היא (דברים יח, יד): "נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" כלומר שכל דבר עתיד שתרצה לידע שתשאל מאת המקום והוא בעצמו כביכול ישיב לך פה אל פה, אך הטעם שאינו כן, כי-אם ש"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" ש"אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" שאלתכם ולא מפי הקב"ה ממש, משום שאתה רצית כך ושאלת שיהיה כך "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת" והודה הקב"ה לדבריכם "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ", זהו הסיבה שאמר "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" שאם לא הייתם שואלים כך, לעולם היה הקב"ה המדבר עמכם כמו שדבר עמכם בסיני, אלא שאתם שאלתם שלא ידבר לכם הוא בעצמו אלא על ידי נביא, ואם-כן יש גדולה יותר מזו, לא עשה כן לגל גוי, ואיך תעשו כמעשה הגוים ה"י.

ובענין אומרו "כָּמֹנִי", כבר פרשתי בחיבור אחר, דבא לרמוז על ישעיה שהיה כמוהו, שנלקה בפיו בגחלים כמוהו, שאליו תשמעון אעפ"י שהיה נראה כסותר דבריו, שהוא אמר (שמות לג, כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" וישעיה אמר (ישעיהו ו, א): "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹ'", דעל זה דנו מנשה והרגו כאחז"ל, מצוה אני לכם שאליו תשמעון, כי כל דבריו אמת, עיין ברז"ל, ועוד פי' דרכים אחרים שם תבקשם ותמצאם.

אמנם נראה עוד בהקדים לדקדק דהיל"ל "נביא מקרבך" מאי "מֵאַחֶיךָ" ומאי "כָּמֹנִי", אלא חשש משה רבינו ע"ה שאפשר שאירע להיות שני אחים שוין בתורה ובחסידות ויתנבא הקב"ה לקטן ולא לגדול ויחשדוהו לנביא שקר, דאיך יתכן שהניח הקב"ה לגדול והתנבא לקטן, וזו אינה ראיה, שהרי משה ואהרן שוין כאחז"ל על-פסוק (שמות ו, כז): "הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וכו'" ועכ"ז עשה למשה נביא, לזה אמר "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי" כלומר אם מאחיך מ'ם מקצתי' הקטן שבאחיך כמוני שאני קטן מאהרן ועשה אותי נביא, אליו תשמעון ואל תהרהרו אחריו איך הניח הקב"ה לגדול והתנבא לקטן, כיון ששניהם שוין, שאם אתם מהרהרים אחר זה, נמצא שמסתפקים אתם גם בנבואתי. והרי הקב"ה אמר "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" שאתה קטן מאהרן ועכ"ז "וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו".


פרק יטעריכה

פסוק ח' ט' י'עריכה

ואם ירחיב ה' אלהיך וכו' - ולא ישפך דם נקי וכו'עריכה

(דברים יט ח): וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ. (דברים יט ט): כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה. (דברים יט י): וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים:    הנה אומרו "וְאִם יַרְחִיב" מדבר לימות המשיח, שאז יוסיף עוד שלש ערים כנודע, ואם-כן קשה איך שם הדבר בספק באומרו "וְאִם יַרְחִיב", שהרי ביאת הגואל הוא א' מי"ג עיקרי התורה. אמנם הכוונה בדרז"ל (סנהדרין צז, ב) במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, שר' אליעזר אומר אם אין ישראל עושין תשובה, אין נגאלין וכו', לזה אמר "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ" כלומר אם יש מציאות ש"יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ" דהיינו לימות המשיח יהיה כשתשמור את כל המצוה הזאת לעשותה, לא בשביל לפי שדעתך נוטה אליה, כי-אם בעבור ש"אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" כדי לקיים דברי שהוא "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים" בעשותך כן יש מציאות שירחיב ה' את גבולך על ידי מלך המשיח, ואז "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה". וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות רוצח "בזמן מלך המשיח מוסיפים שלש אחרות על אלו השלש, שנאמר "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה", והיכן מוסיפים אותם בערי הקניזי והקני והקדמוני שכרת לאברהם אבינו, ועדיין לא נכבשו, ועליהם אמר התורה "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ"" עכ"ל.

ויש לשאול ג' ערים לימות המשיח למה? וכי יש רוצחים לימות המשיח, שירבה השלום בעולם, אעפ"י שהוא הולך לשיטתו שכתב בפרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמותיהם "אל יעלה על לב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, אלא עולם כמנהגו נוהג" עכ"ז אין עולה על הדעת שיהיה באותו זמן רצחנים. והרב בעל שפתי כהן ז"ל השיב על הקושי הזה, דאומרו "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים" הוא מלשון (ישעיהו יד, כא): "וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים" שבזמן ימות המשיח ג' אויבים שהם עשו עמון ומואב תבדילם לך ויהיו בעזרך, שנאמר (ישעיהו יא, יד): "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם" שיהיו נשמעים לך, וכן אמרו חז"ל למה נקרא שמו חזיר, שעתיד לחזור, ואומר (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'" וזהו "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ", כי יהיה שלום בעולם "וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" שהיו נותנין לך דם מס, ולזה אמר "וְאִם יַרְחִיב" כי מאחר שיש שבועה, למה לא יהיה בוודאי, ורבינו בחיי ז"ל כתב אם זה הוא כמו (שמות כ, כב): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי" שהוא ודאי, עכ"ז אינו דומה שכאן יש שבועה, אלא לפי שאינו בזמן הזה, אמר "וְאִם" שהוא על זמן מלך המשיח שהוא גואל אחרון, עד-כאן תוכן דבריו שהוא ז"ל האריך הרבה, תראהו משם, אך הוא ז"ל תיקן הקושיא בהוציא הדבר מפשוטו שערים אינו ערים ממש, אלא אויבים ודמים שהוא ממון.

ולענ"ד נראה לתקן הקושי בהניח הדברים כפשוטם, דלעולם לימות המשיח לא ימצא רצחנים ח"ו, וטעם הוספת שלש ערים אלו הם להוד והדר לפרסם מעלת ישראל בעיני על הגוים העולים לראות המעלתם, על דרך אמרם חז"ל בענין כלי זיין שישאו אז, אעפ"י ש(ישעיהו ב, ד): "לֹא יִשָּׁא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה", יהיה עליהם הזיין להוד ולהדר על דרך (תהלים מה, ד): "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ". גם הוספת שלש ערי מקלט כדי שיתרבו, שיהיה ראיה גלויה לכל הגוים כי הריבוי נראה לעינים, עוד שיראו וישאלו על סבתם ויגידו להם שהיו לנוס שמה רוצח בשגגה וידעו כמה היו נזהרים ישראל על שפיכות דמים ולא על חינם זכו לכל המעלה והכבוד הזה, ושיעור הכתוב "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה", שמלת עוד אך למותר, דכיון דקאמר "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים" אין צורך לומר עוד, אלא קאמר עוד לרמוז על סבת התוספת שהוא להרבות עוד מעלת ישראל בעיני גוים רבים כמשפט מלת עוד המורה על ההוספה והריבוי, ומפרש ואומר "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי" כלומר אעפ"י שאז בימות המשיח לא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, אך ענין הוספת הערים כדי לפרסם בעיני גויים רבים שוהיה עליך דמים, כלומר היה עליך הזירוז על ענין הדמים שלא ישפך כמדובר.


פסוק י"א י"ב י"געריכה

וכי יהיה איש שונא לרעהו וכו' - לא תחוס עינך וכו'עריכה

(דברים יט יא): וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל. (דברים יט יב): וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת. (דברים יט יג): לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:    קשה דהיל"ל "וכי יהיה איש שנא רעהו והכהו נפש ומת" מאי "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו", ודברי רש"י מרז"ל ידועים הם. עוד יש-להבין קשה דהוה ליה לומר "והכהו ומת" מאי "וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ", שאין שום אדם יכול להכות בנפש עצמה, גם להבין אומרו "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" שתלה הדבר בעין דהיל"ל "לא תחוס" סתם, עוד להבין מאי אומרו "וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי" "דם השופך" מבעי ליה כמו שהקשה הרב בעל שפתי כהן ז"ל, והגם שפשוטו (בא) לומר שבעבור שאתה נוקם נקמת הנרצח בדם של רוצח תבער דם הנקי שהוא דם הנרצח שלא תצעוק עליך, אמנם עוד לאלוה מילין ונאמר שחוזר לרוצח, עוד להבין מאי "וְטוֹב לָךְ".ונראה בדרז"ל (בראשית רבה כב, ח) על-פסוק (בראשית ד ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן [הֶבֶל הָיָה גִּבּוֹר מִקַּיִן, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר וַיָּקָם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו, אָמַר לוֹ שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא, נִתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים, מִיַּד עָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ" ע"כ. ובזה נבא לענין שאמר "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" לרמוז שאעפ"י שענין ההריגה הזאת היה בדרך זה, שבא עליו להורגו והפילו בנרצח למטה והרוצח ארב לו וקם עליו, שנתגבר בכחו וקם עליו אחר שהיה נתון תחתיו, אל תעלה על דעתך לומר שמהשם עזרו לזה לקום עליו אחר שהיה תחתיו, רצונו יתברך היה שיהרגהו על איזה סבה גלוייה לפניו, ובפרט בראות שנזדמן לו זמן "וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים" קודם שיפול ביד גואל הדם, ואם-כן תניחהו ולא תהרגהו, לא-כן כסברתך, שהרי קין קם על הבל אחיו אחר שהיה תחתיו, ועם כל-זה נתחייב, אם-כן גם זה חטא וחייב מיתה, משום שהכהו נפש במותו קודם זמנו מצד בחירתו הרע, ומנעו מעשיית תורה ומצות המעלים לנפש למדריגת נשמה, ונמצא שהכה הנפש ממש, שמנעה מתורה ומצות, לכן "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ, וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי" מקרבך, כלומר ובערת דם של זה שהיה נקי כפי סברתך בהיות שהיה תחתיו וקם עליו, כדפרשית.

או אמר "וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי" על דרך יצא פלוני נקי מנכסיו, גם-זה כיון שבא עון זה על יד, נקי הוא מזכיות, לכן ימות "וְטוֹב לָךְ" כלומר ימות הנקי מזכיות ולא יהיה בתוכל אדם רע אלא "וְטוֹב לָךְ", מי שהוא טוב יהיה לך ולא מי שהוא רע. ואומרו "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" שתלה הדבר בעין, יובן בדרז"ל דרך ארץ זוטא "אבא איסי בן יוחנן משם שמואל הקטן אומר: העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקיינוס שמקיף את כל העולם, שחור שבו זה העולם, קומט שבשחור (פירור בת עין) זה ירושלים, פרצוף שבקומט זה בית המקדש" ע"כ. הרי העולם ומלואו כלול בעין, ומשם ניכר מעלת גדולת האדם, ואפשר שתאמר הראשון כבר נהרג מה אנו הורגים את זה ונמצאו שני עולמות הרוגים, ודבור זה ימשך ממה שכלול בעין שהוא עולם ומלואו, לכן אמר "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו" והוא פירוש יקר.

עוד יש לפרש, דכיון שרוב המתים והמומתים שבעולם הם מעין הרע כדרז"ל "צ"ט מתים מעין הרע ואחר בדרך ארץ" לכן אמר "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו" על זה מותר לראותו בעין הרע למהר מיתתו, אבל לאחרים אסור לראותם בעין הרע, תבער הדם הנקי מישראל, כלומר תבער מעיניך לשפוך דם נקי מישראל בראיית עיניך ברע, אלא "וְטוֹב לָךְ" יהיה לך (משלי כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ".

פרק כעריכה

פסוק א'עריכה

כי תצא למלחמה וכו'עריכה

(דברים כ א): כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:    קשה שנכנס ב"סוּס וָרֶכֶב" לשון יחיד ואח"כ אומר "עַם רַב מִמְּךָ", וכפי פשוטו יש-לומר שהכונה לומר, כפי האמת כולם נחשבים לפני המקום כסוס אחד ורכב אחד, ואם ידמה בעינך "עַם רַב" הוא "מִמְּךָ", שאתה בשר-ודם דכיון שעיני בשר לך, יפול הראיה במה שהוא בהווה עכ"ז שבעינך עם רב עכ"ז "לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ" ולפניו כסוס ורכב אחד, הבט ימין וראה כשהעלך ממצרים שהטביע בים מרכבות פרעה וחילו ויצאו נשמתם כאחד, ולזה הזכיר כאן שהעלם ממצרים שבעלייתם הוטבעוו המצרים. אך נראה שהכתוב בא לתת סימן לישראל ביוצאם למלחמה שידעו אימתי נוצחים והוא "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ" והם באים בריבוי סוסים והמרכבות ועכ"ז "וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב" שנדמו בראייתך סוס אחד ורכב אחד, אעפ"י שכפי האמת הם "עַם רַב מִמְּךָ" סימנא מילתא לומר ש"לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ" וקרוב לשמוע ג"כ דנתן סימן "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ" ומיד ביציאתך מן העיר נזדמן לך בדרך סוס אחד ורכב אחד, סימנא מילתא היא, רומזים לך מן השמים "עַם רַב מִמְּךָ", כלומר העם רב ממך הם, ואויבך נחשבים מועטים לפניך, "לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ". ובחיבור אחר פרשתי צורה בפסוקים אלו וענינים אחרים. עוד יש לפרש "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס" אחד "וָרֶכֶב" א' מאויבך, ואעפ"י כן נדמה בעינך עם רב ממך, לאת ירא מהם, כי אינו סימן רע, אלא כי ה' אלהיך עמך, ומדמה לך ריבוי על ריבויים כדי שתבטח בו ולא בכחך, ועל-ידי-כן נמסרים בידך.


פסוק א' ב' ג' ד'עריכה

כי תצא למלחמה וכו' - כי ה' אלהיכם ההלך עמכם וכו'עריכה

(דברים כ א): כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים כ ב): וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. (דברים כ ג): וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. (דברים כ ד): כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:    נראה לפרש בפסוקים אלו כדברי רז"ל מסכת (ברכות ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ", אי אזיל מוטב, ואי לא אזיל יעסוק בתורה, שנאמר "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם", אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע, שנאמר "עַל מִשְׁכַּבְכֶם", אי אזיל מוטב ואי לא - יזכור לו יום המיתה, שנאמר "וְדֹמּוּ סֶלָה"" עכ"ל. והנה כיון שהשטן הוא יצר הרע מקטרג בשעת הסכנה, ואין סכנה גדולה כמלחמה, לכן מבקש השטן להחטיאו כדי שיפול, לכך בא התורה להזהיר שיצא להלחם עם יצרו, בארבעה האלו הנזכרים באומרו "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ", דקשה דהיל"ל "עם אויבך" מאי "עַל", ועוד דאויביך אך למותר דמי לא ידע שסתם מלחמה היא עם האויב. אמנם בא לרמוז על חלוקה ראשונה שבמאמר שירגיז עם יצרו, ושיעור הכתוב "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" שהיא שעת סכנה והשטן מקטרג עליך ומבקש להחטיאך, לכן צא אתה על אויביך תחילה להילחם עמו ולהתגבר עליו, וזהו על אויביך על-ידי שתרגיז יצר טוב על יצר הרע, אי אזיל מוטב ואעפ"י שראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כיון שהרגזת יצר טוב על יצר הרע, ואי אזיל בזה והיה כקרבכם אל המלחמה עם היצר הרע, ולזה לא קאמר בקרבכם, כי עדיין אינו מדבר במלחמה ממש עם הגוים, אלא בקריבה להלחם עם היצר הרע שהוא כדמיון קריבה של מלחמה, ולזה אמר כקרבכם בכ"ף הדמיון, וניגש הכהן ודבר אל העם בלשון הקדש כאחז"ל רמז לחלוקה שניה. ואי לא אזיל יעסוק בתורה שנתנה בלשון הקדש, לכן ונגש הכהן ודבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תורה במלחמה, שכן אמר לו המלאך עתה האתי על ביטול תורה, וטעם הדבר שתלמוד תורה מגיון מיצר הרע, לכם השטן מקטרג ביותר בשעת הסכנה. אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע, וזהו ואמר אליהם שמע ישראל, שיקראו קריאת שמע, כמו שדרשו חז"ל על זה, אילו לא יש בידכם אלא זכות קריאת שמע שאתם קוראים שחרית וערבית כדאי להציל לכם מיד אויביכם. ולרמוז על חלוקת יזכור לו יום המיתה, אמר שיאמר להם כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם, ובעוד שה' אלהיכם הולך עמכם באור פני מלך חיים, ואם הדבר בהפך ח"ו המיתה אחורי תרעא קאי. ומצאתי להר"ב כלי-יקר ז"ל שדרך בדרך זה, אך הוא על אופן אחר תראו משם ההרחקה שיש בינו לבינו.


פסוק ב' ג' ד'עריכה

והיה כקרבכם וכו' -עריכה

(דברים כ ב): וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. (דברים כ ג): וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. (דברים כ ד): כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:    קרוב לשמוע בזה מה שפרשתי בפסוק הקודם, שנותן סימן אם בשעה שאתם קרבים אל המלחמה אל ירך לבבכם וכו', סימן הןא שאין שום עון בכם בכל המחנה, ולכן לא יפחד לבבכם בעבור כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם, משום שהפחד מורה על הנפילה העתידה לבא, על דרך (איוב ג, כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי", וכדברי רז"ל על פסוק (בראשית לב, ח): "וַיִּירָא יַעֲקֹב - וַיֵּצֶר לוֹ", כלומר וירא משום דויצר לו וכו' והדבר בהפכו. עוד-נראה דכוונת הכהן לעם לומר: אם אתם קרבים למלחמה, לא על שום פניה שבעולם כמו לשלול שלל ולבוז בז, כי אם "עַל אֹיְבֵיכֶם" על שהם אויביכם, דאין שינאה כשינאת הדת והם אויביכם על שאין אתם עושים כמעשיהם, וכדברי רז"ל "אמרו ישראל להקב"ה: כלום שונאים אותנו אומות-העולם כי-אם על התורה והמצות וכו'", אם על הפניה הזאת דוקא אתם יוצאים, מובטחים אתם "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם", אל תיראו מפניהם, משום "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם", כלומר הוא ג"כ ההולך עמכם עם פנייתכם לאבדם, על היותם אויביכם בעבור שאתם שומרים תורתו.

אך יש לדקדק אומרו "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", דהי' לו לומר "ויאמר אליהם אתם קרבים היום למלחמה", ונראה לפרש מצורף בדברי רז"ל (סוטה מב, א) "מַאי שְׁנָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן יוֹחַי, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְיָד אוֹיְבֵיכֶם" ע"כ. ונראה דשיעור הכתוב "וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם" כלומר זכות של שמע ישראל אתם קרבים, שהוא ילחם לכם עם אויביכם, וכיון שכן "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וכו'" לפי שאין אתם הנלחמים. גם יש לדקדק דהיל"ל "אתם קרבים למלחמה" מאי "הַיּוֹם". ואולי הוא על דרך (תהלים צה, ז): "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ", כלומר אתם קרבים את היום להלחם עם אויביכם או אתם מרחקים היום להלחם, הדבר מסור בידכם, שאם אל ירך לבבכם ואל תיראו ואל תערצו מפניהם בהיותכם בוטחים "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם", ומודים אתם שהוא הלוחם ואין הכח בכם, אז הוא יתברך שמו עומד "לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם", והוא היום אשר ראוי להלחם בו והדבר בהפכו ח"ו, וזהו אתם קרבים היום או מרחקים היום.


פסוק ה'עריכה

ודברו השטרים אל העם וכו'עריכה

(דברים כ ה): וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. (דברים כ ו): וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. (דברים כ ז): וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:    באו דברי השוטרים על דברי הכהן בחלוקות הנזכרות במאמר כמדובר, שאם לא יכול האדם להרחיק יצר הרע מעליו ילך וישוב לביתו. ואמר " מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ וכו'" רומז על חלוקה "יעסוק בתורה" שאם נכנס לעסוק בה, שהעוסק בתורה הוא כבונה בית שמחבר ענין לענין ובונה בנין, ועל דרך דקאמר בספר יצירה "שְׁתֵי אֲבָנִים בּוֹנוֹת בַּיִת אֶחָד", רמז על האותיות והתיבות וכו' אם בנה בית שעסק בתורה ועכ"ז לא אזיל יצרו ממנו, וזהו "וְלֹא חֲנָכוֹ" שלא חנכו לתורה כי לא יכול לכופו, "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" משום דשעת סכנה היא ומקטרג יותר. וכנגד חלוקת שיקרא קריאת שמע ליחד את השם באופן שלא יקצץ בנטיעות, אמר "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם" (ישעיהו ה, ז): "כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל" שבית ישראל נוטעים נטיעות ביחוד שמו ואין קוצצים בנטיעות, וזה קרא קריאת שמע ליחד שמו יתברך ולחלל שם אל-אחר היינו סמא"ל, דכתיב (שמות לד יד): לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר. דא סמא"ל הרשע כדאיתא בזוהר, ולכן דל"ת של אחד רבתי, וכן רי"ש שלא תשתחוה לאל אחר, רמז כשאתה מייחד שמו יתברך מתחלל שם אל אחר, ולכן הם גדולות כדי שיראו לעיניך כשתייחד שם ה' תחלל שם אל אחר כמדובר, וזה "לֹא חִלְּלוֹ" כי לא יוכל לכוין ביחוד כראוי, שעל-ידי כך מתחלל סמא"ל הרשע, לכן "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" כלומר הוא ישוב מהמלחמה "וְאִישׁ אַחֵר" שיוכל לכוין היחוד כראוי "יְחַלְּלֶנּוּ". וכנגד חלוקת יזכור לו יום המיתה אמר "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה" כי האשה מביאה זכירת יום המיתה, דהיא גרמה מיתה לעולם, ואם גם בזכירת המיתה לא לקח מוסר לעצמו "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". וכנגד חלוקה ראשונה שבמאמר ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אמר ומי האיש הירא ורך הלבב, כלומר היה רך הלבב שלא יוכל להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, ילך וישוב לביתו. ונקט חלוקה זאת לבסוף לומר שאעפ"י שפעם אחד לא יכול להרגיזו, אל יתיאש לומר שוב לעולם איני יכול לו, אלא תמיד ילך להרגיזו, דסוף סוף ינצחהו.

ובמסכת סוטה פרק א' (סוטה מד, א) "תנו רבנן אשר ארש, בנה, אשר נטע; אשר ארש - למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר-כך ישא אשה וכו'" מצורף בזה לקח תחילה בית וכרם ואח"כ ישא אשה, לומר אם יש לאדם בית וכרם כשמארש עם אשה, ואם לא מארש על ליל"ית, דכשאין לאדם במה ליזון חשוב בעיני אשתו כחרס הנשבר וכל ימיהם יוצאים במחלוקת ובפירוד לבבות וכדרז"ל (בבא מציעא נט, א) "כד משלם שערי מכדא נקיט ואתי תיגרא"

פסוק ה' ו' ז'עריכה

ודברו השטרים אל העם וכו' - ומי האיש אשר ארש אשה וכו'עריכה

(דברים כ ה): וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. (דברים כ ו): וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. (דברים כ ז): וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:    קשה דברי השוטרים הם הפך דברי הכהן, שהכהן מבטיחם בשם ה' שלא יראו והשוטרים אומרים "פֶּן יָמוּת", ומהר"י אברבנאל הקשה כן עיין-שם.

והנראה כפי עניות דעתי שהכהן הבטיחן כשאין עון בידם כאומרו "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם" כלומר ובלבד שאל ירך לבבכם מעבירות שבידכם, על-דרך שדרשו רז"ל בדברי השוטרים (סוטה מד, א) "(דברים כ ח): מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב. אמר רבי יוסי: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא - מעבירות שבידו" ונמצא דברי שניהם שוים, מבטיחם כשאין עבירות בידם שאם לא כן ימותו במלחמה, ולכן היו השוטרים אומרים "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ" כלומר שעדיין לא חנכו במצות, במצות מעקה ומצות מזוזה, ונמצא מחמיץ המצוה ועבירה היא בידו, לכן יזרז עצמו בהן וילך וישוב לביתו פן בעבור שמחמיץ במצות ימות במלחמה. וכן ומי האיש אשר ארש אשה ועדיין לא כנסה לקיים מצות פו"ר, נמצא מחמיץ במצוה, ילך ויזרז עצמו לקיימה פן עון החימוץ יגרום שימות במלחמה. וכן מי האיש אשר נטע כרם ועדיין לא חיללו ילך וישוב לביתו ולא יחמיץ במצוה פן ימות במלחמה על עון זה, באופן שדברי השוטרים אינן סותרים דברי הכהן, כי גם הם מבטיחים שלא יפלו, אך בשומרם עקב רב כדי שלא ימצא עון בידם שבהיותם מנוקים מעון לא יראו ולא יערצו בדברי הכהן.

ובילקוט משם הספרי, מי האיש הירא ורך הלבב, רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב, שהוא בן ארבעים עכ"ל. מאמר זה צריך ביאור ועיין עליו בלב אריה ז"ל בסדר זה, והנראה לע"ד דכוונת ר' יוסי הגלילי לומר דהכרזה מי האיש הירא ורך הלבב, ואזיל לשיטתיה דקאמר מי האיש הירא מעבירות שבידו וכו' לא היה מועיל להחזירו מן המלחמה כי אם למי שהוא בן ארבעים שנה, דבן ארבעים לבינה, ובינתו גורם לו שיתרכך לבבו וישוב כדי שלא יגיע נזק לישראל בשבילו, אך מי שעדיין לא בא אל הארבעים, כיון שלא עם בינה הוא, לא היה משים על לב דברי המכריז באומרו איך יתכן דבשביל שאני חטאתי יקצוף על כל העדה, וכי טוביא חטא וזיגוד מנגיד? וכיון דמחוסר בינה לא חזר לביתו, לא בשבילו היו נופלים במלחמה, שהרי הם כשוגגים, דבשלמא כשהוא בן ארבעים שיש לו בינה, נמצא שמבין ומורד בישיבתו שם ואז גורם נפילה, כי הפחות מארבעים אינו מבין וחוסר בינתו גורם לו שלא נתיירא, לכן אמר ורך הלבב, שהוא בן ארבעים, וק"ל.

אך יש לדקדק בפסוק אומרו "ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" דהיל"ל "ילך לביתו" מאי "וישוב", דכיון שהולך היינו ששב. עוד להבין אומרו "ולא ימס לבב אחיו כלבבו" דמאי כלבבו" שהיה די לומר "ולא ימס לבב אחיו". אמנם [נראה] שהיו רומזים השוטרים בדברים דזהו שמכריזים "מי האיש הירא" מעבירות שבידו שיחזור אחור, אל יעלה בלב בשומע לומר כאן במלחמה מתחרט אני ממה שחטאתי והנני חוזר בתשובה משום שהתשובה כדי שינקה מהעון שבידו צריך לעשותה כתקנה לקבל סיגופים ויסורין כפי מה ששיך לעבירה שבידו ובמלחמה אין פנאי לעשות כל זה, לכן היה רומז בדבריו ואומר ילך וישוב לביתו, כלומר ילך מכאן וישוב בתשובה בביתו אשר אז יכול לעשות תשובה כתקנה. ואמר ולא ימס את לבב אחיו, ולב אחד ימס לבבם כלבבו ממש.

פסוק י'עריכה

כי תקרב אל עיר להלחם וכו'עריכה

(דברים כ י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם:    יש לדקדק דהיל"ל "וקראת אליה שלום" מאי "לְשָׁלוֹם". עוד לדקדק אומרו "לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ" ולא קאמר "להלחם בה", אמנם נראה, ידוע שבבריאת האדם קטרג בה מלאכי שלום שאל יברא משום שכלם מלאים קטטות כנודע מרז"ל, ולזה "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר" דע שעל מי שעליה, היינו השר שלה - צריך שיגיע לו המלחמה תחילה, כדי שתוכל עם העיר כאן למטה, דהיינו שיפילהו השם, כדרז"ל "אין אומה נופלת אלא אם-כן נופל שרו תחילה, דכתיב (ישעיהו כד, כא): "יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם" ואחר-כך "וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה"", וכיון שכן שצריך להפיל השר תחילה, יבא כת מלאכי שלום לקטרג עליהם שכולם מלאים קטטות, לכן "וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" בעבור כת השלום שלא יקטרג, ולרמוז לזה לא קאמר "וקראת אליה שלום" אלא "לְשָׁלוֹם", לכלול רמז שהטעם הוא בעבור כת השלום כמדובר.

פסוק י"טעריכה

כי תצור אל עיר ימים רבים וכו'עריכה

(דברים כ יט): כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:    יש לדקדק דמה איכפת אם אוכלים ממנו שבעבור זה לא ישחיתהו, וכי בהשחית את אלו יכלו כל עץ פרי עושה פרי, עוד לדקדק דהיל"ל "כי אתה עץ השדה" דכיון שבא ללמד שאדם נמשל לעץ באומרו כי אתה עץ השדה היה מובן, אמנם נראה בהקדמה, הביאה הרב בעל יד יוסף ז"ל, דמה טעם נמשל האדם לעץ השדה, דכתיב "כי האדם עץ השדה" המלאך לאבן דכתיב "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" אלא שלימות המלאך הוא להיות כאבן המונחת בקיר ששלימותה היא שלא תזוז ולא ישנה מקומו, כך המלאך שלימותם שלא ישנו את תפקידם על מה שהשליטם הקב"ה כי הם מוכרחים במעשיהם, ואין עולין ממדרגה למדרגה, מה שאין כן האדם שנמשל לעץ, מה עץ עולה ממדרגה למדרגה בכל שנה ושנה תחילה נותן עלין ואח"כ יוצא פרח ויצץ ציץ ואח"כ יגמור הפרי, ואם אינו כן ראוי להכריתו, דמה תועלת יש ממנו, כן האדם כיון שהוא בעל בחירה ורצון צריך שתדיר יעלה ממדריגה למדריגה בתורה ובמצות, עד שיתקשר בהקב"ה על-כן העולה לנו מזה, שמהעץ לומד האדם לעלות ממדרגה למדרגה, דבלתי זאת ראוי שיכרת מן העולם, אך כראות העץ ששלימותו לעלות ממדרגה למדרגה, ונושא ק"ו על עצמו ומקיים תורה ומצות ואוכל בעולם הזה ובעולם הבא, ובשם אדם יתקרי ולא בשם בהמה כא"ה כדרז"ל, אתם קרויין אדם ואין א"ה קרויין אדם. וזהו הרומז כאן "לא תשחית את עצה כי ממנו" ומסיבתו שאתה לומד ממנו תקיים המצות ותאכל בעולם הזה ובעולם הבא, לכן "וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" יען "כִּי הָאָדָם" שלהיותך בחינת אדם, "עֵץ הַשָּׂדֶה" הגורם לך, ולזה אמר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" ולא קאמר "כי אתה עץ השדה" אלא כי האדם לומר כי סיבת היותך האדם עץ השדה גורם לך לימוד והוא על דרך בור דשתית מיני' מיא וכו'. והרב בעל שפתי כהן זצ"ל פירש "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" "בא לומר שתניח הזקנים שבה ליקח מהם עצה ויראוך מוצאה ומובאה, זהו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה, אולי יש בני אדם בשדה נחבאים ויבאו עליך במצור, לזה תניחם והם יגלו לך, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, כי אין בו עצה וחכמה, אותו תשחית" עכ"ל.

ובמסכת תעניות פרק ג' מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי האדם עץ השדה הוא, אלא אם ת"ח הוא הגון, ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו אותו תשחית וכרת, ע"כ. פירוש וכי אדם עץ השדה, אלא מקיש אדם לעץ השדה, מה עץ השדה אם עץ מאכל הוא ממנו תאכל ואתו לא תכרת, כך תלמיד חכם אם הגון הוא ממנו תאכל ללמוד הימנו, ואם לאו אתו תשחית. יש לחקור דלמה רמז לימוד זה שלא ילמוד אדם מת"ח שאינו הגון כאן בענין המלחמה. ולכאורה יש לפרש בדרז"ל שנענש אברהם אבינו ע"ה על שעשה אנגריא בת"ח שהוליכם למלחמה וכו', ולכן למד הענין זה כאן, לומר אם ת"ח הגון הוה לא תכרות אותו מלימודו להוליכו למלחמה, אבל אם אינו הגון אתו תכרות ומותר לעשות בו אנגריא. אמנם נראה עוד שכיון שישראל נוצחים במלחמה על עוסקם בתורה ויהושע נענש על ביטול תורה במלחמה, שכן אמר לו המלאך "עתה באתי" על ביטול תורה, וטעמו של דבר שתלמוד תורה מגין בעד היצר הרע השטן המקטרג ביותר במלחמה, שהוא שעת סכנה, לכן רמז ענין זה בענין המלחמה שלא ללמוד מת"ח שאינו הגון, וביותר יזהר במלחמה שלא ללמוד ממנו כי חטא הוא עושה ויש מקום לשטן לקטרג עוד, והוא נכון.

ראוי להבין למה בשבעה עממים הורגים הטף ולא נחיה כל נשמה ומשאר האומות נחיה הטף והנשים, וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל "לפי שבשאר האומות המלחמה היא כנגד המזלות, לא כנגד השרים, ולפיכך יש לנו לעקור את הכל, ושלא נניח להם דבר במלחמת מצוה, כי בזה יהיו נעקרים ובטלים מן העולם בין למעלה שנופלים השרים העליונים בין למטה לפי שארץ ישראל בזמן שבה ישראל אין שום שר שולט שם אלא הקב"ה שנאמר (דברים יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", אבל כשהשלימו נכללו בכל ישראל, מכאן תראה כמה גדול כח השלום, שאחר שהיו חייבים מיתה שנאמר (דברים כ, טז): "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה", נתוסף להם חיים ונכללו בכלל ישראל, וניצולו כולם מהמיתה" ע"כ. ונוכל לומר דאין הכי נמי שגם בשבעה עממים היה ראוי להחיות טף ונשים אשר לא ידעו משכב זכר, אך כיון דשבעה אומות אלו מוחזקים למכשפים יותר מכל אומה ולשון, שהרי הכתוב מעיד עליהם שכל התועבות אשר שנא ה' עשו וחובר חבר ושואל אוב וידעוני וכו' הם תועבת ה' כל עושה אלה. לכן רצה הקב"ה לעוקרם מן העולם, ואם נחיה הטף בכישופים יתלבשו בהם וניצולו, ונמצא ישראל בידם מביאים בתוך המחנה וילמדום מעשיהם על-דרך שאמרו חז"ל גבי עמלק שבא הציווי להשמיד משור ועד שה, שאם אדם חטא בהמה מה חטאה? אלא משום שהיו מכשפים כדי שלא יתלבשו בבהמות וניצולו, גם-כן בז' עממים לא תחייה כל נשמה, גם הקטנים כדי שלא יתהפכו בכישופיהם בתינוקות.

טעם שציווה הקב"ה לתת לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, פרשתי הטעם בחיבור אחר, והרב בעל כלי יקר ז"ל על-פסוק (דברים יח ג): וזה יהיה משפט הכהנים. "טעם הזרוע שכר נשיאת כפים. והלחיים שכר ברכת כהנים בפה. והקיבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קימעא ומתברך במעיו". ולע"ד כיון שהכהנים משרתי עליון עוסקים בתורה יומם ולילה להורות לישראל דיני התורה, לכן בא הציווי לתת להם הזרוע על שלוחמים במלחמתה של תורה, שהמפלפל בתורה הוא כתנועת הזרועות ועל שכותב חידושי התורה בידים, הלחיים על שיום ולילה לא ישבות מלהגות בתורה ובעוסקו בתורה מתנענעים הלחיים. והקיבה שממנה נמשך השינה לאדם, בשכר שנודד עיניו מלישון לעסוק התורה וכדרז"ל אין אדם בלא יסורין, חש בעיניו אינו ישן חש בראשו אינו ישן עוסק בתורה אינו ישן.

פרק כאעריכה

פסוק א'עריכה

כי ימצא חלל באדמה וכו'עריכה

(דברים כא א): כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:    יש להבין מה שייכות וקשר יש לפרשה זו של עגלה ערופה לפרשיות דלעיל המדברות בעניני המלחמות ומוהר"י אברבנאל ז"ל ביאר דהקשר הוא: שאחרי שהזהיר למעלה בלימוד הדברים המתיחסים למלכים ולשופטים בענייני המלחמות, צוה בפרשה הזאת דין עגלה ערופה, דהיה מתיחס לכהנים הלוים ולשופטים אשר בבית-דין הגדול ולשופטים אשר בשערים. והראב"ע ז"ל כתב "שכאשר זכר מלחמה עם האויב זכר דין האדם עם חבירו בריבו עמו ויהרגהו וימצא חלל באדמה" ע"כ. והרב בעל כלי יקר ז"ל כתב על מהר"י אברבנאל ז"ל שנתן טעם חלוש בדבר, גם שאר מפרשים הרגישו לפרש הסמוכות בשינויים רחוקים והוא ז"ל פירש וז"ל "שא נא עינך וראה מה שאמרו רז"ל בפרשת עגלה ערופה, (סוטה מו, א) "אמר רבי יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה ערופה בנחל, אלא אמר הקב"ה תבא העגלה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות ותכפר על-זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות". ובפרשה שלפני זו נאמר (דברים כ, יט): "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ, כ): "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא" ואמרו רז"ל (תענית ז, א) "אם ת"ח הגון הוא - "מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת", "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא" - זה ת"ח שאינו הגון וכו'", אם-כן כל משכיל בעין שכלו יראה שסמיכות שני הפרשיות אלו מבואר מעצמו, ממה נפשך אם טעם עגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות לפריה ורביה, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו, ומה לי פרי האדם ומה לי פרי האדמה משפט אחד להם, שנאמר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" הוא, ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא, הרי גם פרשה שלפנים מקפיד על-זה שלא לכרות התלמיד חכם עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על המפרשים ז"ל שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם".

ולע"ד כננס על גבי ענק נאמר סמיכות יותר פשוטים, כמעט נראים לעין בעזר הרואה האמיתי יתברך שמו, ונראה סמך פרשת כי ימצא חלל בפרשת המלחמה, לרמוז על מעלת ארץ-ישראל שלא ימצא בה רוצחים, ואם יהיה מציאות "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה" יהיה אפשר בזמן "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים" שהורגל עין אנשי המלחמה בדם, ובהיותם צרים ימים רבים קצים מחיותם, ואי-אפשר אם אין בורח מעורכי המלחמה, ואעפ"י שהיו שומרים אין דעתם על מיעוטא דמיעוטא שבורח, ואותו בורח כיון שחוזר עיף ויחף, וגם עינו הורגל בדם הורג למי שמוצא, או כדי שלא יגלה כי בורח הוא, או כי רעב הוא (משלי כח, כא): "וְעַל-פַּת-לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר", ועל אופן כזה יהיה "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ וכו'" כי על אופן אחר רחוק הדבר שימצא רוצח באדמה אשר ה' אלהיך בחר בה. אך נראה לתת טעם אחר ג"כ לשבח, עם מה שפרשתי באורך בטעם עגלה ערופה, למה צוה הקב"ה שיעשה המעשה על ידי גדולים שבישראל (דברים כא, ב): "זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ" ולמה היו עושים דבר המורה אכזריות גדולה לערוף העגלה דהוא צער גדול לבהמה, והקב"ה חס על צער בעלי חיים, שהיו יכולים לשוחטה בסכין בלתי פגום ומן הצואר כדי שלא ירגיש כל-כך, ולמה בנחל שנערפה לא יזרע באותו שדה עוד לעולם, והיה בזה שתי דברים נראים לעין בלתי מהוגנים, שמאבד בעל השדה את שדהו, ומהרי"א ז"ל כתב מהרמב"ם ז"ל על זה שעושים כך כדי שישתדל בעל השדה לבקש הרוצח כדי שלא לאבד שדהו, ועוד לאלוה מילין. עוד שנית דכיון שאין יכול בעל השדה עוד לחרוש ולזרוע בו מונעים אותו ממצות התלויות בשדה, ובצירוף מתבטלות כמה ברכות מלברך על הפירות העתידות לצאת בו אם היה זורעו, גם למה רוחצים ידיהם על העגלה ואז היו אומרים (דברים כא, ז): "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" שיוכל להבין השומע שעל דם העגלה היו אומרים שלא שפכו, וזהו שקר כי הם עצמם ערפו אותה.

אמנם בהיות שעל ענין שפיכות דמים מקטרג השטן יותר מכל עבירות אשר יחטא האדם בהן, והטעם שנלקח אומנותו מידו, שהקב"ה השליטו על הוצאת הנשמות כנודע, וזה הרוצח לקח אומנותו, כי נשמת הנרצח יצא על ידו כדאיתא בספר הזוהר פ' וירא, (זהר חלק א קיד, א) "וְאִי תֵימָא דְּבַּר נָשׁ דָּא, עַל יְדָא דְּהַהוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ, לָאו הָכִי. אֶלָּא מַאן דְּקָטִיל לֵיהּ, אַפִּיק נִשְׁמָתֵיהּ עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ לְשַׁלְטָאָה בֵּיהּ הַהוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּבְגִין כָּךְ וְלָאָרֶץ לא יְכֻפָּר וְגו'. וְלָא דַּי לוֹן דְּקָאִים אִיהוּ לְמִסְטֵי עָלְמָא לְמַגָּנָא וּלְקַטְרְגָא תָּדִיר, כָל שֶׁכֵּן דְּגָזְלִין מִינֵיהּ מַה דְּאִית לֵיהּ לְנַטְלָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל בְּנוֹי, וּבְגִין כָּךְ קָרֵבִין עַל הַאי עֶגְלָא, בְּגִין לְתָקָּנָא עִמֵּיהּ מַה דְּאִתְנְטִיל הַהִיא נִשְׁמָתָא דְּבַּר נָשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא יִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא." ע"כ. הרי בהדייא דעל שפיכות דמים מקטרג יותר ויכול להביא פורענות על ישראל, לכן מה עושה הקב"ה לבלבל דעתו של שטן שיניח מלקטרג על הדם, ציוה לעשות ענין העגלה ערופה ועל ידי גדוליםף שנראים דברים זרים כנראה שחוטאים בדבר, כדפרשית. וכראות כך השטן אומר מה לי לקטרג עליהם על עבירה אחת, היינו הדם הנשפך כדי לכלותם, הרי נניח מלקטרג על זה ואני מוחל על שלקחו אומנותי, והנני מקטרג על גדולי ישראל זקנים ושופטים שהרבו לחטוא בענין העגלה ערופה שעשו לעשות אכזריות נגד מידתו ית' שהוא בעל הרחמים, וגם מונעים מצות מבעל השדה בצוות לו שלא יזרע עוד שדהו, וכן מונעים מלברך להשם על הפירות שהיה יכול להצמיח השדה, וכן דוברי שקרים הם, ודוברי שקרים לא יכון לנגד עיניו, כי הוא מבין דברים כפשוטם, דאומרם ידינו לא שפכו את הדם הזה שהוא על דם העגלה ערופה בראות שעליה רוחצים ידיהם ואומרים כן, ועל-ידי כך אני משחית ומכלה את כולם, כי זהו חטא מפורסם ובגדולים וכמעט הוא כמעשה העגל שנתחייבו עליו כליה, וכיון שמוחל מלקטרג על שפיכות דמים ובא לקטרג על מעשה עגלה ערופה, אומר לו הקב"ה כך צויתי להם לעשות, מיד יוצא בפחי נפש ולחזור לקטרג על הדם אינו יכול כי כבר מחל, ומה גם מדת השטן להיות שכחן וכשמניח דבר מלקטרג עליה כדי לקטרג על גדול ממנה, שוכח הראשונה ואינו חוזר בה, כמו שפירשו מז"ל על מאמר חז"ל "בכל יום הכפורים בא השטן ואומר לפני הקב"ה רבש"ע בניך גנבים הם וכו'", דקשה כבר ראה מה עלתה בידו בשנה שעברה שעלה חרס בידו, למה חוזר על זה לשנה אחרת, אלא דשוכח משנה לשנה, והם ז"ל פירשו הענין בארוכה.

העולה מזה, שצוה הקב"ה על ענין עגלה ערופה, שנראה עושים דברים נוטים אל החטא כדי לבלבל דעת השטן. ולזה סמך אחר פרשת עגלה ערופה פ' כי תצא למלחמה וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה וכו' שהתיר להם יפת תואר, ואמרו חז"ל לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, והכונה דבשעת המלחמה הוא שעת הסכנה, דהשטן מקטרג יותר בשעת הסכנה כדרז"ל, וכדי שלא יקטרג עליהם על חטאים שכבר עשו, ויביא עליהם נפילה ביד אויביהם, ציוה להם על היפת תאר, שכמו זר נחשב לבעול בת אל נכר, כדי שיניח הכל ויקטרג על זה בסוברו דחוטאים בדבר ויוצא בפחי נפש, שאומר לו הקב"ה דכן צוום ומצותו הם עושים, והנה כיון דטעם אחד לשניהם סמכם זו לזו, כדי לבא נגד - הוא שטן הוא יצר הרע המקטרג, ומהטעם עצמו סמך גם פרשת עגלה ערופה לפרשיות דלעיל המדברות במלחמות, דמותרים ביפת תאר כדי לבא נגד יצר הרע כדפרשית, שגם מעשה העגלה ערופה היא לבא נגד השטן כמדובר, וטעם א' לכלן, לכן הניח העגלה ערופה בין המלחמות לעשות לה סמוכים פנים ואחור. ואל תקשה על שפיכות דמים כדי לקטרג על ענין העגלה ערופה בסוברו שחוטאים, שהרי רואה בתורה שנצטוו על זה ומצוה הם עושים, דע שהשטן אינו מכיר במה שכתוב, תדע שהרי אמרו חז"ל "לעתיד לבא טועה מלאך המות בד' דברים: בורח לבוצרה וכו'" וקשה הרי כתבום חכמים ואיך טועה, אלא שאינו מכיר במה שכתוב, וק"ל.

עוד נראה דהסמיכות עצמו שדרשו חז"ל בפ' כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך, אחר אומרו לעיל כי תבער הדם הנקי בקרבך, שהכונה שכשלא תהיה דם נקי בקרבך, אז כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ע"כ זה עצמו רומז סמיכות כי תצור אל עיר ימים רבים עם פרשת עגלה ערופה, כלומר כשאירע שתצור על עיר ימים רבים ולא נתנו ה' אלהיך בידך, מיד דע שעון שפיכות דמים גורם, לכן היזהר בפרשת עגלה ערופה לכפר על שפיכות דמים והוא סמיכות פשוט עד מאד.

כי ימצא חלל וכו'עריכה

(דברים כא א): כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:    הקשו המפרשים ז"ל, דהיל"ל "כי ימצא הרוג" מאי "חָלָל". ולע"ד נראה בדרז"ל מבכת סוטה פרק ט' "כי ימצא חלל באדמה וכו' נמצא סמוך לספר או בעיר שרובה גוים, לא היו עורפים, חלל ולא חנוק או מפרפר וכו', נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים" ע"כ. והנה כיון שצריך כל התנאים אלו, זהו הטעם דנקט חלל שהוא לשון חלול, שנשפך דמו ונתרקן ונשאר גופו חלול, מה שאין כן חנוק שעדיין דמו בקרבו ואינו חלול וכן צף על פני המים שמתמלא גופו מים ואין גופו חלול, וכן המפרפר דכיון שבעוד שמפרפר עדיין יש דם בקרבו ואינו חלול, והכוונה כי ימצא חלול אז תביא עגלה ערופה.

פסוק ח' ט'עריכה

כפר לעמך ישראל וכו' - ואתה תבער הדם הנקי וכו'עריכה

(דברים כא ח): כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. (דברים כא ט): וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה':    ראוי להבין מאי "ואל תתן דם נקי" ומאי "ונכפר להם הדם". ונראה לפרש מצורף עם מה שפירש בעל מנחה בלולה בפסוק "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך", דרומז על מה שאמרו חז"ל שבית דין מכיו ועונשין לצורך שעה אעפ"י שאינו מן הדין וכו' שהיה לו לומר "דם החייב" אלא אעפ"י שמן התורה הוא נקי, לצורך שעה יכולים לבערו כההיא דשמעון בן שטח שתחה שמונים נשים באשקלון, והפסוק שב למעלה לתפלת "ואל תתן דם נקי" רצונו עם שהיא תפילה נכונה, מכל מקום עליך המלאכה לגמור לבער דם הנקי, עכ"ל. ונוכל לפרשו כך, ואל תתן וכו' תתן מלשון ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו, דהנה דכיון שנראה זרות גדול להרוג דם נקי לצורך שעה, ויבאו למנוע מלהרוג לכן היו מתפלליו ויהי רצון שאל תתן דם נקי, כלומר אל תניח זה הדם נקי בקרב עמך ישראל אלא ישים הקב"ה ברצונם להורגו לצורך שעה וכאילו הקרבתם קרבן כפרה יחשב להם, וזהו ונכפר להם הדם, זה הדם נקי שאתם שופכים יחשב להם קרבן כפרה, ואומרים הזקנים ומובטחים אנו שתפילתנו יעשה פירות שואתה תבער הדם הנקי מקרבך לצורך שעה, אעפ"י שהוא נקי כפי הדין דזהו אדרבא כי תעשה הישר בעיני ה' אלהיך, ירצה כי בודאי תעשה הישר בשפוך דם נקי זו.

ילקוט: כפר לעמך ישראל וכו'עריכה

(דברים כא ח): כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל - אלו החיים. אֲשֶׁר פָּדִיתָ - אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה, נמצינו למדים ששופך דמים חוטא:    עכ"ל. הנה מאמר זה מבהיל הרעיונות, כי הלא שפיכות דמים מהעבירות החמורות, וכי צריך לומר שהשופך דמים חוטא הוא, שהוצרך ללמדנו ששופך דמים חוטא. ולכאורה נראה שהכוונה לומר, דהשופך דמים חוטא לחיים שישראל ערבים זה לזה, דכשאיש אחד יחטא נכללים כל ישראל בחטאו, ונמצא חוטא עם החיים, וכ בשאר עבירות, אך יש חומרא יתירה על השופך דמים, שמלבד שחוטא עם החיים אלא שחוטא גם עם המתים, כאילו הם עדיין בכלל הערבות והחטא נוגע גם להם אעפ"י שכבר מתו ונעשו חפשים מן המצות, ועל-ידי עגלה ערופה היו מתכפרים החיים והמתים מעון זה, וכיון שצריכים כפרה גם המתים מעון זה שהגיע גם להם, נמצינו למדים ששופך דמים חוטא, וחוזר על האמור, כלומר ששופך דמים חוטא עם החיים ועם המתים. וכפי דרך זה חל עלינו חובת ביאור לדעת איך השופך דמים חוטא גם עם המתים, דבשלמא עם החיים ניחא משום שכללם בחטאו על היותם כולם ערבים זה על זה, אבל עם המתים מאן דכר שמיה שכבר מתו ויצאו מכלל הערבות. אמנם בהיות שהשופך דמים לא לזה בלבד הרג, כי אם גם לעתידין לצאת ממנו, ונמצא שפך דמו ודם זרעיותיו, וכיון שכן היה אפשר שביד איזה מת עון שאין תיקונו כי אם על יד אחד מאלו שהיו עתידים לצאת מהנרצח הזה, בהיות הוא משורש נשמתו, ובמצוה שהיה עושה מנגדת לעון שביד המת היה מתכפר כיון ששניהם משורש אחד הם, והוא שאם היה חי והיה מגיע לידו מצוה זאת, היה עושה אותה כיון שעשאה הבא משרשו מתכפר עון המת, ונמצא שהשופך דמים חוטא למתים וק"ל.

אמנם נראה עוד נמצינו למדים ששופך דמים חוטא, הכוונה בדרז"ל מי שיש לו עבירה אחת יתירה על זכיותיו, הרי זה רשע גמור, וכל מי שיש בו מצוה יתירה על עונותיו, הרי זה צדיק גמור, מחצה על מחצה בינוני (הרמב"ם פרק ג' מהלכות תשובה), והנה החידוש כאן בשופכי דמים שאעפ"י שיהיו זכיותיו מרובים על עונותיו, כיון שבכלל עונותיו יש עון שפיכות דמים, לא נקרא צדיק כי לעולם נקרא חוטא, דשאני בשפיכות דמים שחוטא גם עם המתים, מה שאין כן בשאר עבירות, וזהו אומרו מלמד ששופך דמים חוטא, כלומר לעולם בכלל חוטא ואעפ"י שזכיותיו מרובים על עונותיו. ועוד יש לפרש דכיון שכל עבירות שאדם עושה, יכול לתקנם ע"י התשובה מה שאין כן בשפיכות דמים, לפי שאין התשובה משיב נפש המת אל קרבו וחי פעם שנית ולכן נקרא חוטא אף לאחר מיתה, דאפילו מיתה אינו מכפר לו, אלא יתכפר אחר מותו על ידי עגלה ערופה ואומרו נמצינו למדים ששופך דמים חוטא, כלומר אעפ,י שיעשה תשובה, לעולם נקרא חוטא ואפילו מיתה אינו מכפר לוף כי אם מעשה העגלה ערופה מכפר לו לאחר המיתה. עוד יש לפרש אומרו "כפר לעמך - אלו המתים" חוזר על הנהרגים, שאף עפ"י שנהרגו על שהרגו כדברי התנא (אבות ב, ו) "עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ" עכ"ז לא היתה מיתתם כפרתם, וכדכתיב (משלי כח, יז): "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ", הרי שהשופך דמים אפילו עד בור שהוא הקבר אינו מתכפר, לזה אמר נמצינו למדים ששופך דמים חוטא וכו' חומרת השופך דמים שאעפ"י שמת בהריגה, עדיין חוטא הוא וצריך כפרה עם העגלה ערופה, וגם החיים שהם הרוצחים צריכים כפרה אעפ"י שלאותם שהרגו היה מסיבה שהרגו הם לאחרים, כדאמרינן (אבות ב, ו) "עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ".

קרנא שקיל איסטירא וכו'=עריכה

(כתובות קה א): קרנא הוה שקיל איסטירא מזכאה ואיסטירא מחייבא ודאין, והיכי עביד הכי והכתיב ושוחד לא תקח, וכי-תימא התם אחד הכא תרתי ולא אתי לאצלויי דינא, וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי - והתניא ושוחד לא תקח, מה תלמוד-לומר אם לומר שלא לזכות את החייב - הכתיב לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי, ומשני קרנא בתורת אגרא שקיל:    עכ"ל.

קשה כפי סברת רבא דקאמר לקמן (כתובות קה, ב) מאי טעמא דשוחדא שהוא סבר דהוה ליה כגופו ואין אדם מורה חובה לעצמו, ופירש רש"י ז"ל "מאי טעמא דשוחדא:    שאפילו לשפוט צדק" ע"כ. אם-כן מאי קשיא ליה מהברייתא שאני התם דמקרבא דעתיה לגבי חד ומזכהו, אבל הכא מקרבא דעתיה לגבי תרוויהו ולא אתי לאצלויי הדין. ונראה דכוונת הקושיא כי בלוקחו שוחד מקרבא דעתיה לשנים ואז מתבלבל דעתו, כיצד יזכה לתרוויהו ומתוך בלבול דעתו מתעוור עיניו, וזהו כי השוחד יעור עיני חכמים, ובא לטעות בדין שלא במתכוון. והח"ר מרדכי הלוי נר"ו פירש כי קיימא לן כי ביודעו הדיין היכן הדין נוטה, אסור לבצוע, וזה כיון שלקח שוחד מתרוויהו יבא לבצוע אף בהיותו יודע היכן הדין נוטה, ע"כ.


תם.