(דברים כב ו): "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים; לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִקַּח לָךְ; לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

מפרשים שונים התייחסו לטעמה של המצוה:

1. מניעת צער מהציפור: "טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם" (רמב"ם, מורה נבוכים ג מח) .

ראו גם: חמלה ושוויון על בני אדם וציפורים / מוטי לקסמן .

2. הרגלת האדם לרחמים: " גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם, לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם; "[כאן מביא הרמב"ן" כמה פסוקים ומדרשים שמלמדים שהמצוות נועדו להשפיע לטובה על נפשותינו ", ומסיים:]." וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה; אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. " ( רמב"ן על הפסוק, בשם עצמו) .

3. שמירה על הטבע: "או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא; והנה, ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא" ( רמב"ן על הפסוק, פירוש נוסף) .

4. ועל-דרך הסוד: "אמר רבי רחמאי: מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב? אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא . מאי ואת הבנים תקח לך? אמר רבי רחמאי: אותם בנים שגדלה, ומאי ניהו - שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו'. והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים" (רמב"ן בשם מדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן)  

5. צֶדֶק, יחס הוגן כלפי הציפור. הציפור קיימה את חובתה הטבעית ונשארה להגן על אפרוחיה. אסור לנצל את צדיקותה של הציפור על-מנת לפגוע בה: "כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם ולא תברח למלט את נשפה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה. והנה המכוון במצווה הזאת היא לכבד המידות הטובות ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה ענין גרוע ומנהג שטות הגורם רעה לבעליו, ועכשו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה יוחק בלבנו חיקוי עמוק" ( שד"ל )

6. כבוד לערך ההוֹרוּת, השמירה על הצאצאים.   לכן השכר על מצוות שילוח הקן, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", דומה לשכר על מצוות כיבוד הורים, (דברים ה טו): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ": שתי המצוות הללו מחזקות את אותו ערך בדיוק - ערך ההוֹרוּת.   ולכן, עונשו של המזלזל בהוריו הוא ע"י ציפורים, (משלי ל יז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם - יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר"( פירוט ).

7. לטעמים והסברים נוספים, ראו:

• מאמרו של ד"ר זוהר עמר ב"תחומין" כב.
• פרשת כי תצא - מצוות שילוח הקן - מהי? / אהובה קליין. 

מאת: שמעון כהן

שמעון: אראל, נגעת בנקודה יותר עמוקה, מעבר לשילוח הקן יש בכלל את כל טעמי המצוות, רוב המפרשים משתמשים במצוות שילוח הקן בכדי להסביר בכלל את טעמי המצוות... שבת שלום, שמעון.

אראל: נכון. ניתן לראות התייחסות מפורטת לכך בפירוש רמב"ן:

http://www.tora.us.fm/tnk1/klli/mdrjim/tam.html

יש לתמוה על פסיקת ההלכה. הרי אם נאמר, כפי שרוב הפוסקים מסכימים, שטעם המצווה הוא לעורר בנו רחמנות, אז איך ניתן לפסוק שחייבים במצווה אף שאין למקיימה כל רצון או צורך בביצים או אפרוחים? הרי זאת אכזריות לשמה במעטפת קיום מצוות. איך יתכן שבורא עולם, רחמן הכל, יובילנו כה להתאכזר בטוענה של לימוד מידת הרחמנות? אלה שכמו כל מצוות התורה שניתנו בכתב ובעל פה, טעם התורה שבעל פה אבד לנו כאשר היא נכתבה. דבר שהיה אסור בהחלט האיסור. כי אסור להוסיף או לגרוע מן התורה. היא ניתנה בעל פה כדי שכל יהודי ימצא את נפשו בה. כאשר היא נכבה בצימצום רב, אז כאילו הצימצום הזה התווסף לתורה וקיבל את התוקף של התורה שבכתב. אך אי אפשר לכתוב את כל התורה שבעל פה כי היא אין-סופית וחיה בלב כל יהודי. זה ברור לכל אוהב הבורא שאין כוונת המצווה לשלח כל קן, ללא צורך בביצים או אפרוחים, רק כדי להתפאר בקיום המצוה.

-- Michael Netzer, 2011-01-23 02:35:36

תשובה למיכאל נצר: [1]

-- Erel Segal Halevi, 2013-08-18 01:45:15