משנה אבות ד ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה ד | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמהי.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר, כל המחלל שם שמים בסתריא, נפרעין ממנו בגלוי.

אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השםיב.

משנה מנוקדת

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר:

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ,
שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:
כָּל הַמְּחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר,
נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַּגָּלוּי.
אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

נוסח הרמב"ם

רבי לוויטס איש יבנה אומר:

מאוד, מאוד - הוי שפל רוח,
שתקוות אנוש - רימה.


רבי יוחנן בן ברוקה אומר:

כל המחלל שם שמים בסתר - נפרעין ממנו בגלוי.
אחד שוגג, ואחד מזיד - בחילול השם.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו וזכרנו בפרקים הקודמים שהענווה היא ממעלות המידות, והיא ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח, ואין לה שם אחר, רק ענווה. ולגאווה יש שמות רבים בלשון עברי: גבה לב, עינים רמות, וגאה, ורם. ומשמות החכמים ז"ל: רוח גבוה, וגסות הרוח, ומתגאה. וכנגדן: שפלות הרוח.

וכבר בארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג, אבל המידה הזאת לבדה בין שאר המידות, רצה לומר בגאווה, לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים ודעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאווה כלל.

והנה ראיתי בספר מספרי המידות שנשאל לאחד מן החשובים ונאמר לו, איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה וענייני שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגילה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שירחק הגאווה.

ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענווה וגנות הגאווה, ומפני זה צווה זה להתקרב אל השפלות, יאמר מאד מאד הוי שפל רוח מפחדו שישאר האדם על הענווה לבדה, כל שכן שיהיה אצלו מעט מן הגאווה, אחר שהוא קרובה אליה, מפני שהענווה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו בשבח הענווה, "מה שעשתה החכמה כתר לראשה, עשתה הענווה עקב לסוליתה", פירוש - למנעלתה, דכתיב "ראשית חכמה יראת השם"(תהלים קיא, י), זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה, והיא סיבת מציאותה. ואומר "עקב ענווה יראת השם"(משלי כב, ד), כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענווה, אם כן הענווה גדולה מן החכמה הרבה.

ואמרו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו. כתוב בתורה "האל הגדול"(דברים י, יז) וגו', וכתיב בתריה "עושה משפט יתום ואלמנה"(דברים י, יח). ושנוי בנביאים, דכתיב "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון"(ישעיה נז, טו), וסמיך ליה "ואת דכא ושפל רוח"(ישעיה נז, טו). ומשולש בכתובים, דכתיב "סולו לרוכב בערבות, ביה שמו"(תהלים סח, יז), וכתיב בתריה "אבי יתומים, ודיין אלמנות"(תהלים סח, יח).

ויש לך ללמוד ממשה רבינו עליו השלום אשר נשלמו בו מעלות השכליות, ומעלות המידות כולן מכוונות למדרגת הנבואה, אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, ושבחו השם יתברך על כל אדם במידת הענווה ואמר "והאיש משה, עניו מאד מכל האדם"(במדבר יב, ג), ואמרו "מאד" מופת לרוב עונותנותו והטותו לצד הקצה האחרון, וכן תמצאהו אומר "ונחנו מה"(שמות טז, ז). וכן בדוד משיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו, ושיעדו השם יתברך לנו על ידי משה רבינו עליו השלום, והוא ה"כוכב אשר דרך מיעקב"(במדבר כד, יז) כמו שבארו רבותינו ז"ל, והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים כמו שאמר "יושב בשבת תחכמוני"(שמואל א כג, א), ועם כל זה אמר "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה"(תהלים נא, יט). והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענווה.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל בגאווה, אמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה", כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), וכתיב התם "ולא תביא תועבה אל ביתך"(דברים ז, כו), ואמרו כאילו כפר בעיקר שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה'"(דברים ח, יד). ואמרו שחטא הגאווה כמי שבא על העריות, אמר "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), ואמר "כי את כל התועבות האל"(ויקרא יח, כז), ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל השם יתברך כעבודה זרה עצמה. והביאו ראיה מאומרו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו"(ישעיה ב, כב), כלומר גבה רוח, כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי ליהרג, באמרם "כל מי שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשרה", כתיב הכא "ורמי הקומה גדועים"(ישעיה י, לג), וכתיב התם "ואשריהם תגדעון"(דברים ז, ה). ואמרו שהשם יתברך לא יחיה המתגאים בתחיית המתים, באמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער", שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר"(ישעיה כו, יט), מי שנעשה עפר בחייו, רוצה לומר הענווים, הם אשר יחיו. והפליגו בזה ואמרו "כל אדם שיש בו גסות הרוח, שכינה מיללת עליו", שנאמר "וגבוה ממרחק יידע"(תהלים קלח, ו). והרבה מדבריהם, באמרם שהצרעת עונש המתגאים, אמרו "לשאת ולספחת ולבהרת"(ויקרא יט, כב) ואין שאת אלא גובה, שנאמר "הגבעות הנשאות"(ישעיה ב, יד) כאילו אמר למתגאה הספחת.

וסוף מה שאמרו, "בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה", רוצה לומר שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות. ושיערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים, רוצה לומר כשנשים הגאווה בקצה אחד ושפלות הרוח בקצה אחר, יהיה ביניהם רוחב ארבעה וששים חלקים, שיהיה האדם עומד בחלק ששים ושלושה. ואינו רוצה במיצוע בזאת המידה לבדה לברוח מן הגאווה, שאם יחסר חלק אחד ויקרב אל הגאווה יותר, יכנס תחת השמתא. וזה היה דעת רבא בענווה. אבל רב נחמן פסק ואמר, שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה, רוצה לומר מן הגאווה, לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט. חטא שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו, אמר בזה העניין "רב נחמן בר יצחק אמר, לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב "כי תועבת ה', כל גבה לב"(משלי טז, ה)". ולחוזק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה, רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאווה, בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רימה.

תחילת משנה בנוסח הרמבם

אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא, ומפני זה צריך כפרה בקרבן, והשם יתברך אמר בו "ונסלח לו, מחטאתו אשר חטא"(ויקרא ה, י). אבל אינו כמזיד חלילה, ליושר דרכי השם יתברך להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים.

אבל כוונתו הנה שחלול השם, אם יהיה במזיד או בשוגג, נפרעין ממנו בגלוי. אם היה מזיד עונש מזיד, ואם היה שוגג עונש שוגג, אבל שני העונשים בגלוי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מאד מאד הוי שפל רוח - אע"פ שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר, ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה:

פירוש תוספות יום טוב

הוי שפל רוח. מד"ש גורס בפני כל אדם. ועיין במשנה י':

שתקות אנוש רמה. פירש הרמב"ם שאחריתו הוא שובו רמה. ומצאתי כיוצא בזה לרש"י במשלי י"א [כ"ג] בפסוק תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה שפירש בטוחים ומקוים לגיהנם ע"כ. ש"מ שכיון שהוא בטוח שיהיה כך יתכן שיאמר עליו תקוה. וכתב בד"ח דהיינו טעמא דלא תנן שתקותך לפי שאין אדם מקוה שיהיה רמה אלא ה"ק שכל אנוש מעותד ומוכן לשיהיה רמה ואמר שאנוש במספר אדם איש שמצד חבור אדמה ואישות ר"ל כחותיו נעשה בשר שסופו רמה ע"כ. והנה לא חס על אחד שאנוש יותר במספר [שהאחד הוראה על החבור האדמה והאישות]. ובמד"ש כתב בשם החסיד ז"ל הכי פירושא דמתני' הוי שפל רוח בפני כל מחרפיך ואל תשיבהו שתקות אנוש המחרפך רמה הוא ולמה תחוש לקולו. ומיוסדים דבריו על דברי ישעיה [הנביא] ע"ה (סי' נ"א) אל תראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וגו' ע"כ. עוד כתב במדרש שמואל דתקות כמשמעו ופירוש שתקות אנוש ותאותו ותוחלתו לבל יקבר קבורת חמור ע"כ. ואני אומר שאע"פ שודאי כל אדם מקוה ומצפה לקבורת אדם עם כל זה אין תקותו ותוחלתו על הרמה. ואילו יקבר ולא תשלוט בו רמה אז טוב לו. ומכ"ש שכן מצינו כמה שהעידו עליהם ז"ל (ב"ב י"ז.) שלא שלטה בהם רמה. ומעשה רב הא דר"א בר שמעון בפרק השוכר את הפועלים (דף פ"ג.) לכך אני אומר שמה שהביא לכל המפרשים ז"ל שנתלבטו בפירוש המלה הזאת לפי שחשבו ששרשו קוה. ואינו כן. אבל שרשו קו מלשון קו לקו צו לצו (ישעיה כ"ח) ואין תי"ו השנייה תמורת ה"א אבל לתוספת בלבד כמו תפארת תלבשת וכן אתה מוצא (יהושע ב') תקות חוט השני ומזה נפרש קו לקו מלשון חוט המשיחה דהיינו מדה במדה בקו המדה ומזה עצמו נפרש תקות רשעים עברה. שנדונים בקו מדתם לעברה זעם וצרה. ומזה הוא שאמר תנא דידן שתקות אנוש רמה. כי קו מדתו הוא הרמה כך נראה לי [ושוב ראיתי במדרש רבה פרשת בראשית יקוו המים. יעשה מדה למים היאך כמה דאת אמר (זכריה א' ט"ז) וקו ינטה על ירושלים]:

כל המחלל שם שמים בסתר. וא"ת והרי פירש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא. וכתבתי שם דהיינו החוטא ואחרים למדין ממנו וכ"כ הר"ב במשנה ט' פ"ה דלקמן א"כ לא משכחת לה בסתר. וי"ל כמ"ש בדרך חיים דהא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר. רק שאין הרבה יודעים מזה וכו'. עוד פי' כגון עשרה תלמידי חכמים ביחד. ואחד גנב או נכנס לבית הזונה ואין ידוע מי הוא וכו'. ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה שחלול [שם שמים] בסתר הנזכר כאן הוא שעובד ע"ז שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' ע"כ. ובשם רבינו אפרים דמתניתין בתלמיד חכם העובר בסתר שאם עבר בגלוי היו לומדין ממנו והיה חלול השם. ע"כ. [ובעיני הוא דוחק גדול שהרי עכ"פ לא עשה בגלוי ואין כאן חלול השם. וגם לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ולכן נראה לי דודאי כל שעשה בסתר אין כאן חלול השם ותנא קתני המחלל שם שמים. וא"ת היכי משכחת לה חלול השם בסתר. נראה לי דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו. כגון כל העריות וכיוצא באלו שהאשה ההיא או אנוסה ואף מפותה במה שמתרצית. הוא מפני שדנה בעצמה שאין איסור הואיל והוא רוצה ויש חלול השם ואין ה"נ האוכל איסור וכה"ג ביחידות ואין רואה לא הוי חלול השם כלל]:

אחר שוגג ואחד מזיד. לשון הרמב"ם אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא. ומפני זה צריך כפרה בקרבן. וה' יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי השי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד. ואם היה שוגג עונש שוגג. אבל שני העונשים בגלוי ע"כ. וכן פירש"י דלענין בגלוי הושוו שוגג ומזיד לא לכל העונשין. והביא ראיה מהא דנתחייבו כליה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא כלו כדאמרינן [מגילה י"ב] . הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ופירש מד"ש בשם הרי"א דלענין פרעון שבגלוי ראוי להשוות השוגג למזיד להורות שזה שחטא בסתר לפי ערך החטא היה בגלוי לפניו יתברך כי אין נסתר מנגד עיניו. ולהכי הדר תני בחלול השם לומר שלכך השוגג כמזיד להפרע ממנו בגלוי. לפי שהחלול השם הוא חטא בו יתברך שהוא תמיד גלוי וכו' ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) רמה. פירש הר"מ יחשוב אחריתו והוא שובו רמה כו' והאריך [התוי"ט] בפירוש מלת תקוה ומסיק שהוא מענין קו לקו ושרשו קו והתי"ו היא לתוספת בלבד כמו תפארת, תלבושת. והוא מענין קו המדה ועיין במד"ר פרשת בראשית על פסוק יקוו המים יעשה מדה למים. וה"נ ה"פ שקו מדתו היא הרמה. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) בסתר. וא"ת הרי פירש הר"ב במ"ב פ"ח דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא והיינו החוטא ואחרים למדין ממנו, א"כ לא משכחת לה בסתר כו'. ונ"ל דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו, כגון העריות. ואין הכי נמי האוכל איסור וכהאי גוננא ביחידות ואין רואה, לא הוי חילול השם כלל. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) אחד שוגג כו'. נודע שהשוגג ג"כ צריך כפרה אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי הש"י להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שנפרעין בגלוי, במזיד עונש מזיד, ובשוגג עונש שוגג כו'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' ליטס:    בלא וי"ו הגיהו הר"ר יהוסף ז"ל שכן מצא ברוב הספרים: ואיתה להא מילתא דר' לויטס ביד ה' דעות פ' שני סי' ג' ועי' בדרשותיו של הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' בהר סיני דף ר"ג וגם בפ' נצבים דף ש"י. ופי' החכם השלם הר"ר טוביה הלוי בספר חן טוב פ' בראשית דף כ"א ע"ד וז"ל דקדק התנא לומר בפני כל האדם ולא אמר סתם מאד הוי שפל רוח יען חפץ ה' בגאותו של אדם יחשוב עצמו גדול מכל צבא מרום ולא יאמר מי אנכי גוש עפר רמה ותולעה להיות עבד המלך דכתיב כי זה כל האדם ירצה לא נבראו העולמות כולם אלא בשביל זה האדם והוא חשוב מהמלאכים ובזה יבא האדם לשמור מצותיו ית' ז"ש אם תהיה שפל רוח דוקא בפני כל האדם אבל בפני המלאכים וכל צבא מרום תתגאה כי קרוב אתה לה' יותר מהם. ע"כ בקצור:

אחד שוגג ואחד מזיד:    בפ"ק דקדושין דף מ' לפי פירוש ר"ח ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח:    לפעד"נ דעניו הוא המכיר גדולת ערכו, ואפ"ה אינו מתיהר אלא מנמיך א"ע בחסד. אבל שפל רוח הוא, הוא שלבו נשבר בקרבו בידעו כל חסרונותיו ומציירם לפניו תמיד, אף שנעלמו מעיני הבריות. ולהכי במשרע"ה כתיב ומשה עניו מאד, דוכי ס"ד שמשרע"ה לא ידע שהוא מובחר מין האנושי, ודיבר ה' עמו פנים אל פנים ושכינה מדברת מתוך גרונו, מה שלא זכה שום ילוד אשה. משא"כ דוד המלך ע"ה אמר ואהי שפל בעיני, וכן הם רוב תחנוני תהלים באופן זה:

וי"ג בפני כל אדם אפילו לפני אותן שתדמה שהן יותר שפלים ממך. ואפילו בפני אותן שירצו להשפילך ביותר. ואמר מאד מאד, דהיינו הענוה המאדיי שלך לא תסתפק בה לחשוב לימר הנני שפל רוח די, אלא תהיה שפל רוח מלחשוב שאתה שפל רוח. א"נ להכי קאמר מאד מאד, היינו לא לבד בדיבור, שזהו גאותך כאומר הנה יש בי כל המעלות ולא חסר לי רק הענוה, אקבע גם האבן טוב הזה בכתרי אלא מאד מאד הוי שפל רוח גם בפנים במחשבותיך:

שתקות אנוש רמה:    ר"ל אמיתת גדולתו שעליה ראוי שיקווה, לא ישיג רק כשיפסק כל הארציות שלו ונתהפך לרימה. או ר"ל שתקוות אדם החלש שיתאווה להתרברב, היא רימה שלו. שכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [כעירובין י"ג ב']:

רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי:    ב' מיני מחללי השם נינהו. (א) העובר עבירה בפרהסיא אפילו לתיאבון, דעכ"פ מחלל ומיקל כבוד שמו ית' עי"ז, שמגיד לכל שאינו חושש לציוויו. דאפילו תקפו יצרו וחוטא לתיאבון, עכ"פ היה לו לעשות בסתר [כחגיגה דט"ז א'], ולחוש על כבוד קונו, ולא לחלל שמו ית' בפרהסיא. ווה חלול השם אפשר אפילו בצדיק גמור, דלפי גדלו יודע שעיני הכל צופות עליו, לפיכך צריך להשמר גם מן הדומה לכיעור [כחולין מ"ד ב']. וה"נ אמרינן [יומא דפ"ו ע"א] היכי דמי חלול השם. אמר רבא כגון אנא וכו', ור' יוחנן אמר כגון אנא וכו'. (ב) אבל עוד יש חלול השם באופן אחר, ובכה"ג מיירי תנא הכא, דהיינו שבאמת אין פחד אלהים נגד עיניו' כמינין ואפיקורסים שעוברים עבירות ביד רמה בסתר אפילו בלי שום הנאה, כי מכחיש שיש אלוה נמצא, או שיש תורה משמים, או בהשגחה, או בשכר ועונש וכדומה. ואעפ"כ אינו חוטא בגלוי, מדחושש לכבוד עצמו כי רוצה להחזיק א"ע לצדיק. ולכן לא דמי לשאר חוטא בסתר כשתקפו יצרו, דזה חס על כבוד קונו, להכי גם הקב"ה חס על כבודו, ואינו מביישו להענישו בגלוי. אבל זה, שבאמת כבוד הקב"ה ותורתו קל בעיניו, ופושט טלפיו כחזיר, זהו החונף האמיתי, ולכן יענשוהו בגלוי, למען ידעו הכל שהוא רשע מוחלט, כשיתגלגל שיתגלה נבלותו לעיני השמש:

בחלול השם:    דהרי זה האפיקורס אפילו היה יודע שאסור, היה עובר. והרי מה"ט מומר אינו מביא קרבן על שגגתו, מדאינו שב מידיעתו [כחולין ד"ה א']:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


הפירוש בא להזהיר על הגאוה כי היא מדה רעה ורז"ל הרבו להוכיח על זאת המדה הרעה ואמרו כל מי שהוא מתגאה דומה לעובד ע"ז והביאו ראיה מהכתוב שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה כמו שנזכר בראשון מברכות ובא' מסוטה. ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה שנאמ' ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז שנא' תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. וכאלו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כמו שנזכר בראשון מסוטה ובהמוכר את הספינה ואמרו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך מי שנעשה עפר בחייו עפרו ננער. ואמרו עוד כל מי שיש בו גסות הרוח אפי' שכינה מייללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע ובילמדנו ובמסכת ערכין פרק יש בערכין אמרו שהנגעים באים על גסות הרוח שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוהה שנא' ועל הגבעות הנשאות וכן הוא בראשון מסוטה כלומר ולמתנשא ומתגאה ספחת ובהרת. ואמרו בסוטה פרק המקנא לאשתו אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה היה דעתו של רבא להתיר חלק קטן. וכן רב התיר לתלמיד חכם אחד משמונה בשמינית והיא המדה היותר קטנה שהיתה להם וקרויה קרטוב שהיתה אחד משמונה בשמינית לוג שהוא אחד מששים וארבעה בלוג ואמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה ואפי' זה השיעור הקטן אסר ונתן הטעם בזה מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב עינים רמות זד יהיר ובלשון חכמים גם רוח. ולפי שזאת המדה היא רעה ומביאה האדם לכפור במי שבראו שנאמר ורם לבבך ושכחת ה' אלהיך ואפי' המלך שאין בישראל מי שראוי להתגאות כמוהו נאמ' עליו לבלתי רום לבב מאחיו. ואמרו כי ארסטוטילס אמר במצותיו לתלמידו אלכסנדרוס אין מחשיבות הנפש שיתגאה המלך על העם. ונאמר על אחד מהמלכים כי היו אצלו אנשי' לילה אחד וקם הוא בעצמו ותיקן הנר אמרו לו למה לא צויתנו אמר להם מלך קמתי מלך שבתי. על כן הזהיר רבי לויטס על זה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח וכן אמרו בפרק המוכר פירות אמר רב נחמן אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו חכם אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך וכל שכן אם מתיהיר בדברים אחרים. וכתב רבינו משה ז"ל כי אע"פי שבשאר המדות אינו שבח לאדם להפליג בהם והיותר טוב בהם שיאחוז בזה וגם מזה על ינח ידו. זה במדת הכיליות והפיזור שהם הפכים יש לו לאדם ללכת בהם דרך אמצעית לכלכל דבריו במשפט ולהיות נדיב. וכן אין לאדם להתרחק ממדת הכעס לגמרי ולא לכעוס הרבה אבל יכעוס במקום הראוי ויזהר שלא לכעוס במקום שאינו ראוי. וכן שלא יהא גרגרן ולא יסגף עצמו בתעניות ושלא יהיה מרבה בתשמיש ולא יפרוש לגמרי מהאשה ולא ימסור עצמו לסכנות ולא יהיה רך הלבב שלא במקום סכנה. וכן בשאר מדותיו ילך בהם באמצע הדרכים ולא יטה הרבה אל הימין או אל השמאל אבל במדה הזאת שהיא הפך לגאוה מאד מאד שלא תשאר בו אפי' מדה קטנה ממדת הגאוה. ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות חייב את ראשו למלך ולבוש הקב"ה הוא גאות שנאמר ה' מלך גאות לבש ולא מצינו מכל מדות שמתגנה בהם האדם שמשבחים בהם להקב"ה אלא המדה הזאת שהיא גנות לאדם ושבח להקב"ה וכמו שהגאוה היא מדה מגונה וחייב האדם להתרחח ממנה כן ראוי לו להתקרב אל מדת השפלות ועל כן אמר מאד מאד הוי שפל רוח. ובואלה שמות רבה אמרו כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך. הלל אומ' השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי וראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ובהרבה מקומות שבחו חכמים הענוה שאמרו במדרש חזית מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וזאת ראיה שיראת ה' גדולה מהחכמה והיא עטרה ויראת ה' היא עקב לסוליסה של ענוה סולייס הוא הסנדל ותחתיתו נקרא עקב והנה יראת ה' היא תחתית הענוה שנאמר עקב ענוה יראת ה' ורוצה לומר כי מה שהוא בראש החכמה ומעטר אותה הוא נחשב לשולי הענוה ועל זה נאמר בפרק אין עומדין על מה שכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ומי זוטר כולי האי ואמרו אין לגבי משה זוטר משל למי ששואלין ממנו כלי קטן ואין לו נדמה לו לגדול גדול ויש לו נדמה לו לקטן רוצה לומר כי יראת ה' אשר היא אצלנו גדולה אצל משה רבינו ע"ה היתה קטנה לפי שהיה עניו מאד. ואמרו בפרק א' מעירובין כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד. ובמסכת תענית וכן בבריתא של קנין תורה אמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ואמרו במסכת דרך ארץ לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהיא נדרסת שאם סותרים כל הבית האסקופה קיימת. ואמרו בילמדנו פרשת וירא בשבעה מקומות הקב"ה עושה עצמו עם חבורת הנמוכים כמו שמנאום שם מהפסוקים. וכן אמרו בפרק בני העיר כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה האל הגדול הגבור והנורא ואחריו עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו ואמר אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות וכן נזכר בירושל' בסדר זרעים וכן כתיב השמים כסאי וכתיב אחריו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ופסוקים אחרים כמו שזכרום בילמדנו. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות וכן בבראשית רבה אין הקב"ה עושה דברו אלא אם כן נמלך בפמליא שלו וזה מענותנותו ולזה כתב בתורה נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וזה קל וחומר לבני אדם שינהגו ענוה זה לזה שהקב"ה שהוא מתגא' על כל גאים נוהג בענוה כל שכן בני אדם. ובפרק נגמר הדין אמרו ששפלות רוח הוא יותר גדולה מהמקריב כל הקרבנות ותפלתו אינה נמאסת שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומשה רבינו שבחו הכתוב והאיש משה ענו מאד אחר שלא קם כמוהו בכל נביאים הראשונים ואחרונים ואמרו בפרק כיסוי הדם גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. במשה ואהרן נאמר ונחנו מה ובאברהם נאמר ואנכי עפר ואפר הרי השפיל עצמו הרבה אברהם שאפי' בעפר לבדו ואפר לבדו לא דמה עצמו שכל אחד מהם מועיל למלאכתו וכשנתחברו שניהם כאחד לא יצליחו לכל אבל עדיין אפשר למלאת מהם חריץ אחד אבל משה אמר ונחנו מה כלומר אין אנחנו כלום וזה כי לפי יתרון מעלת האדם תהיה שפלותו יתירה משה שהיה יותר גדול מאברהם היתה שפלותו יתירה ושם אמרו לא מרובכם חשק ה' בכם לפי שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטין את עצמכם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וזהו שאמר הכתוב לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים כלומר ממעיטין עצמכם. ובפרק המקנא אמרו לעולם ילמוד אדם מדרכי קונו שהרי הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך מכולם כמו שנזכר בפרק ר' עקיבא ובפרק בני העיר בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים ולא על ראש ההר אלא על הסנה השרה שכינתו ושם בפרק המקנא אמרו וכן בפרק יש בערכין כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לב באותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו וכבר היטב הממשל במשלו לשבח איש שכל מה שהיה מוסיף מעלה לעצמו היה מוסיף שפלות וכה אמר רבו חמודתיו ולבו שח כעץ שחו ענפיו עת מגדיו פשו המשיל האדם לענף שאם הוא כערער הוא זקוף ומתגאה ואם הוא טעון פירות הוא מכביד ונשפל וכיוצא בזה אמרו רז"ל בפרק ראשון מסוטה והומכו ככל יקפצון וכראש שבולת ימלו שהשבולת הריקנית היא מתגאה ואותה קוצצין תחלה. וכתב רבינו משה ז"ל שהוא ראה בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מהחשובים אי זהו היום ששמחת בכל ימיך אמר יום היותי בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות בין חבילות הבגדי' והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון והייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין והשתין עלי ותמהתי כמה תכונת העזות בנפשו וחי השם שלא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר בי כעס ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. וכן כתוב בספר חובת הלבבות ובלא ספק שזה הוא תכלית השפלות עד שיתרחק מהגאוה. וראיתי כתוב בספר אחד כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו וכשבא אצלו אמר לו מה היית עושה אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון אלא כביצת הנמלה בים הגדול וכדור הארץ אין היישוב בכולו אלא ברובע שלו ולא כל הרובע מיושב כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב והמיושב מזה הרובע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמי' ומעט הוא המיושב במדינות ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר ובתוך המדינה יש בה חנויות וחצרות ושוקים ואני בתוך אחת מהם ואיני אלא חלק קטן מהמקו' שאני שוכן בתוכו ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום איך אתגאה בפניו. וכיוצא בזה אמרו בפר' אין דורשין על נבוכדנצר שאמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון כמו שכתבנו בחלק שני מזה הספר. והמסתכל בכל זה עם ידיעתו שהוא שפל שבשפלים בלא ספק יהיה לבו נשבר ונדכה ודוד המלך ע"ה שהיה נביא וחכם ומשל על כמה מלכים אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והיה אומר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם וכמו שהגאה נקרא בהרבה שמות של גנות כן שפל רוח נקרא בהרבה שמות של שבח ענו נבזה בעיניו דכא שפל רוח נשברה נדכה רך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה ובלשון חכמים צנוע. ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז לפיכך זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות. ור' לויטס נתן טעם לזה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רמה אומר כי מי שיקוה שאול ביתו ותשלוט עליו הרמה שהיא בריה שפלה איך לא יהיה שפל רוח. ומה שאמר מאד מאד הוא לומר שאפי' משה רבינו ע"ה שנאמר עליו והאיש משה ענו מאד זה דקדק רבי יוסף בן עקנין ז"ל בספר רפואת הנפשות. ואחד מחכמי העכו"ם אמר תמיה אני ממי שעבר על פני מעברי השתן איך יתגאה ונאמר על אזדשיר המלך כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רמה ועפר. ודע כי לא צוה החכם אלא שיהיה שפל רוח ושלא ידבר בגאוה ובוז אבל שיצוהו להזדלזל בפני הבריות חס ושלום כי תלמיד חכם חייב ליזהר מהזדלזל בפני עם הארץ. וכבר אמרו בפרק השותפין שרצו ובפרק המקבל רבנן לאו בני מסיקי באכלוזא נינהו והוא להעתיק אבנים לבניין העיר כדי שלא יזדלזלו בפני העם וכן אמרו האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה לא ליזיל לבי דינא דזוטר מניה מאי טעמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמו שנזכר בפרק שבועת העדות ואמרו בפרק אלו קשרים כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמ' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי וכן אמרו זה על תלמיד חכם המברך לפניו עם הארץ בפרק בני העיר. והענוה והשפלות אינם אלא לכבד בעליהם כמה שנאמר ולפני כבוד ענוה ונאמר ושפל רוח יתמוך כבוד ואפי' נפל החכם מנכסיו צריך להסתלסל בפני עם הארץ וזהו שנאמ' אם נבלת בהתנשא ואמרו חז"ל הסתלסל מבלי השתפל והשתפל מבלי התגדל. וכן כתב רבינו יונה ז"ל בפירוש משלי בפסוק טוב נקלה ועבד לו וזה מפני כבוד התורה לא לכבוד עצמו אלא לכבוד שמים להזהיר על כבוד התורה ולומדיה שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן:

הפירוש בראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' אליעזר. בשני מקומות נזכר חלול השם בתורה האחד במי שעובר על התורה בשעת השמד שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ולא תחללו את שם קדשי ואפי' על ערקתא דמסאנא אמרו בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור והיא עבירה קלה שהיו נוהגים ישראל ששרוך נעליהם היה לבן כמו שהוא מוכיח בפרק הכונס בההוא דהוה סיים מסאני אוכמי ואם יאמרו לו החליף אותו בשחור כמו שהעכו"ם עושים והוא שעת השמד ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. ויש בזה פירושים אחרים אבל זה הוא פירוש התוספות וזהו קדוש השם הנזכר בכתוב ואם לא עשה כן חלל את השם וכן בשבועת שקר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ואין חילול השם גדול מזה שהוא גונב ממונו של חבירו בשם הנכבד והנורא. וכן אמרו חז"ל כי האדם הגדול בחכמה ויוצאים מתחת ידו דברים שאינם מתוקנים שהכל תמהים עליו הוא מחלל את השם וכמו שאמרו ביומא פרק אחרון היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא ליה דמי לאלתר שהבריות יאמרו מה הועילה תורתו של זה הלא הוא מעשיו מקולקלים יותר משאר העם ואע"גב שדעתו לפרוע לו אחר זמן מכל מקום הרי הביא עליו דבת רבים וכן אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסנינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין אע"פי שעשיתי זה מחולשת גרסתי הבריות הם מרננים עלי ויבואו ללמוד ממני שלא באונס ולפי חשיבות החכם ולפי מעשה דורו צריכין שיהיו מעשיו מתוקנים בעיניהם ואם אינו עושה כן יש בידו זה העון החמור הנקרא חילול השם שאין כח בתשוב' ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כמו שנזכר שם ויותר הקפיד הכתוב על חלול השם שהיה מתחלל בגלוליהם בפרהסיא מהעבוד' זרה עצמה כמו שכתוב ביחזקאל ואתם בית איש ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבודו ואמר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם כמו שנזכר בראשון מקדושין ובמדרש תהלים במזמור ה' אורי וישעי ובירושלמי פרק ארבעה נדרים. ואמר זה החכם כי אפי' חלל את השם בסתר נפרעין ממנו בגלוי וכתב רבינו שלמה ז"ל שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו שמא יאמרו עליו ייסורין כאלו באו עליו כמי שעשה דברים רעים לפיכך אחד עשה בשוגג ואחד עשה במזיד בחילול השם מגולה הכל עכ"ל. רוצה לומר שאינו שוה הפירעון בשוגג כמו במזיד שאין כן מדתו של הקב"ה ולזה לא אמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד שיהיה במשמע ששניהם שוין לגמרי אלא אחד בשוגג ואחד במזיד וכן כתב רבינו שלמה ז"ל דהכי גרסי וכן היא בספר רבינו משה ז"ל ומשמע זה הלשון שאין השיווי בענין הפירעון שיהיה שוה אלא לענין הגלוי הם שוים אלא דהשוגג פירעון קל שהרי חוטא היה שהיה לו להזהר ולא נזהר והתורה חייבה קרבן לשוגג ואמרה ונסלח לו מכלל שהוא חוטא הצריך סליחה ובמזיד יהיה הפירעון חמור וכן פירש רבינו משה ז"ל שהשווי הוא לענין הגלוי לא לענין הפירעון וכן אמרו על כיוצא בזה באחרון מיומא מפרסמין את החנפים מפני חילול השם כדי שלא יאמרו פלוני שבאו עליו ייסורין למה והם לא ידעו כי אין נסתרו כגלויו ומן השמים מפרסמין אותו שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כמו שנזכר שם. ובא' מקדושין אמרו אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ופי' שאין ממתינין לו כחנוני המקיף עד שיעשה זכות כנגדו אלא מיד נפרעין ממנו אחד שוגג ואחד מזיד כל אחד כדי רשעתו:

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)