משנה אבות ד ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה ד | >>

רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמהי.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר, כל המחלל שם שמים בסתריא, נפרעין ממנו בגלוי.

אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השםיב.

משנה מנוקדת

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר:

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ,
שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:
כָּל הַמְּחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר,
נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַּגָּלוּי.
אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

נוסח הרמב"ם

רבי לוויטס איש יבנה אומר:

מאוד, מאוד - הוי שפל רוח,
שתקוות אנוש - רימה.


[ה] *הערה 1: רבי יוחנן בן ברוקה אומר:

כל המחלל שם שמים בסתר - נפרעין ממנו בגלוי.
אחד שוגג, ואחד מזיד - בחילול השם.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו וזכרנו בפרקים הקודמים שהענווה היא ממעלות המידות, והיא ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח, ואין לה שם אחר, רק ענווה. ולגאווה יש שמות רבים בלשון עברי: גבה לב, עינים רמות, וגאה, ורם. ומשמות החכמים ז"ל: רוח גבוה, וגסות הרוח, ומתגאה. וכנגדן: שפלות הרוח.

וכבר בארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג, אבל המידה הזאת לבדה בין שאר המידות, רצה לומר בגאווה, לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים ודעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאווה כלל.

והנה ראיתי בספר מספרי המידות שנשאל לאחד מן החשובים ונאמר לו, איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה וענייני שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגילה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שירחק הגאווה.

ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענווה וגנות הגאווה, ומפני זה צווה זה להתקרב אל השפלות, יאמר מאד מאד הוי שפל רוח מפחדו שישאר האדם על הענווה לבדה, כל שכן שיהיה אצלו מעט מן הגאווה, אחר שהוא קרובה אליה, מפני שהענווה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו בשבח הענווה, "מה שעשתה החכמה כתר לראשה, עשתה הענווה עקב לסוליתה", פירוש - למנעלתה, דכתיב "ראשית חכמה יראת השם"(תהלים קיא, י), זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה, והיא סיבת מציאותה. ואומר "עקב ענווה יראת השם"(משלי כב, ד), כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענווה, אם כן הענווה גדולה מן החכמה הרבה.

ואמרו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו. כתוב בתורה "האל הגדול"(דברים י, יז) וגו', וכתיב בתריה "עושה משפט יתום ואלמנה"(דברים י, יח). ושנוי בנביאים, דכתיב "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון"(ישעיה נז, טו), וסמיך ליה "ואת דכא ושפל רוח"(ישעיה נז, טו). ומשולש בכתובים, דכתיב "סולו לרוכב בערבות, ביה שמו"(תהלים סח, יז), וכתיב בתריה "אבי יתומים, ודיין אלמנות"(תהלים סח, יח).

ויש לך ללמוד ממשה רבינו עליו השלום אשר נשלמו בו מעלות השכליות, ומעלות המידות כולן מכוונות למדרגת הנבואה, אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, ושבחו השם יתברך על כל אדם במידת הענווה ואמר "והאיש משה, עניו מאד מכל האדם"(במדבר יב, ג), ואמרו "מאד" מופת לרוב עונותנותו והטותו לצד הקצה האחרון, וכן תמצאהו אומר "ונחנו מה"(שמות טז, ז). וכן בדוד משיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו, ושיעדו השם יתברך לנו על ידי משה רבינו עליו השלום, והוא ה"כוכב אשר דרך מיעקב"(במדבר כד, יז) כמו שבארו רבותינו ז"ל, והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים כמו שאמר "יושב בשבת תחכמוני"(שמואל א כג, א), ועם כל זה אמר "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה"(תהלים נא, יט). והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענווה.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל בגאווה, אמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה", כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), וכתיב התם "ולא תביא תועבה אל ביתך"(דברים ז, כו), ואמרו כאילו כפר בעיקר שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה'"(דברים ח, יד). ואמרו שחטא הגאווה כמי שבא על העריות, אמר "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), ואמר "כי את כל התועבות האל"(ויקרא יח, כז), ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל השם יתברך כעבודה זרה עצמה. והביאו ראיה מאומרו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו"(ישעיה ב, כב), כלומר גבה רוח, כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי ליהרג, באמרם "כל מי שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשרה", כתיב הכא "ורמי הקומה גדועים"(ישעיה י, לג), וכתיב התם "ואשריהם תגדעון"(דברים ז, ה). ואמרו שהשם יתברך לא יחיה המתגאים בתחיית המתים, באמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער", שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר"(ישעיה כו, יט), מי שנעשה עפר בחייו, רוצה לומר הענווים, הם אשר יחיו. והפליגו בזה ואמרו "כל אדם שיש בו גסות הרוח, שכינה מיללת עליו", שנאמר "וגבוה ממרחק יידע"(תהלים קלח, ו). והרבה מדבריהם, באמרם שהצרעת עונש המתגאים, אמרו "לשאת ולספחת ולבהרת"(ויקרא יט, כב) ואין שאת אלא גובה, שנאמר "הגבעות הנשאות"(ישעיה ב, יד) כאילו אמר למתגאה הספחת.

וסוף מה שאמרו, "בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה", רוצה לומר שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות. ושיערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים, רוצה לומר כשנשים הגאווה בקצה אחד ושפלות הרוח בקצה אחר, יהיה ביניהם רוחב ארבעה וששים חלקים, שיהיה האדם עומד בחלק ששים ושלושה. ואינו רוצה במיצוע בזאת המידה לבדה לברוח מן הגאווה, שאם יחסר חלק אחד ויקרב אל הגאווה יותר, יכנס תחת השמתא. וזה היה דעת רבא בענווה. אבל רב נחמן פסק ואמר, שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה, רוצה לומר מן הגאווה, לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט. חטא שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו, אמר בזה העניין "רב נחמן בר יצחק אמר, לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב "כי תועבת ה', כל גבה לב"(משלי טז, ה)". ולחוזק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה, רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאווה, בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רימה.

משנה ה [נוסח הרמבם]

אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא, ומפני זה צריך כפרה בקרבן, והשם יתברך אמר בו "ונסלח לו, מחטאתו אשר חטא"(ויקרא ה, י). אבל אינו כמזיד חלילה, ליושר דרכי השם יתברך להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים.

אבל כוונתו הנה שחלול השם, אם יהיה במזיד או בשוגג, נפרעין ממנו בגלוי. אם היה מזיד עונש מזיד, ואם היה שוגג עונש שוגג, אבל שני העונשים בגלוי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מאד מאד הוי שפל רוח - אע"פ שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר, ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה:

פירוש תוספות יום טוב

הוי שפל רוח. מד"ש גורס בפני כל אדם. ועיין במשנה י':

שתקות אנוש רמה. פירש הרמב"ם שאחריתו הוא שובו רמה. ומצאתי כיוצא בזה לרש"י במשלי י"א [כ"ג] בפסוק תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה שפירש בטוחים ומקוים לגיהנם ע"כ. ש"מ שכיון שהוא בטוח שיהיה כך יתכן שיאמר עליו תקוה. וכתב בד"ח דהיינו טעמא דלא תנן שתקותך לפי שאין אדם מקוה שיהיה רמה אלא ה"ק שכל אנוש מעותד ומוכן לשיהיה רמה ואמר שאנוש במספר אדם איש שמצד חבור אדמה ואישות ר"ל כחותיו נעשה בשר שסופו רמה ע"כ. והנה לא חס על אחד שאנוש יותר במספר [שהאחד הוראה על החבור האדמה והאישות]. ובמד"ש כתב בשם החסיד ז"ל הכי פירושא דמתני' הוי שפל רוח בפני כל מחרפיך ואל תשיבהו שתקות אנוש המחרפך רמה הוא ולמה תחוש לקולו. ומיוסדים דבריו על דברי ישעיה [הנביא] ע"ה (סי' נ"א) אל תראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וגו' ע"כ. עוד כתב במדרש שמואל דתקות כמשמעו ופירוש שתקות אנוש ותאותו ותוחלתו לבל יקבר קבורת חמור ע"כ. ואני אומר שאע"פ שודאי כל אדם מקוה ומצפה לקבורת אדם עם כל זה אין תקותו ותוחלתו על הרמה. ואילו יקבר ולא תשלוט בו רמה אז טוב לו. ומכ"ש שכן מצינו כמה שהעידו עליהם ז"ל (ב"ב י"ז.) שלא שלטה בהם רמה. ומעשה רב הא דר"א בר שמעון בפרק השוכר את הפועלים (דף פ"ג.) לכך אני אומר שמה שהביא לכל המפרשים ז"ל שנתלבטו בפירוש המלה הזאת לפי שחשבו ששרשו קוה. ואינו כן. אבל שרשו קו מלשון קו לקו צו לצו (ישעיה כ"ח) ואין תי"ו השנייה תמורת ה"א אבל לתוספת בלבד כמו תפארת תלבשת וכן אתה מוצא (יהושע ב') תקות חוט השני ומזה נפרש קו לקו מלשון חוט המשיחה דהיינו מדה במדה בקו המדה ומזה עצמו נפרש תקות רשעים עברה. שנדונים בקו מדתם לעברה זעם וצרה. ומזה הוא שאמר תנא דידן שתקות אנוש רמה. כי קו מדתו הוא הרמה כך נראה לי [ושוב ראיתי במדרש רבה פרשת בראשית יקוו המים. יעשה מדה למים היאך כמה דאת אמר (זכריה א' ט"ז) וקו ינטה על ירושלים]:

כל המחלל שם שמים בסתר. וא"ת והרי פירש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא. וכתבתי שם דהיינו החוטא ואחרים למדין ממנו וכ"כ הר"ב במשנה ט' פ"ה דלקמן א"כ לא משכחת לה בסתר. וי"ל כמ"ש בדרך חיים דהא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר. רק שאין הרבה יודעים מזה וכו'. עוד פי' כגון עשרה תלמידי חכמים ביחד. ואחד גנב או נכנס לבית הזונה ואין ידוע מי הוא וכו'. ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה שחלול [שם שמים] בסתר הנזכר כאן הוא שעובד ע"ז שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' ע"כ. ובשם רבינו אפרים דמתניתין בתלמיד חכם העובר בסתר שאם עבר בגלוי היו לומדין ממנו והיה חלול השם. ע"כ. [ובעיני הוא דוחק גדול שהרי עכ"פ לא עשה בגלוי ואין כאן חלול השם. וגם לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ולכן נראה לי דודאי כל שעשה בסתר אין כאן חלול השם ותנא קתני המחלל שם שמים. וא"ת היכי משכחת לה חלול השם בסתר. נראה לי דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו. כגון כל העריות וכיוצא באלו שהאשה ההיא או אנוסה ואף מפותה במה שמתרצית. הוא מפני שדנה בעצמה שאין איסור הואיל והוא רוצה ויש חלול השם ואין ה"נ האוכל איסור וכה"ג ביחידות ואין רואה לא הוי חלול השם כלל]:

אחר שוגג ואחד מזיד. לשון הרמב"ם אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא. ומפני זה צריך כפרה בקרבן. וה' יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי השי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד. ואם היה שוגג עונש שוגג. אבל שני העונשים בגלוי ע"כ. וכן פירש"י דלענין בגלוי הושוו שוגג ומזיד לא לכל העונשין. והביא ראיה מהא דנתחייבו כליה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא כלו כדאמרינן [מגילה י"ב] . הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ופירש מד"ש בשם הרי"א דלענין פרעון שבגלוי ראוי להשוות השוגג למזיד להורות שזה שחטא בסתר לפי ערך החטא היה בגלוי לפניו יתברך כי אין נסתר מנגד עיניו. ולהכי הדר תני בחלול השם לומר שלכך השוגג כמזיד להפרע ממנו בגלוי. לפי שהחלול השם הוא חטא בו יתברך שהוא תמיד גלוי וכו' ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) רמה. פירש הר"מ יחשוב אחריתו והוא שובו רמה כו' והאריך [התוי"ט] בפירוש מלת תקוה ומסיק שהוא מענין קו לקו ושרשו קו והתי"ו היא לתוספת בלבד כמו תפארת, תלבושת. והוא מענין קו המדה ועיין במד"ר פרשת בראשית על פסוק יקוו המים יעשה מדה למים. וה"נ ה"פ שקו מדתו היא הרמה. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) בסתר. וא"ת הרי פירש הר"ב במ"ב פ"ח דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא והיינו החוטא ואחרים למדין ממנו, א"כ לא משכחת לה בסתר כו'. ונ"ל דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו, כגון העריות. ואין הכי נמי האוכל איסור וכהאי גוננא ביחידות ואין רואה, לא הוי חילול השם כלל. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) אחד שוגג כו'. נודע שהשוגג ג"כ צריך כפרה אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי הש"י להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שנפרעין בגלוי, במזיד עונש מזיד, ובשוגג עונש שוגג כו'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' ליטס:    בלא וי"ו הגיהו הר"ר יהוסף ז"ל שכן מצא ברוב הספרים: ואיתה להא מילתא דר' לויטס ביד ה' דעות פ' שני סי' ג' ועי' בדרשותיו של הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' בהר סיני דף ר"ג וגם בפ' נצבים דף ש"י. ופי' החכם השלם הר"ר טוביה הלוי בספר חן טוב פ' בראשית דף כ"א ע"ד וז"ל דקדק התנא לומר בפני כל האדם ולא אמר סתם מאד הוי שפל רוח יען חפץ ה' בגאותו של אדם יחשוב עצמו גדול מכל צבא מרום ולא יאמר מי אנכי גוש עפר רמה ותולעה להיות עבד המלך דכתיב כי זה כל האדם ירצה לא נבראו העולמות כולם אלא בשביל זה האדם והוא חשוב מהמלאכים ובזה יבא האדם לשמור מצותיו ית' ז"ש אם תהיה שפל רוח דוקא בפני כל האדם אבל בפני המלאכים וכל צבא מרום תתגאה כי קרוב אתה לה' יותר מהם. ע"כ בקצור:

אחד שוגג ואחד מזיד:    בפ"ק דקדושין דף מ' לפי פירוש ר"ח ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח:    לפעד"נ דעניו הוא המכיר גדולת ערכו, ואפ"ה אינו מתיהר אלא מנמיך א"ע בחסד. אבל שפל רוח הוא, הוא שלבו נשבר בקרבו בידעו כל חסרונותיו ומציירם לפניו תמיד, אף שנעלמו מעיני הבריות. ולהכי במשרע"ה כתיב ומשה עניו מאד, דוכי ס"ד שמשרע"ה לא ידע שהוא מובחר מין האנושי, ודיבר ה' עמו פנים אל פנים ושכינה מדברת מתוך גרונו, מה שלא זכה שום ילוד אשה. משא"כ דוד המלך ע"ה אמר ואהי שפל בעיני, וכן הם רוב תחנוני תהלים באופן זה:

וי"ג בפני כל אדם אפילו לפני אותן שתדמה שהן יותר שפלים ממך. ואפילו בפני אותן שירצו להשפילך ביותר. ואמר מאד מאד, דהיינו הענוה המאדיי שלך לא תסתפק בה לחשוב לימר הנני שפל רוח די, אלא תהיה שפל רוח מלחשוב שאתה שפל רוח. א"נ להכי קאמר מאד מאד, היינו לא לבד בדיבור, שזהו גאותך כאומר הנה יש בי כל המעלות ולא חסר לי רק הענוה, אקבע גם האבן טוב הזה בכתרי אלא מאד מאד הוי שפל רוח גם בפנים במחשבותיך:

שתקות אנוש רמה:    ר"ל אמיתת גדולתו שעליה ראוי שיקווה, לא ישיג רק כשיפסק כל הארציות שלו ונתהפך לרימה. או ר"ל שתקוות אדם החלש שיתאווה להתרברב, היא רימה שלו. שכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [כעירובין י"ג ב']:

רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי:    ב' מיני מחללי השם נינהו. (א) העובר עבירה בפרהסיא אפילו לתיאבון, דעכ"פ מחלל ומיקל כבוד שמו ית' עי"ז, שמגיד לכל שאינו חושש לציוויו. דאפילו תקפו יצרו וחוטא לתיאבון, עכ"פ היה לו לעשות בסתר [כחגיגה דט"ז א'], ולחוש על כבוד קונו, ולא לחלל שמו ית' בפרהסיא. ווה חלול השם אפשר אפילו בצדיק גמור, דלפי גדלו יודע שעיני הכל צופות עליו, לפיכך צריך להשמר גם מן הדומה לכיעור [כחולין מ"ד ב']. וה"נ אמרינן [יומא דפ"ו ע"א] היכי דמי חלול השם. אמר רבא כגון אנא וכו', ור' יוחנן אמר כגון אנא וכו'. (ב) אבל עוד יש חלול השם באופן אחר, ובכה"ג מיירי תנא הכא, דהיינו שבאמת אין פחד אלהים נגד עיניו' כמינין ואפיקורסים שעוברים עבירות ביד רמה בסתר אפילו בלי שום הנאה, כי מכחיש שיש אלוה נמצא, או שיש תורה משמים, או בהשגחה, או בשכר ועונש וכדומה. ואעפ"כ אינו חוטא בגלוי, מדחושש לכבוד עצמו כי רוצה להחזיק א"ע לצדיק. ולכן לא דמי לשאר חוטא בסתר כשתקפו יצרו, דזה חס על כבוד קונו, להכי גם הקב"ה חס על כבודו, ואינו מביישו להענישו בגלוי. אבל זה, שבאמת כבוד הקב"ה ותורתו קל בעיניו, ופושט טלפיו כחזיר, זהו החונף האמיתי, ולכן יענשוהו בגלוי, למען ידעו הכל שהוא רשע מוחלט, כשיתגלגל שיתגלה נבלותו לעיני השמש:

בחלול השם:    דהרי זה האפיקורס אפילו היה יודע שאסור, היה עובר. והרי מה"ט מומר אינו מביא קרבן על שגגתו, מדאינו שב מידיעתו [כחולין ד"ה א']:

בועז

פירושים נוספים


מגן אבות (רשב"ץ)

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)