משנה אבות ב ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה ז | >>
הוא היה אומר:
מרבה בשר, מרבה רמה.
מרבה נכסים, מרבה דאגה.
מרבה נשים, מרבה כשפים.
מרבה שפחות, מרבה זמה.
מרבה עבדים, מרבה גזל.
מרבה תורה, מרבה חיים.
מרבה ישיבה, מרבה חכמה.
מרבה עצה, מרבה תבונה.
מרבה צדקה, מרבה שלום.
קנה שם טוב, קנה לעצמוכה.
קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא.
משנה מנוקדת
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- מַרְבֶּה בָּשָׂר – מַרְבֶּה רִמָּה.
- מַרְבֶּה נְכָסִים – מַרְבֶּה דְּאָגָה.
- מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְּשָׁפִים.
- מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת – מַרְבֶּה זִמָּה.
- מַרְבֶּה עֲבָדִים – מַרְבֶּה גָּזֵל.
- מַרְבֶּה תּוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים.
- מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – מַרְבֶּה חָכְמָה.
- מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְּבוּנָה.
- מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
- קָנָה שֵׁם טוֹב,
- קָנָה לְעַצְמוֹ;
- קָנָה לוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה,
- קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
- קָנָה שֵׁם טוֹב,
נוסח הרמב"ם
הוא היה אומר:
- מרבה בשר - מרבה רימה.
- מרבה נכסים - מרבה דאגה.
- מרבה עבדים - מרבה גזל.
- מרבה שפחות - מרבה זימה.
- מרבה נשים - מרבה כשפים.
- מרבה תורה - מרבה חיים.
- מרבה ישיבה - מרבה חכמה.
- קנה שם טוב - קנה לו לעצמו.
- קנה דברי תורה - קנה חיי העולם הבא.
פירוש הרמב"ם
*הערה 1:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מרבה בשר מרבה רמה - המרבה באכילה ושתיה עד שנעשה שמן ובעל בשר, מרבה עליו רמה בקבר, וקשה רמה למת כמחט בבשר החי כד. וקמשמע לן האי תנא, שכל ריבויין קשים לאדם חוץ מריבוי תורה וחכמה וצדקה:
מרבה דאגה - שמא יגזלוהו מבית המלך או שמא יבואו עליו לסטים ויהרגוהו. וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן:
מרבה נשים מרבה כשפים - סדרא נקיט ואזיל. בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר, ואח"כ מבקש להרבות נכסים, ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו סיפוק לפרנס נשים רבות הוא מרבה לו נשים, ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות, וכיון שיש לו בני בית מרובין צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים. לכך הן שנויין בסדר זה:
מרבה תורה מרבה חיים - דכתיב (דברים ל) כי היא חייך ואורך ימיך:
מרבה חכמה - שנותן טעם לדבריו, והסברות שלו מתישבות על לב השומעין:
מרבה ישיבה - הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו. ואית דגרסי, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מי שמרבה בתלמידים, התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו:
מרבה עצה - מי שמרבה ליטול עצה. מרבה תבונה. מבין דבר מתוך דבר מעצות שיועציו נותנים לו:
מרבה צדקה מרבה שלום - שנאמר (ישעיהו לב) והיה מעשה הצדקה שלום:
פירוש תוספות יום טוב
מרבה רמה. פירש הר"ב בקבר וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. פירש המדרש שמואל בשם הר"י ן' שושן וז"ל. לא שדעתם שהמת מרגיש. אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוול במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש מעתה הרמה שתנשכנו במותו. כמו שמרגיש המחט בבשר החי. וימעט בניוולו ולא ירבה בשר. כי מרבה בשר מרבה רמה. עכ"ל. ולא הבינותי מה יתאונן אדם חי על ניוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה ומי ידע בכל אלה. האם רמה תשלטנו או תולעת תאכלנו. והואיל ואין רואה בניוולו נמצא שאין הניוול נחשב למאומה. כ"ש כשהוא המנוול באשר שם הרי הוא מת ואין אתו יודע עד מה מן הניוול. לאיזו סבה א"כ יצטער על זה בעודו בחיים חיותו. אבל דבריהם נאמרים באמת. שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו. אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת. הרואה בניוולו של הגוף ומצטער מאד על זה והרי הנפש הוא קיים. והסכימו בזה גם חכמי האומות רוצה לומר בהשארת הנפש. וזה שאמר הכתוב איוב י"ד [כ"ב] אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. יאמר בשרו יכאב כפירוש הראב"ע לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו [מלכים ב' ג' י"ט] . והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגישים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם. ע"כ. ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא שהוא רואה ויודע ומכיר בגופו אשר היה בו. [ומהך קרא למד חד מאן דאמר בסוף פ' שואל דמס' שבת [דף קנ"ב:] שכל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר] ועל זה כיוונו באומרם קשה רמה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה. ותדע שכן היא דעתם ז"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי. והוה להו להשוות הלשון ושיאמרו כמחט בחי. או שיאמרו ג"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל. אבל למת הוא קשה. ירצו בזה לנפשו. ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת. שכן הוא אומר בכתוב (דברים י"ח) ודורש אל המתים. ובלי ספק שענינו אל נפשות המתים אבל כלפי שהדרישה הוא במקום שהם הגופים המתים שם היא הדרישה לכך אומר ודורש אל המתים. אע"פ שהדרישה בעצמה היא אל נפשות ההמה. אף כאן הקושי הוא על נפש המת וכלפי שפעל הקושי נעשה במת עצמו. יכול בעל הלשון שיאמר קשה למת. אע"פ שהמכוון בהגעת הקושי שהוא על נפש המת. כך נ"ל. [ושוב. מצאתי בס' כל בו בהלכות אבל. שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה. ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו. עכ"ל. גם מצאתי בתשובת הרשב"א סי' שס"ט שכתב ג"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל. והחנוטין יוכיח]:
קנה לעצמו. להנאתו בעוה"ז מדרש שמואל בשם ר"י ן' נחמיאש. [ומצאתי סעד לזה הפי' שכן שנינו בפ"ק דשקלים משנה ד'. שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. ופי' הר"ב להנאתן. ומ"מ נ"ל לפרש שענינו שקנה עצמותו ור"ל שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי. ולכן אם השם טוב הרי זו הוראה על עצמותו כי כשאין שם טוב ראוי לו שלא היה. והרי הוא כלא היה ואין כאן קנין של כלום]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כד) (על הברטנורא) לא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו, שאין צער למת באזמל, והחנוטין יוכיח. אבל אמרוהו בלפי הנפש שמצטער מאד בראותה בניוולו של הגוף. וכן הוא בכל בו. ועתוי"ט שהאריך בזה:
(כה) (על המשנה) לעצמו. לתנאתו בעוה"ז. מר"ש. ולי נראה לפרש שענינו שקנה עצמותו. ורוצה לומר שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא. שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מרבה נכסים מרבה דוון: כך היא הגרסא בערוך תרגום יגון דוונא. וכן הגיה החכם הרי"א אשכנזי ז"ל ובספר הפרפראות ריש פ' כי תצא האחת אהובה והאחת שנואה מרבה נשים מרבה כשפים לומר לך כיון שיש לו שתי נשים האחת עושה בכשפיה כדי שישנא השניה ע"כ. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל לגרוס מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל קודם ואח"כ מרבה נשים מרבה כשפים גם כתוב מרבה תורה מרבה חיים ס"א מרבה צדקה מרבה חיים. ומחק ממלות מרבב ישיבה עד מלות מרבב שלום וכתב ברוב הספרים ל"ג זה וי"ס דגרסי מרבה חכמה מרבה ישיבה מרבה צדקה מרבה שלום קנה וכו' ע"כ:
קנה דברי תורה קנה חיי העולם הבא: כך הגיה הרב הנזכר ומחק מלות לו. אם למדת בנכ"י ובמאירי ורי"א ואד"ן עשית וכן הגיה הרי"א ז"ל:
מרבה עצה מרבה תבונה: כך צ"ל:
תפארת ישראל
יכין
הוא היה אומר: ה' מיני תאוות יש שיקיצו באדם מנעוריו כסדר זא"ז. תחלה מיד כשנולד ישתוקק רק אכילה ושתיה. ואח"כ גם לממון. ואח"כ יתעורר בו גם חוש המשוש במשגל וכדומה. ואח"כ בא באנשים וירצה שיכבדוהו. ואח"כ כשיתחיל להזקין יבקש משרתים ועוזרים לו. ובכולן ברדיפתו אחריהן ישיג הפוכן:
מרבה בשר: ר"ל תאוה א' שרודף אחר תענוגים להרבות בשרו ולהשמינו:
מרבה רמה: לא לבד אחר מותו תתרבה בו הרמה עי"ז, ונפשו עליו תאבל על בזיון הגוף, דקשה רמה למת כמחט בבשר החי [כשבת קנ"ב א] וכצועק על ביתו שנפל. אבל גם בחייו ענוגו הוא סבת השחתתו, דכבר אמרו הרופאים שכשיש מכה מהלכת ח"ו או דבר ל"ע, תאחז בפרטות רק הבריאים והחזקים האוכלים למעדנים, ותחוס על האומללים והחלשים:
מרבה נכסים: תאוה ב שמתאווה להרבות ממון:
מרבה דאגה: כי ביום ובלילה לא ינוח מדאגת הפסד, שיפחד שיוזל סחורתו או שיפסיד. או שלא ישלמו לו בע"ח, גם יסבוהו מקניטיו סביב ומקנאיו יעופפו סביבו כעדת דבורים לכוורת דבש, ולא ימצא קורת רוח בעולמו:
מרבה נשים: תאוה ג' שאחזתו בולמס המשגל, ולבעבור שבאחת רגיל וקץ בה [כנדה ל"א ב], לא יסתפק באחת מתת אלהים להרחיב דעתו [כברכות דנ"ז ב], אלא רוצה לשתות בכל כוס שיראה:
מרבה כשפים: ישיג הפוכו, כי תקצר נפשו ודעתו, כידוע לטבעיים שע"י רבוי המשגל יוחלש כח הגוף, והשכל, והזכרון, ויתעוהו מחשבותיו בסכלותו לדרוש באובות ומכשפים שישתדלו שתאהבו אשה שראה וחומדה:
מרבה שפחות: תאוה ד' שרודף אחר כבוד, ולכן מרבה נערות יפות בביתו, לשמש אותו ונשיו להרבות כבודו:
מרבה זמה: שהשפחות שעסקו עמהן שהן בני תרבות רעה, ימשכוהו לזנות ויתבזה כבודו בפרסום:
מרבה עבדים: תאוה ה' שמבקש עבדים, להתחזק עמו להרבות ממונו:
מרבה גזל: ישיג הפוכו, דהן עצמן כרובם יעשו כן קנוניא, להונותו לגזלו ולרששו. ועתה נגד ה' מיני עמל הנ"ל שמשיג האדם הפך המבוקש. חושב עתה התנא ה' דברים אחרים שיתדמו כאילו הן לרעת האדם, וישיב על ידן טובות גדולות. וגם אלה נקטן תנא כסדר. דמתחלה לומד האדם ואוסף שמועות הרבה בתורה. ואח"כ הולך לישיבת חכמים ללמוד חדוד השכל, כדי להציץ גם תעלומות התורה [וכמ"ש חז"ל ברישא לגמור והדר לסבור [שבת פ"ג א]. ואח"כ כשכבר הגיע להוראה, מתיעץ בכל דבר חמור עם חביריו, כי היכא דלמטייא שיבא מכשורא [כהוריות ד"ג ב]. ואח"כ כשיתחזק על כסא ה'. עושה משפט וצדקה לכל עמו. ואח"כ על ידי כל הנ"ל קונה לו שם טוב. אח"כ זוכה לעה"ב:
מרבה חיים: אף שהשגתה רק בעמל רב, עד שיקיא החלב שינק משדי אמו, ורק בעמל כזה היא נקנת [כברכות ס"ג ב], וגם נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם [כסנהדרין כ"ו ב]. אפ"ה תמחץ וידיה תרפאינה, שאף שתחליש הגוף עכ"פ תחזק כח החיות שבו, כי לזה נתנה הקב"ה להחיות הגוף והנשמה, כמ"ש כי היא חייך ואורך ימיך [דברים ל"ב פמ"ו], ואומר רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך [משלי ג' ח']. והעמיד תנא בבא זו נגד התאוה הא' הנ"ל, דהתם מכלה גופו, והכא יחזק גופו:
מרבה ישיבה: ששוקד ומתמיד ומעיין ומדקדק היטב בדברי תורה, ויושב לפני חכמים ללמוד דרך המעמיקים, איך ע"י החדוד יבקש האמת ע"י שידון מהמפורש על הסתום:
מרבה חכמה: אף שע"י התמדתו בתורה, יהיה שכלו כמו זר בענייני העולם ובמו"מ שלהן, אפ"ה אני חכמה שכנתי ערמה תאמר תה"ק [כמשלי ח' פי"ב], וידע גם חכמה במילי דעלמא כאחד מהם, כשיצטרך לו לפרנסתו בלי דאגה. הרי בבא זו נגד מרבה נכסים מרבה דאגה הנ"ל:
מרבה עצה: כשישב בראש, יתיעץ בכל דבר קשה עם רבותיו וחביריו:
מרבה תבונה: דע"י ההתיעצות והפלפולים, יפתחו עליו ארובות השמים, ויבקעו עליו מאורי אור חדשים בחכמה. הרי בבא זו נגד בבת מרבה נשים שיבלבלו ויחלישו שכלו:
מרבה צדקה: כשהתפרסם שמו והוחזקו ידיו לעשות משפט וצדקה לכל מבקש עזרתו:
מרבה שלום: שעי"ז יהיה לו שלום עם כל, ויאהבוהו ויכבדוהו הכל. והרי זה עומד נגד מרבה שפחות שיבזו כבודו:
קנה שם טוב: ע"י ד' הנ"ל:
קנה לעצמו: וא"צ לירא שיחטפוהו ממנו. והר"ז נגד הבבא מרבה גזל. ועתה נקט בבא יתירתא, מה שאין בה' מיני עמל הראשונים. קנה לו וכו':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
מגן אבות (רשב"ץ)
הפירוש בא ללמד כי כל הרבויים הם רעים מלבד רבוי התורה על כן צריך אדם להוציא מעותיו כדי ללמוד תורת וכמו שאמר ר' יוחנן לר חייא בר אבא שהיה בוכה עליו שמכר כל נכסיו ללמוד תורה ואמר ליה למה את בכי אמר לי' בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא ונקלה זאת בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אבל התורה נתנה לארבעים יום שנא' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה כמו שנזכר במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו בפרשת כי תשא וכן במדרש חזית:
מרבה בשר מרבה רמה. המשביע את עצמו ואכל ושבע ודשן והוא עושה כן כדי שיוסיף ימים על ימיו לא מפני זה יאריך ימים ביותר ממה שהוא קצוב לו והרבה כחושים אשר במשמניהם רזון הם מאריכים ימים וזה שהרבה בשר לא הועיל לו באריכות ימים וביום המות יהיה לו רבוי בשרו לצער שהוא מרבה רמה ואמרו רבותינו ז"ל בפרק מי שמתו ובראשון משבת קשה רמה למת כמחט בבשר חי שנא' אך בשרו עליו יכאב הרי שריבוי בשרו לא הועיל לו והרבה צערו ועל זה אמרו בפ' שואל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים שכרסם נבקעת על פניהם ואומרה לו עול מה שנתת בי:
מרבה נכסים מרבה דאוון. כך הנוסחא בספר רבינו משה ז"ל ובספר צרפתים וכן הוא במשניות שלנו. והוא לשון דאגה כמו דאגה ודאבון בבי"ת והבי"ת והו"ו מתחלפים כמו גוויה גביה וכן אחרים ותרגום ביגון שאולה בדאוונא. ואמר כי ריבוי הנכסים גורם לו ריבוי דאגות כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו ממנו בית המלך או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו וגם בלילה לא שכב לבו והיה אומר אחד מן החסידים המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש אמר להם שיהיה לו ממון בראש כל ההר ובכל קריה והוא שאמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה הפך מחשבתו כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים ואין לו אלא ריבוי דאגות וע"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף:
מרבה נשים מרבה כשפים. זהו דרך העולם תחלה מקשט עצמו ומרבה בשר ואחר כך משתדל להרבות נכסים וכשירבה נכסים גם הוא ירבה נשים וכשירבה נשים יצטרכו לשפחות ומרבה אותן לו לעבודת הבית ואחר כך אם ירבו נכסיו יקנה שדות וכרמים ויצטרך לעבדים על כן סדרם התנא כן בשר נכסים נשים שפחות ועבדים ואמר כי בריבוי הנשים יש ריבוי רעה בעולם כי טובה שבנשים מכשפה כמו שהזכירו במדרש ואלה שמות ויותר הן מצויין המכשפים בנשים מהאנשים לפי שהן חלושות ואין להם כח להלחם ורוצות לנצח על ידי כשפים כמו שאמרו בספרי לא יתיצב איש בפניך אפילו אשה בכשפיה ולזה אמרה תורה מכשפה לא תחיה ועוד שלקלות דעתן מתפתות בכשפים יותר מהאנשים והמרבה נשים עושה כן להרבות תענוג והוא מרבה צער בעולם ואפילו המתכוין להרבות בנים יותר הן ממעיטות בכשפיהן כי למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שהפמליא גוזרת חיים לאדם והן הורגות אותו כן נזכר בסנהדרין בפרק ארבע מתות ובראשון מחולין. וגם אל האדם עצמו הן גורמות רעה כי השנואה מהן תעשה כשפים לבעלה מפני ששונא אותה וכעסתה צרתה גם כעס ועושה פי שנים הרי שבזה הריבוי הרבה רעה ולא הרבה טובה:
מרבה שפחות מרבה ומה מרבה עבדים מרבה גזל. גם בעבדים מצויה זמה כמו שנזכר בערבי פסחים שכנען צוה את בניו אהבו את הגזל ואהבו את הזמה פירוש כי לריבוי מנהגן זה הוא כאלו צוה אביהן אותם בכך והם עושים כן לקיים מצותו אבל התנא נתן הזמה לשפחות כי בהן הוא יותר מצוי וכמו שאמרו בראשון מגיטין שפחה זילא ליה שכיחא ליה ופריצא ליה והעבד אפילו יזנה ויפרוץ עם אחת אבל בבית שפחה אחת יתגודדו אגודות אגודות ותרבה הזמה ובעבדים הוא מצוי הגזל ומרבה אותם מרבה גזל והנה בהרבת כל זה יש ריבוי רעה. ורבינו יונה ז"ל פירוש כי הזהיר מכל זה לאדם כי יש עליו עון פלילי בריבוי הכשפים והגזל והזמה וכאילו הוא מסייע על דבר עבירה. ואני אומר שלא היתה הכוונה לזה אלא שהדברים בעצמם הם רעים והמרבה אותם מרבה רעה הפך מה שהיה מחשבתו בזה ולהודיע כי אין שום ריבוי טוב אלא במה שיזכיר אחר זה:
מרבה תורה מרבה חיים. רבינו יונה ז"ל רצה לדקדק שכל אלו הרבויים האחרונים הם כל אחד ואחד הפך מכל אחד ואחד מהראשונים ולא עלה בידו יפה וגם אין צורך שיבוא על אותו דקדוק. ואמר כי מרבה תורה הוא מרבה חיים פסוק מלא הוא בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך והתורה אומרת כן כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנו' חיים ואע"פי שהתורה מתשת כתו של אדם כמו שדרשו במדרש חזית מעולפת ספירים ונקראת גם כן תושיה שמתשת כחו של אדם כמו שנזכר בפרק זה בורר ובמדרש תהלים ועל זה נקראו רבנן מריעי כלומר חולים כמו שנזכר בפרק אין בין המודד וכשקבל עליו ריש לקיש עול תורה חלש גופו ולא יכול לעבור את הירדן כמו שנזכר בפרק הפועלים וכן עקילס כשנתגייר מצאו אדריינוס בפנים חולניות ואמר לו שלמד תורה כמו שנזכר בילמדנו וכיון שגופו תשוש אינו מרבה בשר כמו באכילה גסה ויש לו שכר בעמלו אורך ימים ושנות חיים ואין לו דאגה כמו מרבה נכסים אבל יש לו שמחה במענה פיו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב:
מרבה ישיבה מרבה חכמה. אלו השלשה שהם ישיבה ועצה וצדקה אינם במשניות דווקניות ורבינו יונה ז"ל היה גורס מרבה חכמה מרבה ישיבה והוקשה לו מה בין מרבה תורה ומרבה חכמה ופי' חכמה הסברא כי בזה תרבה ישיבתו שיתקבצו התלמידים לשמוע סברותיו. ולגרסת הספרים שלנו וכן היא נסחת רבינו משה ז"ל וכן בספר צפרתי יתפרש כן כי מרבה ישיבת התלמידים הוא מרבה חכמה כי התלמידים מחדדים את הרב וכמו שאמר ובראשון מתענית אמר רבי הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן וגם מרבה חכמה בעולם שהתלמידים ילמדו ממנו וזה הרבוי יותר טוב מכשפי' וזמה:
מרבה עצה מרבה תבונה. זאת המשנה כולה רבינו משה ורבינו שלמה ז"ל לא פירשו בה כלום ורבינו יונה ז"ל פירשה וגם בסדור צפרתי היא מפורשת חוץ מזה המקום שלא הזכירו כלל איך בריבוי עצה תרבה תבונה. ונראה לי שהמרבה ליטול עצה הוא מוסיף לקח ומבין דבר מתוך דבר סימן לדבר יתרו שנתן עצה למנות שופטים ומשה רבינו ע"ה הוסיף למנות להעמיד משפט השופט והכתוב אומר ושומע לעצה חכם:
ויש מפרשים כי הכתוב חסר וצריך לומר ושומע לעצת חכם חכם. ואני אומר כי מקרא מלא הוא כי אין עצה לסכל כי אם נבערה וכשאומר ושומע לעצה הדבר ידוע שמחכם יצאה וכן אמרו בפרק אין בין המודר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה וכן היא בפרק בני העיר. וכן הוא אומר הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום רוב יועצים אינו רוצה לומר ריבוי יועצים שהרי כתיב בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך אבל רוצה לומר גדול היועצים ותקום חוזר אל המחשבה כי המחשבה תופר בלא קיבוץ חכמים בהוסדם להתיעץ ואפי' היו מחשבות רבות ותתקיים על ידי גדול היועצים הנותן עצה נכונה לצרף המחשבה הטובה אל המעשה ואפילו לא היתה אלא אחת ומצינו קיום ועמידה אל המחשבות עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור:
ויש מפרשים וברוב יועצים תקום שב אל העצה כאלו אמר וברוב יועצים עצה תקום כמו שכתוב ועצת ה' היא תקום ופירשו בשני מסנהדרין עצה שיש בה דבר ה' תקום וכן במדרש תהלים ובסוף יבמות נזכר כי רב רצה לנדות לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ושמואל חבירו יעצו שלא ינדהו עד שישלחו לו למה התיר כן והוא השיב כי לא היה מתיר כן במים שאין להם סוף אלא שחשב באותן מים שהיה להם סוף וקילס רב לשמואל על עצתו וקרא עליו ותשועה ברוב יועץ כי האדם נושע מלהכשל בעצת גדול יועץ וזה תורה כי רוב אינו ריבוי כי היה לו לומר רוב יועצים לא רוב יועץ הרי שבריבוי עצה אדם מרבה תבונה ומבין דבר מתוך דבר היועץ ובריבוי הנשים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכבר אמרו חכמי המוסר: שאל עצת הנשים ועשה הפכן:
מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ונאמר ושמתי פקודותיך שלום ונוגשיך צדקה כי מפני נוגשי הצדקה אל יחשוב אדם שתרבה מריבה בעולם כשאר נוגשים אבל ירבה שלו' כי במיעוט הצדק' ירעבו העניי' ותרבה המריבה ובהשביע אותם תשקוט המריבה הנה כי ריבוי הצדקה אע"פי שממעיט ממונו יש ריבוי טוב ובריבוי העבדים יתמעטו ממונות הטובים וירבה הוי בעולם כאשר יבז לו משוד יתום:
קנה שם טוב קנה לעצמו. ושאר הקניינים הם לאחרים ובשם טוב יש נחת רוח לבדו ואין לזרים אתו וכן אמר מונבז כשבזבז אוצרותיו לעניים אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי כמו שנזכר בהשותפין שרצו וכן הכתוב אומ' נבחר שם מעושר רב וכל שכן שאם קנה לו דברי תורה שקנה לו חיי העולם הבא כמו שדרשו בסוטה פרק היה נוטל מהפסוק שכתוב בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכן היא בפ' קנין תורה:
דרך חיים (מהר"ל)
הוא היה אומר וכו'. יש לשאול, באלו דברים למה בחר באלו דברים והרבה דברים שהיה יכול לומר אותם שאם מרבה אותם הם להזיק אליו, ויש עוד דברים הרבה אם מרבה אותם קונה לו מעלה ולא זכר אותם גם כן. אלא פי' דבר זה, כי בא לומר כי האדם הוא מחובר מגוף ונשמה והגוף הוא מן הארץ והנשמה מן השמים, ומן הארץ עד השמים נחשב עשרה. וזה אמרם בפ"ק דסוכה (דף ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ומעולם לא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה כדכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, נמצא כי מן הארץ עד השמים נחשב עשרה. והאדם שנברא מן הארץ ומן השמים יש לו נגד זה עשרה דברים מחולקים, חמשה קרובים אל הארץ וחמשה קרובים אל השמים, שהרי נברא מן הארץ ומן השמים. ואלו חמשה הקרובים אל הארץ הכל דברים גשמיים שייכים אל הגוף שהוא מן הארץ, ואותם שהם קרובים אל השמים הם דברים השייכים לנשמה והם דברים רוחנים קרובים אל הנשמה הרוחנית. וכנגד זה יש באדם חמשה אברים רוחנים והם קרובים אל הנשמה שהם שתי עינים שתי אזנים והלשון, וחמשה איברים קרובים אל הגוף והם שתי רגלים שתי ידים וראש הגויה אלו עשרה הם בגוף. וידוע כי העינים שיש בהם כח הראות ובאזנים כח השמיעה ובלשון כח הדבור קרובים לנשמה, וחמשה אברים האחרים כולם קרובים אל הגוף שהוא מן האדמה. ובפרק ארבעה נדרים (נדרים דף לב:) והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר הם בעיר אלו שני עינים שתי אזנים שני ידים שני רגלים ראש הגויה ופה עד כאן, הרי עשרה אברים שהם באדם, ותמצא חמשה מהם קרובים אל הנשמה וחמשה מהם קרובים אל הגוף כי שתי אזנים ושני עינים והפה חמשה אלו הם רוחניים, שכל האברים שעושים פעולתם מבלי שימששו מוחשיהם הם רוחנים, כמו האזנים ששומע מרחוק, והעין שרואה יותר מרחוק, וכן כח הדברי שהוא שכלי. והתבאר כי חמשה מהם רוחנים וחמשה גופנים, ולפיכך תמצא כי הש"י נתן לאדם עשרת הדברות חמשה מהם קרובים אל הש"י שהם דברים מה שהוא שייך אל הש"י אשר הוא בשמים, כי גם כבד את אביך ואת אמך שייך אל השם יתברך כמו שאמרו ז"ל (קידושין דף ל:) שהוקש כבודם לכבוד המקום, ואמרו ז"ל, (שם) כי כאשר האדם מכבד את אביו ואת אמו מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדו אותי. וחמשה אחרונים מה שהוא שייך בין אדם לאדם אשר הוא בארץ. כי זה האדם אשר נשמתו מן השמים וגופו מן האדמה, ומן השמים עד הארץ נחשב עשרה כמו שהתבאר כי לעולם עשרה נחשב רשות אחר בכל מקום. ולפיכך חמשה שייכים למעלה וחמשה שייכים למטה, ולכך נתן לנו עשרת הדברות חמשה שהם קרובים אל השמים וחמשה קרובים אל הארץ. וזה שאמר כי האדם הזה שיש לו נשמה מן השמים וגופו מן הארץ, יש לו חמשה קנינים מן הארץ שהם קנינים גופנים מן האדמה וחמשה קנינים רוחנים אשר הם שייכים לנשמה:
ואמר שאותם חמשה דברים ששייכים אל הגוף הרבוי בהם הפסד וגרעון, כי התוספת חוץ מן השעור הוא לחסרון בודאי. אבל החמשה אשר אינם גופנים הם לנשמה, התוספות בהם היא למעלה יותר. וזה אמרו מרבה בשר מרבה רמה, פי' הבשר הוא גוף האדם בעצמו, והמרבה בשר שהוא הגוף בעצמו מרבה רמה, פי' רמה הוא ההעדר כי התולע הוא יאכל הבשר עד שלא נמצא, ר"ל כי דבק בחומר האדם ההעדר כאשר פירשנו פעמים הרבה כי בחומר האדם דבק ההעדר, ולפיכך המרבה בשר מרבה רמה הוא ההעדר, ואין הכונה פה על רבוי הבשר בלבד ואין הכונה על הרמה, רק כאשר האדם נמשך אחר ענין הגוף החמרי אין תוספות זה רק שמרבה ההעדר וזהו הרמה, וכמו שאמרו שתאות מוציאין את האדם מן העולם וכמו שיתבאר בעז"ה, והנה הזכיר ראשון חומר האדם שהוא גופו של אדם. ואמר אחר כך מרבה נכסים מרבה דאגה כי הדבר הראשון שהוא קרוב אל האדם מצד גופו, הם נכסים שהם קנין האדם שהם שלו לגמרי וצריך לו כדי להתפרנס מהם קודם שישא אשה, ואמר מרבה נכסים מרבה דאגה כלומר שהרבוי הוא לחסרון גם כן, כי הנכסים צריך האדם להתעסק בהן שלא יפסדו והרבוי בהם לא ימלט מן החסרון שיש בזה רבוי דאגה, וכל זה כי הדברים אשר שייכים לגוף לא ימלטו מן החסרון, והתוספות בהן הוא מביא עוד חסרון יותר. ואחר שזכר הנכסים שהם שייכים קודם אל האדם, אמר אחר כך מרבה נשים מרבה כשפים, כי האשה היא בסדר אחר הנכסים קרובה אל האדם שצריך האדם אל האשה לתקון ביתו, ואמר שהוא מרבה כשפים, ואף אם נושא אביגיל וכל הנשים הכשרות מאד שלא יעשו כשפים, מ"מ היא נוטה אל מדריגת הכשוף מדרגה פחותה, כי הכשוף נמצא בנשים יותר מכל, לפי שפלות ופחיתות מדריגת הכשוף נמצא בנשים שהם פחותים ושפלים במדריגה, ויותר מזה כי הכשוף הוא צריך לכח מדמה אשר נמצא בנשים. ולכך אין הכשוף שולט אלא א"כ עומד המכשף על הארץ כדפירש רש"י ז"ל בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מד:) ולפיכך ע"י רבוי נשים האדם מתקרב למדריגת הכשוף, ואף שלא תעשינה כשפים מ"מ הוא נוטה מן המעלה אל הפחיתות והחסרון מצד רבוי נשים כי הרבוי הוא נוטה למדרגת הכשוף הפחותה. ואחר שזכר האשה זכר השפחה, כי צריך לו השפחה לעשות צרכי ביתו יותר מן העבד שהוא עושה מלאכה בשדה, ואמר כי רבוי השפחות מה שהשפחות הם בנות חם ומפני כך הן שטופי זמה, כי נמשכים אחר השורש שלהם נמצא הרבוי הוא התרבות זמה, ואפילו הם שפחות כשירות מ"מ רבוי השפחות אשר הוא מרבה נוטה הוא ברבוי זה אל הזמה, אף כי אין הדבר במעשה בפעל שיהיה כאן זמה, רק שאמר כי הוא נוטה אל מדת הזמה. ואחר כך זכר העבדים הוא החמישי כי כל אלו חמשה מצורפים אל האדם מצד גופו, ואמר מרבה עבדים מרבה גזל, ודבר זה מבואר כי העבדים גזלנים כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פו:) דהיינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי וכיון שאין נאמנות אצלם הם גזלנים, שבשביל הנאמנות האדם מונע מן הגזל, ומפני שהם עושים מלאכת בעליהם לפעמים שטורח עליהם לעשות אז גוזלים כמו שעשו רועי לוט שהיו רועים בשדות אחרים להקל מעליהם שלא יצטרכו לרעות במדבר במקום הפקר. גם העבדים הם מוכנים אל הגזל כמו השפחות אל הזמה, כי השפחות בחומר הרע שלהם במה שהם בני חם יוצאות חוץ לסדר ומפני כך הנה בעלי זמה, והעבדים יוצאים בצורה הפחותה שלהם חוץ מן הסדר ובזה הם גזלנים והבן זה מאד כי הוא דבר חכמה, ולפיכך אמר המרבה עבדים מרבה גזל, וכבר אמרנו כי פירוש זה שהוא נוטה אל הפחיתות בדברים אלו שהם גשמיים, כי כל חמשה דברים אשר הם שייכים לגוף האדם יש בהם החסרון ולפיכך התוספות הוא הפסד וחסרון:
ואחר כך התחיל בחמשה אחרונים שהם לנשמה, ואמר כי חמשה דברים אשר שייכים לנשמה כולם הם למעלה יתירה. והתחיל מרבה תורה מרבה חיים, כי התורה היא הראשון לנשמה מפני שנותנת:
לנשמה חיים, כמו שאמר כי על ידי התורה הדביקות בו יתברך וכמו שנתבאר כמה פעמים, ולפיכך מרבה תורה מרבה חיים. ואמר אח"כ מרבה ישיבה ר"ל שהוא מרבה להשיג בישיבת חבירים מרבה חכמה, כי אחר שזכר התורה זכר החכמה, כי התורה שזכר היינו שהוא ידע משפטיה ומצותיה על בוריה, אבל החכמה הבנת טעמי התורה והשגת המצות, דבר זה הוא חכמה והחכמה הוא ענין אחר והוא מעלה נוספת ומעלה זאת ג"כ לנשמה, ואח"כ אמר מרבה עצה מרבה תבונה, פי' שהוא מרבה להעמיק בתורה להיות מבין דברי תורה דבר מתוך דבר ודבר זה נקרא נבון, וזה שאמר מרבה עצה מרבה תבונה וזה עוד מעלה נוספת. וזכר ג' דברים כנגד הדעת והחכמה והתבונה, וכנגד זה אמרו בהגדה כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כמו שזכר שלשה בכאן, ושם פירשנו כי התורה נקרא דעת כמו שאמר יודעים את התורה, ואלו שלשה שהם החכמה והתבונה והדעת הם לנשמה כמו שידוע. ובכל אלו המוסיף הוא קונה מעלה עוד יותר לא כמו חמשה הראשונים שיש בזה חסרון:
ואמר עוד מרבה צדקה מרבה שלום, פירוש כי האדם צריך אל שלום עד שלא יהיה לו מתנגד, שאם אין שלום אין כלום ולפיכך השלום היא צריך אל האדם, ואם אין שלום לאדם יש לו מונע מתורתו ומכל ענינו, ואמר מרבה צדקה כי הצדקה אינו אלא השלום, כי כאשר האדם מעמיד דבריו על הדין שלא יעשה לפנים משורת הדין בזה מתחדש מחלוקת, והפך זה כאשר מעשיו הם בצדקה ולפנים משורת הדין שהצדקה אינו דין כלל, ולפיכך הצדקה היא מביאה השלום וכמו שאמר הכתוב (ישעי' ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום. ובפרק קמא דבבא בתרא (דף ט.) אמרו גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום אמר רבא לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכי דהוי שלמא במלכותא ע"כ, ור"ל כי נתינת הצדקה אינו גורם שלום כי נתינת הצדקה הוא מנדיבת לב שהאדם מתנדב לצדקה ולפיכך אין זה מבטל המחלוקת, כי אין זה מנדיבת לבו של אדם לוותר המחלוקת, כי הנדיב עושה מנדיבת הלב מה שעושה מבלי הכרח, ובדבר זה רוצה וחפץ לעשות מנדיבת לבו ואין רוצה לעשות דבר זה מצד ההכרחי, וכל בעל מחלוקת רוצה להכריח את שכנגדו לעשות מה שירצה, ואף אם אותו שכנגדו הוא נדיב לב וחפץ לוותר מדעת עצמו, אבל לעשות מצד ההכרח להכריח אותו אינו רוצה לעשות, ולפיכך אף מי שהוא נדיב נכנס במחלוקת שאין רוצה לעשות מצד ההכרח, ולפיכך צדקה שהיא אינה מוכרחת אין זה מבטל המחלוקת אבל המכריח את אחר על הצדקה אין צדקה הזאת היא נדבת לבו, רק כי המכריח על הצדקה מפני שהוא מחויב בצדקה ומחויב שלא יעמיד דבריו על הדין, ולפיכך מכריח על הצדקה אף שאין כאן נדבת לב רק מוכרח הוא לעשות צדקה, ובודאי מצד זה הוא שלום בעולם כאשר הצדקה היא מוכרחת, שבעל מדה זאת אף כי חבירו מתנגדו רוצה להכריח אותו על דבר הוא מוותר ועושה רצונו כי הצדקה הוא דבר מוכרח ולא מנדבת לב. ומה שאמר כאן מרבה צדקה מרבה שלום ג"כ שמרבה בצדקה להכריח אחרים על הצדקה, ודבר זה הוא מביא השלום. והנה מה שאמר מרבה צדקה מרבה שלום, כלומר כאשר הוא מרבה להתעסק בענין הצדקה שמכריח את אחרים על הצדקה מרבה שלום, ויש עוד בענין זה מה שאמר מרבה צדקה מרבה שלום דברים עמוקים ואין כאן להאריך ויתבאר בנתיבת עולם:
ואמר קנה שם טוב קנה לעצמו, ר"ל שקנה דבר שהוא שייך לעצמו שבו נודע האדם עצמו, ודבר זה נקרא שקנה לעצמו והיא מעלה יתיר', כי שאר המעלות אינן לעצמו כמו שם טוב, לפי שהשם שייך לעצמו, שהרי כל שם בא על עצם הדבר ולפיכך כאשר יש לו שם טוב קנה מעלה לעצמו של אדם, ונקרא שם טוב מעלה לעצמו יותר מכל המעלות. ואח"כ אמר קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עולם הבא, דבר זה אינו ענין בפני עצמו שהרי כבר נאמר מרבה תורה מרבה חיים, רק שבא לומר כי מה שאמרנו מרבה חיים לא שמרבה חיים בעולם הזה בלבד, רק אף מרבה חיים לעולם הבא, ולפיכך קבע זה באחרונה כי העולם הבא הוא על הכל ואין זה דבר בפני עצמו. ולא תמצא רק עשרה דברים חמשה מהם גופנים והם לגוף, וחמשה מהם רוחנים לנשמה והאחרון מן העשרה קנה שם טוב קנה לעצמו. ותמצא הראשונים אינם דבר עצמי רק השם טוב הוא דבר עצמי לאדם כמו שאמר קנה שם טוב קנה לעצמו, והם כנגד ט' דברים שאינם עצם והעשירי הוא העצם אשר הוא נושא לט' מקרים כאשר ידוע. ותמצא ג"כ בעשרת הדברות כי הראשון אנכי ה' אלקיך כלומר שאני עיקר הכל ושאר תשעה דברות אינם כך, והם כנגד העצם ותשעה מקרים, ואין ספק בפירוש זה לכל מי שמבין חכמה ודעת ואין להאריך בזה במקום הזה, ולכך מסיים קנה שם טוב קנה לעצמו. והכלל מן המאמר הזה כי הדברים הגופניים הרבוי והתוספות בהם הוא לחסרון, והדעת מחייב זה כי הדבר שדבק בו החסרון כמו שהוא בדברים החמריים התוספות בהם אינו רק לחסרון, והדברים הרוחניים התוספות בהם רק עלוי מדריגה ודבר זה עוד יש בו העומק ואין להאריך:
מדרש שמואל (אוזידא)
הר"י ן' שושן ז"ל פירש כי אחר שסיפר שזה מת בנפש מרה וגם קבורה לא היתה לו אלא צף על פני המים חזר והעיר כי הכל למיתה עומדים ואפילו הבא אל אבותיו בשלום ונקבר בשיבה טובה ירום תולעים ויבאש ולזה סמך מרבה בשר מרבה רמה ואמר כי כל התענוגים הם בדרך דמיון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה ומה יתרון לבעליה כי אם ראות עיניו ותענוג הגוף הוא תענוג מורגש דבק בעצם האיש המתענג ובבשרו. וע"כ בא זה החכם ואמר כי אפי' התענוג המורגש שמעדן את הגוף ומיפה אותו הוא מרבה צער וכן אמרו ז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי לא שדעתם שהמת מרגיש אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש הרמה שתנשכו במותו כמו שהרגיש המחט בבשר החי וימעט בנוולו ולא ירבה בשר כי מרבה בשר מרבה רמה:
ואמר מרבה נכסים מרבה דאגה. פי' כי התנא לא דבר עם שלמי הדעת כי אין ראוי למנוע רגלינו מלרדוף אחר ההבל מדאגה ופחד שמא יאבד ממנו כי השלמים אף אם יצברו כעפר כסף והיה עולה על הדעת כי הוא נמנע שיקרה בו שום חסרון אינם חושבים אותו לכלום ומהבל ימעט בעיניהם וככובד אבן ונטל החול עליהם רק אשר יוציאו ממנו בהתנאותם לפני קונם במצות והתנא לא דבר רק עם הנהבלים להון כפי חלישות דעתם ואמר להם כי השמחה וההוללות בעושר ונכסים אינם אחד מני אלף מן הדאגות הנמשכים מן הנכסים ולכן אמר להוללים אל תהולו כי מרבה נכסים מרבה דאגה:
מרבה שפחות מרבה זמה. בשפחות הכנעניות התנא מדבר שסתמן זונות וכ"ש שפחות שכבר יצאו מכבוד משפחתם ואין אימת בעל עליהן והאדון רוצה בכך כדי שיולידו לו עבדים. מרבה גזל כי העבדים בחזקת פסולים ואם הם בעלי אומניות יודעים הם כי שכרן לרבן ועל כן ישתדלו לגזול לבעל הבית ויקחו אותו לעצמן וכן בכל עסק שיעסקו בו יגזלו את רבן. עוד כתב כי על דרך צחות השיר הוא אומר כי רבם עצמו הוא גוזל לעניי ישראל שאינם משתכרים עמו ועובר על מה ששנינו ויהיו עניים בני ביתך וכן פירש הרשב"ץ:
מרבה ישיבה מרבה חכמה כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם:
מרבה עצה שאינו סומך על עצמו במעשיו והוא תמיד נועץ ונמלך קודם מעשה מרבה תבונה שהוא מוציא דבר מתוך דבר העצה שייעצוהו תן לחכם ויחכם עוד. קנה לו דברי תורה כלומר אחר שהשתדל ועסק בתורה ובפרטיה הנזכרים אם חשקה נפשו בה אז היא שלו וקנויה לו. כטעם מה שאז"ל בפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחלה היא תורת ה' ומששם האדם חפצו בה היא תורתו של עצמו. קנה לו חיי העוה"ב יען וביען דבקה נפשו בחיים האמתיים אין מות של גוף יכול להפריד בינה ובין החיים אשרי העם שככה לו:
והרב רבינו עובדיה ז"ל פירש שקמ"ל האי תנא שכל רבויים קשים חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה. מרבה דאגה שמא יגזלוהו או שמא יבואו עליו ליסטים ויהרגוהו וחסיד אחד היה מתפלל המקום יצילני מפיזור הנפש ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש אמר להם שלא יהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן:
מרבה נשים מרבה כשפים סדרא נקט ואזיל בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר ואח"כ מבקש להרבות נכסים ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו ספוק לפרנס נשים רבות היא מרבה לו נשים ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות וכיון שיש לו בני בית מרובים צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים לכך הם שנויים כסדר הזה עכ"ל. וזה הסדר כתבו הרשב"ץ ג"כ:
ולי נראה כי לפי שהאדם רודף בעניני העוה"ז אחר ד' דברים יש מי שרודף אחר המאכל והמשתה ותענוגי העולם והוא יתברך ענש לאנשי ירושלים על זאת וכמש"ה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש וכו' וראוי לדייק למה נקט מבקשים לשון בינוני ואח"כ אמר נתנו מחמדיהם לשון עבר. אמנם הכיונה להודיענו איך מדד להם מדה כנגד מדה כל עמה היו נאנחים מבקשים לחם ואין וזה בא עליהם על כי בזמן העבר נתנו מחמדיהם באוכל כלומר במאכל ובמשתה וכל חמדת ישראל היה באוכל לאכול ולשתות. ואמר להשיב נפש לפי שהאדם יש לו נפש ורוח ונשמה והרוח והנשמה חיותם הם המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והמאכל והמשתה הוא להחיות ולהשיב נפש הבהמית והחיונית, וז"ש נתנו מחמדיהם באוכל. שאותו האוכל הוא להשיב נפש ולא רוח ונשמה. ועל המין הזה אמר התנא כי מרבה בשר מרבה רמה ואומרו מרבה בשר כלומר שמטבעו הוא חלוש וע"י תענוגים רוצה להרבות בשר זה בוודאי הוא מרבה רמה אמנם כבר מצינו לרבי אלעזר ב"ר שמעון שהיה מוציא כמה דיקולי דתרבא לשמשא ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח זה לא היה מרבה בשר רק מטבעו היה שמן ולזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו ואמר מרבה רמה כי הבשר עצמו שמרבה הוא נעשה רמה וכאלו עתה הוא מרבה רמה כי כל העומד ליעשית כעשוי דמי. ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב כמש"ה והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו שהכוונה להשמיענו איך היו זוללים וזה כי הם היו ז' וימי השבוע ז' וכל א' יומו קבוע לו וחוזרים חלילה ואלו היו מבטלים יום אחד מעשות משתה הרי משתנה הסדר מיומו הקבוע לכל א' אמנם הם היו כל כך זריזין במלאכת השתיה שמעולם לא בטלו אפי' יום א' עד שנשאר לכל א' יומו הקבוע לו וז"ש בית איש יומו. ויש מין אחר שרודף בעוה"ז אחר הממון כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ושמעתי בו שלא אמר אל תיגע להתעשר שהוא התפעל אלא להעשיר שהוא פועל יוצא והכוונה שהאדם אשר הוא מרבה נכסים אינו להתעשר לעצמו לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתר ומעצמך תחדל מלהעשיר את אחרים. ואפשר כי אמר מרבה דאגה כי הוא דואג עליו שלא יפסידנו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ומבקש מיד לרכוב אניות לילך מעיר לעיר להרויח יותר ועוד כשרואה שום סחורה שהוקרה הוא דואג על אשר לא קנה ממנה וכן אם היתה עמו שום סחורה והוזלה הרי הוא דואג על כל זה וכאלה רבות ועל זה אמר מרבה נכסים מרבה. דאגה. ואפשר לי לומר כי נקראו נכסים לפי שהם נכסים ונעלמים כי נראים לעין דברים נחמדים ותחתיה תעמוד הבהרת כי רבים מקבצים ממון לבעלי נשותיהם ולכן מרבה נכסים מרבה דאגה. ויש אחרים רודפים אחר תאות המשגל ועל מין זה אמר מרבה נשים מרבה כשפים שעושים לו כשפים. ושמעתי שזו כוונת בעל המסרה שאמר שיש שני ולו במקרא ולו שתי נשים ולו הכין כלי מות. ויש מי שרודף אחר הכבוד להיות לו עבדים ושפחות להרבות כבודו ועל מין זה אמר מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זמה הרי ארבעה דברים רעים וכנגדם אמר התנא כי ראוי לאדם לרדוף אחר ד' דברים אחרים טובים בעניני העוה"ב והם אלו כנגד אלו ממש כנגד המרבה בשר אמר כי טוב יותר להיות מרבה תורה שהיא מתשת כחו של אדם ומשמן בשרו ירזה כי בזה יהיה מרבה חיים חילוף המרבה בשר שהוא מרבה רמה כי מי שמרבה תורה שנקראת תושיה מרבה חיים כי עץ חיים היא למחזיקים בה והתורה היתה סבה ראשונה מד' דברים שבשבילם ניצולו ישראל בימי המן הרשע וכמו שארז"ל ליהודים היתה אורה זו תורה שנאמר ותורה אור ושמחה אלו שבתות ויו"ט וששון זו מילה שנא' שש אנכי וגו' שנאמר על המילה ויקר אלו תפילין שהם יקר כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואפשר לי לומר שהודיענו כאן הזכות שעמדה להם לישראל להנצל מן הצרה הזאת לפי שהחזיקו בד' דברים הללו תורה ושבתות וכו' היא שעמדה להם להנצל ולא בלבד שניצולו אלא ויכו היהודים בכל אויביהם וגו' השונא גדול מן האויב כי האויב אינו אלא בלב והשונא עושה מעשה בפועל ולכן באויבים לא עשו אלא מכת חרב שהרגו אותם בסייף אבל בשונאים עשו משפטי נקמות כרצונם להנקם מהם. אי נמי כרצונם דקאמר קאי על האויבים והשונאים והנרצה לומר שלא נתאכזרו ישראל עליהם יותר מדאי אלא כפי מה שרצונם היה לעשות בהם בישראל עשו ישראל בהם. וכנגד הרודף אחר הממון שהוא מרבה נכסים אמר כי מי שהוא מרבה ישיבות ותלמידיו מנכסיו והוא מפזר ממונו חלוף המרבה נכסים זהו ירבה חכמה כי בצל החכמה בצל הכסף וכאלו החכמה היא שלו וחלוף הדאגה למרבה נכסים יהיה לזה חכמה לשמחו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכנגד הרודף אחר הנשים אמר מרבה עצה מרבה תבונה כי הנשים כל אחת מתקנאת בירך חברתה ועושה לו כשפים כדי שיאהב אותה יותר מחברתה ובכשפים שעושים לו הם מטמטמים את לבו ומטפשים אותו וכשהוא מרבה עצה מרבה תבונה כלומר לא די שאינו מתטפש אלא שהוא מרבה תבונה. וכנגד הרודף אחר הכבוד להרבות לו עבדים ושפחות אמר כי טוב לו ליקח עניים ועניות מבני ישראל ומבנות ישראל העניים והאביונים והם ישרתוהו על דרך מה שפירש הרמב"ם ז"ל במשנת ויהיו עניים בני ביתך כי בזה הוא מרבה לעשות צדקה וגם מרבה שלום בין העניים להקב"ה דכיון שאין להם מזון הם מטיחים דברים כלפי מעלה וכמו שמצינו שהשי"ת כדי להסיר מעליו את תלונת העני צוה להעשיר כשרוצה למשכנו ואמר לו אם חבל תחבל וגו' עד בא השמש תשיבנו לו ונתן טעם ואמר כי היא כסותו לבדה ואין לו עוד אחרת ואמר היא שמלתו לעורו שלא תאמר הרי הוא לבוש חלוק חשוב על בשרו ששוה מאתים ודי לו בחלוק פחות ששוה עשרה ויתן לי זו החלוק החשוב אשר עליו לזה אמר היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו שהוא אדם חשוב ומעונג ואינו יכול ללבוש על עור בשרו הדק והמעונג חלוק פחות מזו ואמר במה ישכב שלא תאמר אקח ממנו הכר והכסת שאינם צריכים אליו ויכול לישן על גבי קרקע לזה אמר במה ישכב הרי הוא רגיל בכך ולא יכול לשכב אלא על הכר והכסת ואמר והיה כי יצעק אלי כלומר ויתקוטט עמי ויאמר למה לא נתת לי עושר אז אהיה מוכרח לשמוע אותו לפי שחנון אני, ועל כן המכניס עניים לתוך ביתו וזן אותם הוא נותן שלום בין העניים לאביהם שבשמים, ואפשר שיהיה זה פי' פסוק והיה מעשה הצדקה שלום, וז"ש מרבה צדקה מרבה שלום כי גדולה מצות הצדקה עד שהיה מתפאר בה איוב כמ"ש אם אמנע מחפץ דלים הכוונה לפעמים שהיה העני בא לפני שאתן לו ללחם ביתו והיה שואל ממני דינר ואני ידעתי שאין דינר מספיק לו ללחם ביתו ואף שהיה שואל ממני דינר בחפצו היה לשאול ד' או ה' ומפני הבושה לא שאל אלא א' ואני הייתי נותן לו חפצו שהוא מה שבלבו והייתי נותן לו ה' דינרין על דרך תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו שהוא מה ששואל בפיו פשיטא שלא מנעת וכן אמר אם מנעתי עצמי מליתן לו החפץ שבלבו כי הכל נתתי לו ואם עיני אלמנה אכלה אם עזבתי אותה שיתאוו עיניה איזה דבר שלא שלחתי לה כל מאויה, ובענין זה יובן מ"ש התנא מרבה צדקה כי נותן לעני יותר ממה שהוא שואל. ואמר לכל א' מאלו הארבעה הטוב הנמשך אליו ופחח במאי דסליק מינה ואמר קנה שם טוב כנגד המרבה צדקה כי לעולם מי שהוא נדיב ובעל צדקה שמעו הולך בכל המדינות ושמו הטוב יוצא בעולם וז"ש קנה שם טוב, וכנגד המרבה עצה שהוא מרבה תבונה אמר קנה לעצמו כי המרבה נשים הוא מאבד עצמו לדעת שהן בכשופיהן מטמאין את לבו ושכלו ועל כיוצא בזה אמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כלומר שאלו הוא מרבה נשים הרי הוא בזה מסיר את לבבו והוא כנוי אל השכל כי בכשופיהן מטמטמין את שכלו נמצא שמי שלא הרבה נשים רק הרבה עצה והרבה תבונה בודאי שקנה את עצמו ממש. וכנגד המרבה לפזר ממונו להעמיד ישיבת התלמידים אמר שקנה לו דברי תורה כי התורה שלומדים התלמידים מעלה עליו כאלו הוא הלומד אותה הרי שבממונו קונה דברי תורה. וכנגד המרבה תורה שהיא מרבה חיים אמר כי החיים הללו הם חיי העוה"ב עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך וז"ש קנה לו חיי העוה"ב והחיים הנזכרים למעלה מרבה תורה מרבה חיים אין הכוונה על חיי העוה"ז רק קנה לו חיי העוה"ב:
והרב רבינו יונה ז"ל פירש מרבה עבדים כו' שלשה דברים הללו נעשים ע"י אחרים שהם העבדים הגזל השפחות הזנות הנשים הכשפים ומעלה עליו כאלו הוא עשאם כאלו הוא גזל כאלו הוא עשה הזנות והכשפים. מרבה תורה מרבה חיים הוא כנגד מרבה בשר מרבה רמה וגם כנגד מרבה נכסים מרבה דאגה כי דאגת הנכסים מקצרת שנותיו ודאגת התורה כשאינו מבין שהיא דאגה גדולה לו עד שיבין דבר דבור על אפניו אין דאגה זו מזקנת אדרבא אורך ימים יוסיפו לו וכענין יראת ה' תוסיף ימים. מרבה ישיבה מרבה חכמה שע"י שמרבה ישיבה דהיינו הסברא והפלפול יבואו תלמידים להתחדד וללמוד ממנו ומה שהוא מחדש היא חכמה בפני עצמה ויקבל שכר כנגד כל התלמידים כי ממנו הכל והוא כנגד מרבה עבדים וכו' שאחרים עוברים ועליו העון וכאן התלמידים לומדים ועליו השכר. וכן מרבה צדקה מרבה שלום כי העניים אוהבים אותו ומרבה שלום בעולם וגם נותן עצה לאחרים ליתן צדקה ונחשב שהוא עשאה הרי אחרים עושים ועליו השכר, קנה שם טוב קנה לעצמו כי השם טוב לעצמו ואף אחרי מותו לא יניחנו לאחרים וכמעשה דמונבז הפך המרבה נכסים כי במותו יעזבם לא ירד אחריו כבודו וילך לו בלי חמדה. כתב ה"ר אפרים ז"ל כי יש משניות מדוייקות שכתוב בהם מרבה תורה מרבה חיים קנה שם טוב קנה לעצמו וכו':
וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש מרבה שפחות מרבה זמה כלומר הרוצה להרבות בשפחות בשביל שישמשו אותו ויכבדוהו ולא תצטרך אשתו לצאת לחוץ שלא יפתו אותה בני אדם לזנות כי כל כבודה בת מלך פנימה אמר שזה נהפך הוא שכל המרבה שפחות מרבה זמה שאפשר שיכשל בהן בעל הבית ותרגיש אשתו בזה הענין ותקח קנאה ותלמד ממעשיו. וכנגד הכת שסוברת שהעושר הוא שיהיו לו בנים וזה מצד שישא נשים מרובות אמר שזה הוא להפך שאדרבא מרבה נשים מרבה כשפים ולפעמים הנשים מצד קנאתם זו בזו עושים לו כשפים כדי שלא יהיה לו כח ההולדה.
קנה שם טוב קנה אותו לעצמו ולא לאחרים כי הדברים השכליים הפך הגופניים וטוב שם משמן הטוב שהם הכבודות המדומות אצל העולם וקונה התורה הוא קונה חיי העוה"ב אשר הוא הכבוד נצחיי. והנה תמצא דוד המלך ע"ה שאמר קרוב לזה הענין ממתים ידך ה' והם הכת אשר אינם רוצים כי אם ההשפעה שלך והנה פירוש ידך כמו ויד ה' היתה אל אליהו שחלה עליו השפעת השם ית' וכנגד הכת שאינם רוצים כי אם תענוגי זה העולם אמר ממתים מחלד וכנגד הכת שהאושר שלהם הוא חיות זה העולם אמר כמלעיג עליהם חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם כלומר שהם אומרים הלואי שאותו החלק הצפון לצדיקים שיקחו אותו בזה העולם ותמלא בטנם בזה העולם ויש כת שהם אומרים שאין האושר כי אם שיהיה להם זרע רב וממון בהעדפה עד שהניחו יתרם לעולליהם אמר דוד אני איני בוחר בכל אלו הסברות רק בראשונה וז"ש אני בצדק אחזה פניך וגו':
וה"ר מתתיהו היצהרי פי' קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר אם כשקנה השם טוב קנה אותו לעצמו ר"ל קנין אמת לא מרומה כלו' שעיונו ומעשיו הם לש"ש לא זולתו להנאתו ולתועלתו בלי ספק שד"ת הם לו לקנין וזהו קנה לו ד"ת וגם זכה לחיי העוה"ב שהם חיים נצחיים:
ותלמיד הריטב"א ז"ל פי' מרבה נכסים כמ"ש שה"מ ע"ה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון ונ"ל הכותב כי על האיש ירא את ה' נאמר נפשי בטוב תלין ר"ל כי עם היות לו עושר ורב טוב תלין נפשו והשבע מניח לו לישון לסבת היותו ירא ה' ונקראות נכסים ע"ש שהם מכסים מום האדם ונותנים ממשלה למי שאינו ראוי להם וגם נקראים נכסים לפי שאין להם קיום כי היום נכנסים ולמחר יוצאים ארז"ל למה נקרא שמם זוזים לפי שמזיזים ממקומם ונקראים מעות לפי שהם מעוותין את האדם וטורדין אותו מן העולם קודם זמן ולפיכך כשהאדם מקבץ ממון רב הוא מקבץ דאגה. מרבה שפחות מרבה זמה לפי שהם מזנות את בני העיר ונמצא שהוא הגורם שתמלא הארץ זמה. מרבה עבדים מרבה גזל לפי שהם מרעים צאן ובקר לאדוניהם בשדות שאינם שלו כדי שיהיו שמנות וטובות ובזה הדבר ימצאו חן בעיני אדוניהם נמצא שהוא מרבה גזל ולאו אדעתיה. מרבה עצה מרבה תבונה כלומר שמתוך שמתבודד במחשבתו לתת עצה טובה לבני אדם יחשוב כל אופני העצה ההיא עד שתפול בפיו ויקנה תבונה בזה וז"ש מרבה עצה מרבה תבונה:
וה"ר יוסף נחמיאש ז"ל פירש מרבה ישיבה מרבה חכמה ע"י שיושב תמיד על הספר מרבה חכמה. נ"א מרבה חכמה מרבה ישיבה שישמעו התלמידים חכמתו ויבאו התלמידים איש ממקומו. קנה שם טוב קנה לעצמו כלומר להנאתו בעוה"ז אמנם כשקנה לו דברי תורה אז קנה לו חיי העוה"ב עכ"ל. ואפשר לי לומר שמרבה נשים מרבה כשפים כי מי שהוא להוט אחרי רבוי הנשים אפשר שיבקש אשה אחרת והיא לא תאבה לו ולא תשמע אליו והוא מוכרח לעשות לה כשפים כדי שתתרצה היא בו והפה שלה שאסר הוא הפה שהתיר וגם מרבה שפחות מרבה זמה כי יצרו מתגבר עליו לבא עליהן כדרך כל הארץ. ומרבה עבדים מרבה גזל כי בהכרח כדי לזון ולפרנס עבדים רבים יגזול את הרבים זעיר שם זעיר שם ונמצא שמרבה גזל וכן בריבוי הטובות כולם. אבל מרבה תורה מרבה חיים וכו'.