משנה אבות ב ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה ז | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

הוא היה אומר:

מרבה בשר, מרבה רמה.

מרבה נכסים, מרבה דאגה.

מרבה נשים, מרבה כשפים.

מרבה שפחות, מרבה זמה.

מרבה עבדים, מרבה גזל.

מרבה תורה, מרבה חיים.

מרבה ישיבה, מרבה חכמה.

מרבה עצה, מרבה תבונה.

מרבה צדקה, מרבה שלום.

קנה שם טוב, קנה לעצמוכה.

קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא.

משנה מנוקדת

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

  • מַרְבֶּה בָּשָׂר – מַרְבֶּה רִמָּה.
  • מַרְבֶּה נְכָסִים – מַרְבֶּה דְּאָגָה.
  • מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְּשָׁפִים.
  • מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת – מַרְבֶּה זִמָּה.
  • מַרְבֶּה עֲבָדִים – מַרְבֶּה גָּזֵל.
  • מַרְבֶּה תּוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים.
  • מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – מַרְבֶּה חָכְמָה.
  • מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְּבוּנָה.
  • מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
קָנָה שֵׁם טוֹב,
קָנָה לְעַצְמוֹ;
קָנָה לוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה,
קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

נוסח הרמב"ם

הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה מרבה נכסים מרבה דאגה מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זימה מרבה נשים מרבה כשפים מרבה תורה מרבה חיים מרבה ישיבה מרבה חכמה קנה שם טוב קנה לו לעצמו קנה דברי תורה קנה חיי העולם הבא.


פירוש הרמב"ם

( אין פירוש )


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מרבה בשר מרבה רמה - המרבה באכילה ושתיה עד שנעשה שמן ובעל בשר, מרבה עליו רמה בקבר, וקשה רמה למת כמחט בבשר החי כד. וקמשמע לן האי תנא, שכל ריבויין קשים לאדם חוץ מריבוי תורה וחכמה וצדקה:

מרבה דאגה - שמא יגזלוהו מבית המלך או שמא יבואו עליו לסטים ויהרגוהו. וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן:

מרבה נשים מרבה כשפים - סדרא נקיט ואזיל. בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר, ואח"כ מבקש להרבות נכסים, ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו סיפוק לפרנס נשים רבות הוא מרבה לו נשים, ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות, וכיון שיש לו בני בית מרובין צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים. לכך הן שנויין בסדר זה:

מרבה תורה מרבה חיים - דכתיב (דברים ל) כי היא חייך ואורך ימיך:

מרבה חכמה - שנותן טעם לדבריו, והסברות שלו מתישבות על לב השומעין:

מרבה ישיבה - הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו. ואית דגרסי, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מי שמרבה בתלמידים, התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו:

מרבה עצה - מי שמרבה ליטול עצה. מרבה תבונה. מבין דבר מתוך דבר מעצות שיועציו נותנים לו:

מרבה צדקה מרבה שלום - שנאמר (ישעיהו לב) והיה מעשה הצדקה שלום:

פירוש תוספות יום טוב

מרבה רמה. פירש הר"ב בקבר וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. פירש המדרש שמואל בשם הר"י ן' שושן וז"ל. לא שדעתם שהמת מרגיש. אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוול במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש מעתה הרמה שתנשכנו במותו. כמו שמרגיש המחט בבשר החי. וימעט בניוולו ולא ירבה בשר. כי מרבה בשר מרבה רמה. עכ"ל. ולא הבינותי מה יתאונן אדם חי על ניוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה ומי ידע בכל אלה. האם רמה תשלטנו או תולעת תאכלנו. והואיל ואין רואה בניוולו נמצא שאין הניוול נחשב למאומה. כ"ש כשהוא המנוול באשר שם הרי הוא מת ואין אתו יודע עד מה מן הניוול. לאיזו סבה א"כ יצטער על זה בעודו בחיים חיותו. אבל דבריהם נאמרים באמת. שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו. אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת. הרואה בניוולו של הגוף ומצטער מאד על זה והרי הנפש הוא קיים. והסכימו בזה גם חכמי האומות רוצה לומר בהשארת הנפש. וזה שאמר הכתוב איוב י"ד [כ"ב] אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. יאמר בשרו יכאב כפירוש הראב"ע לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו [מלכים ב' ג' י"ט] . והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגישים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם. ע"כ. ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא שהוא רואה ויודע ומכיר בגופו אשר היה בו. [ומהך קרא למד חד מאן דאמר בסוף פ' שואל דמס' שבת [דף קנ"ב:] שכל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר] ועל זה כיוונו באומרם קשה רמה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה. ותדע שכן היא דעתם ז"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי. והוה להו להשוות הלשון ושיאמרו כמחט בחי. או שיאמרו ג"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל. אבל למת הוא קשה. ירצו בזה לנפשו. ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת. שכן הוא אומר בכתוב (דברים י"ח) ודורש אל המתים. ובלי ספק שענינו אל נפשות המתים אבל כלפי שהדרישה הוא במקום שהם הגופים המתים שם היא הדרישה לכך אומר ודורש אל המתים. אע"פ שהדרישה בעצמה היא אל נפשות ההמה. אף כאן הקושי הוא על נפש המת וכלפי שפעל הקושי נעשה במת עצמו. יכול בעל הלשון שיאמר קשה למת. אע"פ שהמכוון בהגעת הקושי שהוא על נפש המת. כך נ"ל. [ושוב. מצאתי בס' כל בו בהלכות אבל. שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה. ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו. עכ"ל. גם מצאתי בתשובת הרשב"א סי' שס"ט שכתב ג"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל. והחנוטין יוכיח]:

קנה לעצמו. להנאתו בעוה"ז מדרש שמואל בשם ר"י ן' נחמיאש. [ומצאתי סעד לזה הפי' שכן שנינו בפ"ק דשקלים משנה ד'. שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. ופי' הר"ב להנאתן. ומ"מ נ"ל לפרש שענינו שקנה עצמותו ור"ל שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי. ולכן אם השם טוב הרי זו הוראה על עצמותו כי כשאין שם טוב ראוי לו שלא היה. והרי הוא כלא היה ואין כאן קנין של כלום]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על הברטנורא) לא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו, שאין צער למת באזמל, והחנוטין יוכיח. אבל אמרוהו בלפי הנפש שמצטער מאד בראותה בניוולו של הגוף. וכן הוא בכל בו. ועתוי"ט שהאריך בזה:

(כה) (על המשנה) לעצמו. לתנאתו בעוה"ז. מר"ש. ולי נראה לפרש שענינו שקנה עצמותו. ורוצה לומר שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא. שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אף הוא ראה גולגולת אחת וכו':    סוכה פ' החליל (סוכה דף נ"ג.) בפירוש רעז"ל קודם לשון המתחיל על דאטפת צריך לכתוב סימן הויו או הז' ולמחוק אותו מאחריו. ובערוך הביאו ג"כ בערך עטף בעין על דעטפת:

תפארת ישראל

יכין

הוא היה אומר:    ה' מיני תאוות יש שיקיצו באדם מנעוריו כסדר זא"ז. תחלה מיד כשנולד ישתוקק רק אכילה ושתיה. ואח"כ גם לממון. ואח"כ יתעורר בו גם חוש המשוש במשגל וכדומה. ואח"כ בא באנשים וירצה שיכבדוהו. ואח"כ כשיתחיל להזקין יבקש משרתים ועוזרים לו. ובכולן ברדיפתו אחריהן ישיג הפוכן:

מרבה בשר:    ר"ל תאוה א' שרודף אחר תענוגים להרבות בשרו ולהשמינו:

מרבה רמה:    לא לבד אחר מותו תתרבה בו הרמה עי"ז, ונפשו עליו תאבל על בזיון הגוף, דקשה רמה למת כמחט בבשר החי [כשבת קנ"ב א] וכצועק על ביתו שנפל. אבל גם בחייו ענוגו הוא סבת השחתתו, דכבר אמרו הרופאים שכשיש מכה מהלכת ח"ו או דבר ל"ע, תאחז בפרטות רק הבריאים והחזקים האוכלים למעדנים, ותחוס על האומללים והחלשים:

מרבה נכסים:    תאוה ב שמתאווה להרבות ממון:

מרבה דאגה:    כי ביום ובלילה לא ינוח מדאגת הפסד, שיפחד שיוזל סחורתו או שיפסיד. או שלא ישלמו לו בע"ח, גם יסבוהו מקניטיו סביב ומקנאיו יעופפו סביבו כעדת דבורים לכוורת דבש, ולא ימצא קורת רוח בעולמו:

מרבה נשים:    תאוה ג' שאחזתו בולמס המשגל, ולבעבור שבאחת רגיל וקץ בה [כנדה ל"א ב], לא יסתפק באחת מתת אלהים להרחיב דעתו [כברכות דנ"ז ב], אלא רוצה לשתות בכל כוס שיראה:

מרבה כשפים:    ישיג הפוכו, כי תקצר נפשו ודעתו, כידוע לטבעיים שע"י רבוי המשגל יוחלש כח הגוף, והשכל, והזכרון, ויתעוהו מחשבותיו בסכלותו לדרוש באובות ומכשפים שישתדלו שתאהבו אשה שראה וחומדה:

מרבה שפחות:    תאוה ד' שרודף אחר כבוד, ולכן מרבה נערות יפות בביתו, לשמש אותו ונשיו להרבות כבודו:

מרבה זמה:    שהשפחות שעסקו עמהן שהן בני תרבות רעה, ימשכוהו לזנות ויתבזה כבודו בפרסום:

מרבה עבדים:    תאוה ה' שמבקש עבדים, להתחזק עמו להרבות ממונו:

מרבה גזל:    ישיג הפוכו, דהן עצמן כרובם יעשו כן קנוניא, להונותו לגזלו ולרששו. ועתה נגד ה' מיני עמל הנ"ל שמשיג האדם הפך המבוקש. חושב עתה התנא ה' דברים אחרים שיתדמו כאילו הן לרעת האדם, וישיב על ידן טובות גדולות. וגם אלה נקטן תנא כסדר. דמתחלה לומד האדם ואוסף שמועות הרבה בתורה. ואח"כ הולך לישיבת חכמים ללמוד חדוד השכל, כדי להציץ גם תעלומות התורה [וכמ"ש חז"ל ברישא לגמור והדר לסבור [שבת פ"ג א]. ואח"כ כשכבר הגיע להוראה, מתיעץ בכל דבר חמור עם חביריו, כי היכא דלמטייא שיבא מכשורא [כהוריות ד"ג ב]. ואח"כ כשיתחזק על כסא ה'. עושה משפט וצדקה לכל עמו. ואח"כ על ידי כל הנ"ל קונה לו שם טוב. אח"כ זוכה לעה"ב:

מרבה חיים:    אף שהשגתה רק בעמל רב, עד שיקיא החלב שינק משדי אמו, ורק בעמל כזה היא נקנת [כברכות ס"ג ב], וגם נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם [כסנהדרין כ"ו ב]. אפ"ה תמחץ וידיה תרפאינה, שאף שתחליש הגוף עכ"פ תחזק כח החיות שבו, כי לזה נתנה הקב"ה להחיות הגוף והנשמה, כמ"ש כי היא חייך ואורך ימיך [דברים ל"ב פמ"ו], ואומר רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך [משלי ג' ח']. והעמיד תנא בבא זו נגד התאוה הא' הנ"ל, דהתם מכלה גופו, והכא יחזק גופו:

מרבה ישיבה:    ששוקד ומתמיד ומעיין ומדקדק היטב בדברי תורה, ויושב לפני חכמים ללמוד דרך המעמיקים, איך ע"י החדוד יבקש האמת ע"י שידון מהמפורש על הסתום:

מרבה חכמה:    אף שע"י התמדתו בתורה, יהיה שכלו כמו זר בענייני העולם ובמו"מ שלהן, אפ"ה אני חכמה שכנתי ערמה תאמר תה"ק [כמשלי ח' פי"ב], וידע גם חכמה במילי דעלמא כאחד מהם, כשיצטרך לו לפרנסתו בלי דאגה. הרי בבא זו נגד מרבה נכסים מרבה דאגה הנ"ל:

מרבה עצה:    כשישב בראש, יתיעץ בכל דבר קשה עם רבותיו וחביריו:

מרבה תבונה:    דע"י ההתיעצות והפלפולים, יפתחו עליו ארובות השמים, ויבקעו עליו מאורי אור חדשים בחכמה. הרי בבא זו נגד בבת מרבה נשים שיבלבלו ויחלישו שכלו:

מרבה צדקה:    כשהתפרסם שמו והוחזקו ידיו לעשות משפט וצדקה לכל מבקש עזרתו:

מרבה שלום:    שעי"ז יהיה לו שלום עם כל, ויאהבוהו ויכבדוהו הכל. והרי זה עומד נגד מרבה שפחות שיבזו כבודו:

קנה שם טוב:    ע"י ד' הנ"ל:

קנה לעצמו:    וא"צ לירא שיחטפוהו ממנו. והר"ז נגד הבבא מרבה גזל. ועתה נקט בבא יתירתא, מה שאין בה' מיני עמל הראשונים. קנה לו וכו':

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


הפירוש בא ללמד כי כל הרבויים הם רעים מלבד רבוי התורה על כן צריך אדם להוציא מעותיו כדי ללמוד תורת וכמו שאמר ר' יוחנן לר חייא בר אבא שהיה בוכה עליו שמכר כל נכסיו ללמוד תורה ואמר ליה למה את בכי אמר לי' בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא ונקלה זאת בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אבל התורה נתנה לארבעים יום שנא' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה כמו שנזכר במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו בפרשת כי תשא וכן במדרש חזית:

מרבה בשר מרבה רמה. המשביע את עצמו ואכל ושבע ודשן והוא עושה כן כדי שיוסיף ימים על ימיו לא מפני זה יאריך ימים ביותר ממה שהוא קצוב לו והרבה כחושים אשר במשמניהם רזון הם מאריכים ימים וזה שהרבה בשר לא הועיל לו באריכות ימים וביום המות יהיה לו רבוי בשרו לצער שהוא מרבה רמה ואמרו רבותינו ז"ל בפרק מי שמתו ובראשון משבת קשה רמה למת כמחט בבשר חי שנא' אך בשרו עליו יכאב הרי שריבוי בשרו לא הועיל לו והרבה צערו ועל זה אמרו בפ' שואל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים שכרסם נבקעת על פניהם ואומרה לו עול מה שנתת בי:

מרבה נכסים מרבה דאוון. כך הנוסחא בספר רבינו משה ז"ל ובספר צרפתים וכן הוא במשניות שלנו. והוא לשון דאגה כמו דאגה ודאבון בבי"ת והבי"ת והו"ו מתחלפים כמו גוויה גביה וכן אחרים ותרגום ביגון שאולה בדאוונא. ואמר כי ריבוי הנכסים גורם לו ריבוי דאגות כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו ממנו בית המלך או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו וגם בלילה לא שכב לבו והיה אומר אחד מן החסידים המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש אמר להם שיהיה לו ממון בראש כל ההר ובכל קריה והוא שאמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה הפך מחשבתו כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים ואין לו אלא ריבוי דאגות וע"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף:

מרבה נשים מרבה כשפים. זהו דרך העולם תחלה מקשט עצמו ומרבה בשר ואחר כך משתדל להרבות נכסים וכשירבה נכסים גם הוא ירבה נשים וכשירבה נשים יצטרכו לשפחות ומרבה אותן לו לעבודת הבית ואחר כך אם ירבו נכסיו יקנה שדות וכרמים ויצטרך לעבדים על כן סדרם התנא כן בשר נכסים נשים שפחות ועבדים ואמר כי בריבוי הנשים יש ריבוי רעה בעולם כי טובה שבנשים מכשפה כמו שהזכירו במדרש ואלה שמות ויותר הן מצויין המכשפים בנשים מהאנשים לפי שהן חלושות ואין להם כח להלחם ורוצות לנצח על ידי כשפים כמו שאמרו בספרי לא יתיצב איש בפניך אפילו אשה בכשפיה ולזה אמרה תורה מכשפה לא תחיה ועוד שלקלות דעתן מתפתות בכשפים יותר מהאנשים והמרבה נשים עושה כן להרבות תענוג והוא מרבה צער בעולם ואפילו המתכוין להרבות בנים יותר הן ממעיטות בכשפיהן כי למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שהפמליא גוזרת חיים לאדם והן הורגות אותו כן נזכר בסנהדרין בפרק ארבע מתות ובראשון מחולין. וגם אל האדם עצמו הן גורמות רעה כי השנואה מהן תעשה כשפים לבעלה מפני ששונא אותה וכעסתה צרתה גם כעס ועושה פי שנים הרי שבזה הריבוי הרבה רעה ולא הרבה טובה:

מרבה שפחות מרבה ומה מרבה עבדים מרבה גזל. גם בעבדים מצויה זמה כמו שנזכר בערבי פסחים שכנען צוה את בניו אהבו את הגזל ואהבו את הזמה פירוש כי לריבוי מנהגן זה הוא כאלו צוה אביהן אותם בכך והם עושים כן לקיים מצותו אבל התנא נתן הזמה לשפחות כי בהן הוא יותר מצוי וכמו שאמרו בראשון מגיטין שפחה זילא ליה שכיחא ליה ופריצא ליה והעבד אפילו יזנה ויפרוץ עם אחת אבל בבית שפחה אחת יתגודדו אגודות אגודות ותרבה הזמה ובעבדים הוא מצוי הגזל ומרבה אותם מרבה גזל והנה בהרבת כל זה יש ריבוי רעה. ורבינו יונה ז"ל פירוש כי הזהיר מכל זה לאדם כי יש עליו עון פלילי בריבוי הכשפים והגזל והזמה וכאילו הוא מסייע על דבר עבירה. ואני אומר שלא היתה הכוונה לזה אלא שהדברים בעצמם הם רעים והמרבה אותם מרבה רעה הפך מה שהיה מחשבתו בזה ולהודיע כי אין שום ריבוי טוב אלא במה שיזכיר אחר זה:

מרבה תורה מרבה חיים. רבינו יונה ז"ל רצה לדקדק שכל אלו הרבויים האחרונים הם כל אחד ואחד הפך מכל אחד ואחד מהראשונים ולא עלה בידו יפה וגם אין צורך שיבוא על אותו דקדוק. ואמר כי מרבה תורה הוא מרבה חיים פסוק מלא הוא בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך והתורה אומרת כן כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנו' חיים ואע"פי שהתורה מתשת כתו של אדם כמו שדרשו במדרש חזית מעולפת ספירים ונקראת גם כן תושיה שמתשת כחו של אדם כמו שנזכר בפרק זה בורר ובמדרש תהלים ועל זה נקראו רבנן מריעי כלומר חולים כמו שנזכר בפרק אין בין המודד וכשקבל עליו ריש לקיש עול תורה חלש גופו ולא יכול לעבור את הירדן כמו שנזכר בפרק הפועלים וכן עקילס כשנתגייר מצאו אדריינוס בפנים חולניות ואמר לו שלמד תורה כמו שנזכר בילמדנו וכיון שגופו תשוש אינו מרבה בשר כמו באכילה גסה ויש לו שכר בעמלו אורך ימים ושנות חיים ואין לו דאגה כמו מרבה נכסים אבל יש לו שמחה במענה פיו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב:

מרבה ישיבה מרבה חכמה. אלו השלשה שהם ישיבה ועצה וצדקה אינם במשניות דווקניות ורבינו יונה ז"ל היה גורס מרבה חכמה מרבה ישיבה והוקשה לו מה בין מרבה תורה ומרבה חכמה ופי' חכמה הסברא כי בזה תרבה ישיבתו שיתקבצו התלמידים לשמוע סברותיו. ולגרסת הספרים שלנו וכן היא נסחת רבינו משה ז"ל וכן בספר צפרתי יתפרש כן כי מרבה ישיבת התלמידים הוא מרבה חכמה כי התלמידים מחדדים את הרב וכמו שאמר ובראשון מתענית אמר רבי הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן וגם מרבה חכמה בעולם שהתלמידים ילמדו ממנו וזה הרבוי יותר טוב מכשפי' וזמה:

מרבה עצה מרבה תבונה. זאת המשנה כולה רבינו משה ורבינו שלמה ז"ל לא פירשו בה כלום ורבינו יונה ז"ל פירשה וגם בסדור צפרתי היא מפורשת חוץ מזה המקום שלא הזכירו כלל איך בריבוי עצה תרבה תבונה. ונראה לי שהמרבה ליטול עצה הוא מוסיף לקח ומבין דבר מתוך דבר סימן לדבר יתרו שנתן עצה למנות שופטים ומשה רבינו ע"ה הוסיף למנות להעמיד משפט השופט והכתוב אומר ושומע לעצה חכם:

ויש מפרשים כי הכתוב חסר וצריך לומר ושומע לעצת חכם חכם. ואני אומר כי מקרא מלא הוא כי אין עצה לסכל כי אם נבערה וכשאומר ושומע לעצה הדבר ידוע שמחכם יצאה וכן אמרו בפרק אין בין המודר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה וכן היא בפרק בני העיר. וכן הוא אומר הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום רוב יועצים אינו רוצה לומר ריבוי יועצים שהרי כתיב בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך אבל רוצה לומר גדול היועצים ותקום חוזר אל המחשבה כי המחשבה תופר בלא קיבוץ חכמים בהוסדם להתיעץ ואפי' היו מחשבות רבות ותתקיים על ידי גדול היועצים הנותן עצה נכונה לצרף המחשבה הטובה אל המעשה ואפילו לא היתה אלא אחת ומצינו קיום ועמידה אל המחשבות עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור:

ויש מפרשים וברוב יועצים תקום שב אל העצה כאלו אמר וברוב יועצים עצה תקום כמו שכתוב ועצת ה' היא תקום ופירשו בשני מסנהדרין עצה שיש בה דבר ה' תקום וכן במדרש תהלים ובסוף יבמות נזכר כי רב רצה לנדות לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ושמואל חבירו יעצו שלא ינדהו עד שישלחו לו למה התיר כן והוא השיב כי לא היה מתיר כן במים שאין להם סוף אלא שחשב באותן מים שהיה להם סוף וקילס רב לשמואל על עצתו וקרא עליו ותשועה ברוב יועץ כי האדם נושע מלהכשל בעצת גדול יועץ וזה תורה כי רוב אינו ריבוי כי היה לו לומר רוב יועצים לא רוב יועץ הרי שבריבוי עצה אדם מרבה תבונה ומבין דבר מתוך דבר היועץ ובריבוי הנשים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכבר אמרו חכמי המוסר: שאל עצת הנשים ועשה הפכן:

מרבה צדקה מרבה שלום. שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ונאמר ושמתי פקודותיך שלום ונוגשיך צדקה כי מפני נוגשי הצדקה אל יחשוב אדם שתרבה מריבה בעולם כשאר נוגשים אבל ירבה שלו' כי במיעוט הצדק' ירעבו העניי' ותרבה המריבה ובהשביע אותם תשקוט המריבה הנה כי ריבוי הצדקה אע"פי שממעיט ממונו יש ריבוי טוב ובריבוי העבדים יתמעטו ממונות הטובים וירבה הוי בעולם כאשר יבז לו משוד יתום:

קנה שם טוב קנה לעצמו. ושאר הקניינים הם לאחרים ובשם טוב יש נחת רוח לבדו ואין לזרים אתו וכן אמר מונבז כשבזבז אוצרותיו לעניים אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי כמו שנזכר בהשותפין שרצו וכן הכתוב אומ' נבחר שם מעושר רב וכל שכן שאם קנה לו דברי תורה שקנה לו חיי העולם הבא כמו שדרשו בסוטה פרק היה נוטל מהפסוק שכתוב בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכן היא בפ' קנין תורה: