פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות בראשית


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
הֲלָא אִם תּוֹטֵיב עוּבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ וְאִם לָא תוֹטֵיב עוּבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר עֲתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנָּךְ אִם לָא תְּתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵיק לָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
הֲלָא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ חוֹבָךְ וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תַּרְעֵי לִבָּךְ חֶטְאָה רְבִיעַ וּבִידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְּיִצְרָא בִּישָׁא וּלְוָותָךְ יְהֵי מַתְוַיֵהּ וְאַנְתְּ תְּהֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחְטֵי:
ירושלמי (קטעים):
הֲלָא אִין תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵיק לָךְ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תְּרַע לִבָּא רְבִיעַ בְּרַם בִּידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְיִצְרָא בִישָׁא וְאַתְּ תֶּהֱוֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחֱטֵי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הלוא אם תיטיב" - כתרגומו פירושו

"לפתח חטאת רובץ" - לפתח קברך חטאתך שמור

"ואליך תשוקתו" - של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך

"ואתה תמשל בו" - אם תרצה תתגבר עליו

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

הלוא. ופירוש שאת — על דעת מפרשים רבים, שאת עונך. והנכון בעיני, שאת פנים, כי כתוב בתחילה: "ויפלו פניו" (פסוק ה), וזה דרך בושה, כטעם "ואיך אשא פני" (שמואל ב ב כב). וטעמו, אם עשית טוב – תשא פניך; וכן: "כי אז תשא פניך ממום" (איוב יא טו):

חטאת רובץ — יש אומר שחטא תחת עון. גם יש מפרשים, לפתח הקבר ירבץ עוניך ביום הדין, ויפרשו וי"ו תשוקתו על הבל. וטעם, למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל, והוא סר אל משמעתך ואתה כמו מושל בו. ואחרים אמרו על היצר, ואיננו כתוב. ואלה אמרו כי לפתח ביתך חטאתך רובצת והיא הולכת עמך. ויש אומר, לפתח הפה, כטעם "שמור פתחי פיך" (מיכה ז ה). והנכון בעיני שחטאת סמוך, ויצר לב האדם הוא רובץ עמו:

ואליך תשוקתו — כי היצר ישוב אל משמעתך ברצונך, גם יש בך כח למשול בו:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הלא אם תיטיב שאת" - על דעת המפרשים (אונקלוס רש"י ורד"ק) שאת עונך ועל דעת רבי אברהם שאת פניך כנגד למה נפלו פניך כי המתבייש כובש פנים למטה וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד) והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה וזה טעם אולי ישא פני (להלן לב כא) לא תשא פני דל (ויקרא יט טו) ועל דעתי אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך כי אתה הבכור וזה טעם למה חרה לך כי בבשתו מאחיו נפלו פניו ובקנאתו ממנו הרגו והנה אמר לו למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך ואליך תשוקתו שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך הורהו על התשובה שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז)" הלא". גילה לו שאין חפץ לה' במנחה רק הנה שמוע מזבח טוב ועקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה, מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב שאת (ר"ל המשאת והמנחה) ובין אם לא תיטיב את המשאת, אין בזה שום מעלה אחר שלפתח חטאת רובץ, מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך, כבר אמרו ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, לא כן אם המקטרג עומד בפתח לפני הבאת המנחה. והנה קין לא ידע שהאדם חפשי במעשהו וי"ל בחירה לעשות טוב ורע כמ"ש השומר אחי אנכי, שחשב שהאדם מוכרח במעשיו כמו יתר בע"ח, גם לא ידע את נפשו שלא השכיל שהאדם הוא מורכב משני עולמות, שעקר האדם הוא נפשו הרוחנית שהיא המצוה והמנהיג והמשכיל, והגוף הבהמי עם כחותיו הוא כגוף הבהמה ואינו האדם באמת, וצריך שהאדם ימשול על בהמתו וירכב על חמורו, היינו שהשכל יהיה המנהיג והמושל, והחומר והגוף יכנע למשמעתו, ובזה תלוי כף המאזנים שיעלה האדם או שירד כמ"ש הלא אם תיטיב שאת, שאם תבחר בטיב המעשים להנהיג כפי עצת השכל והנשמה הרוחנית, אז תנשא ע"י רוח בני האדם העולה היא למעלה, ואם לא תיטיב אז לפתח חטאת רובץ, יארב עליך החטאת והיצה"ר הבא מרוח הבהמה אשר יוריד אותך למטה, ובאר בזה שלשה דברים. א] שרובץ לפתח, וצריך האדם לעיין על ראשית כל מעשיו שלא ימליך עבד על אדוניו, כי הוא אורב על הפתח שכל עת שיפתח הפתח יכנס אליך ויטיל בך ארס התאוה והחטא. ב] עוד הודיע לו כי בצד האחד אליך תשוקתו, שהיצר משתוקק אליך להחטיאך ולהורידך מטה. ג] שבצד הב' אתה יש בידך העז והמשרה למשול בו ע"י כח החפשיות אשר באדם, שרק בצד זה נקרא האדם חפשי אם ימשול על בהמתו, לא אם בהמתו מושלת עליו:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

הלוא אם תיטיב שאת, ברכה; ואם לא תיטיב, שאת קללה. דבר אחר: אם תיטיב אני מוחל על עונותיך; ואם לאו, חטאו של אותו האיש גדוש ומוגדש. "לדוד אשרי נשוי פשע", אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. לפתח חטאת, "רובצת" אין כתיב כאן אלא רובץ. בתחילה הוא תש כנקבה, ואחר כך הוא מתגבר כזכר. אית כלבין ברומי ידעין למשתדלא, אזיל ויתיב גבי פלטרא ועבד גרמיה מתנמנם, ומרי פלטרא מתנמנם, והוא שמיט עיגולא אארעא, ועד דאלין מצמתין הוה משתכח טפי עיגולא ומהלך בה. אמר ר' אבא: היצר הזה דומה ללסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים; כל מאן דהוה עבר בה אמר ליה: הב מה דעלך. עבר פיקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום, התחיל מכתתו. כך כמה דורות איבד יצר הרע: דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה. כיון שעמד אברהם אבינו וראה שיאן בו תוחלת התחיל מכתתו, הדא הוא דכתיב: "וכתותי מפניו צריו":

איסי בן יהודה אומר: ה' מקראות בתורה שאין להן הכרע, ואלו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת, אם תיטיב שאת או שאת אם לא תיטיב. "וברצונם עקרו שור ארור", או "ארור אפם". "וצא הלחם בעמלק מחר", או "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים", או "משוקדים כפתוריה ופרחיה". "הנך שוכב עם אבותיך וקם", או "וקם העם הזה וזנה". רבי תנחומא מוסיף עוד חד: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם", או "כשמעם ויתעצבו האנשים".

תנו רבנן: "ושמתם", סם תם. למה נמשלה תורה לסם חיים? משל לאדם שמכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו: בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא; ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקב"ה לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה, אי אתם נמסרין בידו, שנאמר: הלוא אם תיטיב שאת; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרין בידו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, ואליך תשוקתו; ואם אתה רוצה – אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו, "יעברו" וגו' "ואם לא יעברו" וגו'. רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאמרו, שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב: הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ; אלא לר' חנינא למה לי? סלקא דעתך אמינא וכו' לא אגרא ולא צערא, קמ"ל:

אמר שמואל: יצר הרע כמין חטה הוא, רובץ על מפתחי הלב, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. עד שהוולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך" וגו'. וכיון שיצא לאור העולם, בא מלאך וסטרי על פיו ומשכח כל התורה, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע נתון באדם? משעת יציאה או משעת יצירה? [אמר לו: משעת יצירה]. אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי נתנה באדם? משעת יצירה או משעת פקידה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר לחתיכה של בשר שתתקיים בלא מלח ג' ימים ואינה מסרחת? אלא משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתם שמרה רוחי":

<< · מ"ג בראשית · ד · ז · >>