ביאור:בבלי חגיגה דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת חגיגה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה [1]'
אמר רבי יוחנן: כסבורין אנו לומר '[2] הראיון... אין לו שיעור' – למעלה [3], אבל יש לו שיעור למטה [4]', עד שבא רבי אושעיא ברבי [5] ולימד: הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה [6], אבל חכמים אומרים [7]: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף [8]'.
מאי הראיון [9]?
רבי יוחנן אמר: 'ראיית פנים' = בעזרה [10], וריש לקיש אמר: 'ראיית פנים' - בקרבן [11].
בעיקר הרגל [12] כולי עלמא לא פליגי דראיית פנים בקרבן, כי פליגי בשאר ימות הרגל: כל היכא דאתא ואייתי - כולי עלמא לא פליגי דמקבלינן מיניה, כי פליגי דאתא ולא אייתי: דרבי יוחנן סבר 'ראיית פנים = בעזרה': דכל אימת דאתי לא צריך לאתויי; ריש לקיש אמר: 'ראיית פנים - בקרבן': דכל אימת דאתי צריך לאתויי.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: (שמות כג טו) [את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים] ולא יראו פני ריקם!
אמר ליה: בעיקר הרגל.
איתיביה [דומה למכילתא משפטים מסכת דכספא פרשתא כ]: ולא יראו פני ריקם – בזבחים [13];
אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בעופות ומנחות?: ודין הוא: נאמרה חגיגה להדיוט [14] ונאמרה ראייה לגבוה [15]; מה חגיגה האמורה להדיוט = זבחים [16], אף ראייה האמורה לגבוה = זבחים, ומה הן זבחים = עולות;
אתה אומר עולות, או אינו אלא שלמים?: ודין הוא: נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה; מה חגיגה האמורה להדיוט - בראוי לו, אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו! וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם!'
אמר לו: בעיקר הרגל.
איתיביה: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלש רגלים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל: בחג המצות, ובחג השבועות, ובחג הסוכות; ואין נראין חצאין [17], משום שנאמר 'כל זכורך', ואין נראין ריקנים משום שנאמר (שמות כג טו: את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים) ולא יראו פני ריקם!!
אמר ליה: בעיקר הרגל.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: ’[שמות כג,יז: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה’] 'יֵרָאֶה' – יִרְאֶה [כדרך שבא לִרְאות - כך בא לֵירָאות [לעיל דף ב סוף עמוד א]]: מה אני בחנם - אף אתם בחנם!
אלא: כל היכא דאתא ולא אייתי - דכולי עלמא לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק; כי פליגי דאתא ואייתי: רבי יוחנן, דאמר ראיית פנים בעזרה: ראיית פנים - הוא דאין לה שיעור, הא לקרבן יש לה שיעור! וריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן, דאפילו קרבן נמי אין לו שיעור.
איתיביה: (משלי כה יז) הוקַר רגלך מבית רעך [פן ישבעך ושנאך] [18]?
התם בחטאות ואשמות [19], כדרבי לוי, דרבי לוי רמי: כתיב 'הוקר רגלך מבית רעך' וכתיב (תהלים סו יג) אבא ביתך בעולות [אשלם לך נדרי]? - לא קשיא: כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים.
תניא נמי הכי: '(משלי כה יז) הוקר רגלך מבית רעך [פן ישבעך ושנאך] - בחטאות ואשמות הכתוב מדבר;
אתה אומר בחטאות ואשמות, או אינו אלא בעולות ושלמים?
כשהוא אומר (תהלים סו יג) אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי - הרי עולות ושלמים אמור, הא מה אני מקיים 'הוקר רגלך מבית רעך' - בחטאות ואשמות הכתוב מדבר.'
[הגמרא חוקרת את הברייתא לעיל:] ואין נראין חצאין כו':
סבר רב יוסף למימר: מאן דאית ליה עשרה בנים - לא ליסקו האידנא חמשה ולמחר חמשה [20].
אמר ליה אביי: פשיטא [21]: הי מינייהו משוית להו פושעים והי מינייהו משוית להו זריזין [22]!? אלא קרא למאי אתא? - לכדאחרים, דתניא: אחרים אומרים: 'המקמץ והמצרף נחשת, והבורסי - פטורין מן הראייה, שנאמר כל זכורך' [שמות כג,יז: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה’] (דברים טז טז: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם) - מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך! [23]
משנה:
עולות במועד באות מן החולין, והשלמים מן המעשר [מעשר שני] [24]; [25]
יום טוב הראשון של פסח [26]: בית שמאי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים מן המעשר;
ישראל יוצאין ידי חובתן [27] בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה [28], והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור [29] ובחזה ושוק [30], אבל לא בעופות [31] ולא במנחות.
[לולא רש"י שמפרש על פי סוגיות הגמרא, היינו אומרים: ברור שהמשנה דנה בחיוב אכילת בשר קדשים במועד [כמו שכתוב בחג הפסח בפירוש: דברים טז,ב: וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם] ובחג השבועות: דברים טז פסוק י: ועשית חג שבעות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלקיך; פסוק יא ושמחת לפני ה' אלקיך... – ואין שמחה אלא בבשר ויין; וכן בסוכות: דברים טז,יג: חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך: פסוק יד: ושמחת בחגך], אך אין סיבה לחשוב שיש חובה של קרבן מיוחד, אלא אדם שהתחייב להביא שלמים יכול לעשות זאת במועד, ויאכל, וישמח; ואפילו לא ברור שיש חיוב בקרבן חגיגה, עד למשנה בדף ח,ב האומרת: מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג, ופירשו שהכוונה להביא קרבן חגיגה – אך אין זה הכרחי גם שם לפרש שזהו קרבן מיוחד, ויתכן לכאורה שהכוונה היא, שכל שלמים שהביאו בזמן המועד נקראים בשם חגיגה!]
גמרא:
אלא עולות במועד - הוא דבאות מן החולין, הא ביום טוב מן המעשר [32]? אמאי? דבר שבחובה היא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין? וכי תימא [33] הא [34] קא משמע לן: דעולות במועד באות, ביום טוב אינן באות [35] – כמאן? כבית שמאי, דתנן [ביצה פ"ב מ"ד]: 'בית שמאי אומרים: מביאין שלמים [36] ואין סומכין עליהן [37], אבל לא עולות [38], ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן [39]'?
חסורי מיחסרא והכי קתני: 'עולות נדרים ונדבות: במועד באות, ביום טוב אינן באות [40], ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב [41], וכשהיא באה - אינה באה אלא מן החולין [42], ושלמי שמחה באין אף מן המעשר [43]; וחגיגת יום טוב הראשון של פסח [44]: בית שמאי אומרים מן החולין, ובית הלל אומרים מן המעשר' [45];
תניא נמי הכי: עולות נדרים ונדבות: במועד באות, ביום טוב אינן באות; ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב, וכשהיא באה - אינה באה אלא מן החולין, ושלמי שמחה באין אף מן המעשר, וחגיגת יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים: מן המעשר.
[נראה שהברייתא שהביא ב'תניא נמי הכי' היא הסבה שפירשו כך את המשנה.]
מאי שנא חגיגת יום טוב הראשון של פסח?
אמר רב אשי: הא קא משמע לן: חגיגת חמשה עשר – אִין, חגיגת ארבעה עשר – לא [46];
הערות
עריכה- ^ הפאה לא נתנה בו תורה שיעור, ואף על פי שאין לפאה שיעור - נתנו בו חכמים שיעור: אחת מששים; וכן הבכורים: ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כו ב) ולא נאמר כמה; 'והראיון' לקמן מפרש
- ^ האי דקתני הכא
- ^ שיביא כמה שירצה
- ^ שלא לפחות ממעה כסף, כמו ששנינו במשנתינו, והיינו סבורין דשיעור דאורייתא הוא
- ^ 'ברבי' = גדול בדורו
- ^ מן התורה
- ^ 'אבל אמרו חכמים' גרסינן
- ^ כלומר: שיעור מעה כסף ושתי כסף האמור במשנתינו בראייה ובחגיגה - מדברי חכמים הוא
- ^ ולא תנא 'הראייה', דליהוי משמע דמי עולה, דאלו השתא לאו בדמים משמע אלא במצות ראיית פנים
- ^ כמה פעמים שהוא חפץ - בא ומראה עצמו בעזרה, ואין צריך להביא קרבן בכל ראייה וראייה
- ^ וצריך להביא קרבן על כל פעם ופעם
- ^ ביום טוב ראשון
- ^ צריך להביא קרבן בהמה הזבוחים בסכין, ולא עולת העוף שהיא נמלקת
- ^ למאכל הדיוט ברגל
- ^ דהא לא יראו פני דכתיב – משמע: לצורכי אני שואל
- ^ של בהמה, דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר (שמות כג יח): במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר
- ^ מפרש לקמן
- ^ מבית אוהבך - הקב"ה, שקרא ישראל 'רעים' שנאמר למען אחי ורעי (תהלים קכב ח)
- ^ שלא תחטא ותזקק להביא חטאת ואשם
- ^ דאי לאו הכי - מאי 'אין נראין חצאין' דיליף מ'בכל זכורך'?: אי שלא יהיו חציין עולין – מ'זכורך' נפקא, שהרי כל הזכרים בכלל זכורך!
- ^ האי נמי לא תיבעי לך קרא, דבלאו קרא נמי פשיטא
- ^ מאחר שחייב את כולן, אנא ידענא דכל אחד צריך לזרז את עצמו, דהיאך יאמר האב לאלו "הוו זריזין" ולאלו "הוו עצלין"
- ^ והיינו נמי 'אין נראין לחצאין', דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת, כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן - כך נראה בעיני; וחביריי מפרשין דלאו 'אין נראין לחצאין' אתא אביי לפרושי, אלא למימרא דקרא - לאו להכי אתא; וקשיא לי: סוף סוף הא דאין נראין חצאין - מאי קאמר תנא? ועוד: ששיטת הש"ס כל היכא דאיכא סבר פלוני למימר הכי ואמר ליה פלוני הכי - ההיא מילתא גופא דהוה מצי למימר קמא מתרץ בתרא ואמר ליה דלא תפרשיה הכי אלא הכי.
- ^ בגמרא מפרש: שלמי שמחה, דרבינהו קרא בכל מילי
- ^ עולות במועד באות מן החולין: משמע השתא עולות ראייה הבאות בחולו של מועד באות מן החולין - ולא ממעות מעשר שני, דקיימא לן 'כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין' [במסכת מנחות (דף פב.)]; ולקמן נמי בגמרא (דף ח.) תניא: מסת [נדבת ידך]’ (דברים טז י) - מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין; ובגמרא פריך: אמאי נקט חולו של מועד?: כי מייתי לה ביום טוב נמי מן החולין בעי לאתויי!
- ^ בגמרא מפרש מאי היא, ומאי שנא פסח דנקט
- ^ משום שמחה, בכל ענין שיש להן בשר לשובע, ואין זקוקין לזבוח שלמים לשם כך
- ^ שהתנדבו כל השנה, וכשעולין לירושלים ברגל מביאין אותן, ומקריבין אימוריהן, והבשר נאכל לבעלים - יוצאין בהן משום שמחה, משום דבעי למיתני סיפא: 'והכהנים בחטאות וכו' - נקט ברישא ישראל
- ^ שבאו להן חטאות ברגל, חטאות ואשמות, שהיו עולי רגלים מחוייבין ויש להן בשר לשובע - יוצאין בהן משום שמחה, ואין צריכין להביא שלמים לשם שמחה אלא בזמן שאין להן בשר לשובע
- ^ המורמים להן משלמי עולי רגלים
- ^ בחטאת העוף, שאין שובע אלא בבשר בהמה; ובגמרא יליף לה
- ^ אם הביאן ביום טוב יביאם מן המעשר אם ירצה - בתמיה
- ^ האי דנקט במועד משום דאגב אורחיה
- ^ מילתא אחריתי
- ^ דאין עולת ראייה קריבה ביום טוב ואף על פי שהיא חובת הרגל, הואיל ויש לה תשלומין למחר
- ^ ביום טוב לפי שיש בהם צורך מאכל הדיוט
- ^ שהסמיכה - שבות היא: שמשתמש בבעלי חיים, ותנן [ביצה פ"ה מ"ב] אלו הן משום שבות: לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו:)
- ^ עולות אין מביאין כלל; דסבירא להו לבית שמאי [וביום השביעי מקרא קדש יהיה] לכם [כל מתאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם] (שמות יב טז) - ולא לגבוה, חוץ מתמידין ומוספין שזמנן קבוע; וכל שזמנן קבוע כתיב בהו 'במועדו - ואפילו בשבת' [מכילתא בא מסכת דפסחא פרשתא ה, ספרי בלק פסקא קמב], וכל שכן ביום טוב
- ^ כיון דמותר להביאן לא גזרו שבות לבטל סמיכתן
- ^ ואפילו לבית הלל סבירא ליה לתנא דמתניתין דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב
- ^ וכי שרו בית הלל - בעולת ראייה ושלמי חגיגה: אף על פי שיש להן תשלומין - עיקר מצותן ביום ראשון, דכתיב וחגותם אותו (ויקרא כג מא) ביום ראשון משמע [בפסוק לפני כן כתוב: ולקחתם לכם ביום הראשון]
- ^ והכא לא מצו לאיפלוגי ולמימר 'טופל מעות מעשר עמהן', דכי אישתרי טפילה - בחגיגה הוא דאישתרי, לקמן: מניין שאם רצה לערב כו' גבי שלמים: יש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסין מועטים, ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין, אבל עולה למה טופלה? יביא במעה כסף!
- ^ דלאו דבר שבחובה הוא במקום שיש בשר, והרי יש לו מעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים, ויקנה בהם שלמים, ורבי קרא לקמן כל מיני שמחות לשמחה
- ^ שהוא ודאי דבר שבחובה אפילו יש לו בשר הרבה, דילפינן לקמן מ'וחגותם אותו וגו' ((ויקרא כג מא)); ולקמיה פריך: מאי שנא פסח דנקט?
- ^ לקמן פריך: הא ודאי דבר שבחובה היא! ומוקי לה בטופל
- ^ כלומר, להכי נקט פסח: לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת, כשהיתה חבורת פסח מרובה - היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא פסח נאכל על השובע; ואשמעינן מתניתין דחגיגת יום טוב עצמו - הוא דאינה באה אלא מן החולין, אבל חגיגת ארבעה עשר באה אף מן המעשר