ביאור:בבלי חגיגה דף כ
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת חגיגה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מדלא קתני בהו מעלה [1].
ודלמא האי דלא קתני בהו מעלה - דאי דמו לתרומה הא תני תרומה, ואי דמו לחולין הא תני לחולין [2], דתניא: חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: הרי הן כתרומה [3].
אלא מסיפא [חגיגה פ"ב מ"ז]: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש; יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת - לחטאת אִין, לקודש – לא, אלמא קסבר חולין שנעשו על טהרת קודש כקודש דמו!
'אמר רבי יונתן בן אלעזר: נפלה מעפרתו [4] הימנו, אמר לחבירו: "תנה לי" ונתנה לו – טמאה [5]; [6];
אמר רבי יונתן בן עמרם: נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול [7], ולבשן – נטמאו [8];
אמר רבי אלעזר בר צדוק: מעשה בשתי נשים חבירות שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ, ובא מעשה לפני רבי עקיבא – וטימאן.'
מתקיף לה רבי אושעיא: אלא מעתה, הושיט ידו לסל ליטול פת חטין ועלתה בידו פת שעורים הכי נמי דנטמאת? וכי תימא 'הכי נמי', והתניא המשמר את החבית בחזקת של יין ונמצאת של שמן - טהורה מלטמא!?
ולטעמיך אימא סיפא: ואסורה מלאכול – אמאי?
אמר רבי ירמיה: [9] באומר "שמרתיה מדבר המטמאהּ, ולא מדבר הפוסלהּ" [10].
ומי איכא נטירותא לפלגא?
אִין, והתניא: הושיט ידו בסל [11] והסל על כתיפו והמגריפה בתוך הסל [12], והיה בלבו על הסל ולא היה בלבו על המגריפה - הסל טהור והמגריפה טמאה.
הסל טהור? תטמא המגריפה לסל!?
אין כלי מטמא כלי.
וליטמא מה שבסל?
אמר רבינא: באומר "שמרתיו מדבר שמטמאו ולא מדבר הפוסלו". [13]
מכל מקום קשיא [14]! ועוד מותיב רבה בר אבוה:
'מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל ואמרה לו "רבי! בגד זה ארגתיו בטהרה [15] ולא היה בלבי לשומרו בטהרה" ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה [16] - אמרה לו "רבי! נדה משכה עמי בחבל [17]"! אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: 'בלבו לשומרו – טהור, אֵין בלבו לשומרו – טמא'!
שוב מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל, אמרה לו: "רבי! מפה זו ארגתיה בטהרה, ולא היה בלבי לשומרה", ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה - אמרה לו "רבי נימא נפסקה לי [18] וקשרתיה בפה [19]" [20]!
אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים 'בלבו לשומרו – טהור; אֵין בלבו לשומרו – טמא'; [21]
בשלמא לרבי אלעזר בר צדוק - כל אחת ואחת אומרת "חברתי אשת עם הארץ ומסחה דעתה מינה";
לרבי יונתן בן עמרם נמי: כיון דכלים דשבת עביד להו שימור טפי [22] - מסח דעתיה מינייהו [23];
אלא לרבי יונתן בן אלעזר - נעביד להו שימור בידיה דחבריה?
אמר רבי יוחנן: חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו.
ולא?
והתניא [דומה לתוספתא טהרות פ"ו מ"טז [צוקרמאנדל]: הרי שהיו חמריו ופועליו [24] טעונין טהרות [25], אף על פי שהפליג מהן יותר ממיל - טהרותיו טהורות [26]; ואם אמר להם "לכו ואני אבוא אחריכם", כיון שנתעלמו עיניו מהן - טהרותיו טמאות; מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [27]?
אמר רבי יצחק נפחא: רישא - במטהר חמריו ופועליו לכך [28].
אי הכי סיפא נמי?
אֵין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו.
אי הכי רישא נמי?
בבא להם דרך עקלתון [29].
אי הכי סיפא נמי?
כיון דאמר להו "לכו ואני אבוא אחריכם" - מיסמך סמכא דעתייהו.
הדרן עלך אין דורשין
חגיגה פרק שלישי חומר בקדש
משנה:
חומר בקדש מבתרומה:
שמטבילין כלים בתוך כלים [30] לתרומה אבל לא לקדש [31];
אחוריים ותוך ובית הצביטה - בתרומה [32], אבל לא בקדש [33];
הנושא את המדרס [34] - נושא את התרומה [35] אבל לא את הקדש [36];
בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש;
לא כמדת הקדש [37] מדת התרומה:
שבקדש - מתיר [38] ומנגב [39] ומטביל [40] ואחר כך קושר, ובתרומה [41] - קושר ואחר כך מטביל;
כלים הנגמרים בטהרה [42] - צריכין טבילה לקדש [43], אבל לא לתרומה;
[44] הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש [45], אבל לא לתרומה [46];
הרביעי בקדש פסול [47], והשלישי בתרומה;
ובתרומה, אם נטמאת אחת מידיו [48] - חבירתה טהורה, ובקדש מטביל שתיהן: שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה;
אוכלין אוכלים נגובין [49] בידים מסואבות [50] בתרומה [51], אבל לא בקדש [52];
הערות
עריכה- ^ לומר: 'בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין - מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש', שמע מינה: בכלל קודש הן, והא תנא ליה 'קודש'
- ^ דלמא או כחולין דמו, דלא מהני בהו מאי דאמר האי גברא, דבטלה דעתו, או כתרומה דמו, דאיכא תנאי דפליגי במילתא, כדמסיים ואזיל, הלכך לא תנא בהו מעלה, דאי דמו לחולין - הא תני ליה חולין, ואי דמו לתרומה - הא תנן ליה במתניתין תרומה
- ^ כלומר: הא אשכחן תנאי דפליגי בה, חד אמר: כחולין, וחד אמר: כתרומה, אבל כקודש לא אמרינן
- ^ סודר
- ^ ואפילו זה [שהרימו ונתנה לו] טהור
- ^ ולקמן מפרש טעמא: חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו, לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו, וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה, דמימר אמר: כיון שאמר ליה "תנה לי", והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור - לא חש לטהרתו, ויש כאן היסח הדעת, ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת = טומאה
- ^ כסבור ליטול בגדיו של חול ונטל של שבת
- ^ קא סלקא דעתיה השתא דסבירא ליה: משמר הדבר בחזקת שהוא דבר זה ונמצא שהוא דבר אחר - אינו שמור
- '^ הא דפרכת 'אימא סיפא "אסורה מלאכול" - לא מסייע ליה מידי:
- ^ אבל במה שמשמרה הימנו - הויא שמירתו שמירה, ואף על פי שאינו זה
- ^ של תאנים
- ^ מגריפה - כלי ברזל הוא, שקורין וודי"ל [מעין את, לחתות גחלים מן האש], שגופרין בו אפר הכירה, וגם מבדילין בו תאנים המודבקות זו בזו
- ^ המטמא - הנותן לה טומאה לטמא אחרים; הפוסלה - מלהשתמש בה טהרות לכתחילה; אי נמי: נפקא מינה לאוכל הדבוק בה, שהוא פסול באכילה, ומכל מקום - אם נגעה בטהרות - אינה פוסלתן, אלמא: איכא נטירותא לפלגא, ובכי האי גוונא נמי מיתרצא מתניתין דלעיל, ומיתקנא היא!
- ^ הך דקתני בה טהורה מלטמא
- ^ יודעת אני שמשעה שנארג בו שלש על שלש אצבעות שנראה לטומאה - לא נגעה בו טומאה
- ^ "הואיל ולא היה בלבך לשומרו, שמא אירע בו כך וכך ולא נזהרת?"
- ^ שקשרה בו החבל בכלי האריגה, ושמא הסיטתו
- ^ קודם שארגתי בה כלום
- ^ קודם שארגתי בה כלום, שלא היתה ראויה לטומאה, ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנדתי
- ^ ויש לחוש שמא כשארגה בה שלש אצבעות - עדיין הרוק לח, ורוק הנדה אב הטומאה הוא; כך נראה בעיני; ורבותי מפרשין: משום צינורות עם הארץ המטמאה כל זמן שהיא לחה; ואני אומר: על כרחך האשה זו חבירה היתה, דאי לא חבירה היתה - מי אתיא קמי רבנן לישאל על הטהרות? ועוד: מי מהימנא למימר "ארגתיה בטהרה"?
- ^ קתני מיהת: בלבו לשומרן - טהור, כלומר: אחר כוונת השמירה הן הן הדברים
- ^ וזה סבור שאלו של חול
- ^ אסחא דעתיה משמירה מעלייתא שהיה רגיל לשומרן, וכאין בלבו לשומרן דמי
- ^ עמי הארץ
- ^ כגון יין בחביות של חרס, והן אינן נוגעין בתוכן; וכלי חרס אינו מיטמא מגבו
- ^ ואין חוששין שמא נגעו: דכיון דלא הודיען שהוא מפליג - כל שעתא סברי 'השתא אתי', אלמא: אדם משמר מה שביד חברו
- ^ 'מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא' לא גרסינן ליה, ואי גרסינן - הכי פירושו: ואי סלקא דעתך אין אדם משמר מה שביד חברו - מאי שנא רישא מאי שנא סיפא
- ^ לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו, והני - אֵין צריכין שימור, דאי נמי נגעו לא איכפת להו, דכשהטבילן לכך עסקינן
- ^ כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו; הלכך דחלי מיניה
- ^ שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים
- ^ בגמרא מפרש טעמא
- ^ כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו = כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו - לענין תרומה: שאם נטמא זה - לא נטמא זה, ובטומאות דרבנן קאמר, כדמפרש בגמרא
- ^ שאם נטמא אחד מהן - כולו טמא לקדש
- ^ מנעל של זב
- ^ בחבית שאינו נוגע באוירה
- ^ בגמרא מפרש טעמא
- ^ בחציצת טבילותיו
- ^ אם יש בגד טמא ובא להטבילו, אם קשור הוא, מתיר את קשרו, משום דדמי לחציצה
- ^ אם לח הוא - מנגבו תחלה
- ^ ואחר כך מטבילו, וכל זה משום דדמי לחציצה הוא
- ^ אם רצה לקושרו
- ^ שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן: שראויין לקבל טומאה
- ^ ובגמרא מפרש טעמא
- ^ חתיכות אוכלים הרבה בכלי אחד, ונגע טמא באחד מהן -
- ^ להיות כולן חתיכה אחת, ונטמאו כולן
- ^ אלא אותה שנגע בה הויא ראשון, והנוגעת בה הויא שניה, והנוגעת בשניה שלישית, והשאר טהורות
- ^ ואינו פוסל עוד אחר
- ^ בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף
- ^ שהיו נגובין מימיהן: שלא הוכשרו לטומאה מעולם
- ^ שניות
- ^ דכיון דלא הוכשרה - לא מיפסלא
- ^ בגמרא מפרש טעמא