ביאור:בבלי חגיגה דף י
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת חגיגה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
באונס [של אשת ישראל] [1] כאן ברצון [2];
ואיבעית אימא: הא והא באונס, ולא קשיא: כאן באשת כהן כאן באשת ישראל [3].
(זכריה ח י) [כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה] וליוצא ולבא אין שלום [מן הצר ואשלח את כל האדם איש ברעהו] [4]: אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא - שוב אין לו שלום [5]!
ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה [6]!
ורבי יוחנן אמר: אפילו מתלמוד לתלמוד [7].
[בסנהדרין [כד,א] הגירסה שונה ממה שמובא כאן, אלא: מאי 'בבל'? א"ר יוחנן: בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד; במחשכים הושיבני כמתי עולם - אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל.
כנראה המלה 'עמוק' ברש"י כאן, אין כוונתו לשבח אלא אולי שאינו ברור ובהיר, כמו 'ומראהו עמוק' בנגעים.
רבנו חננאל: אפילו יוצא מתלמוד בבלי לתלמוד ארץ ישראל אין שלום, שאין דרכיהן אחת.]
משנה:
היתר נדרים [8] פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו [9];
הלכות שבת, חגיגות, והמעילות [10] - הרי הם כהררים התלוין בשערה [11], שהן מקרא מועט והלכות מרובות [12];
הדינין, והעבודות [13], הטהרות, והטמאות, ועריות [14] - יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה[15]. [16]
גמרא:
תניא: 'רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר 'כי יפליא' 'כי יפליא' שתי פעמים [17]: אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר [18];
רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר (תהלים צה יא) אשר נשבעתי באפי [אם יבאון אל מנוחתי]: באפי נשבעתי, וחזרתי בי [19];
רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר (שמות לה ה) [קחו מאתכם תרומה לה’] כל נדיב לבו [יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת] [20].
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך [21].
אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם - אמרי להו: דידי עדיפא מדידכו, שנאמר (במדבר ל ג: איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו) לא יחל דברו [ככל היצא מפיו יעשה] - הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו.
אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל, דלית ליה פירכא;
דאי מדרבי אליעזר [22], דלמא כדרבי יהודה שאמר משום רבי טרפון [23], דתניא [תוספתא נזיר פ"ג מ"יא]: 'רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: [24] לעולם אין אחד מהם נזיר, שלא ניתנה נזירות [25] אלא להפלאה [26]';
אי מדרבי יהושע, דלמא הכי קאמר: באפי נשבעתי ולא הדרנא בי;
אי מדרבי יצחק, דלמא לאפוקי מדשמואל, דאמר שמואל: גמר בלבו [27] - צריך שיוציא בשפתיו, והא קא משמע לן: דאף על גב דלא הוציא בשפתיו;
אי מדחנניה בן אחי רבי יהושע, דלמא כרב גידל אמר רב, דאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה [28]? שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך,
אלא דשמואל לית ליה פירכא.
אמר רבא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא [29] - ממלי צנא דקרי [מסל מלא דלעות].
הלכות שבת [חגיגות, והמעילות - הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות]:
'הלכות שבת'? מיכתב כתיבן [30]!?
לא, צריכא לכדרבי אבא, דאמר רבי אבא: 'החופר גומא [31] בשבת, ואין צריך אלא לעפרה [32] - פטור עליה [33]' [34]; כמאן? - כרבי שמעון, דאמר 'מלאכה שאינה צריכה לגופה [35] - פטור עליה' [36].
אפילו תימא לרבי יהודה [37]: התם [38] מתקן [39], הכא [40] מקלקל הוא [41].
מאי כהררין התלויין בשערה [42]?
- מלאכת מחשבת אסרה תורה [43], ומלאכת מחשבת לא כתיבא [44].
חגיגות? מיכתב כתיבן [45]?
לא, צריכא לכדאמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דהאי 'וחגותם אותו חג לה’’ (שמות יב יד; ויקרא כג,מא) = זביחה? דלמא חוגו חגא [46] קאמר רחמנא?
אלא מעתה, דכתיב (שמות ה א: ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי) ויחוגו לי במדבר - הכי נמי דחוגו חגא הוא? וכי תימא הכי נמי, - והכתיב (שמות י כה) ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות [ועשינו לה' אלהינו]!?
דלמא הכי קאמר רחמנא: אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי [47]!
לא סלקא דעתך, דכתיב (שמות כג יח: לא תזבח על חמץ דם זבחי) ולא ילין חלב חגי עד בקר, ואי סלקא דעתך דחוגא הוא - תרבא לחגא אית ליה?
ודלמא הכי קאמר רחמנא: חלב הבא בזמן חג לא ילין [48]?
אלא מעתה, הבא בזמן חג - הוא דלא ילין, הא דכל השנה כולה ילין [49]? (ויקרא ו ב: צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח) כל הלילה עד הבקר [ואש המזבח תוקד בו] כתיב [50]!
דלמא אי מההוא, הוה אמינא: ההוא - לעשה כתב רחמנא, האי - ללאו!
ללאו כתב קרא אחרינא: (דברים טז ד: ולא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים) ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר!
ודלמא לעבור עליו בשני לאוין ועשה?
אלא אתיא 'מדבר' 'מדבר': כתיב הכא (שמות ה א: ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי) ויחוגו לי במדבר, וכתיב התם (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר [ארבעים שנה בית ישראל]: מה להלן זבחים אף כאן זבחים.
ומאי 'כהררין התלויין בשערה' [51]?
דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן [52].
מעילות? - מיכתב כתיבן!?
אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לכדתנן [מעילה פ"ו מ"א]: '[53] השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל; לא עשה שליחותו - שליח מעל'; [54] וכי עשה שליחותו אמאי מעל? וכי זה חוטא וזה מתחייב [55]? - היינו כהררין התלויין בשערה.
אמר רבא: ומאי קושיא? דלמא שאני מעילה דילפא 'חטא' 'חטא' מתרומה [56]: מה התם שלוחו של אדם כמותו [57] - אף כאן שלוחו של אדם כמותו;
אלא אמר רבא: לא נצרכא אלא לכדתניא [תופסתא מעילה פ"ב מ"ז]: [58] 'נזכר בעל הבית [59] ולא נזכר שליח [60] - שליח מעל [61]'; שליח עניא מאי קא עביד [62]? היינו כהררין התלויין בשערה.
אמר רב אשי: מאי קושיא? דלמא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין [63]?
אלא אמר רב אשי: לא נצרכא אלא לכדתנן [מעילה פ"ה מ"ד]: ’[גזבר של ההקדש אשר] נטל אבן או קורה של הקדש - הרי זה לא מעל; נתנה לחבירו - הוא מעל [64] וחבירו לא מעל [65]’; מכדי מישקל שקלה, מה לי הוא ומה לי חבירו? היינו כהררין התלויין בשערה.
ומאי קושיא? דלמא כדשמואל, דאמר שמואל: הכא
הערות
עריכה- ^ באונס לא אסרה על בעלה, לפיכך הוליד – אִין, לא הוליד - לא
- ^ אסרה על בעלה
- ^ אשת כהן, אפילו באונס אסורה לבעלה; בכתובות (דף נא:): והיא לא נתפשה (במדבר ה יג) – אסורה, הא נתפשה – מותרת; ואי זו? - זו אשת ישראל; ומדכתיב היא מיעוטא - הוי לומר 'יש לך אחרת שאף על פי שנתפשה – אסורה, ואי זו? - זו אשת כהן
- ^ מקרא הוא בזכריה, ודרשוהו כאן ליוצא מן התורה ובא לו לדברים אחרים
- ^ שאין הוראה מדבר מקרא, שהמשנה מפרשה סתימת התורה
- ^ אם שמש את החכמים שהן מדקדקין ליתן טעם משניות להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה, לאיסור ולהיתר ש
המשנה זו קרוי 'תלמוד'; ואם יצא מהן ונתן עסקו לגירסת המשניות - שוב אין לו שלום בדבר הוראה: שאין הוראה נכונה בדבר משנה, שכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונין, ותירצום בני הש"ס: הכא במאי עסקינן, חסורי מחסרא, הא מני רבי פלוני היא ואין הלכה כמותו - ^ מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי, שהוא עמוק, כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג ו) - זו הש"ס של בבל
- ^ התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר
- ^ מעט רמז יש במקרא, ואין על מה לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה
- ^ הלכות שבת והלכות חגיגה הלכות מעילות
- ^ בשערות ראש
- ^ יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז מקרא מועט
- ^ הלכות עבודת קרבן
- ^ ערוה
- ^ שבת לב,א: תניא: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקדש תרומות ומעשרות - הן הן גופי תורה, (שבת לב ב) ונמסרו לעמי הארץ, שלא מסרו לבית דין למנות שומרין לדבר, והאמינה תורה את כל אדם עליהן; והן הן גופי תורה שחברים אוכלין פתן וסומכין שניטל ממנו חלה ותרומה ומעשרות; והקדש נמי מסור לכל אדם להקדיש וחל הקדש על פי כל אדם; והן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו; ואף על גב דתקון רבנן דמאי - מכל מקום תורה האמינתו; ורבותי מפרשים הלכות הקדש כגון יין לנסכים, כדמפרש ב'חומר בקדש' (חגיגה דף כז:) שעמי הארץ נאמנים עליו'. וקשיא לי: אי מדרבנן קאמר = דחשיב מאי דהימנוהו רבנן, לא הוה ליה למיתני תרומות ומעשרות, דרבנן לא הימנוהו!
- ^ בגמרא פריך: אטו הנך לאו גופי תורה נינהו?
- ^ אחד בערכין (ויקרא כז ב) [דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש] כי יפלא נדר בערכך [נפשת לה’] ואחד בנזיר (במדבר ו ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה) כי יפלא לנדר נדר נזיר [להזיר לה’]
- ^ כוליה 'הפלאה' לשון פירוש, כתרגומו: 'ארי יפריש'; ולמה כתב הפלאה בשניהן? אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר, ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר "כן נדרתי ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא נדרתי" והרי הוא בא לידי חרטה, ומתוך כך בא לידי היתר
- ^ מדקאמר 'באפי' משמע יכול אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי; יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לאמר "לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה הבא לי על ידי נדרי" - מתירין לו
- ^ כל נדיב לבו יביאה אם עודנו לבו נודבו - עליו יביאו, ואם מתחרט - יתירו לו
- ^ מדקאמר "ואקיימה" - מכלל דאם רצה שלא לקיים - מתירין לו
- ^ דדריש 'הפלאה' יתירתא
- ^ לכדרבי טרפון אתא
- ^ שנים שהיו יושבין, ובא אחד לפניהם ואמר אחד "הריני נזיר שזה הבא אצלנו נזיר הוא" וחבירו אומר "הריני נזיר שאינו נזיר" ולבסוף נמצא כאחד מהן -
- ^ להיות נזיר בתלייה ובספק
- ^ בהפלאה ודאית מפורשת
- ^ שבועה או נדר או הקדש
- ^ כלומר: מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה, כדי שימהר ויזדרז לקיימה
- ^ גרעין אחד של פלפל
- ^ טובא אזהרות כתיבי בשבת, מאי מקרא מועט דקאמר מתניתין
- ^ בונה בנין הוא
- ^ ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר
- ^ אף על פי שהבנין בנוי - אינו חייב משום בונה
- ^ דבר זה וכיוצא בו - רמז מועט יש לו ללמוד מן התורה
- ^ כגון זה שאינו צריך לבנין זה
- ^ ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת (שבת דף צג:), וקאמר רבי שמעון: פטור על הוצאה זו, שברצונו לא היתה באה אליו ולא היה צריך לה
- ^ דפליג עליה - מודה בהך גומא
- ^ הקובר את המת
- ^ הוא
- ^ והאי חופר גומא
- ^ את חצרו
- ^ דקאמר במתניתין, דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד זה, ומהו הרמז
- ^ שהמחשבָהּ חשבָהּ בדעתו, ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה - לפיכך פטור
- ^ וזהו רמז מועט: דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן - אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת
- ^ כדאמרינן לעיל, מ'וחגותם אותו [חג לה’]’ (שמות יב יד; ויקרא כג,מא)
- ^ להרבות שמחה
- ^ והאי 'זבחים' דקרא - לאו שלמים נינהו, אלא וזבחת בשר לאכול
- ^ אם באת להקריב קרבנות נדריך ברגל - לא ילינו חוץ למזבח בעלות השחר
- ^ בתמיה
- ^ מכאן אנו למדין שמעלה כל הלילה אברים ופדרים של קרבנות שנשחטו היום, אבל לא מעלות השחר ולמעלה, דנפסלו בלינה
- ^ גזרה שוה - ראייה גדולה היא
- ^ הלכך רמז בעלמא
- ^ בעל הבית שהיו בידו מעות הקדש ונתחלפו במעותיו ונתנן בשוגג לשליח ואמר לו "קח לי מהם חלוק או טלית",
- ^ שיש לתמוה ולומר:
- ^ וכי שליח זה חטא שהוציא מעות הקדש, ובעל הבית מתחייב קרן וחומש ולהביא אשם מעילות, והרי ידוע לנו בכל הש"ס שאין שליח לדבר עבירה שיהא שולח מתחייב על ידי שלוחו
- ^ לכמה דברים נאמר בתורת כהנים: נאמר במעילה וחטאה בשגגה מקדשי ה' (ויקרא ה טו) ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא (במדבר יח לב)
- ^ דכתיב כן תרימו גם אתם (במדבר יח כח) ואמר מר: גם אתם - לרבות שלוחכם
- ^ ברייתא היא בפרק בתרא דמעילה
- ^ והכי גרסינן: נזכר בעל הבית שהן של הקדש עד שלא יגיע שליח אצל חנוני
- ^ והוציאן
- ^ השליח חייב
- ^ נהי דבעל הבית פטור, דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך, ומהשתא לאו שלוחו הוא, ומיהא שליח מאי עביד
- ^ אשאר כל מוציאין מעות הקדש לחולין בשוגג, שימעלו - אף זה בשוגג הוציאן; דכיון שביטל המשלח שליחותו - הוה ליה איהו מוציא
- ^ דכיון שנתנם לו הוציאן מיד הקדש לחולין
- ^ בכל שיעשה הוא בה דהא דידיה היא ועליה דהאיך לשלומי להקדש כדכתיב ואשר חטא מן הקדש ישלם (ויקרא ה טז)