ביאור:בבלי חגיגה דף כו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת חגיגה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
או שניהן יוצאין - כלחוץ [1].
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: הקדר שמכר את הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעים; טעמא דלפנים מן המודיעים, הא מודיעים גופה - לא מהימן; אימא סיפא יצא - אינו נאמן הא מודיעים גופה נאמן! אלא לאו שמע מינה כאן בקדר יוצא וחבר נכנס כאן בששניהן יוצאין או שניהן נכנסין?
שמע מינה.
תנא: נאמנין בכלי חרס הדקין לקודש [2];
אמר ריש לקיש: והוא שניטלין בידו אחת;
ורבי יוחנן אמר: אפילו שאין ניטלין בידו אחת.
אמר ריש לקיש: לא שנו אלא ריקנין, אבל מלאין – לא;
ורבי יוחנן אמר: אפילו מלאים [3], ואפילו אפיקרסותו לתוכו;
ואמר רבא: ומודה רבי יוחנן במשקין עצמן שהן טמאין, ואל תתמה [4]: שהרי [5] לגין מלא משקין [שבתוך כלי חרס הסגור בצמיד פתיל]: לגין טמאין טומאת שבעה, ומשקין טהורין.
משנה:
הגבאין [6] שנכנסו לתוך הבית [7], וכן הגנבים [8]שהחזירו את הכלים - נאמנין לומר "לא נגענו [9]" [10];
ובירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל - אף על התרומה [11]!
גמרא:
ורמינהי [טהרות פ"ז מ"ו]: 'הגבאין שנכנסו לתוך הבית - הבית כולו טמא [12]'!?
לא קשיא: הא דאיכא נכרי בהדייהו [13], הא דליכא נכרי בהדייהו, דתנן [שם]: אם יש נכרי עמהן - נאמנין לומר "לא נכנסנו", אבל אין נאמנים לומר "נכנסנו אבל לא נגענו".
וכי איכא נכרי בהדייהו מאי הוי?
רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר אימת נכרי עליהן [14], וחד אמר אימת מלכות עליהן [15].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו נכרי שאינו חשוב [16].
וכן הגנבים שהחזירו את הכלים:
ורמינהי [טהרות פ"ז מ"ו]: הגנבים שנכנסו לתוך הבית אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים [17]!?
אמר רב פנחס משמיה דרבה: כשעשו תשובה [18]; דיקא נמי, דקתני שהחזירו את הכלים!
שמע מינה.
ובירושלים נאמנין על הקודש:
תנא: 'נאמנין על כלי חרס גסין לקודש [19]'; וכל כך למה [20]? שאין עושין כבשונות בירושלים [21].'
ובשעת הרגל אף על התרומה:
מנהני מילי?
אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא: (שופטים כ יא) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים [22] - הכתוב עשאן כולן חברים [23].
משנה:
הפותח את חביתו [24] והמתחיל בעיסתו על גב הרגל, רבי יהודה אומר: יגמור [25]; וחכמים אומרים: לא יגמור [26].
גמרא:
יתיב רבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק נפחא [27], פתח חד ואמר: מהו שיניחנה לרגל אחר? [28]
אמר ליה אידך: יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת יניחנה לרגל אחר?
אמר ליה: אטו עד האידנא [29] לאו יד הכל ממשמשין בה [30]?
אמר ליה: הכי? השתא: בשלמא עד האידנא טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהרה, אלא השתא טמאה היא [31]! [32]
נימא כתנאי, דתני חדא יניחנה לרגל אחר ותניא אידך לא יניחנה לרגל אחר; מאי, לאו תנאי היא [33]?
לא! הא דקתני יניחנה - רבי יהודה; והא דקתני 'לא יניחנה' – רבנן.
ותסברא? הא רבי יהודה – 'יגמור' קאמר [ולמה יניחנה לרגל אחר]? אלא הא דקתני לא יניחנה = רבי יהודה, והא דקתני יניחנה = רבנן, ומאי לא יניחנה? - שאין צריך להניחה [אלא גומרה גם אחר הרגל].
משנה:
משעבר הרגל - מעבירין על טהרת העזרה [34];
עבר הרגל ליום ששי לא היו מעבירין מפני כבוד השבת [35];
רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי [36], שאין הכהנים פנויין.
גמרא:
תנא: 'שאין הכהנים פנויין [37], מלהוציא בדשן [38]'.
משנה:
כיצד מעבירין על טהרת עזרה?
מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם [39]: "הזהרו
המשך המשנה
שלא תגעו בשלחן" [40];
כל הכלים שהיו במקדש - יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים - יביאו שניים תחתיהן;
כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה [41] חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת, מפני שהן כקרקע [42] - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין [43].
גמרא:
תנא: "הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה".
ותנא דידן, מאי טעמא לא תני 'מנורה'?
שלחן כתיב ביה 'תמיד', מנורה לא כתיב בה 'תמיד' [44];
ואידך?
כיון דכתיב (שמות כו לה: ושמת את השלחן מחוץ לפרכת) ואת המנורה נכח השלחן [על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון] - כמאן דכתיב בה 'תמיד' דמי [45].
ואידך?
ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא.
ותיפוק לי [46] דכלי עץ העשוי לנחת [47] הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא, מאי טעמא? - דומיא דשק בעינן [48]: מה שק מיטלטל מלא וריקם - אף כל מיטלטל מלא וריקם [49]!?
האי נמי מיטלטל מלא וריקם הוא, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא כד ו: ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת) על השלחן הטהור [לפני ה’] [50] מכלל שהוא טמא [51], ואמאי? כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה? אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם "ראו חיבתכם לפני המקום: סילוקו כסידורו [52]", דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו, שנאמר (שמואל א כא ז: ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם) לשום לחם חום ביום הלקחו [53].
ותיפוק לי [54] משום ציפוי [55], דהתנן [56] [כלים פ"כב מ"א]: 'השלחן והדולפקי [57] שנפחתו או שחיפן בשייש [58] ושייר בהם [59] מקום הנחת כוסות – טמא [60]; רבי יהודה אומר: מקום הנחת החתיכות [61]', וכי תימא 'שאני עצי שטים דחשיבי ולא בטלי' - הניחא לריש לקיש, דאמר: 'לא שנו [62] אלא בכלי אכסלגים הבאין ממדינת הים [63] אבל בכלי מסמים [כלים חשובים] לא בטלי' – שפיר; אלא לרבי יוחנן דאמר 'אפילו בכלי מסמים נמי בטלי', מאי איכא למימר? וכי תימא 'כאן בציפוי עומד כאן בציפוי שאינו עומד [64]' הא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: 'בציפוי עומד או בציפוי שאינו עומד? בחופה את לבזבזיו [65] או בשאינו חופה את לבזבזיו?', ואמר ליה 'לא שנא בציפוי עומד ולא שנא בציפוי שאינו עומד, לא שנא בחופה את לבזבזיו ולא שנא בשאינו חופה את לבזבזיו'!?
אלא שאני שלחן
הערות
עריכה- ^ שניהן נכנסין מחוץ למודיעים, ובאו בתוך הכרך - כלחוץ, אלא ימתין עד שיהא מן כרך ולפנים; וכן שניהם יוצאין - הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו - לא יקח עוד; וכל שכן קדר נכנס וחבר יוצא, הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים - יחזור החבר הצריך ליקח, ויקח
- ^ הא דתנן מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס - בכלי חרס הדקין אמרו, שאי אפשר בלא הם, כדפרשינן לעיל; אבל גסין, כגון חבית ליין - אין נאמנין אלא בתוך ירושלים, כדלקמן; ואני לא כך שמעתי, ולבי מגמגם על שמועתי ששמעתי: כשפיהן צר שאין אצבעו נכנס לתוכו, וסופינו שאנו מטהרין אותם אפילו מליאים משקין טמאין
- ^ אפילו מלאין משקין שלו, שאינן של קדש
- ^ שכל דברי חכמים כך הן
- ^ שמעתי אצל כלי חרס [המוקף צמיד פתיל] המציל את המשקין שבתוכו ואין מציל כל כלי שטף [שבתוכו], הדין הזה:
- ^ ישראל שהן גבאין למלך נכרי, לגבות מיד ישראל גולגליות ומסין וארנוניות
- ^ לעבוט עבוטו
- ^ שגנבו כלי חרס ו
- ^ לתוכו
- ^ לקדש - נאמנין, אבל לא לתרומה, דכולה מתניתין - אחוֹמר בקדש מתרומה קיימא, ובהדיא שנינו בתוספתא [אינו בתוספתא שלנו]: הגבאין שנכנסו לתוך הבית - נאמנין על טהרת חטאת, ואין נאמנין על טהרת תרומה; והאי חטאת - בשר קדש, ולא אפר חטאת, כדמוכח התם; אף אם עשו תשובה - דשין בטומאה היו
- ^ מפרש בגמרא
- ^ כל כלי הבית טמאין, שחזקה הגבאין ממשמשין בכלים
- ^ אין נאמנין לומר "לא נגענו", דמרתתו אם לא יחפשו כל הבית
- ^ פן יענישם בגוף או בממון
- ^ שמא ילשין עליהן נכרי אצל המלך
- ^ אימתו ליכא, אימת מלכות - איכא
- ^ מכל מקום דריסתו מיהא טמא, וכל שכן כלים שגנבו והחזירו
- ^ ומחמת תשובה החזירום, הלכך לא משקרי
- ^ וכל שכן הדקין, ובהדיא תניא בירושלמי: נאמנין על טהרת כל הכלים לקדש
- ^ מהדר אף על הדקים מן המודיעים ולפנים
- ^ לא לדקים ולא לגסין; ומיהו, בדקים הוצרך לאנשי ירושלים, שכל יחיד ויחיד - נסכו בביתו, לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעים; אבל בעלי הלשכה המוסרין נסכים לצבור - די להם בנכנסין לתוך העיר, ולשם בלבד האמינום על החביות; אי נמי: יחידים צריכים לדקים אף לבישול שלמיהן יום יום
- ^ בפלגש בגבעה כתיב, שנאספו כל ישראל בגבעה
- ^ ורגל - שעת אסיפה הוא
- ^ חבר שפתח את חביתו למכור יין בירושלים ברגל, וכל הבא ליקח - ממשמש, ואף עמי הארץ ממשמשים
- ^ וטעמא מפרש במסכת ביצה (יא,ב): שלשה דברים הותרו סופן משום תחילתם, וזה כמו כן: שאם אתה אומר לא יגמור - אף הוא לא יתחיל, ואין מזון מצוי לעולי רגלים
- ^ אחר הרגל, אף על פי שברגל הן טהורין - לא שטהרתן טהרה, אלא שברגל הכל חברים; אבל לאחר הרגל - מגעו טמא למפרע, כדאמר במתניתין [להלן]: עבר הרגל - מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל
- ^ רש"י ברכות כב,ב בקילעא = כניסת הבית, חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג"ו [מבוא, מסדרון]
- ^ אליבא דרבנן בעי לה [שרבי יהודה אמר יגמור!]
- ^ כל ימי הרגל
- ^ לא ממשמשו בה הכל, והתרת ברגל
- ^ למפרע, וחבר אינו רשאי למכור דבר שהוא טמא לעולם
- ^ ויש מפרשים אותה בעם הארץ, ואי אפשר לומר בעם הארץ 'לא יגמור' - דמי ציית לן? והלא אומר "שלך טמא ושלי טהור", וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם, ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו – 'יקחו' ו'לא יקחו' מיבעי ליה! ועוד: דאמר במסכת ביצה שזו היא אחד משלשה דברים שהותרו סופן משום תחילתן, ואי בעם הארץ אפילו לא שרית ליה לגמור - ניחא במאי דמזבין ברגל.
- ^ ואליבא דרבנן, ותפשוט בעיא דלעיל דפלוגתא דתנאי היא
- ^ מעבירין את הכלים ממקומן ולהטבילן, ולטהר את העזרה מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל, שאף על פי שעשאם הכתוב חברים ברגל - לא מפני שטהורין הן; הלכך לאחר הרגל - מגען טמא למפרע
- ^ שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי שבת
- ^ אם עבר הרגל ליום חמישי, אין מטבילין אותן עד לאחר השבת
- ^ במוצאי יום טוב להטבילן
- ^ שטרודין להוציא הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח, שקיבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה
- ^ לכהנים עמי הארץ ברגל
- ^ שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל, שאי אפשר לסלקו ממקומו, דכתיב ביה 'לחם פנים לפני תמיד' (שמות כה ל)
- ^ מפני טומאת הרגל
- ^ שהכתוב קראו מזבח אדמה (שמות כ כ), ושלחן - הא אמרן דלא נגעו בו
- ^ בגמרא מפרש
- ^ כלומר: 'תמיד'ין האמורין במנורה - לא תמיד = יומם ולילה קאמר, אלא תמיד = מלילה ללילה, כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כהן גדול, אבל ביום לא היה דולק, דמערב עד בוקר כתיב (שמות כז כא): תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר; לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה, אבל 'תמיד' האמור בשלחן – 'תמיד' - יום ולילה הוא, דמשבת לשבת הוא ערוך עליו
- ^ נוכח השלחן = כל זמן שהשלחן שם תהא מנורה נוכחו
- ^ דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה
- ^ במקום אחד
- ^ לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק, דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא לב)
- ^ יצא העשוי לנחת, דאינו מיטלטל מלא וריקן, יצא כלי עץ המחזיק ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש, אף על פי שמיטלטל ריקן - אינו מיטלטל מלא, שאם יטלטלנו מלא - ישבר
- ^ שאמרתי שיהא טהור
- ^ ראוי לטומאה
- ^ שסילוקו לשבת הבאה חם כיום סידורו
- ^ שיהא חם ביום הלקחו מעל השלחן
- ^ דמקבל טומאה, ואפילו הוא עשוי לנחת
- ^ משום ציפויו, שהוא מתכת, דכלי מתכת לא איתקש לשק
- ^ דבתר ציפוי אזלינן
- ^ כסא המתקפל ומכוסה עור
- ^ דשוב הוי ככלי אבנים, שאין מקבלין טומאה
- ^ מן הפחיתה או מן החיפוי
- ^ שעדיין ראוי למלאכתו ראשונה
- ^ צריך אף הנחת חתיכות לחם ובשר, ואי לא - לאו שלחן הוא, אלמא: ציפויו מבטלו אפילו להקל, וכל שכן להחמיר
- ^ הך דקתני ציפויו מבטלו
- ^ אלא בעצי אכסלגים, שאינו חשוב כל כך
- ^ שאינו מחוזק במסמרים יפה, ותאמר דההוא דמקדש לאו עומד הוא
- ^ לבזבזין = שפה לשלחן סביב