קטגוריה:שמואל א יז מד

• לדף התרגום על כל הפרק •

גוליית מכיר בחולשתו כאשר דוד רחוק ממנו. הוא עדיין לא מבין שדוד יפגע בו מרחוק.
הוא מזמין, בגאווה, את דוד להתקרב, להלחם, ולמות בחוסר כבוד.

כל זה מזכיר את המקרה של יהונתן שעמד מול מצב פלישתים ואמר: "לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה" (שמואל א יד ו), "וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ, וְעָלִינוּ, כִּי נְתָנָם יְהוָה בְּיָדֵנוּ"(שמואל א יד י). כך גם עכשו גוליית מזמין את דוד "לְכָה אֵלַי", וגם את הערל הזה אלוהים יתן ביד בני ישראל.

גוליית שינה את דבריו הקודמים. עד עכשו הוא רק דיבר על "לְהִלָּחֵם אִתִּי ... וְהִכִּיתִיו" (שמואל א יז ט).
לא דובר על הריגה או בזיון המת.
גוליית שינה את התנאים, וכך אישר גם לדוד לשנות את התנאים, ולעשות לו כאשר רצה לעשות לדוד.

גוליית טען שאלוהיו חזק מאלוהי ישראל, הן הוא חזק מכל בני ישראל ויש לו ציוד צבאי טוב יותר. גוליית הזמין את בני ישראל לעזוב את אלוהים, להפסיק להיות עבדים לשאול ולהצטרף לפלישתים.
אמנם הפלישתים היו חזקים בכוחם, אבל העובדה שחייל מבוגר וחזק יוצא להרוג נער הבא נגדו עם מקל, מראה שהם ואלוהיהם היו חסרי מוסר.
בני ישראל ראו שאלוהי הפלישתים אינם ראויים להיות אלוהים, ואין סיבה להפוך לפלישתים.