שבת כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלאתויי ציצית ציצית בהדיא כתיב (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וכתיב (דברים כב, יב) גדילים תעשה לך סד"א כדרבא דרבא רמי כתיב (במדבר טו, לח) הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים יחדיו הא כיצד בצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן גשאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ס"ד כדרבא קמ"ל אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי לתנא דבי רבי ישמעאל מאי שנא לענין טומאה דמרבי שאר בגדים דכתיב או בגד הכא נמי לימא לרבות שאר בגדים מאשר תכסה בה ההוא דלאתויי כסות סומא הוא דאתא דתניא וראיתם אותו הפרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה אצל אחרים ואימא לרבות שאר בגדים מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים קאי בצמר ופשתים מרבה שאר בגדים:
אמר אביי רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד רשב"א הא דאמרן סומכוס דתניא סומכוס אומר וסיככה בטווי פסולה מפני שמטמאה בנגעים כמאן כי האי תנא דתנן זשתי וערב מטמא בנגעים מיד דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר השתי משישלה והערב מיד והאוני' של פשתן משיתלבנו:
מתניתין חכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן טוכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן:
גמ' מנלן דפשתן איקרי עץ אמר מר זוטרא דאמר קרא (יהושע ב, ו) והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ:
והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן:
מנלן אמר רבי אלעזר גמר אהל אהל
רש"י
עריכה
לאתויי ציצית - דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים:
גדילים תעשה לך - לאלו:
סד"א כדרבא - כלומר סד"א דלא דרשינן הני סמוכין לענין טלית למימר דטלית צמר ופשתים תעשה ציצית ולא לשאר טלית אלא לענין ציצית תדרשיה גדילים תעשה לך מצמר ופשתים ולא משאר מינין כדדריש ליה רבא:
כתיב הכנף מין כנף - דהאי כנף קרא יתירא הוא דהא כתיב על כנפי בגדיהם והוה ליה למכתב ונתנו על הציצית פתיל תכלת:
מין כנף - מין הטלית יהא הציצית דהכי משמע ציצית של כנף תהא ואם של משי הוא ציצית של משי פוטר בה:
וכתיב צמר ופשתים - גדילים תעשה לך דמשמע נמי מהן תעשה:
סד"א כדרבא - דאמר דהכנף אתא לאשמועינן דלא תדרוש סמוכין למיפטר שאר בגדים דודאי מיחייב מיהא בציצית דמינן קמ"ל אף כל דלא תדרוש הכנף הכי אלא אורחיה דקרא הוא ולאשמעינן דמצות ציצית בשני מיני צבע שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן דהיינו מין כנף דסתמיה לבן:
מאי שנא כו' - אליבא דרב נחמן קבעי לה דאמר אף כל לאתויי ציצית:
אשר תכסה - ריבויא דקרא הוא:
לכסות לילה - כסות המיוחד ללילות דלא ניחייב:
שישנה בראייה אצל אחרים - וקרינן ביה וראיתם לאחרים ביום ולא אתי אשר תכסה ומפיק וראיתם:
שאינה בראייה - ואי מרבינן לה מאשר תכסה קא עקרת ליה וראיתם:
ואימא לרבות שאר בגדים - ולא כסות סומא:
קאי בצמר ופשתים - כדאמר דסמך צמר ופשתים לגדילים מרבה כסות סומא דצמר ופשתים:
מרבה שאר בגדים - בתמיה:
אמרו דבר אחד - דדבר המיטמא בנגעים אין מסככין ואע"ג דאינו מטמא בטומאת מגע:
הא דאמרן - חוץ מפשתן ולא קאמר חוץ מבגד פשתן משמע אע"ג דלאו בגד שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג אין מסככין הואיל ומטמו בנגעים ואע"ג דלא מטמא בשרצים:
סיככה בטווי - הואיל ומטמו בנגעים דכתיב או בשתי או בערב וה"ה נמי לאונין משיתלבנו והאי דנקט טווי לאשמעינן דטווי מטמא מיד דטווייתו הוא גמר מלאכתו ולא בעי שישלה:
כמאן - אמרה סומכוס להא כר' מאיר דאמר מטמא מיד שנטווה ל"א כמאן אמרה אביי להאי מילתא דההיא חוץ מפשתן פשתן דווקא קאמר אע"ג דלאו בגד ועל כרחיך אפי' אונין במשמע אלמא אונין מיטמא בנגעים:
כי האי תנא - כר' יהודה:
משישלה - שיהיו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו בה ללבנו:
משיתלבנו - בתנור:
מתני' אין מדליקין בו - לעשות פתילה מקנבוס ובגד קנבוס מצמר גפן:
אינו מטמא טומאת אוהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:
אלא פשתן - שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא: גמ'
תוספות
עריכהלמדרש סמוכין להתיר כלאים בציצית וי"ל דהיינו עד דלא ידע דשעטנז לאפנויי אבל במסקנא דאמר לרבנן שעטנז לאפנויי הכי נמי לתנא דבי ר' ישמעאל וצמר ופשתים לגופייהו אתו הלכך לא צריך אף כל לאתויי כלאים וא"ת לתנא דבי ר' ישמעאל צמר ופשתים גבי לבישה מ"מ ל"ל דמדכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך שמעינן דכל בגדים צמר ופשתים הן וי"ל דה"א דווקא העלאה אבל בלבישה כל תרי מיני אסירי והשתא ליכא למימר לתנא דבי ר' ישמעאל דתיתי שעטנז שעטנז מהעלאה כדאמר בריש סוגיא ביבמות (דף ד: ושם) דהא השתא איצטריך שעטנז לאפנויי למדרש סמוכין ולא מופנה למדרש מיניה גזירה שוה:
רב פפא אמרה. לא בעי למימר רב נחמן בר יצחק אמרה דאמר אף כל לאתויי ציצית דאין לטעות ולהחליף דברי רבא לרב נחמן אלא ברב פפא שהיה תלמידו ומלך אחריו וכשהיה אומר דבר לא היו יודעים אם מדעתו אמרה או למדה לפני רבו:
סד"א כי דוקיא דרבא. ל"ג כי דוקיא דהא מגוף מילתא דרבא הוא דמפיק ובריש יבמות (ג"ז שם) הוא דגרס לה ונראה אע"ג דבפרק התכלת (מנחות ד' לט: ושם) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית קיי"ל כרבא דבתראה הוא וחייב בציצית מדאורייתא:
מסתברא קאי בצמר ופשתים כו'. לא שייך למיפרך אדרבה קאי ברואין מרבה רואין קאי ברואין מרבה סומין דהא עיקר המצוה היא בטלית ולא באדם שאם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור מן הציצית:
רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. וא"ת דר"ש בן אלעזר קאמר מסככין בו חוץ מן הפשתן משמע אפי' לא נטוה וכדאמרינן נמי בפ"ק דסוכה (דף יב: ושם) סיככה באניצי פשתן פסולה ומשמע התם דהיינו דייק ונפיץ אע"ג דלא נטוה וסומכוס קאמר דדוקא בטווי פסולה וי"ל דלרשב"א קאסר מדרבנן וסבר בדדייק ונפיץ לפי שהוא קרוב לטווי וטווי הוא דאסור מן התורה הואיל דמטמא בנגעים והיינו אמרו דבר אחד דהא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה היינו דבר תורה מדאמר מפני שמטמא בנגעים דמדרבנן אין סברא לאוסרו אי מדאורייתא שרי לסכך בטומאת נגעים גזירה משום טומאת מת וכיון דבטווי אסור מדאוריית' א"כ באניצי פשתן יאסור מדרבנן מפני שהוא קרוב לטווי כדפרישית:
אונין של פשתן. פי' בקונטרס שלא נטוה ודחק לפרש כן מפני דכבר תנא שתי וערב וקשה לריב"א דמנלן לטמאותו בנגעים הא שתי וערב כתיב ונראה לר"י דאונין היינו מטוה וכן פי' בערוך ושתי וערב דקאמר היינו צמר לפי שבצמר ניכר בין שתי לערב דהשתי הוא מן הלשונות של צמר הגדול וטווי כלאחר יד ולא כמו שטווים הערב ודרך היה לשולקו אע"פ שעכשיו אין רגילין ואונין של פשתן שהוא הטווי לא הוזכר לא שתי ולא ערב לפי שלא ניכר איזה של שתי ואיזה של ערב כדאמר בפ"ק דמס' ע"ז (ד' יז:) אייתו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא איתרחיש ליה ניסא אתא זיבורא (למיתב) על דערבא כו' אלמא לא מינכר בפשתן:
כל היוצא מן העץ אין מדליקין. פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס וצמר גפן ואין נראה לר"ת דא"כ יהא אסור להדליק בו ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן וגם טוב מאד לפתילה ואור"י ודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים כו' ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דאיקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ הדעת למ"ד חטה היתה וקרי לה עץ אע"פ שאינה עץ ועוד דאמר בכיצד מברכין (ברכות דף מ: ושם) כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ופשתן וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא היינו הזרע לא הדר אילנא ומפיק הלכך לאו יוצא מן העץ נינהו:
ואין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. והא דאמר לעיל בפ"ק (דף יז.) ועל עצמן בכל שהן משמע דכל הכלים נעשה אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקע אע"ג שמתחילה היה בגד כיון שחיברו לאהל בטלו מתורת בגד ואין מיטמא אלא פשתן אע"פ שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל כו' וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצין סדינין של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינן מטמאים ורשב"א פירש במשניות בע"א:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ב (עריכה)
עד א מיי' פ"ג מהל' ציצית הלכה א', סמ"ג עשין כו, טור ושו"ע או"ח סי' ט' סעיף א':
עה ב מיי' פ"ג מהל' ציצית הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' ט' סעיף ב':
עו ג מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ט' סעיף ג':
עז ד ה מיי' פ"ג מהל' ציצית הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' י"ז סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' י"ח סעיף א':
עח ו מיי' פ"ה מהל' סוכה הלכה ד', סמג עשין מג, טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ט סעיף ד':
עט ז מיי' פי"ג מהל' טומאת צרעת הלכה ח':
פ ח מיי' פ"ה מהל' שבת הלכה ה', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ב (עריכה)
ואמרינן אינן מטמא בג' על ג' אלא צמר ופשתים והאי דתני דמיטמאין בנגעים שאר בגדי' בשלשה על שלשה. אמרנו בתחלת הפרק השיראין והכלך והסיריקין חייבין בציצית. ואמרינן בתחלת יבמות אמר רחמנא עביד ציצית פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא. וממאי דתכלת עמרא הוא ואמרינן מדשש כיתנא דכתיב שש ברקמה ממצרים כו'. כמו שנתפרש ביומא. מדשש כיתנא תכלת עמרא הוא שמעינן מינא דעמרא הוא דמיקריא פתיל תכלת הילכך ליכא ציצית אלא עמרא.
תנינא שתי וערב מטמאין בנגעים מיד דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר השתי משישלה והערב מיד. והאונין של פשתן משיתלבנו:
מתני' כל היוצא מן העץ אין מדליקין:
בו אלא פשתן [כו':
גמרא מנלן דפשתן] איקרי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ:
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ב (עריכה)
הא דאמרינן רשב"א וסומכוס אמר דבר א'. נראה שפרש"י ז"ל מפרש מפני שהן פוסלין לסוכה כל שמטמא בנגעים אע"פ שאינו מטמא בשרצים, וק"ל א"כ אפילו נמי פליגי רבנן עלייהו לקולא פליגי עלייהו והא אמרינן במס' סוכה בהוצני פשתן פסולה באניצי פשתן כשרה בהושני איני יודע, ומפרשינן בגמרא דלא פשיטא להו להכשיר אלא לא תרי ולא דייק ולא נפיץ אבל תרי וכ"ש דייק ולא נפיץ ואע"פ שאינו טווי ולא ראו ליטמא בנגעים כלל אלא נ"ל דלרשב"א מסככין בטווי דשאר מינין ולאביי אפילו בשלשה על שלשה קאמרינן הכא ר"ש דבעי ממש ראוי להטמא לגבי סוכה וסומכוס אמרו דבר א' דאלו רבנן כיון שהתחילו בו לתקנו לטווי כגון דתרי א"נ תרי ודייק ואפילו בשאר מינין אין מסככין דלאו פסולת גורן ויקב הוא אי נמי מדרבנן וההוא תפתר כרבנן:
הא דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן פירש"י ז"ל כגון קנבוס ולמעלה כתב קנבוס וצמר גפן, ובצמר גפן ק"ל דיוצא מן הפרי הוא ולאו בכלל יוצא מן העץ הוא דתרי גוונא נינהו יוצא מן העץ לחוד ומן הפרי לחוד כמוכח לעיל בשמנים ועוד אין לך פתילה מושכת בשמנים כצמר גפן, ובין בקנבוס ובין בצ"ג קשה לי הא דאמרינן לעיל ולא בלכש דהוא עמרניתא דאזרא ומשמע דוקא בלכש אבל בעמרניתא אחריתא מדליקין אלא משמע שאין יוצא מן העץ אלא דבר שכותשין עצו ועושה פתילה כגון קנבוס וצמר גפן עצו לחוד וצמר שלו נתלש ממנו כן נראה לי, ורבינו תם ז"ל פי' דקנבוס דצמר גפן לאו יוצאין מן העץ אלא מיני זרעים הם כדאמרינן במס' מנחות לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי וה"נ מוכח בפרק כיצד מברכין דאמרינן כל היכי דאי שקלת ליה לפרחא הדר אילנא ומפיק גוזא בפה"ע ואין כן בקנבוס ובצ"ג ובמיני זרעים יש שמדליקין אלא פשתן הוצרך להתיר מפני שקראו הכתוב עץ ותטמנם בפשתי העץ (יהושע ב'):
הא דקתני אינו מטמא טומאת אהלין. בשעשה ממנו אהל וחברו בקרקע דהו"ל כבית הא במטלטלין כל המאהילין מטמאין והכי מוכח בכמה מקומות:
אתיא אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן. פי' כל מה שבמשכן נקרא אהל קרוי אהל ליטמא טומאת אהל ואשכחן פשתן דאקרי אהל כדכתיב משכן אהל מועד מכאן שהפשתן מטמא טומאת אוכלין אבל מהאי קרא גופיה דויפרוש את האהל ללא גמר לפשתן דהאי אהל של יריעות עזים הוא ואיהו נמי מיטמא כדאמרינן לקמן ומה נוצה של עיזים והיינו נמי דאקשינן אי מה להלן קרשים כלומר מה מצינו במשכן שהקרשים קרוים משכן וכל שנקרא משכן נקרא אהל כדכתיב משכן אהל נימא אף לענין טומאת אוכלין יהיו אהל ויטמא טומאת אהלים, ואין לשון זה מחוור ולא נכון כלל אלא י"ל מדכתיב ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו' קא מסדר ליה אדנים קרשים ובריחים ועמודים ולמעלה מהם יריעות דשש היה פורש עליהן שהן קרוין משכן והיה לו לכתוב ויפרוש את המשכן וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן, מ"ה אר"א דהאי קרא בפרשת יריעות דשש מיירי ומקרא מסורס הוא וה"ק ויפרוש את האהל ויפרוש על המשכן כלומר פרש האהל דהוא משכן כלומר יריעות דשש ופי' עליהן אהל אחר יריעות ועזים, והא דמייתי לה ממשכן אהל מועד משום דמשמע משכן של אהל דהוא יריעות ועזים כדכתיב לאהל על המשכן כן נ"ל:
אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים למאי הלכתא. פירש"י ז"ל דמאי דהוה הוה ולא מחוור לי דהא אמרינן מאי הוה עלה דתחש ורב יוסף נפק מיניה למילף דתחש בהמה טהורה היה ואפשר דאי לאו להלכותיו איתמר לא הול"ל לא הוכשרו אלא הול"ל בהדיא תחש שהיה בימי משה בריה טהורה הוא:
והא דאקשינן תפילין בהדיא כתיב בהו. ק"ל דלמא היא גופא אתי רב יוסף לאשמועינן טעמא דבתפילין וספר תורה מתנא תנא בהדיא אין כותבים על עור בהמה טמאה וכו' וטעמא משום תורת ה' בפיך ונ"ל דרב יוסף מן תחש גמיר ומיניה קאמר לא מצינו שהוכשרו למלאכת שמים דהוא מלאכת המשכן אלא עור בהמה טהורה בלבד ומ"ה אקשינן הני בהדיא כתיבי ולא מתחש אתו והא דקאמרינן בתר הכי מאי הוה עלה דתחש בעיא בתר פשטא הוא וכיוצא בה לקמן בפ' במה בהמה יוצאה ואחרות בתלמוד ומסקינן לרצועות דתשמישין נינהו ואינו גוף קדושה ולא אתי מתורת ה' בפיך ואע"פ שאין הלכה דהא גמירי שחורות ולא טהורות אלא מתחש דהוא משמש לקדש גמרינן ומיהו בהא דאמרן אלא לרצועותיהן ק"ל והא יו"ד ודל"ת של תפילין הלמ"מ וכיון שהשם כתוב ברצועות מותר בפיך בעי כדבעינן משום שי"ן של תפילין ואפשר דמרצועות דיד קאמר ועיקר קשר של תפילין קשר של ראש שיש בו רובו של שם כדאמרינן וראית את אחורי מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין ואמרינן נמי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש לפי שרובו של שם כתוב ברצועותיהן מבחוץ וצ"ע וא"ל שי"ן דהוא כתובה קיימת הוי כתורת ה', ד' ויו"ד דקשרים הן, לא:
אמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר. כך נמצאת הגי' בספרים שלנו וק"ל דהא ר"י דבר שאינו מתכוין אסור ליה בכ"מ גבי בכור שאחזו דם אין מקיזין לו דם ואע"פ שהוא כגדולים דלא אפשר ותנן נמי כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שכובשת קתני כל וקתני כלים דומיא דעגלה שהיא גדולה וטעמא שכובשת הא בעושין חריץ אסור ובמקצת נוסחאות מצאו מחלוקות בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור ומפרשי ליה משום דה"ל פסיק רישיה ולא ימות ומיהו התם בי"ט אוקי מתני' דקתני גבי עגלה ואינה נגררת אלא ע"ג כלים דלא כר"ש ולא קאמר דפסיק רישיה ולא ימות הוא, וי"ל עגלה של קטן כלי קטן מקריא א"נ התם משום דזמנין שכובשת אבל ממה שהשמיטה רבינו והגאונים לא כתבוה נראה שאין הגירסא כן:
הא דאמרינן במאי בחולה שיש בו סכנה מותר מבעי ליה. פירש"י ז"ל דה"ה לשאר פטורי דמתני' ויש לפרש שיודע היה שבגוים ולסטים ורוח רעה יש בהם סכנה שכן דרכן לעולם וספיקן נמי מתירין ולא הוה קשיא ליה בהו למיתני מותר משום דקס"ד דמשום חולה תני בשארא פטור ומ"ה קשיא ליה אי בחולה שיש בו סכנה בכולן היה בו לשנות מותר אי בחולה שאין בו סכנה לא הו"ל למתינייא בהדי שארא והו"ל למיתניא בהא חייב ובשארא מותר:
הא דאמרינן בהגדה הלכות הקדש תרומה ומעשרות הן הן גופי תורה פירש"י ז"ל הקדש מסור לכל אדם להקדש ואין חוששין במטלטלין שלהן שמא הקדישום וכן בתרומה נאמנין לומר הפרישו תרומה ומעשרות ואע"ג דתיקון רבנן דמאי מ"מ תורה האמינתם, ורבותי פירשו הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקודש שע"ה נאמן עליו, וק"ל אי מדרבנן קאמר לא הול"ל תרומות ומעשרות דרבנו לא האמינוהו אלו דברי רש"י ז"ל אבל בירושלמי מצאתי כך רשב"ג אומר הלכות הקדש חטאת וההכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לע"ה הלכות הקדש דתנינן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן חטאות דתנינן הכל נאמנין על החטאות ההכשרות דתנינן ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורין הן:
הא דתנינן עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. פירש"י ז"ל דהני תרתי שייכי למימר בלשון שאלה שכבר עשו אבל בנר לא שייך למימר בזה הדלקתם דדבר הנראה לעין וקא חזי אי אדליק אי לא אדליק ובירושלמי גרסינן הכי לא צירכא דלא הדליקו את הנר עשרתם ערבתם אמר רבי חני בר אדי שאני מחמיר עלה בקלה אף הוא מחמיר על עצמו בתמורה פי' ומ"ה מקדים עשרתם ערבתם:
אמר רבא א"ל שנים צא וערב עלינו. פירש"י ז"ל עירובי תחומין, וקשה לי והא אמרן דספק חשיכה וס' אינה חשיכה אין מערבין עירובי תחומין ואפשר שאין מערבין אבל אם עירב עירובו עירוב ור"ח ז"ל פי' בעירובי חצרות וכן עיקר והא קמ"ל שאע"פ ששנים אמרו לא' לערב לא אמרינן ממ"נ ואע"ג דדמיא למאי דאמרינן בעלמא בבאין לישאל בבת אחת שניהן טמאין הכא בין השמשות ספיקא הוא ועירובין דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ואל אמרינן בכה"ג ממ"נ:
ה"ג ר"ח ור"י אלפסי ז"ל וכ"כ במקצת נסחי מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י גזירה שמא ירתיח. פי' לפי שהוא מניח קדרתו שאינה רותחת כ"כ והוא מוציאה מרותחת הרבה אף היא בא ומרתיחה לכתחלה ועוד דכיון שהוא מטמין בדבר המוסיף אלמא ברותחת ניחא ליה וזמנין דפסק רתיחתה ומרתח לה איהו, ואקשינן א"ה בה"ש כלומר בה"ש דמתני' בדבר שאינו מוסיף ליתסר דכיון דשהה עד הערב ומטמין ברותח ניחא ליה לאורתא ודילמא נמי מצטריך ומרתח לה, ופריק סתם קדרות בה"ש רותחות הן ולא תפסוק רתיחתן בשעה קלה, ואי למחר בעי לה הא לא איכפת ליה ברותחת כיון דמטמין בדבר שאינו מוסיף לצורך מחר ודבר שאינו מוסיף גזירה משום רמץ שאף הוא אינו מוסיף הבל משום דהו"ל כקטומה ופחות ממנה לפי שהם גחלים עוממות מוטמנות בתוף האפר וא"ה אסור משום גזירה דלמא אתי לחתויי בגחלים כ"פ הראב"ד ז"ל וכן רב אלפסי ז"ל בהילכותיו שזה שתמצא בשאר ספרים אין טומנים בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזירה שמא ירתיח, אל תסמוך עליו לפי שהוא שבוש גדול לפי שדבר שאינו מוסיף אינו מרתיח וא"כ איך נגזור עליו, אבל ראיתי מי שכתב פי' השמועה לפי גרסתו גזירה שמא ירתיח מאליו ויצטרך לגלות עד שתנוח רתיחתה ויחזיר ויטמין בשבת ואקשינן א"ה בה"ש ליגזור כלומר שלא יטמין בה"ש בדבר המוסיף הבל לצורך מחר ופריק כבר הם מרותחות והוא לא יטמין עד שיגלה אותן ויוציא זוהמתן מהן ואין לחוש ומותר, וזה חידשו שאין הדעת מקבלו שיהא מבע"י אסורה ובה"ש מותר ודברי רבינו הגדול ז"ל סתומין אבל מטין לזה הדעת, שוב מצאתי בירושלמי בריש במה טומנין בלשון הזה לפי שהדברים הללו רותחין ומרותחין והוא נוטלן והן חשין לתוך ידו והוא מחזירן והן מוסיפין רותחת לפיכך אסור לטמון בהן ע"כ וזה מפורש כדבריו וא"ת ואם מגלה נמי וחוזר וטומן בשבת מה איסור יש אם צריך וזה משמע לקמן בטומן בשבת מגלה ונוטל וחוזר ומטמין בשבת, התם בדבר שאינו מוסיף וכיון שנטלן מבע,י כבר הסיח דעתו מאותו בישול אלא שיהא משומר היכלך נוטל ומחזיר אבל בדבר המוסיף אם מגלה ומרתיח וחוזר ומטמין כתחלת הטמנה הוא ואיכא גזירה דחתוי גחלים ומגיס, אבל זה שאמרנו בגמ' דילן א"ה בה"ש נמי נגזר דהיינו בה"ש דשריא במתני' בדבר שאינו מוסיף, לפי שבזה נמי יש לחוש מתוך שהוא מסלק קדירה מעל גבי כירה עם חשיכה והיא רותחת ומטמין שמא תרתיח ויצטרך לגלותה וחוזר ומטמין לכתחילה בשבת דהא לא הות טמונה בשבת כלל, ופריק כבר הם מרותחות ויוצאות זוהמתן מבע"י ואין חוששין שמא בזמן מועט ירתיח ויצטרך ליטלן שהרי דבר שאינו מוסיף אין חוזר ומרתיח ומ"מ גזירה שמא יטמין ברמץ לדבר שאינו מוסיף קשה דרמץ ודאי מוסיף דכל שמחמם את הצונן נקרא מוסיף:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ב (עריכה)
הא דאמרינן: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד: קשיא לן דהא רבי שמעון בן אלעזר כל היוצא מן העץ מסככין בו חוץ מפשתן קאמר, דמשמע בכל ענין ואפילו לא נטוה [אין] מסככין בו, וסומכוס לא פסיל אלא בטווי דוקא. ותירצו בתוס' דפשתן משמע דדייק ונפיץ, וקסבר רבי שמעון בן אלעזר דאע"ג דאינו טווי פסול לסכך, וטעמא דידיה משום דכיון דאילו נטוה מטמא בנגעים ופסול דבר תורה השתא דקרוב לטויה פסול מדבריהם, והיינו כסומכוס, דכיון דאמר סומכוס סככה בטווי פסולה מפני שמטמאה בנגעים משמע דפסולה דאורייתא קאמר, וכיון דסבר ליה דבטווי פסולה דאורייתא ודאי פסיל לה כשאינו טווי מדרבנן מפני שהוא קרוב לטויה, הלכך תרווייהו אמרו דבר אחד, דרבי שמעון מדפסיל בדייק ונפיץ בודאי סבירא ליה דבטווי מטמא בנגעים כסומכוס, וסומכוס נמי דמפסיל נמי בטווי דבר תורה בדייק ונפיץ פסיל מדרבנן כיון דקרוב לטויה.
אלא דאכתי קשיא לי ומנא להו דפשתן דרבי שמעון בן אלעזר היינו דייק ונפיץ, דלמא דלא דייק ונפיץ אי נמי דייק ולא נפיץ. ושמא משום דקתני כל היוצא מן העץ, משמע שכבר הופרש ויצא מן העץ לגמרי דהיינו דייק ונפיץ.
ומכל מקום עדיין קשה דהכא משמע לפי פירושם דדוקא רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס פסלי לה, הא רבנן פליגי עלייהו ומכשרי ליה, ואילו בסוכה (יב, ב) אמרינן באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה והושני פשתן איני יודע, ומפרשי בגמ' דלא פשיטא להו להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק ולא נפיץ, אבל תרי וכל שכן דדייק ולא נפיץ פסולה, ואף על פי שאינו ראוי ליטמא בנגעים כלל.
ויש מפרשים דאדרבא רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד להקל, דדוקא הראוי לטמא בנגעים בלבד אין מסככין בו הא שאר מינין אף על פי שהוא טווי מסככין בו, אבל לרבנן אפילו אינו טווי דאין ראוי לקבל טומאה ואפילו תרי ולא דייק ואי נמי אפילו שאר מינין אין מסככין בהן, דלאו פסולת גורן ויקב נינהו, ואי נמי מדרבנן.
אונין של פשתן: פירש רש"י ז"ל: אונין פשתן שלא נטוה. ואינו מחוור, דמהיכא תיתי דליטמא אפילו בנגעים דהא לא כתיב אלא שתי וערב. ובערוך פירש שנטוה, ושתי וערב דקאמר הכא היינו של צמר משום דבצמר ניכר בין שתי לערב אבל בפשתן לא מינכר, וכדמשמע מדאמרינן בפרק קמא דע"ז (יז, ב) כשנתפס רבי אלעזר למינות אמרו לו אמאי קרו לך רבי אמר להו רבן של תרסיים אני, אייתיאו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא הי דערבא, אתרחיש ליה ניסא אתאי זיבורא איתיב אדערבא אתאי זיבורתא אותיב ליה אדשתיא, אלמא לא מינכר בפשתן, אבל בצמר מינכר שזה טווי כלפי היד וזה כלאחר היד, ודרך היה לשלקו אע"פ שאין רגילות עכשיו.
מתני': כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן: פירש רש"י ז"ל: כגון קנבוס וצמר גפן. ואינו מחוור, דהא אמרינן בריש פרקין (כא, א) פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מה טעם מפני שהאור מסכסכת בהן, ואילו צמר גפן אין לך פתילה שמושכת השמן ושהאור נדלקת בה יפה כמותה. ונראין דברי ר"ת ז"ל שפירש דקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו אלא מיני זרעים נינהו, כדאמרינן (מנחות טו, ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר מיני זרעים מדרבנן הוא דאסירי, ועוד דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ, א) כל היכא דאי שקלת ליה לפירא הדר אילנא ומפיק גוזא בורא פרי העץ אלמא קנבוס וצמר גפן דכי שקלת ליה לפירא לא הדר מפיק לאו עץ נינהו, ולא הוצרך תנא דמתניתין להתיר פשתן אלא מפני שקראו הכתוב עץ דכתיב (יהושע ב, ו) ותטמנם בפשתי העץ.
והא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) אמר רב שמואל בר רב יצחק כתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד, שיערו לומר אין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד. יש לפרש דדוקא למנורה קאמר, דבדידה כתיב להעלות נר תמיד. אלא דקשיא לי, דהא משמע בריש פרקין (כא, א) דלא אסרו למקדש אלא מה שאסרו בשבת, וטפי פשיטא להו בשבת ממקדש, וכדתני רמי בר חמא פתילות שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהם במקדש. ונראה לומר דההיא דירושלמי לא בא למעט אלא כל היוצא מן העץ כגון עמרניתא דארזא ודערבתא (לעיל כ, ב) דעלה קתני לה.
הא דאמרינן: כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן: יש מי שאומר דדוקא בשעושה ממנו אהל וחברו לקרקע דהוי ליה כבית, הא במטלטל כל המאהילין מטמאין. וקשיא לי, דהא ממשכן גמרינן ליה ומשכן מטלטל הוה, ובשמעתין קרשים כעין קרשי המשכן מטהרין ואינהו מטלטלין הוו ועל אדנים היו עומדים. ושמא אפילו מטלטל כיון שעשה ממנו אהל אינו מטמא דגמרינן לה בגזרה שוה וגזרת הכתוב הוא. וכן נראה מדברי רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה שכתבו בתוספות אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ואף על פי שמתחלה היה בגד כיון שיחדו לאהל בטלי ליה מתורת בגד. ואחר כך מצאתי בתוס' כלשון הראשון דכשחברו בקרקע קאמר.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן פי' המורה אין מדליקין בו לעשות פתילה מקנבוס מבגד קנבוס ובהלכתין דלעיל במילתי' דרשב"א דאמר בברייתא כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן פירש המורה כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן ואם כן נפסול בין קנבוס בין צמר גפן לפתילה ודבר זה לא יכון לעולם א"ו ל"ג אלא פשתן ברישא ובפסולי שמנים מיירי כדפרישית במה"ק ואיידי דתנא ברישא כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו תנא נמי סיפא כל היוצא מן העץ ואינו מטמא טומאת טומאת אהלים אלא פשתן ותנא במתני' כדתנא לעיל בברייתא דתני בדינא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי ובסיפא תני ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן ומ"ש בגמרות תרי מתני' ומפרש מנלן דפשתן מקרי עץ ארישא והדר כ' מתני' וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דמשמע דגרסי' פשתן בין ברישא בין בסיפא טעות הוא ולפי טעות המשנה נכתב כך בגמרות שאין צריך אלא מתני' אחד והאי מנלן דפשתן איקרי עץ אסיפא קאי ולא ארישא דברישא ליכא פשתן ובפסולי שמנים מיירי:
וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלי' אלא פשתון פי' דוקא טומאת אהלים מפני שהאהל חשוב כבית כמו שפירש המורה דהוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל בעצמו אבל אם הי' בגדים אע"פ שהן משאר מיני' מטמאין באהל המת אם האהילו על המת כדין כל הכלים כדילפי' לעיל גבי שרצים או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים ובמת כת' וכל בגד כ"ש דהוי ריבוי לכל בגד הילכך כל הבגדים אפילו מקנבס וצמר גפן ובגדי צמר וכל הכלים כלי מתכות וכלי עץ ועור מיטמאין באהל המת אך אם עשה מהם אהל שהוא מחובר בארץ כיתדות וחבלים שדינן כבית אינן מקבלין טומאה חוץ מאהל של פשתן ונוצה של עזים ועור דילפי' להו ממשכן. וכי ילפי' לקמן בהלכתן עור בהמה טמאה מנגעים ומשרצים שהן כלים לא לענין כלים ילפי' דגם במת נמי כתיב וכל כלי עור אלא הכי ילפי' מינייהו מה התם עשה הכתוב עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף במת נמי נעשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף במת נמי נעשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהור'. וכמו שעור הבהמ' טהור' מיטמ' אם עשה ממנו [אהל] כדילפי' ממשכן מעורות אילים הם ה"נ אם עשה אהל מעור בהמ' (טהורה) [טמאה] מטמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה