פני יהושע/שבת/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד בעריכה

במה מדליקין פרק שני

במשנה במה מדליקין ובמה אין מדליקין ופירש"י במה מדליקין לעשות פתילה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה הא דנקיט רש"י פתילות לחוד ושבק שמנים דקתני לה בהך מתני' גופיה בחד בבא ממש דמשמע דאין מדליקין דרישא אשמנים נמי קאי ואפשר משום דעיקר לשון הדלקה היינו בפתילה דבשמנים לחוד בלא פתילה לא שייך הדלקה משא"כ בפתילה לחוד שייך הדלקה ואפשר ג"כ דכוונת רש"י ליישב מה שדקדקו התוס' במה דפתח באין מדליקין ברישא ולא כסדר המשנה דקתני במה מדליקין ברישא וע"ז מפרש רש"י דלענין הפתילה קאי דבאמת לא אשכחן דנחית התנא לפרש כל הפתילות הכשרים להדליק משא"כ בשמנים אשכחן בסיפא דמתני' דפריש מדליקין בשמן שומשמין בשמן אגוזים כו' אפ"ה א"ש הא דנקיט ברישא במה מדליקין אע"ג דבפתילה קאי מ"מ כיון דהדלקת נר בשבת חובה שייך למיתני שפיר במה מדליקין ומכיון דמפרש פתילות הפסולות ממילא שמעינן דשאר פתילות כשרים ואגב אורחא קמ"ל דהדלקת נר בשבת חובה כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה בעמרניתא דאית ביה וא"ת הא מסיפא כו' וי"ל דאין למדין כו' עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב תירוץ אחר דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר היוצא ע"י כתישה כגון פשתן כו' ע"ש. ויש לתמוה על התוספות שלא פירשו כן שהרי כתבו התוספות לקמן במשנה דכל היוצא מן העץ דמותר להדליק בקנבוס וצמר גפן ואם כן משמע להדיא דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא מה שיוצא ע"י כתישה כגון פשתן משא"כ בצמר הגפן שגדל בתוכו דאע"ג דהתוס' לקמן לא כתבו בהאי לישנא אלא משום דזרע הוא נראה דהיינו דוקא קנבוס אבל צמר גפן משמע דהיינו משום שאינו יוצא ע"י כתישה ולפי שהקנבוס נעשית ע"י כתישה הוצרכו לפרש דאפילו הכי שרי משום גזירה הוא. נמצא דלפ"ז האי עמרניתא דאית ביה דהכא אי לאו דתנא לה לאיסורא מפני שהאור מסכסכת בהן הו"א דשרי כמו צמר גפן וצ"ע:


דף כא עמוד אעריכה

בגמ' בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים כו' מי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו. ויש לדקדק מ"ש דשביק אביי לפתילות ולא קמיבעיא ליה אלא אשמנים לחוד הול"ל פתילות ושמנים ועוד דאביי גופא הדר מותיב ליה לרבה מפתילות אשמנים ועוד כיון דאביי הוי ידע הך ברייתא א"כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה. ונ"ל ליישב דאביי שפיר הוי ידע דלענין פתילות אפילו בלא טעמא דגזרה יש לאסור דכיון דטעמא דפסול פתילות מפני שהאור מסכסכת בהן אפשר דלא מהני מה שנתערב במין אחר דאכתי האור מסכסך על ידי הפתילה הפסולה ובהכי פליגי רבנן ורבי שמעון בן גמליאל ומשום הכי לא קמיבעיא ליה אלא בשמנים שטעמן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה ומש"ה כיון שנתערב בו שמן כשר ממילא האור נמשך אחריו אלא דאכתי מיבעיא ליה אם יש לאסור משום גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו ובתר דפשיט ליה רבה אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין אלמא דפשיטא ליה לרבה טובא דשייך הך גזירה כמו שפירש"י ובהא שפיר קא מותיב אביי לרבה מהך ברייתא דפליגי רבנן ורשב"ג דנקטינן מיהא דרשב"ג מתיר אפילו בפתילות החמורים מן השמנים מטעמא דפרישית וממילא שמעינן נמי דרשב"ג לית ליה הך גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו א"כ לפ"ז מצינן למימר דרבנן נמי לית להו הך גזרה ומה שאסרו בפתילות היינו מפני שהאור מסכסכת בהן כדפרישית אם כן מקשה שפיר לרבה דפשיטא ליה האי טעמא דגזירה כנ"ל ועיין בסמוך ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' ודו"ק :

שם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת כו' ועיין מ"ש בזה בדף הקודם בספ"ק:

בתוס' בד"ה שמחת בית השואבה שאני תימא היכא שרי להדליק כו' ואמר בפ"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן עכ"ל. וקשיא לי על תמיהתם שהרי כתב רש"י ביומא ד' ס' דמה שמועלין בבגדי כהונה שבלו היינו דוקא בבגדי בוץ של כ"ג ביה"כ דאע"ג דקי"ל שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו אפ"ה גלי רחמנא בהנך בגדים דמועלין דכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה משא"כ בבגדי כהן הדיוט דלא שייך מעילה כלל בין קודם שבלו ובין לאחר שבלו קודם שבלו משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא שם בקידושין ולאחר שבלו משום שכבר נעשה מצותו ובבגדי כהן הדיוט לא כתיב והניחם שם. ולפ"ז לא מקשי התוס' הכא מידי דהא ע"כ הכא בשמעתין בבגדי כהן הדיוט איירי למאי דס"ד דשייך בהו כלאים ובבגדי בוץ הרי כשרים להדליק אפי' בשבת כדמשני הכא לא בבוץ ולעולם דאיירי בשאר בגדי כהן הדיוט גם כתונת ומכנסיים וא"כ לא שייך בהו מעילה ויש ליישב ע"פ מה שהעליתי בחידושי קידושין שם בלשון הגמרא בהא דקאמר ת"ש בגדי כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אע"ג דלא בלו שכתבתי שם דרש"י ביומא לא כתב כן אלא לענין דליהוי שני כתובים ע"ש באריכות:

בא"ד והא דאמר בוררת אשה חטין כו' ומיהו בירושלמי דייק מהכא כו' עכ"ל. ולענ"ד שפיר הוי מצי לפרש בוררת ממש אפ"ה אין בו מעילה דכיון שהותר להדליק באותן הפתילות דחשיב כצורך קרבן א"כ הרי כבר יצאו מקדושת בגדי כהונה דגלי בהו קרא דשייך מעילה אף לאחר שנעשה מצותו כדפרישית א"כ הרי כבר נתחללו ויצאו לחולין וקיי"ל אין מועל אחר מועל אפילו למ"ד במסכת מעילה דבכלי שרת יש מועל אחר מועל מ"מ כבר כתבתי בחידושי קידושין שם בכוונת חידושי הריטב"א דבגדי כהונה לא דמי לכלי שרת בהך מלתא כיון שאין מביא אחרים לידי קדושה ע"ש מילתא בטעמא. וליכא למימר דאפ"ה אין לפרש בוררת ממש דנהי דמעילה ליכא אכתי איסורא מיהא איכא כדאיתא בפסחים דף כ"ו דא"כ האיך כתבו דמדייק מינה בירושלמי דקול ומראה אין בהן משום מעילה ומש"ה בוררת ממש הא אכתי איסורא מיהא איכא דהא אהך מילתא גופא דקול ומראה וריח מסיק לה הש"ס התם בפסחים:

מיהו יש ליישב שיטת הירושלמי ע"פ מה דפרישית בסמוך דבלא"ה לא שייך מעילה לאחר שכבר נעשה מצותו אלא מגזרת הכתוב דחידוש הוא בבגדי כהונה וא"כ לאחר שיצאו מקדושת בגדי כהונה וניתנו להדליק בשמחת בית השואבה דחשיב כצורך קרבן מ"מ כבר יצאו מידי מעילה דאורייתא ולית ביה אלא איסורא מדרבנן וכיון דקול ומראה בלא"ה ליכא אלא איסורא דרבנן א"כ הו"ל תרתי מדרבנן מש"ה אשה בוררת לכתחלה כנ"ל ועיין מ"ש בזה שם בחידושי פסחים ודוק היטב:

בא"ד וקשה לר"י כו' דהוי ככרך דבר שמדליקין כו' ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעינייהו כו' ונראה לר"י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביעית כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דוחק מאוד דהא בעיקר האבעיא לענין שמנים קאמר מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא אלמא דאפילו ע"י תערובת כל שהוא פשיטא ליה דיש להתיר אי לאו טעמא דגזרה. מיהו למאי דפרישית בלשון הגמרא לחלק בין שמנים לפתילות דלענין פתילה אסרו רבנן אף בכרך דבר שמדליקין אפילו בלא טעמא דגזרה אלא מפני שהאור מסכסכת ע"י פתילה הפסולה א"כ אין מקום לקושיית התוספת דהא האי טעמא שייך אפילו במקדש ואדרבא במקדש יש לעשות יותר מצוה מן המובחר לענין שלא יסכסך האור כלל ויש ליקח פתילה יפה דאין עניות במקום עשירות משא"כ בשבת דזימנין שאין לו שמן אחר אפ"ה אסור כנ"ל. ובעיקר קושיית ר"י שהביאו התוספת על לשון התרצן אע"ג דעיקר הקושיא שייך על לשון המקשן נראה לי משום דמעיקרא הוי ס"ד דהאי מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהן שהיו מדליקין בהם לאו דוקא לשמחת בית השואבה לחוד איירי אלא כ"ש להדלקת מנורה ממש דשייך בהו טפי לב ב"ד מתנה כדי שישארו הבגדי כהונה שבלו בקדושתן להדלקת המנורה דקיי"ל מעלין בקדש. וא"כ לפ"ז תו לא שייך קושיית ר"י דכיון דבהדלקת מנורה כתיב להעלות נר תמיד ודרשינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא ע"י דבר אחר וא"כ איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שלא יעשה כלל מדבר שהאור מסכסכת בהן אפילו ע"י תערובת דאכתי ע"י דבר אחר קרינא ביה משא"כ בשבת דעיקר טעמא דפתילות פסולות אינו אלא משום גזרה דרבנן שמא יטה מש"ה הוי שרי ע"י תערובת אי לאו משום גזרה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מבגדי כהונה משא"כ השתא בדברי התרצן דמשני שמחת בית השואבה שאני אלמא דלא איירי מתני' דמכנסי הכהנים אלא בשמחת בית השואבה לחוד א"כ מקשה הר"י שפיר דבלא"ה לא שייך חששא דפתילות פסולות כלל כיון דהוי ע"י תערובת והוי ליה ככרך דבר כו' כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת. וקשיא לי תינח כולהו שמנים ופתילות דאסירי בשבת משום שמא יטה לפי שאין דולקין יפה שייך לאסרן בחנוכה אף בחול כיון דס"ל כבתה זקוק לה אלא בשמן שריפה דלא מיתסר אלא משום שמצוה לבערו וחיישינן שמא יטה כדלקמן א"כ אין שום טעם לאסור בחנוכה. מיהו בירושלמי סוף מס' תרומות איתא להדיא דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה אלא דמסיק שם אם אין לו שמן של חולין מדליק בשמן שריפה וא"כ מבואר דהיכא שיש לו שאר שמנים של חולין אסור להדליק בשמן שריפה והשתא א"ש דהא כל הני שמנים ופתילות דאסר רב הונא ע"כ היינו היכא דיש לו שמן אחר דכיון דטעמא דידיה משום דכבתה זקוק לה ושמא יפשע כפירש"י וא"כ מילתא דפשיטא היא דהיכא שאין לו שמן אחר שמותר להדליק באלו ולא יהא ספקו חמור מודאי. אלא דלפ"ז לכאורה קשה להיפך לרב חסדא ואינך אמוראי דאמאי מדליקין בהן בחול משום דכבתה אין זקוק לה ואכתי תיקשי שמן שריפה איברא דלא קשה מידי דהא רב חסדא מפרש לקמן דשמן שריפה בשבת נמי שרי ומתני' מוקי לה בי"ט שחל בע"ש ומסקינן לקמן תניא כוותיה דר"ח וא"כ לא איירי הכא כלל משמן שריפה משא"כ לרב הונא לא מצינו לפרש כן דא"כ הוי מימרא דרבה לקמן דלא כמאן וכ"ש לקצת ספרים דגרסי בשמעתין אמר רבה מ"ט דרב הונא ולמאי דפרישית א"ש כנ"ל נכון:

אלא דאכתי טעמא דירושלמי לא ידענא ולפי פשט לשון הירושלמי משמע דאיירי בישראל שמדליק שלא ברשות כהן דאע"ג שהן של ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אפ"ה אסור בהנאה לישראל אלא כיון דמצות לאו להנות ניתנו וקי"ל דנר חנוכה אסור בהנאה מש"ה שרי בשאין לו שמן אחר וכן מצאתי בפירוש ספר לחם משנה על משניות והשתא א"ש טובא דלרב הונא דמותר להשתמש לאורה אסור להדליק בשמן שריפה ואע"ג דאכתי לכהן שרי אפ"ה לא פסיקא ליה ולהנך אמוראי דס"ל אסור להשתמש לאורה שרי. אלא דלכאורה היה נ"ל עוד טעם אחר דשמן שריפה אסור להביאו לבית הפסול או להפסידו וכיון דקי"ל מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו הרי מפסידו ומביאו לבית הפסול ואין להאריך יותר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דתני רמי בר חמא לעיל בסמוך פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין במקדש ולכאורה שמנים כדי נסבא דהא אין מדליקין במקדש אלא שמן זית בלבד ולפמ"ש א"ש דאתא למעוטי שמן שריפה דאין מדליקין במקדש דאפילו למ"ד טומאה הותרה בציבור ושרי להדליק בטומאה אפ"ה אסור להדליק שמן שריפה במקדש משום שמביאו לידי פסול שאסור בהנאה ולהשתמש לאורו כן נ"ל נכון. ועוד אבאר בזה לקמן בסוגיא דשמן שריפה ודוק היטיב:

אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ופירש"י דחיישינן דלמא פשע ולא מתקן לה. ולכאורה שפת יתר הוא דבפשיטות הו"מ לפרש טפי דחיישינן שמא ישכח מלתקן והנראה בזה דרש"י בא ליישב קושיית התוספות דמנ"ל דטעמא דר"ה בשבת משום דמותר להשתמש לאורה דלמא בשבת נמי משום דכבתה זקוק לה וכ"ש דאסור טפי כיון דבשבת אם כבתה אי אפשר לתקן וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דלכ"ע אם כבתה באונס וישכח מלתקן לית לן בה כיון דסתמא לא שכיח שיכבה דהא בשבת דעלמא נמי לא אסרינן להו משום האי חששא דשמא יכבה ויתבטל שלום בית אלא משום שמא יטה. ולפ"ז ע"כ דעיקר טעמא דר"ה דאוסר בחול היינו משום שמא יפשע מלתקן משום דאתי למיטעי וסבר דכבתה אין זקוק לה ובאמת זקוק לה וא"כ לא שייך האי טעמא בשבת כיון דא"א להדליק א"כ אם יכבה אנוס הוא וכיון דלא שכיח שיכבה ליכא למיחש ביה אע"כ דאיסורא דשבת משום דמותר להשתמש לאורה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ומותר להשתמש לאורה וא"ת מנ"ל לרבה כו' כבר כתבתי ליישב קושיא זו לפי שיטת רש"י. והנראה מזה דהתוספות לא נחתו לפרש כפירש"י דטעמא משום שמא יפשע אלא משום שמא ישכח והיינו דקשיא להו דכ"ש דבשבת יש לחוש טפי דע"כ לא ידליק אלא דלפ"ז לא משני התוס' שפיר דדייק מדקאמר בין בחול ובין בשבת ע"כ דבשבת איכא נמי טעמא אחרינא ולפ"ז ע"כ מפרשי למימרא דר"ה בדרך זו ואצ"ל זו וא"כ הו"מ למימר בפשיטות במימרא דר"ה בחד טעמא דכבתה זקוק לה ואפ"ה קאמר שפיר זו ואצ"ל זו דלא מיבעיא בשבת דאסור כיון דאם יכבה ע"כ דלא ידליק אלא אפילו בחול דאיכא תקנה להדליק אפ"ה אסור שמא ישכח לחזור ולהדליק ואפשר דעיקר כוונת התוס' בתירוצם דאכתי הו"ל למינקט סתמא אין מדליקין וממילא ידעינן דאסור בין בחול ובין בשבת אע"כ דקאמר ר"ה לישנא יתירא לאשמעינן אגב אורחא טעמא דמותר להשתמש לאורה ונפקא מיניה נמי טובא לר"ה לדינא דבחול אפילו לר"ה מותר מיהא להדליק בכל השמנים בשאין לו שמן אחר כדפרישית משא"כ בשבת דאסור נמי מטעמא דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה אם כן פשיטא דאסור בכל ענין אפילו כשאין לו שמן אחר ודו"ק :


דף כא עמוד בעריכה

תוספות בא"ד ומיהו רב דקאמר כו' דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה כו' עכ"ל. ואע"ג דרב הונא דקאמר בין בשבת לאשמעינן דמותר להשתמש לאורה כמ"ש התוספת א"כ משמע דמסברא הייתי אומר דאסור מ"מ לבתר דשמעינן מרב הונא ורב חסדא דמותר להשתמש לאורה מסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאפלוגי עליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד דר"ה ודאי איצטריך לאשמועינן דמותר להשתמש משום דלמאי דס"ל כבתה זקוק לה וודאי הייתי אומר מסברא דאסור להשתמש לאורה ומשום טעמא שכתב הרמב"ן והר"ן דמאן דאסור היינו כדאשכחן במנורה או משום טעמא אחרינא דסד"א דאסור דאיתקצאי למצותו לכל זמן שיעורו ואינו מצפה מתי יכבה נרו דכיון שצריך לחזור ולהדליקו וקמשמע לן רב הונא דאפ"ה מותר להשתמש לאורה כמו שאפרש בסמוך משא"כ לרב ורבי יוחנן דסבירא להו כבתה אין זקוק לה ולא בעינא דומיא דמנורה א"כ מהיכי תיתי הייתי אומר דאסור להשתמש לאורה וטעמא דאיתקצאי למצותו נמי לא שייך דכיון דכבתה אין זקוק לה הרי עומד ומצפה מתי יתכבה ולא איתקצאי כלל למצותו שאין עיקר מצותו אלא בשעת הדלקה ממש מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפ"ה אסור להשתמש לאורה והיינו מטעם שכתב רש"י ז"ל כדי שיהא ניכר שהוא נר מצוה כן נ"ל. ומהרש"א כתב בזה באריכות ע"ש ודו"ק:

בגמרא אמר רבי ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה. ולכאורה יש לדקדק דלפי פי' רש"י לעיל דטעמא דרב הונא דחייש שמא יפשע א"כ רב נמי מצי סבר דכבתה זקוק לה אלא דלא חייש לשמא יפשע אפ"ה מדייק רבי ירמיה שפיר מדקאמר רב מדליקין בין בשבת ולא חייש לשמא יכבה ותו לא מצי לאדלוקי אע"כ דקסבר כבתה אין זקוק לה והמעיין בדברי הרי"ף ז"ל יראה להדיא שנתכוון למה שכתבתי דכולה דיוקא דרבי ירמיה בתרתי טעמי היינו מהא דמדליקין בשבת לחוד:

בפרש"י בד"ה ואסור להשתמש לאורה שיהיה ניכר שהוא נר מצוה כו' עכ"ל. כבר כתבתי שהר"ן ז"ל כתב טעם אחר דאסור להשתמש לאורה כדאשכחן במנורה וכתבתי ג"כ מה שיש לדקדק בפירושו ובר מן דין קשיא לי אי ס"ד שיש סברא לומר דבעינן דומיא דמנורה א"כ מנ"ל לרבה לעיל לפרש טעמא דרב הונא משום דכבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ואמאי לא מפ' בפשיטות דטעמא דר"ה בפתילות ושמנים היינו משום דבעינן דומיא דמנורה שהיה אסור להדליק בכל מה שאין מדליקין בשבת כדתני רמי בר חמא לעיל אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא שאין שום סברא לומר דבעינן דומיא דמנורה מדלא תיקנו להדליק דווקא בשמן זית כמו שהיה במנורה ודברי הר"ן וסייעתו יש ליישב ואין כאן מקומו. והא דלא מפרש רש"י נמי דטעמא דאסור להשתמש לאורה היינו משום דאיתקצאי למצותו כדאשכחן בהדס של מצוה דאסור להריח בו משום דמריחו קדשו יתיישב ג"כ עפ"י מה שכתבתי בלשון התוספות דכיון דקי"ל דכבתה אין זקוק לה אין עיקר מצותו אלא בשעת הדלקה ממש ומכאן ואילך יושב ומצפה מתי תכבה ותו לא דמי להדס דאתקצאי לכל זמן מצותו (ועוד נראה דדוקא בהדס שייך טעמא דמריחו קדשו) והא דלא מפרש רש"י נמי דטעמא דאסור להשתמש לאורה היינו משום ביזוי מצוה נראה מדבריו דמשמע ליה דאפילו תשמיש קדושה דלא שייך ביזוי מצוה נמי אסור כמו שהכריחו הפוסקים דאי ס"ד תשמיש לקדושה שרי לא הוי שרי להדליק בשמנים ופתילות בשבת אכתי ניחוש שמא יטה להשתמש בהן בדברי קדושה. אמנם לע"ד אין זה מוכרח להקשות על שיטת הפוסקים דמתירין בתשמיש של קדושה דאיכא למימר דאפ"ה לא חיישינן שמא יטה דתשמיש של קדושה בחצר וברה"ר מילתא דלא שכיחא הוא וכ"ש לקרות בספר דקי"ל דאין קורין לאור הנר כנ"ל ודו"ק :

בגמרא תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד דקיימא לן נמי מצוה בו יותר מבשלוחו אלא דשאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית ועדיין צ"ע:

שם פליגי בה תרי אמוראי כו' עד מעלין בקדש ולא מורידין. ולכאורה אין אלו הטעמים מספיקין אלא לענין אי פוחת והולך עדיף או מוסיף והולך עדיף אך דאכתי בעיקר הדבר צריך טעם למה חילקו חכמים בין הפרקים ולא השוו מדותיהם שידליקו בכל הלילות בשוה או אחד אחד או שמנה שמנה. והנראה בזה דודאי כן הוא מעיקר התקנה אלא דטעמא דמהדרין מן המהדרין דכיון שבכל יום ויום נתרבה פרסום הניסא וחיבת המקום ביותר לכך ראוי לעשות הדור מצוה לפי ערך פירסום הנס והחיבה והיינו טעמא דמ"ד כנגד הימים היוצאין שהרי בלילה הראשונה לא נתפרסם הנס כי אם על אותה לילה בלבד כמ"ש בבית יוסף משא"כ בכל לילה בהתוסף הימים היה הנס יותר שהיה דולק והולך כל אותן הימים מש"ה ראוי להרבות בנרות כפי מספר אותן הימים. וטעמא דמ"ד פוחת והולך כנגד ימים הנכנסין היינו משום דודאי אם היה הנס ניכר בנרות המנורה היה ראוי להיות מוסיף והולך אלא דלפי האמת לא כך היה שהרי היה צריך להטיב הנרות בכל יום ולהסיר השמן והפתילה ישנה וליתן שמן ופתילה חדשה לצורך מחר כדאיתא במנחות דאפילו בנר שכבה קי"ל נדשן השמן ונדשן הפתילה. נמצא דלפ"ז שעיקר הנס לא נעשה אלא בפך שבלילה ראשונה לא הורק ממנו אלא חלק שמינית ומזה נתמלאו כל נרות המנורה וכיון שנשארו שבעה חלקים כאילו עדיין בפך היה ניכר ונרגש שיאריך זמן הנס עוד שבעה ימים מש"ה ראוי להדליק שמנה משא"כ בלילה שניה שכבר נחסרו שני חלקים וחסרון אינו ניכר כלל בפך אם נחסר ביום אחד או בשני ימים. אמנם לפי שנשאר עדיין ששה חלקים מלבד אותו הלילה מש"ה ראוי להדליק שבעה דרך כלל דמשום שהיה עיקר הנס בפך והפך בכל יום היה מתמעט והולך מש"ה ראוי לעשות הידור מצוה גם כן בענין זה דפוחת והולך. ולפ"ז יש לנו לומר דטעמא דמ"ד כנגד פרי החג נמי אין זה עיקר הטעם דמה ענין הדלקת הנרות שהוא משום פירסום הנס לפרי החג שהוא גזירת המקום אלא ודאי דטעמא דידיה נמי כדפרישית לפי שהפך היה מתמעט והולך אלא דאכתי אין זה מספיק לעשות הידור מצוה בענין זה דפוחת והולך כיון דהלכה פסוקה בכל מקום דמעלין בקודש ולא מורידין מש"ה איצטריך להדורי אטעמא דפרי החג דאשכחן מיהו בשום דוכתא דפוחת והולך כ"ש הכא דשייך לעשות כן לפי ענין הנס דהיה מתמעט והולך כן נ"ל נכון:

שם מאי חנוכה דת"ר כו' טמאו כל השמנים שבהיכל כו' ולא מצאו אלא פך אחד ונעשה בו נס (מהד"ב מהמחבר ז"ל וע"כ שלא היו יכולין להדליק בשמן אחר שחוץ להיכל או לעשות שמן חדש והיינו משום דכל ישראל היו טמאי מתים כמ"ש הב"י להדיא) ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קי"ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ"ד דחוייה בציבור ניחא הכא שפיר קצת משא"כ למ"ד הותרה בציבור דאפי' הדורי לא מהדרינן כדאיתא ביומא א"כ קשה טובא. תו קשיא לי דמכיון שטמאו כל השמנים ולא נשאר אלא פך אחד מהיכן היה להם השמן למנחות בכל אותן הימים. ומתוך כך היה נראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי במנחות היו יכולין לעשות משמן טמא מהאי טעמא גופא דקי"ל טומאה הותרה בצבור משא"כ לענין שמן למנורה אפשר דלא שייך לומר טומאה הותרה בצבור כיון דלאו עבודת מזבח היא וקי"ל נמי הדלקה לאו עבודה היא א"כ לא הוי אלא כמכשירי מצוה שאינו דוחה את הטומאה. אלא דאי אפשר לומר כן משום דבת"כ פרש' אמור דריש להדיא להעלות נר תמיד אפילו בשבת אפילו בטומאה וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא ובלא"ה מסוגיית הש"ס נמי מוכרח כן שהרי אם לא היה דוחה את הטומאה לא היה דוחה ג"כ את השבת ובכל דוכתי משמע שמדליקין את המנורה אפי' בשבת. ולפ"ז צ"ל דלענין מנחות לא הוצרך לנס דבקל היה יכולין למצוא שמן טהור לצורך מנחות כיון דלא בעינן שמן כתית כדדרשינן להדיא כתית למאור ולא כתית למנחות ודוקא לענין מנורה דכיון שהוא ע"י טורח גדול לא היו יכולין למצוא משום כך הוצרך לנס ואם כן הדרא קושיא קמייתא לדוכתא שהיו יכולין להדליק בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור כדפרישית. לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד שונאיהם שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל וגזרו כמה שמדיות ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם לכך נעשה להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה כן נ"ל נכון:


דף כב עמוד אעריכה

בגמ' בעו מיניה מרבי יהושע ב"ל מהו להסתפק מנויי סוכה כל ז' אמר להו הרי אסור להרצות כו' אמר ר"י מריה דאברהם תלי תניא כו'. נ"ל דריב"ל גופיה אפילו אי הוי שמיעא ליה הך ברייתא דסיככה כהלכתה אפ"ה ניחא ליה לאתויי מנר חנוכה דאי מברייתא לא הוי שמעינן אלא דאסור להסתפק מנויי סוכה כיון דבמסתפק איכא ביטול מצוה כמ"ש התו' משא"כ שאר הנאות שאין בהן ביטול מצוה הו"א דשרי משו"ה השיב ריב"ל לבעל האבעיא בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא להסתפק מנויי סוכה דאסור אלא אפילו שאר הנאות שאין בהן ביטול מצוה נמי אסור כדאשכחן בנר חנוכה מעשים בכל יום דאסור להרצות מעות כנגדן אע"ג שאין בזה ביטול מצוה והיינו ע"כ משום ביזוי מצוה וה"ה לנויי סוכה. מיהו רב יוסף דמתמה ואמר מריה דאברהם היינו משום דכיון דנר חנוכה גופיה לא ידעינן אלא מדם כדמסיק ליה ר"י אבוהון דכולהו דם והיינו משום ביזוי מצוה וא"כ ממילא דהך ברייתא דסיככה כהלכתה נמי טעמא משום ביזוי מצוה והא דקתני אסור להסתפק אורחא דמלתא נקיט ולעולם אפילו שאר הנאות אסירי ומש"ה קאמר שפיר תלי תניא בדלא תניא דממ"נ הוה ליה לאתויי או מברייתא דסיככה כהלכתה או מברייתא דושפך וכסה כן נראה לי:

ועי"ל דמהך ברייתא לא פסיקא ליה לריב"ל דאסור להסתפק משום דאיכא לאוקמי כר"י דאית ליה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות במוקצה מחמת איסור וא"כ ה"ה במוקצה מחמת מצוה משא"כ למאי דקי"ל כר"ש אפילו במוקצה מחמת איסור דחמיר לא אמרינן מיגו דאיתקצאי א"כ איכא למימר דכ"ש במוקצה מחמת מצוה לית ליה לר"ש מיגו דאיתקצאי וכדמשמע לכאורה מהא דמתיר ר"ש לקמן בפרק כירה דף מ"ד ומ"ה מותר השמן שבנר אע"ג דהוי מוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור וא"כ הו"א דר"ש מתיר להסתפק מנויי סוכה ואע"ג דלקמן בפרק כירה ובביצה פרק המביא מייתי הש"ס ברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה והאי ושוין היינו ר"ש מ"מ איכא למימר דהיינו דוקא בעצי סוכה ממש דאסורין מדאורייתא משא"כ בנויי סוכה דלא מתסרו אלא משום מוקצה גרידא איכא למימר דלר"ש שרי ומש"ה הוצרך ריב"ל לאתויי מנר חנוכה דאסור להרצות מעות וע"כ היינו משום ביזוי מצוה וא"כ כ"ש דאסור להסתפק מנויי סוכה משום ביזוי מצוה וכמו שכתבתי משמע להדיא מלשון הגמרא לקמן בפרק כירה דף מ"ה דאברייתא דסיככה כהלכתה מסיק הש"ס וקאמר וממאי דר"ש היא כו' ע"ש. אבל ארב יוסף דקאמר מריה דאברהם היינו משום דפשיטא ליה טובא דהך ברייתא דסיככה כהלכתה מתוקמא אליבא דכ"ע אפילו לר' שמעון והיינו משום ביזוי מצוה או כמסקנת הש"ס לקמן בפרק כירה וכמו שאבאר שם בעזה"י ובפרק המביא דף ל' ע"ב הארכתי שם בחידושינו ע"ש ותמצא נחת ודוק היטב:

בתוס' בד"ה סוכה תניא משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר"י כו' עכ"ל. הא דלא קשיא ליה הכא בדריב"ל גופיה דאמר הרי אמרו אסור להרצות דמשמע דנויי סוכה נמי לא מתסרו אלא משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצאי אלא דבזה י"ל כדפרישית בסמוך דריב"ל בא לאסור בנויי סוכה אפילו שאר הנאות אע"ג דלא שייך בהו טעמא דמיגו דאיתקצאי מש"ה מייתי מנר חנוכה דאסור משום ביזוי מצוה וא"כ נויי סוכה נמי דכוותיה משא"כ הכא לר"י דאמר סוכה תניא ומסיק עלה אבוהון דכולהו דם אלמא דר"י פשיטא ליה דנויי סוכה לא מתסרו אלא משום ביזוי מצוה א"כ מקשה הר"י שפיר כנ"ל וק"ל:

בא"ד וי"ל דצריכי לתרווייהו כו' עכ"ל. ולכאורה אכתי לא מתרצו בהכי הך סוגיא דפרק כירה דמקשה התם להדיא מהך דסיככה כהלכתה דטעמא משום מוקצה ואמאי לא ניחא ליה לפרש טעמא דברייתא משום בזוי מצוה כדמפרשינן הכא. ונראה דהתם אאידך ברייתא סמיך דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה דע"כ היינו בנפלה דומיא דרישא כדאיתא בפרק המביא אם כן כיון דבנפלה איירי תו ליכא טעמא דביזוי מצוה אלא משום דאיתקצאי וכמו שאבאר לקמן בפרק כירה ובפ' המביא הארכתי יותר בתכלית אריכות ע"ש ודו"ק:

בא"ד והשיב ר"ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים כו' עס"ה. ונראה ברור דבהאי תירוצא דר"ת לחוד לא סגי ליישב כל הסוגיא אלא דעדיין צריכין אנו לתירוצו של ר"י לעיל במ"ש בענין נפלה ובענין ח"ה ותדע דהא לקושטא דמילתא אשכחן תלת טעמי באיסור סוכה דהא בסוגיא דהכא משמע דהוי משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דהוי משום מוקצה ובפרק המביא ובפ"ק דסוכה משמע דילפינן מקרא אע"כ דהנך תלתא טעמי צריכי דמקרא לא ילפינן אלא עצי סוכה כדי הכשרו בלבד ובעודה קיימת דוקא אבל בנפלה אין לאסור אלא מטעם מוקצה ואכתי הוי שרי בח"ה מש"ה איצטריך נמי לטעמא דביזוי מצוה ועיין מה שכתבתי בזה באריכות בפרק המביא כי שם מקומו:


דף כב עמוד בעריכה

בגמרא מתיב רב ששת מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך עיין בתוס' מה שפירשו בזה. אמנם לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דכי לאורה הוא צריך על פסוק זה דמחוץ לפרוכת העדות יערוך דהא מקמי האי קרא כתיב לעיל מיניה להעלות נר תמיד והתם הוי ליה לאקשויי והנראה בזה דודאי אין עיקר הקושיא על עיקר מצות הדלקת הנרות שאין צורך ליתן טעם על זה כיון דגזירת המקום היא כמו כל הקרבנות אע"פ שלא לאכילה הוא צריך וכמו כן ברוב המצות שאין צריך ליתן הטעם אלא דעיקר הקושיא דברייתא על סדר הכתוב דהאי קרא דמחוץ לפרוכת העדות יערוך אין כאן מקומו כלל לסמכו למצות הדלקת הנרות שהרי בפרשת הקמת המשכן כתיב להדיא ושמת את המנורה נוכח השלחן ושם נקבע מקומן של כל כלי המקדש משא"כ הכא בהאי קרא דפ' תצוה שעיקר מצוה אינו לענין שמן למאור אין צורך להזכיר כלל מחוץ לפרוכת יערוך שמתוך קושיא זו היה נראה לומר שהוא כמו נתינת טעם על עיקר מצות הדלקת הנרות שיהא מחוץ לפרוכת כדי להאיר להכהנים הנכנסים שם להקטיר ולשאר עבודת היכל משא"כ לפנים מן הפרוכת לא היה צורך במנורה להאיר כיון שאין אדם נכנס לשם כל השנה כ"א כה"ג ביה"כ ועל זה מקשה שפיר וכי לאורה הוא צריך פי' דאף מחוץ לפרוכת לא היו צריכים הכהנים לאורה והיינו כמ"ש התוספות שענן היה מאיר להם וע"ז מסיק שפיר שעדות היא לבאי עולם ולפ"ז שפיר הוי נתינת טעם שהיו מעמידין המנורה מחוץ לפרוכת כדי שירגישו הכהנים והעם בנס זה של נר המערבי שהרי פתח ההיכל היה פתוח כל היום כנ"ל נכון:

שם בפירש"י בד"ה ובה היה מסיים הטבת הנרות כו' והכי תניא לעיל מיני' כו' שממנו יהא מתחיל כו' עד סוף הדבור. נראה שהוצרך לכל זה האריכות כדי להכריח פירושו דהא דקאמר רב ובה היה מסיים אהטבת הנרות קאי ולא כמו שפי' התוספות דאהדלקה קאי דזה אי אפשר כיון דברייתא דת"כ קאמר להדיא שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים אלמא דלענין הדלקה היה מתחיל בנר מערבי תחילה וע"כ דבה היה מסיים היינו לענין הטבה נמצא דלפ"ז ע"כ ממילא נמי דהא דקאמר רב שממנו היה מדליק ולא קאמר ממנו היה מתחיל כדקאמר בברייתא דת"כ אע"כ דרב מילתא אחריתא קאמר דתיכף לאחר שהתחיל להדליק בנר מערבי היה חוזר ומדליק מאותו נר המערבי החדש עצמו לכל שאר הנרות שכ"כ רש"י להדיא בסוף דבריו ומדליקה ומדליק ממנה את השאר ותדע דממימרא דרב גופא נמי הכי שמעינן לה דאי ס"ד כמו שהבינו התוס' בפי' רש"י דהא דקאמר רב ממנו היה מדליק אפתילה ישנה של נר המערבי קאי א"כ איפכא הוי ליה למימר שבה היה מסיים ההטבה וממנה היה מדליק דהא לפ"ז לעולם ההטבה קודם הדלקה לענין פתילה הישנה אע"כ כדפרישית בכוונת רש"י דממנ' היה מדליק אפתילה חדשה של נר המערבי קאי דלפ"ז שפיר הוי הדלקה קודם להטבה. ועוד דרב נמי אקרא דיערוך אותו קאי דפשטא דקרא איירי בשעת הדלקה. ועוד דלפ"ז אתי שפיר נמי דפשטא דקרא שעדות הוא לישראל היה תמיד בכל יום ויום אף בזמן שלא היה נס גדול כ"כ שנר המערבי היה דולק עד לעת הערב אלא דבלא"ה היה הנס ניכר בכל יום בנר המערבי כיון שלא היה נותן בה שמן ופתילה אלא כמדת חברותיה והיה מדליק אותה תחילה ואח"כ מדליק ממנה לכל השאר דלפ"ז וודאי בצר לה שיעורא ואפ"ה היתה דולקת והולכת יותר מחברותיה שהרי היה מסיים בה ההטבה בשחרית:

נמצא דכיון שזה מוכרח בכוונת פי' רש"י ממילא דא"ש טובא השקלא וטריא דשמעתין דעיקר קושיא דקאמר לא סגיא דלא משקל ואדלוקי היינו ממה שהיה מדליק מנר מערבי החדש לכל שאר הנרות אע"פ שכבר הוקצה נר החדש למצותו משא"כ ממה שהיה מדליק מפתילה הישנה לחדשה ליכא קושיא והיינו כמ"ש התוס' כיון שכבר כלתה מצותה כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בל' התוס' ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ובה היה מסיים וקשה לריב"א שאם אפשר כו' א"כ גם השאר ידליק ממנה ומה פריך לרב כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י דשפיר פריך לרב כיון דמימרא דרב גופיה ע"כ בהכי איירי דהא דקאמר רב שממנה היה מדליק ע"כ אפתילה חדשה קאי שהיה מדליק ממנ' לכל השאר וכמו שהוכחתי בתרי או תלת טעמי אלא דאדרבא על פי' התוספות קשיא לי טובא דלפירושם קושיית הש"ס דשמעתין במה קמיירי אם נפרש דמקשה ממה שהיה מדליק מפתילה ישנה של נר המערבי לכל שאר נרות החדשים לכאורה אין זו קושיא כלל דלאחר שכלתה זמן מצותה ממה שדולקת והולכת אח"כ לא היה אלא משום הנס כדי להדליק ממנה השאר נרות א"כ אין בזה לא משום ביזוי מצוה ולא משום אכחושי מצוה אף שעדיין היתה הפתילה מונחת בנר המנורה ומ"מ אדרבא זה עיקר מצותה להדליק ממנה השאר. ועוד אם כן אמאי הוצרך רב ששת לאקשויי מברייתא וממימרא דרב דטפי הוי ליה לאקשויי ממשנה ערוכה דפ"ג דתמיד דקתני מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולק אלמא דשרי להדליק מנר לנר ויותר מזה מצי לאקשויי בפשיטות ממשנה ראשונה דפ"ו דתמיד דקתני להדיא ומניח את המערבי דולק שממנה היה מדליק המנורה בין הערביים אע"כ דבפתילה ישנה לא מצי לאקשויי מידי והיינו כדפרישית אי משום שכבר כלתא עיקר מצותה או משום שאפשר לעשות כן להוציא הפתילה מן הנר לגמרי. לפ"ז וודאי דעיקר קושיא דרב ששת היינו מהפתילה חדשה של נר המערבי שחוזר ומדליק ממנה את השאר וכדפרישית:

ואם נפרש כוונת תוספת דלפירושם נמי עיקר קושיא דרב ששת היינו נר מערבי החדש שהיה מדליקה משאר הנרות החדשים אלא דאכתי מה קושיא דמאן יימר דהכי הוי שהיה מדליק הנר מערבי החדש מן חברתה שהרי לא נזכר זה כלל בדברי רב דנהי דלפי' התוספות הא דקאמר ובה היה מסיים היינו אהדלקה אכתי מצינו למימר שלא היה מדליקה מחברתה אלא שהיה מביא פתילה חדשה ממזבח העולה ומדליק בה הנר המערבי כדאשכחן כה"ג במשנה דתמיד מצאו שכבה מדליקו ממזבח העולה. ועוד דאם לפי' התוספות נמי לא שייך איסור בפתילה ישנה אלא דעיקר הקושיא אחדשה קאי א"כ שפיר מצינו למימר דלאחר שהדליק מפתילה הישנה לשאר נרות החדשים היה נוטל פתילה והדליק ג"כ מן הישנה והיה נותנן בנר אחר ואח"כ היה מטיב נר המערבי ונתן בה שמן ופתילה ומדליקה מן אותה הפתילה האחרת אע"כ דלהתו' אפי' בישנה איכא איסורא כל זמן שמונחת בנר א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מקשה מהמשניות דתמיד וצ"ע גדול ליישב ודוק היטב:

בד"ה מאי הוי עלה תימא מאי קמיבעיא ליה כו' עס"ה ועיין בזה בל' הרא"ש ז"ל ובחידושי מהרש"א ז"ל. מיהו בעיקר תמיהת התוספת לא ידעינא מאי קשיא להו שהרי כבר כתבו התוספות בסמוך בד"ה והא הכא דעיקר קושיית הש"ס בשמעתין היינו למ"ד דנר שבמקדש נר של פרקים היה ובאמת קושטא דמלתא דרב ששת הכי ס"ל התם במנחות וכיון דמרא דשמעתין דהך תיובתא רב ששת גופא קא מותיב לה והיינו משום דבעי לאוקמי הך ברייתא דת"כ כשמעתין או משום דלא אסיק אדעתיה הא דמסקינן התם דפלוגתא דתנאי דאיכא למ"ד דשל חוליות ממש היתה או משום דבעי לאוקמי הך מימרא דרב דאיירי בהך ברייתא נמי כשמעתיה ואם כן לפ"ז שפיר צריך לאוקמי כדתרגם ר"פ בפתילות ארוכות ומש"ה הך טעמא דכחושי מצוה מסקינן בקושיא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דסתמא דתלמודא דקאמר מאי הוי עלה אינו חושש לאותה קושיא כלל דאפשר דרב מפרש להך ברייתא דת"כ כמ"ד מנורה שבמקדש של חוליות היתה ולא קביעי נרות וא"כ אין מקום לתיובתא דרב ששת ושפיר איכא לאוקמה אפילו בטעמא דכחושי מצוה וכ"ש למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ותוספת שכל אחד מפרש הקושיא דוקא לשיטתו דלאידך פירושא לא הוי מקשה רב ששת מידי כמ"ש ג"כ דמדלא מותיב רב ששת ממשניות דתמיד אלא מברייתא דת"כ משמע כפירש"י וא"כ מלתא דפשיטא דלא חיישינן להא דמסיק הש"ס בקושיא טעמא דאכחושי מצוה כיון דכל זה אינו אלא למאי דמפרש רב ששת למימרא דרב כנ"ל ודו"ק:


דף כג עמוד אעריכה

בגמרא ועוד מדקא מברכינן כו' להדליק נר ש"ח ש"מ הדלקה עושה מצוה. לכאור' נראה מזה דבנר של שבת דעלמא דמברכינן נמי להדליק נר של שבת היינו נמי משום דהדלקה עושה מצוה. וא"כ לפ"ז בעששי' שדולקת מע"ש בעוד היום גדול היה צריך לכבותה ולהדליקה כשהגיע זמן הדלקה כדאמרינן הכא לענין נר חנוכה ומל' הפוסקים לא משמע כן אדרבה משמע להיפך דאף שהדליק בעוד היום גדול אפ"ה יכול לברך אח"כ בזמנה. ונראה לי דלא שייך הך מלתא דהדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה אלא בנר חנוכה לחוד שאינה עשויה לאורה לא מיבעיא למ"ד דאסור להשתמש לאורה אלא אפי' למ"ד דמותר להשתמש לאורה אפ"ה אין עיקר מצותה בשביל כך ומש"ה אי איתא דהנחה עושה מצוה היה צריך לברך להניח נש"ח או וצונו על נ"ח משא"כ בנר שבת ויו"ט דעיקר מצותן לאורה משום שלום ביתו אם כן לכ"ע יש לברך להדליק ולא להניח כיון שאין האור אלא ע"י הדלקה כנ"ל ועיין בקונטרס אחרון:

שם מתיב רב עמרם הדמאי כו' אמר אביי כו' ספק דדבריהם לא בעי ברכה נראה דהא דקרי ליה דמאי ספק דדבריהם אע"ג דעיקר הפרשת תרומות ומעשרות מדאורייתא וא"כ הו"ל ספק דאורייתא למאי דלא אסיק אדעתי' השתא הא דרוב ע"ה מעשרין הן וכ"ש הכא שהפירות בחזקת טבל אפ"ה קאמר שפיר דהוי ספק דדבריהם והיינו מטעמא דאמרינן בב"מ בפרק הפועלים דף פ"ח דמדאורייתא כל לקוח פטור מן המעשר דכתיב זרעך ולא לקוח א"כ שפיר הוי ספק דדבריהם ואף למאי שחילקו הפוסקים דהאי דתבואת זרעך ולא לקוח היינו קודם מירוח דוקא או לאחר מירוח דוקא אפ"ה הוי בכל ענין מדבריהם משום דהו"ל ס"ס ספק נתקנה ספק לא נתקנה ואת"ל נתקנה אימא דעביד ליה כדרב אושעיא כדאיתא בפסחים דף ט' ע"ש ועמש"כ בזה בחידושי גיטין ד' ס"א במה שהקשו תוס' דאביי אדאביי ורבא אדרבא לענין רוב ע"ה מעשרין אלא מה שנדפס שם בחידושנו לפרש השקלא וטריא דפרק במה מדליקין דליכא למיחש לשמא יאכלנה נדפס בטעות דבשמעתין לא איירי כלל בטעמא דשמא יאכלנה אלא לעיל בפ"ק דף י"ג בברייתא דרשב"א דאמר ראה כמה פרצה טהרה ע"ש אלא דאפ"ה ממילא רווחא שמעתא נמי בסוגיא דהכא ע"פ חידושינו בגיטין וכדפרישית ודו"ק:

ועוד י"ל כיון דעיקר ברכת המצות אינה אלא מדבריהם א"כ היכא דאיכא נמי ספק אם נתחייב במצוה או לא שפיר קרי ליה ספק דבריהם דהא קי"ל ספק ברכות להקל וכמו שהארכתי בזה בכמה מקומות בחידושי ברכות ע"ש וכמדומה לי שסברא כזו נמצא גם כן בדברי הפוסקים ראשונים ואין להאריך כאן יותר:


דף כג עמוד בעריכה

בגמרא אמר רבא פשיטא לי נר ביתו כו' בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום מהו. וקשיא לי כיון דע"כ הא דאבעיא ליה לרבא בנר חנוכה וקידוש היום איירי בשיש לו נר ביתו דאל"כ הא פשיטא ליה דנר ביתו קודם משניהם אע"כ בשיש לו ואם כן האיך פשוט ליה דנר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא וא"כ נדחה ק"ה מפני נ"ח ואמאי לא סגיא ליה באותו נר ביתו שיש לו שיוצא ג"כ ע"י נ"ח כדאיתא לעיל דבשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודי ואע"ג דרבא אמר לעיל שצריך נר אחרת להשתמש לאורה היינו היכא דאפשר משא"כ הכא דלא אפשר כיון שאין לו א"כ למה נדחה ק"ה בכדי כיון שיוכל לצאת ידי חובתו בנר של שבת ובשלמא לעיל בנר חנוכה ונר שבת לא מצינן למידק כה"ג דאפשר דה"ק דכיון דנר ביתו עדיף משום שלום ביתו אע"פ שאינו עושה מצות נ"ח מן המובחר שצריך להניחה מבחוץ משא"כ הכא דמסיק רבא דנ"ח עדיף מק"ה ודאי קשה ואפשר לפרש מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל דאפשר לקדש אריפת':

אמנם בלימוד הישיבה העליתי דשפיר מתוקמי כולהו מלתיה דרבא דאיירי שיש לו שמנים הפסולות לנר שבת וכשרות לנ"ח כדמסקינן לעיל ויש לו ג"כ שמן שריפה דפסול לנ"ח כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וכשר לנר שבת כדאמרי' בסמוך דהלכה כרב חסדא דמוקי למתני ב"ט שחל להיות ע"ש א"כ לפ"ז בכה"ג אי אפשר לקיים שניהם בנר אחד מאותן שתי שמנים וא"כ שפיר מתוקמא מילתא דרבא דקאמר נ"ח קודם לק"ה אע"ג דיש לו נר של שבת משמן שריפה אפ"ה כיון דאינו כשר לנ"ח מטעמא דפרישית א"כ צריך לקנות נ"ח אחר ממילא נדחה ק"ה כך העליתי בישיבה לפילפולא בעלמא ובזה נתיישב הא דמייתי הך פיסקא דשמן שרפה באמצע פרקים דדיני חנוכה כמו שהקשו התוספות לקמן באידך אבעיא בהזכרת חנוכה בבה"מ ולמאי דפרישית א"ש דהאי שקלא וטריא דשמן שרפה נפקא מיניה נמי לנר חנוכה ונר ביתו וק"ה ודוק:

שם דביתהו דרב יוסף הוי מאחרה ומדלקה אמר לה ר"י לא ימיש עמוד הענן כו' פירש"י קרא יתירא הוא כו' עד אלמא אורח ארעא בהכי עכ"ל. לכאורה נראה דוחק לומר דקרא יתירא אתא לאשמעינן אורח ארעא ור"י נמי מאי מייתי מאורח ארעא לענין איסור הדלקה דהוי מדינא ולולי פירש"י היה נ"ל דהא לא ימיש דרשא גמורה היא לענין שבת דהא האי קרא בפ' בשלח כתיב ולעיל מיניה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. ולכאורה הו"ל למיכתב קרא דלא ימיש בפ' בא בתחילת נסיעתן מרעמסס לסוכות אע"כ דה"ט לפי שיצאו ישראל ממצרים היה בחמשה בשבת כדאיתא לקמן בפרק ר"ע ובאותו יום נסעו מרעמסס לסוכות. ולפ"ז נסיעתן מסוכות לאיתם היה בע"ש כמ"ש רש"י להדיא בפי' החומש בקרא דויסעו מסוכות ע"ש אם כן לפ"ז א"ש דלא שייך למיכתב קרא דלא ימיש אלא בנסיעתם מסוכות לאיתם שהיה בע"ש ובא ללמד שיש להקדים קבלת שבת שלכך היה עמוד אש מקדים בעוד היום כנ"ל נכון ובדרוש הארכתי יותר ובעיקר מילתא דרב יוסף במאי דקאמר תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר עיין בתוספת פרק תפלת השחר דף כ"ז בד"ה דרב צלי של שבת בע"ש ע"ש ובחידושינו:

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת כו' הקשה ה"ר אליעזר דהכא מפרש רבה דטעמא גזירה י"ט אטו שבת ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו כו' עכ"ל. ונראה דלא קשיא להו אסוגיא דהכא אמאי איצטריך רבה לטעמ' דגזירה ולא מפיק לה מקרא דהוא לבדו כדלקמן דודאי הכא דקאי אשמן שרפה דמתני' דאיירי שמדליק מבע"י בע"ש או בעי"ט א"כ תו לא שייך האי טעמא דאין שורפין קדשים בשבת וי"ט לכן הוצרך רבה לטעמא דגזרה שמא יטה ובי"ט גזירה אטו שבת אלא דעיקר קושיית ה"ר אליעזר היינו לאידך גיסא דכיון דמסיק הכא טעמא דשמא יטה וגזרה י"ט אטו שבת א"כ אמאי איצטריך לפ' לקמן טעמא דמתניתין מקרא דהוא לבדו דמה"ט לא אסור אלא כשמדליק בליל י"ט ותיפוק ליה דאפילו מבע"י אסור משום גזירה י"ט אטו שבת וע"ז השיב רבי' שמואל שפיר דלקמן גרס רבא והכא רבה ודוק ועי' בסמוך:

בא"ד אך קשה מאי פריך הכא אביי כו' ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי כו' עכ"ל. כאן ודאי יש להקשות מאי קשיא להתוספת עליה דאביי הא מצינן למימר דאביי שפיר מקשה אלא מעתה בי"ט לישתרו כשמדליק בעוד היום בעי"ט . ובאמת משמע ליה דהא דקתני לקמן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט איירי דומיא דשבת וא"כ שפיר מקשי ליה לרבה. מיהו אביי גופיה דמפרש לקמן טעמא דמתני' מעולת שבת בשבתו היינו לפי האמת דאביי לית ליה כלל הך סברא דגזרה שבת אטו י"ט ולא גזרה דשמא יטה אלא כדרב חסדא דתני' כוותיה וא"כ בין בבא דרישא דקתני ולא בשמן שריפה ובין בבא דסיפא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט הכל במדליק בי"ט עצמו איירי להכי איצטריך למילף מקרא דעולת שבת בשבתו. ונראה שזה טעמו של רבינו שמואל דגרס לקמן רבא לכאורה לא הועיל כלום בזה דהא אכתי קשה מדאביי וע"כ צריך לפרש כמ"ש התוספת כאן דנראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי אמתני' אלא אקדשים בעלמא וא"כ שפיר מצ"ל דגרסי' נמי לקמן רבה אבל למאי דפרישית א"ש דרבינו שמואל לא חייש להך קושיא אדאביי מטעמא דפרישית וזה קצת כתירוץ השני שכתבו התוס' בשם הרשב"א מיהו התוס' עצמם שכתבו ונראה לפרש ולא ניחא להו בתירוצם השני שפי הרשב"א או כמו שכתבתי היינו משום דל' אלא מעתה אינו מדוקדק כ"כ כיון דאכתי לא נחתינן לשינויא דר"ח:

אמנם לענ"ד נראה לפרש ל' אלא מעתה בענין אחר דאביי גופה לא אסיק אדעתיה הך גזירה די"ט אטו שבת והיינו כמו שהקשו התוספות דא"כ בכל שמנים לגזור. ועוד דבפרק כל הכלים מסקינן להדיא דלא גזרו י"ט אטו שבת אלא ב"ש בלבד ועוד דלאביי גופא בפ"ק דביצה גבי פירות הנושרין משמע דלא גזרינן י"ט אטו שבת היכא דשבת גופיה אינו אלא משום גזרה לכך היה נראה לאביי לפרש איפכא דעיקר טעמא דאין מדליקין בשמן שריפה היינו כשמדליק בליל י"ט עצמו דהכי אורחא דמילת' להדליק בלילה בי"ט ומכ"ש בשמן שריפה דאפשר דאיסורא נמי איכא להדליקה ביום כשאפשר להדליק בלילה דכשמדליק ביום הוי כמפסיד התרומה שמדליקה שלא כדרך הנאתה דשרגא בטיהרא מאי מהני ודוקא בשבת היה מותר להדליק בשמן שריפה בעוד היום כיון דלא אפשר להדליק בלילה אלא דאפ"ה אסרו להדליק בשמן שריפה בשבת דגזרינן שבת אטו י"ט שמדליקין בלילה ובכה"ג לא הוי גזרה לגזרה דכולא חדא גזרה היא דליכא מידי דבי"ט אסור ובשבת שרי ומאן דחזי דמדליקין בשמן שריפה בשבת אתי למיטעי דכ"ש דמדליקין בי"ט והשתא לפ"ז א"ש טובא לשון אלא מעתה דקאמר אביי לרבה כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

אמנם עיינתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דאביי הוי סבר דלרבה אי הוי אסור להדליק בשמן תרומה בי"ט עצמו ממילא הוי אסור נמי להדליק אפילו מבע"י כיון שדולקת והולכת בלילה הוי כשריפת קדשים בי"ט וכתב דבירושלמי איכא מאן דסבר הכי כו' ע"ש:

מיהו לענ"ד אי אפשר לומר כן דהא ודאי טעמא דמאן דאוסר בירושלמי היינו משום שסובר דשריפת קדשים לאו משום מלאכת הבערה אסורה אלא משום דגזרת הכתוב הוא שלא יתבערו בי"ט וכדמשמע קצת בל' רש"י ז"ל בפ"ג דביצה גבי חלה שנטמאת משא"כ בתלמודא דידן דמשמע לקמן דשריפת קדשים היינו משום איסור הבערה דהוי מלאכה גמורה כמו שהאריכו תוס' בזה לקמן וכדמשמע נמי לקמן מלישנא דרב אשי דמפרש טעמא דאין שורפין קדשים בי"ט משום דהו"ל עשה ולא תעשה וע"כ היינו לאו דלא תעשה כל מלאכה. וא"כ לפ"ז לא שייך לאסור מבע"י דמ"ש מכל המלאכות שמותר להתחיל בע"ש אע"פ שנגמרת בשבת וצ"ע ודוק היטב:

שם ר"ח אמר כו' אלא הכא בי"ט שחל להיות ע"ש עסקינן כו'. וקשיא לי נהי דסבר ר"ח דלשמא יטה לא חיישינן אפ"ה מאי דוחקא לאוקמי סתם ל' המשנה בי"ט שחל להיות ע"ש דוקא ונדחק ג"כ לפרש דסיפא דמתני' דקתני אין מדליקין מה טעם קאמר ואמאי לא מפרש למתני' כפשטא דגזרינן בכל ע"ש דעלמא אטו י"ט שחל להיות ע"ש דהא אשכחן דגזרינן כה"ג בריש ביצה לרבה דמפרש טעמא משום הכנה וגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט שחל להיות אחר השבת ויש ליישב דשאני התם דאיסור הכנה דאורייתא משא"כ הכא דשריפת תרומה בי"ט לא מיתסר אלא משום דגזרינן תרומה אטו קדשים מש"ה לא שייך לגזור שבת דעלמא אטו י"ט שחל להיות ע"ש ומה"ט גופא לא ניחא לי' לר"ח לאוקמי בהאי ענינא שכתבתי בסמוך אליבא דאביי דגזרינן שבת אטו י"ט דמשמע ליה דאכתי הו"ל גזרה לגזרה כיון דתרומה גופא לא מיתסר אלא משום קדשים כנ"ל ודו"ק :


דף כד עמוד אעריכה

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת וקשה להרשב"א הא דתנן פ"ג דביצה כו' עס"ה. והנראה מזה דהרשב"א סובר בפשיטות דלית ליה לרבה כלל הך גזרה דתרומה אטו קדשים מדאיצטריך לפ' גזרה י"ט אטו שבת כמ"ש התוספות לעיל והיינו דקשי' לי' ממתני' דפ"ג דביצה. אמנם למאי דפרישית לעיל אין מקום לקושיית הרשב"א כלל דלעולם לרבה נמי גזרינן תרומה אטו קדשים כדמוכח ממתני' דחלה שנטמאת גופא אלא דאפ"ה איצטריך רבה לטעמא דשמא יטה משום דנר של שבת מדליק מבעו"י דתו לא שייך איסורא דשריפת קדשים כלל כדפרישית וכיון שכן הוצרך לפ' ג"כ גזרה י"ט אטו שבת משום דמשמע לי' דמתני' דסיפא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט היינו אפילו מבע"י מעי"ט דומיא דולא בשמן שריפה דרישא ועוד דאי ס"ד דלא איירי מתני' דסיפא אלא ביו"ט עצמו א"כ הו"ל משנה שאינה צריכה דהא ממתני' דחלה שנטמאת שמעינן לה דקיי"ל מעש' רב אלא ע"כ דהאי דשמן שריפה במדליק מבע"י איירי מש"ה הוצרך לפ' מטעמא דגזר' י"ט אטו שבת ודו"ק:

בגמ' איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בבה"מ כו' וכתבו התוספת תימא דהך מילתא הוה לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה עכ"ל והניחו בתימא. וכבר כתבתי לעיל דהך שקלא וטריא דשמן שריפה שייך נמי לענין נר חנוכה ונר ביתו וק"ה ע"ש. וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו יונה ז"ל דלרבה דמפר' טעמא דשמן שריפה מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה א"כ מה"ט אסור להדליק ג"כ בשמן שריפה לנ"ח שחל בשבת וכוונתו דאף למאי דמסקינן לעיל דמותר להדליק נ"ח בפתילות ושמנים פסולות דלא חיישינן לשמא יטה דאסור להשתמש לאורה אפ"ה בשמן שריפה אסור להדליק בחנוכה בשבת דמתוך שמצוה לבערו גזרה שמא יטה:

אלא דלפי הך פירושא הו"ל לאתויי הך שקלא וטריא דשמן שריפה לעיל בפלוגתא דר"ה ור"ח גבי פתילות ושמנים משא"כ לפי מה שפירשתי שייך שפיר האי דשמן שריפה אמימרא דרבא דלעיל מיני'. וא"כ לפ"ז השתא חוזר הש"ס לענין שאר דיני חנוכה ובישיבה העליתי עוד דלא שייך הך אבעי' דהזכרת חנוכה בבה"מ אלא בתר דשקלא וטריא דשמן שריפה דקיי"ל כר"ח דתני' כוותיה והיינו דכיון דעיקר האבעי' בהזכרת חנוכה בבה"מ היינו משום דמספקא ליה אי שייך פרסומי ניסא בבית או לא כמ"ש התוס' א"כ לפ"ז הו"מ למיפשט האבעי' ממימרא דרבא גופא דמסיק לעיל דנ"ח וק"ה נ"ח עדיף משום פרסומא ניסא ונדחה ק"ה אע"ג דבלא"ה מצי לקיים מצות נ"ח בנר של שבת שיניחנו על שלחנו וא"כ יוכל לקיים ג"כ ק"ה אע"כ דלא שייך פרסומי ניסא בביתו על שלחנו ודוקא בשעת הסכנה מניחה על שלחנו שלא יעקור מצות חנוכה לגמרי וא"כ ממילא דאין להזכיר של חנוכה בבה"מ כיון דלא הוי פרסומי ניסא כלל וכיוצא בזה כתבו התוספת לעיל בד"ה הדר פשטה לענין הפטרת חנוכה ור"ח אם דמינן דיני נ"ח לשאר הזכרת חנוכה. משא"כ השתא דמסקינן דקיי"ל כר"ח דשמן שריפה מותר בשבת ואפ"ה אסור בחנוכה כדפרישית לעיל במימרא דר"ה ור"ח בשם הירושלמי. א"כ לפ"ז תו לא מצינן למיפשט האבעי' דהכא לענין הזכרת בה"מ ממימרא דרבא דלעיל דלעולם אימא לך דצריך להזכיר חנוכה בבה"מ משום דבביתו שייך נמי פרסומי ניסא ואפ"ה קאמר רבא לעיל שפיר דנ"ח קודם לק"ה ולא סגי' להניח נר ביתו על שלחנו דהא שפיר משכחת לה נר ביתו הוא שמן שריפה א"כ פסול לנר חנוכה כך העליתי בישיבה לחדד התלמידים וממילא רווחא שמעתא ודו"ק:


דף כד עמוד בעריכה

בתוספות בד"ה ולית הלכתא כו' ואומר ר"י דלא היה לו למנות דרב גידל כו' עס"ה. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב כשיטת רש"י וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבי יונה ז"ל ועיין בזה במ"ש הרא"ש ז"ל:

בד"ה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט כו' ולא אמרינן מתוך אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה כו'. נראה שכתבו כן לפי שיטת' שכן כתבו בפ"ק דביצה דף י"ב בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה ליפלגו באבנים אבל בשם רש"י ז"ל כתבו דלמאן דאית לי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל הותרה. ולכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן משמע כשיטת התוספת והיינו ממה שכתבו בד"ה מה"מ דאיצטריך קרא דלא נימא דעשה דוחה לא תעשה ולא כתב בפשיטות דאיצטריך קרא דהו"א שריפת קדשים מותר מטעם מתוך אע"כ דלעולם בעינן צורך היום קצת אלא דבאמת משום הא לא אירי' דהוצרך רש"י לפ' כן משום דהך מילתא דמתוך הוי פלוגתא דתנאי ובפ"ק דפסחים דף ה' נמי אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וחד מינייהו דלא אמרינן מתוך ועוד דרבה בפ"ק דביצה משמע דאפילו ב"ה לית להו מתוך וא"כ הוצרך רש"י לפרש כן למאן דגריס הכא רבה. ועוד דמדרב אשי בסמוך נמי משמע הכי דמטעם עשה דוחה לא תעשה איירי בשמעתין וכמו שאבאר וכמו שכתבתי נראה ג"כ מל' רש"י ז"ל בפ' אין צדין דף כ"ז גבי חלה שנטמאת ע"ש ובחידושינו:

בא"ד דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתו מיגרע גרע כו' עכ"ל. כבר נזהר רש"י ז"ל מזה במסכת ביצה דף כ"ז ע"ב גבי חלה שנטמאת שכתב דשריפת תרומה וקדשים לאו משום איסור מלאכה דהבערה אסרה רחמנא דהא אפילו ליתן לפני כלבו אסור כדמשמע הא דקאמר התם לא יזיזנה ממקומה אלא דגזרת הכתוב היא שאין מתבערין בי"ט דרחמנא אחשביה כו' ע"ש ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דפסחים דף ה' ע"א גבי ש"מ מדר"ע תלת משמע לכאורה מלשון רש"י שם להיפך וכתבתי ליישב ועיין ג"כ בפירוש רש"י בפרק אלו עוברין דף מ"ו במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה שכתב שם ג"כ כפירושו בביצה. מיהו התוס' כאן לשיטתייהו שם בביצה שהשיגו ג"כ על פירש"י בענין השלכת החלה לכלבים ע"ש והעלו שם בפי' המשנה בהאי דחלה כפירושם כאן. אלא דאף לשיטתם דאיסור שריפת קדשים היינו משום מלאכת הבערה שלא לצורך אכתי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהא לעיל בעמוד הקודם בד"ה גזרה י"ט כתבו דלרבה ע"כ הא דאמרי' בחלה שנטמאת דלא יזיזנה ממקומה היינו משום דגזרינן חלה אטו שמן אע"ג דהוי גזירה רחוקה כדפרישית א"כ בפשיטות מנ"ל הכא איפכא דאסרו שריפת קדשים אפי' בהדלקה אטו שריפת חלה דהוי שלא לצורך כלל וצ"ע ליישב ועיין מה שכתבתי בזה בסוגיא דלעיל ותמצא כמה דברים השייכים נמי לסוגיא דהכא:

בא"ד והכא מפרש ר"י כו' דגזרינן תרומה אטו קדשים וא"ת מאי אירי' כו' וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח כו'. ולמאי דפרישית בסמוך דבתרומה גופא יש לגזור שמן שריפה אטו חלה שנטמאת כמ"ש התוספת לעיל אליבא דרבא א"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי איצטריך הכא לטעמא דאין שורפין קדשים בי"ט תיפוק ליה דבלא"ה אסור שמן שריפה אטו חלה ובחלה הוי שלא לצורך היום כלל ועשה דוחה ל"ת נמי לא שייך הכא למאי דקיימי התוס' השתא בשיטת ר"י דסובר כשיטת רש"י דבתרומה וחלה ליכא עשה בשריפתן ולא כשיטת ריב"א. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב קושייתם דהכא בענין אחר והיינו למאי דפרישית לעיל דלא איצטריך הכא לפרש השקלא וטריא מטעמא דעשה דוחה ל"ת אלא למאי דקיי"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה כו' אלא בשיש לצורך היום קצת לשיטת התוס' וה"ה לשיטת רש"י למאן דלית ליה מתוך כר"ע בפ"ק דפסחים. א"כ לפ"ז מצינו למימר דהך מלתא גופא לא ידעינן אלא לבתר דילפינן מקרא דאין שורפין קדשים בי"ט וע"כ היינו משום דלא אמרינן מתוך כה"ג וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דביצה גבי אין מוציאין את הקטן ואת הלולב בשם ר"ח ז"ל ע"ש דבזה נתיישב הכל לנכון ואף ע"ג דרב אשי מסיק להדיא משום דהו"ל עשה ול"ת היינו משום דאשריפת קדשים ממש קאי דאע"ג דאית בהו עשה דבאש תשרופו אפ"ה לא דחו ל"ת ועשה דיום טוב כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו פירש בקונ' מה צרעת כו' וקשה דבפרק ר"א דמילה משמע דלית ליה לרבא האי ק"ו כו' אלא משום דגברא הוא דלא חזי עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י דהא התם עיקר מילתא דרבא היינו שבא לפרש טעמא דברייתא דמילה דוחה צרעת אף שלא בזמנה אף בבינוני דלא כתיב ביה בשר משום דבזמנה לא איצטריך למילף מדכתיב בשר ערלתו אלא דבלא"ה ידעינן מק"ו מה שבת דחמירא דוחה צרעת לכ"ש. ומקשי ליה ר"ס ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה ואהא משני ליה רבא התם לאו משום דחמירא צרעת אלא משום דגברא לא חזי ומקשינן אמאי הא יקוץ בהרתו ויעבוד ומשני דמחוסר טבילה ומקשינן תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ולא משני רבא מידי והעליתי שם דלרבא אה"נ בנגעים טהורים צרעת אינה דוחה עבודה לענין פסח אלא קוצץ בהרתו ועובד. נמצא דלפ"ז שפיר מצינו למימר דהא דפשיטא ליה לרבא למימר הכי היינו משום דאזיל לטעמיה למאי דדריש הכא בשמעתין לבדו ולא מילה שלא בזמנה נמצא דלפ"ז ודאי שבת חמיר מצרעת דהא בשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה אותה אפילו בגדול ובצרעת ודאי דוחה שלא בזמנה מיהו בגדול דכתיב ביה בשר כדאיתא בפרק ר"א דמילה וכיון דשבת חמיר מיהא מצרעת אם כן ע"כ דהא דצרעת דוחה עבודה לאו משום דלא חמיר הוא אלא משום דגברא לא חזי והיינו משום דמחוסר טבילה ובנגעים טהורים אה"נ דצרעת לא דחי אותה. נמצא דכ"ז היינו לבתר דכתיב לבדו בי"ט דלשון לבדו משמע דממעט כל מילי ותדע דאלת"ה מנ"ל דלבדו למעוטי מילה דילמא למעוטי שריפת קדשים לחוד אבל מילה דאיכא כרת דילמא דחי אע"כ כדפרישית דלבדו מיעוט גמור הוא. משא"כ אי לא הוי כתיב לבדו הו"א דהא דצרעת דוחה עבודה היינו אפילו בנגעים טהורים כפשטא דלישנא דכל צרוע. וא"כ ע"כ לאו משום דגברא לא חזי הוא אלא משום דצרעת חמיר משבת לענין עבודה וא"כ הו"א מילה שלא בזמנה דוחה שבת וי"ט מק"ו דצרעת מש"ה איצטריך לבדו כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:


דף כה עמוד אעריכה

תוספות שם בא"ד וקשה לר"י דבפ"ק דביצה משמע דרבא אית ליה די"ט עשה ול"ת הוא כו' עכ"ל. עיין מה שכתבתי בזה בחידושנו שם בפ"ק דביצה. מיהו בלא"ה נראה שכבר נזהר רש"י ז"ל מזה במה שכתב כאן בד"ה ואין עשה כו' אע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת היא כו' עכ"ל. נמצא דלפ"ז שפיר מצ"ל דרבא אע"ג דבעלמא אית ליה די"ט עשה ול"ת הוא אפ"ה לענין הדלקת נר בשמן שריפה סובר דלא שייך ה"ט כיון דלאו מלאכה גמורה היא אפילו בשריפת קדשים ממש נמי לשיטת רש"י לאו מטעם מלאכה אסרינן לה דהא לשיטת רש"י אמרינן מתוך שהותרה אפילו שלא לצורך כלל אלא דאפ"ה אסור משום דאחשביה רחמנא לשריפת קדשים ביום טוב כמו שפירש"י להדיא בביצה דף כ"ז גבי חלה שנטמאת וכדפרישית לעיל א"כ משו"ה סובר רבא דלא שייך הכא האי טעמא דיום טוב עשה ול"ת ואי תקשה אכתי לענין מילה שלא בזמנה גופא דאיירי בה רבא גופא ויליף ליה מדכתיב לבדו ותיפוק ליה דבלא"ה אינה דוחה משום די"ט עשה ול"ת הוא הא ודאי לאו קושיא היא דהא לפירש"י אי לאו משום דכתיב לבדו הו"א דדחי מק"ו דצרעת וא"כ הא צרעת גופא נמי עשה ול"ת היא כדאיתא התם בפרק רבי אליעזר דמילה אפ"ה מילה דוחה אותה א"כ הו"א דכ"ש דמהאי ק"ו גופא כ"ש דמילה שלא בזמנה דוחה שבת מש"ה איצטריך לבדו:

ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הר"י פורת על גירסת הספרים שלנו דגרסינן דאתי בק"ו וכתב דלא גרסינן לה דבלאו ק"ו הו"א דדחי דעשה דוחה ל"ת ולמאי דפרישית א"ש דכיון דרבא נמי מודה דיום טוב עשה ול"ת הוא אלא דאפ"ה ה"א דמילה שלא בזמנה דוחה מצרעת דהוי נמי עשה ול"ת כנ"ל נכון בעה"י ליישב שיטת רש"י. מיהו הר"י בעל התוס' יפה הקשה על פירוש הר"י פורת וכשיטת רש"י נמי לא רצה הר"י לפ' משום דאזיל לשיטתיה לפי פירושו לעיל ולשיטתו בביצה דף כ"ז ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בגמרא הא בחול שפיר דמי מ"ט אמר רב כשם שמצוה כו' והק' הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דקאמר רב כשם שמצוה לשרוף כו' מילתא יתירת' הוא כיון דסוף סוף בה"ט לחוד לא סגיא אם לא מהא דמסיק דאמרה תורה בשעת ביעורו תיהנה ממנו והיינו כדמסיק אמרה תורה לך שלך תהא או מאינך שינויי בסמוך מקראי אחריני דתרומה טמאה מותרת בהנאה וא"כ בה"ט לחוד סגיא אפי' בלא טעמא דמצוה לשרוף כן הקשה הרשב"א ז"ל והניחו בצ"ע. ובאמת שטרם נדפסו חידושי הרשב"א נשאלתי בזה מכמה חכמי לב והייתי רגיל לתרץ בילדותי דאי לאו טעמא דמצוה לשרוף לא הוי מוקמינן הנך קראי דבסמוך להתיר תרומה טמאה בהנאה אפילו להדלקת הנר ולהסיקו תחת תבשילו שהן הנאה של כילוי אלא הו"א דוקא בהנאה שאינה של כילוי כדאשכחן נמי לענין טבל דהנאה של כילוי אסורה והנאה שאינה של כילוי שרי מש"ה הוצרך רב לאתויי ה"ט דכשם דכשם שמצוה לשרוף וא"כ ע"כ דהא דכתיב לך שלך תהא היינו דרך ביעור כגון הסקה והדלקה כך היה נ"ל. אלא שעדיין צ"ע משום דמשמע דמה שמחלקין התוספת לקמן להחמיר בהנאה של כילוי יותר משאינו של כילוי היינו מדרבנן וכמו שאבאר לקמן אף דלכאורה לא משמע כן מדבריהם כמו שהאריך בזה המשנה למלך בהלכות תרומה פ"ב הלכה י"ד ע"ש מ"מ ממה שכתבו התוס' כאן בשמעתין משמע כדפרישית דאדרבה בהנאה שאינו של כילוי שייך לאסור טפי כדאשכחן בערלה דאע"ג דאסורין בהנאה אפ"ה מותר ליהנות בהן בשעת ביעור דהיינו הנאה של כילוי:

ועוד נראה דלא שייך לחלק בתרומה בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי אלא בזרים אבל לא בכהנים כמ"ש הר"ש בפי' המשניות בסוף מסכת תרומות וכ"כ התוס' ביבמות דף ס"ו ע"ב ויבואר עוד לקמן בדף הסמוך. לכך נ"ל לפ' בדרך אחר יותר פשוט דהא דאיצטריך רב לטעמא דכשם שמצוה לשרוף היינו משום דבטעמא דכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך לא סגיא דא"כ תקשי להיפך בי"ט מ"ט דאסור הא הו"ל לצורך היום לגמרי כמו שהקשו התוס' לעיל דמאי גרע משאר הדלקות משא"כ לטעמא דמצוה לשרוף א"ש כמו שתירץ ריב"א לעיל דודאי מיגרע גרע כיון שעיקר הדלקה היא צורך גבוה כו' ע"ש וכ"ש לשיטת רש"י שכתב בפסחים ובביצה דאפילו לתתו לכלבו אסור מה"ט גופא דרחמנא אחשביה כיון שמצותו לשורפו ולבערו מן העולם כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה הא בחול ש"ד מ"ט כו' תימא מה"ת דתרומה טמאה אסורה בהנאה כו' עס"ה. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושיית התוספות דודאי המקשה מקשה שפיר ממ"נ אי אית לן למילף משום דוכתא דתרומה טמאה אסורה בהנאה א"כ בחול נמי ליתסר ואי מותר בהנאה אם כן בי"ט נמי לישתרי ע"ז משני בגמרא שפיר מטעמא דכשם שמצוה לשרוף יש לחלק שפיר בין י"ט לחול וכדפרישית אלא דאפשר דשיטת התוס' כאן היינו לפי שיטת ר"י דלעיל בד"ה לפי שאין שורפין דלית להו הך סברא שכתב רש"י דשריפת תרומה וקדשים רחמנא אחשביה ולית ליה נמי הך סברא דריב"א דלעיל שהרי ריב"א מפרש בענין אחר וסובר ג"כ דהאי כשם שמצוה לשרוף אינו אלא מדרבנן ולפ"ז תו לא מצינן לפרש אליבא דר"י השקלא וטריא דהכא בדרך ממ"נ דמאי ענין י"ט לחול מש"ה מקשי התוספות שפיר מה"ת דתרומה טמאה יהא אסור בהנאה כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד וא"ת הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה דאסירא בהנאה כו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל דילמא שאני מעשר דגלי קרא וכן בקדשים כו' ע"ש. ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי עיקר קושיית התוספות דהכא בשמעתין משמע דכי היכי דמותר להסיק תחת תבשילו מדכתיב לך ה"ה דמותר ליהנות בשמן שריפה להדלקת הנר ובערלה חזינן דאף ע"ג דדרשינן מדכתיב תלתא זימני ערלים חדא לאיסור הדלקת הנר ואפ"ה לענין הסקה משמע בפ' כל שעה דשרי אלמא דהדלקת נר חמיר טפי מהסקה. וע"ז מתרצים התוספות דלענין ערלה כיון דכתיב תלתא זימני ערלים משמע דלאו כל הנאות שוין וא"כ יש סברא לאסור בהדלקה טפי מבהסקה כיון שאינה בעין בהסקה כמו בהדלקה ובערלה בהכי תליא מילתא כדאיתא בפרק הגוזל דף ק"ב לענין איסור צביעה בערלה משום דהוי כמו בעין דבחזותא תליא מלתא ע"ש משא"כ הכא בתרומה דדרשינן מדכתיב לך דבשעת ביעורו מותר ליהנות ממנו אם כן אין לחלק בין הסקה להדלקה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אחת תרומה טמאה כו' ואע"ג דדריש ר"א כו' והכא דריש מלך עכ"ל. נראה בכוונתן דדוקא לענין שמירת תרומה הו"א דיש לחלק בין טמאה לתלויה ובתלויה יש סברא לומר דצריכה שימור טפי מבטמאה דשמא יבא אליהו ויטהרנה משא"כ הכא לענין היתר הנאה דדרשינן מלך אין לחלק בין תלויה לטמאה דאי הוי אסור ליהנות מטמאה ממילא הוי אסור בתלויה מספק דשמא טמאה כנ"ל בכוונתן ודו"ק :


דף כה עמוד בעריכה

בתוספות בד"ה הדלקת נר בשבת חובה פירוש במקום סעודה כו' אבל מהדלקת נר גופא כו' דפשיטא דחובה היא דהתנן על שלש עבירות כו' עכ"ל. נראה דמשמע להו דהדלקת הנר היינו דומיא דחלה שהיא מצוה וחובה אלא דבאמת אין הכרח כ"כ בזה דאפשר הא דקאמר התם שאינן זהירות בהדלקת הנר היינו שאינן זהירות להדליק בזמנו אלא מאחרות ומדליקות ודומיא דסיפא דמתני' דהתם דקתני שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כו' הדליקו את הנר והיינו שיזרז שידליקו קודם ספק חשיכה ואפשר נמי דאין הנשים זהירות להדר אחר שמנים ופתילות יפות. וא"כ לפ"ז הא דקתני שאינן זהירות בהדלקת הנר הוי דומיא דשאינן זהירות בנדה דהיינו ע"כ שאינן זהירות בדיקדוקי הדינים כראוי דהתם ודאי לא שייך לומר שאינן זהירות במצות נדה כלל הוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לחלק בין הדלקת נר במקום סעודה להדלקת נר בבית שהרי עיקר מצות הדלקת הנר היינו משום שלום בית כדאיתא לעיל בגמרא:


דף כו עמוד אעריכה

בתוס' בד"ה אין מדליקין בטבל טמא פירש בקונטרס כו' דילפינן טבל טהור מטבל טמא כו' ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל כו' דהנאה של כילוי כו' עס"ה. ודברי התוס' בזה בעיקר הילפותא מבוארין יותר בדבריהם בריש פרק אלמנה לכ"ג דילפינן תרומה מטבל והא דילפינן טבל מתרומה לחלק בין הנאה של כילוי כיון דעיקר הנאה בתרומה טהורה היינו אכילה ושתיה שהן הנאה של כילוי אלא דלענין טבל אין לחלק בין כהנים לזרים משא"כ בתרומה לא שייך לאסור הנאה של כילוי אלא לזרים דומיא דתרומה טהורה ע"ש בלשון התוס' ובלשון הרא"ש בפירוש המשניות בסוף מסכת תרומות. ומיהו בעיקר ילפותא דהכא בשמעתין דמשמע מלשון התוספות דהנאה של כילוי בטבל טמא ובתרומה טמאה היינו מדאורייתא אלא שהר"ש בפי' המשניות שם האריך להוכיח דאין איסור הנאה של כילוי אלא מדרבנן ע"ש ובספר משנה למלך האריך והרחיב הדיבור בזה בפרק י' מהלכות תרומות הלכה י"ד ומסיק שם דאפשר דהך ילפותא שכתבו התוס' כאן ובפרק אלמנה לכ"ג נמי לאו דרשא גמורה מדאורייתא היא אלא אסמכתא בעלמא ע"ש. ולענ"ד הדבר מוכרח לפרש כן בלשון התוס' מתוך מה שכתבתי לעיל בדף הקודם בלשון התוספות בד"ה הא בחול שפיר דמי שכל דבריהם שם היינו לשיטת ר"י שסובר דהאי כשם שמצוה לשרוף היינו מדרבנן כמו שהוכחתי בטוב טעם ודו"ק:

בגמרא תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן. לכאורה משמע דכלל גמור הוא דכל היוצא מן העץ מסככין בו מיהו כל שאין בהן יותר מג' על ג' ולשיטת התוס' אף בשלשה על שלשה וק"ל הא אין מסככין ביוצא מן העץ כל שיש לו בית קיבול דתורת כלי עליו ומקבל טומאה אף בכל שהוא והלכה פסוקה היא דכלי כל שהוא טמא בכל הטומאות וליכא למימר דכלים לאו בכלל כל היוצא מן העץ נינהו הא ליתא דהא במתני' דלקמן נמי תנינן כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וממעט אפילו כלי העץ כדקתני לקמן אי מה להלן קרשים כו' ובאמת דעיקר דינא למעט קרשים אתא שאם עשה מהן אהל אין מטמאין וה"ה לכל הכלים שאם חיברן לקרקע נתבטלו מתורת כלים ונעשו אהל עץ ואין מיטמאין כמבואר בהדיא מלשון התוספות לקמן ע"ש וא"כ ה"ה לענין סכך הא קי"ל דאין מסככין בכלים. ולפ"ז ע"כ דהאי כללא דרשב"א לא דמי להאי כללא דמתניתין דלקמן לענין אהלים דהכא אין הכלים בכלל כדפרישית. ולפ"ז יש לי מקום עיון על מה שהקשו התוס' כאן בשם הרשב"א דאפילו אין בו ג' על ג' נמי מקבל טומאה בפשתן כדאמרינן לקמן אריג כל שהוא טמא ואין מסככין בו ולמאי דפרישית אין כאן מקום קושיא כלל שהרי כתבו התוס' לקמן בפרק במה אשה דף ס"ג ע"ב דהא דאריג כל שהוא טמא אע"ג דלאו בכלל בגד הוא היינו משום דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגליות ומחט כו' עכ"ל וא"כ לפ"ז עיקר הטומאה היינו משום כלי בית קיבול (וכמ"ש הרע"ב ותי"ט בפכ"ז דכלים דילפינן לה משק ע"ש) ולא משום בגד א"כ לפ"ז לא שייך האי מילתא במימרא דרשב"א דאיהו לא איירי אלא במידי דהוי משום בגד דשייך בהן שלש על שלש וכמ"ש רש"י ז"ל דיוצא מן העץ היינו קנבוס וצמר גפן אבל במידי דלא שייך ביה תורת בגד אלא תורת בית קיבול ומרבינן ליה מאו בגד כמו שאבאר לא איירי ביה רשב"א כלל דהא בכה"ג אפילו בכל היוצא מן העץ נמי טמא ואין מסככין בו כדמשמע להדיא בפרק קמא דסוכה דאפילו בנסרים משופין איכא למ"ד דאין מסככין בהן משום גזירת כלים ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוספות:

בפרש"י בד"ה חוץ מפשתן דילפינן לקמן כו' דאיקרי עץ כו' אפילו אונין שבו כו' עכ"ל. נראה דמה שהוכרח רש"י כאן לפרש כן היינו משום דקשיא ליה בעיקר מימרא דרשב"א דקתני ל' כל היוצא מן העץ וע"כ דלאו כלל גמור הוא כדפרישית בסמוך וא"כ משמע לכאורה דדוקא אמיני בגדים קאי וא"כ אמאי נקיט לה בהאי לישנא דיוצא מן העץ דטפי הול"ל בהדיא כל הבגדים אין בהם משום ג' על ג' ומסככין בהן חוץ מפשתן וע"ז כתב רש"י ז"ל דשפיר שייך למיתני לשון היוצא מן העץ דאפילו אונין בכלל שהרי על שם האונין הפשתן נקרא עץ וזהו שמסיים רש"י ז"ל הלכך אין מסככין באונין והיינו משום דמטמא בנגעים אע"ג שאין מיטמאין בשאר טומאות כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל:

בתוס' בד"ה אין בהן שלש על שלש כו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפילו בשל פשתן ובפ"ק דסוכה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל לריב"א דמסככין בו אשלש על שלש דלעיל מיניה קאי דילמא מילי מילי קתני רשב"א דכל היוצא מן העץ יש בו שני דינים הללו חדא דאין בו משום שלש על שלש לענין קבלת טומאה ואידך דלעולם מסככין בו אפילו בבגד שלם חוץ מפשתן שנשתנו לענין שני דינים הללו חדא דיש בהן משום שלש על שלש לענין קבלת כל הטומאות ועוד דאין מסככין בהן ולעולם אפילו פחות משלש על שלש כגון סיככה בטווי או במטלניות ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דע"כ האי דמסככין בו אשלש על שלש דלעיל מיניה קאי דטמא משום טומאת בגד דהא לא מצינו לפרש דמסככין בו מלתא באפי נפשיה היא ואכל היוצא מן העץ קאי דלעולם מסככין בו הא ודאי ליתא שהרי אם יש לו בית קיבול ודאי טמא משום טומאת כלים. ועוד י"ל דקושיית ריב"א היינו אליבא דרבא דהא בין מקמי דהדר ביה ובין בתר דהדר ביה רשב"א מיהו ג' על ג' דוקא נקיט דשלשה על שלשה אפילו בשאר בגדים מיטמאין בשאר טומאות. וא"כ ע"כ דמסככין בו נמי דוקא אשלש על שלש קאי דהא בשלשה על שלשה ודאי דאין מסככין כיון דמקבל טומאה בשאר טומאות ולא הוי דומיא דגורן ויקב וא"כ מקשה ריב"א שפיר דמשמע ליה דהא דקתני חוץ מפשתן נמי אג' על ג' דוקא קאי ובפ"ק דסוכה משמע אפילו במטלניות פחות מג' על ג' אין מסככין כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וקשה לרשב"א דאפילו אם לא נארג בו מעולם ג' על ג' מקבל טומאה כו' עכ"ל. נראה מלשון זה דהרשב"א מפרש דהאי דאריג כ"ש טמא בפרק במה אשה היינו כל שהוא ממש וכמ"ש התוספות שם דטמא משום דראוי לכוף ולקפלו דטמא משום בית קיבול וכבר כתבתי דלפ"ז יש לי מקום עיון על קושיית הרשב"א ז"ל כדפרישית אלא שמצאתי בפירוש המשניות בפכ"ז דכלים דקתני הבגד מטמא משום חמשה שמות וקחשיב לבית קיבול ואריג כל שהוא בתרתי וכתבו הרמב"ם והרע"ב והתי"ט דהאי אריג כל שהוא היינו באבנט וחגור שאין ברחבן שלש וכן מצאתי גם כן להרא"ש ז"ל בפירוש המשניות שלו ומשמע מלשון זה דאפילו יש בהן אורך הרבה דסתם חגור ואבנט יש בארכן יתר משלש אצבעות אלא דאפילו הכי כיון דאין ברחבן שלש לא הוי בכלל ג' על ג' דנקיט בכל דוכתא דהיינו מרובעת דוקא אלא דבאבנט וחגור טמא אפילו בכה"ג ולאו משום דאיקרי בגד אלא משום דאיקרי כלי או תכשיט ולכאורה שפי' זה של מפרשי משניות מוכרח דהא אריג כ"ש לאו בכ"ש ממש איירי משום בית קיבול דא"כ אמאי קחשיב להו בתרתי ועוד דלפי' זה מתיישב היטב הא דתני לקמן אריג ותכשיט כ"ש טמא וע"כ פירושו חציו אריג וחציו תכשיט כדפירש"י ותוס' שם וע"ז כתבו התוס' שם דמכאן משמע דמ"מ בעינן שיעור קצת דאל"כ חציו דכ"ש מאי היא וא"כ האי שיעור קצת שכתבו לשון דוחק הוא לפי שיטתם שם דהאי אריג כ"ש היינו משום בית קיבול משא"כ לפי שיטת המפרשים שהבאתי א"ש טובא דאפילו אם החגור והאבנט עשויין בענין זה חציו ארוג וחציו תכשיט טמאין ואע"ג שאין ראויין לבית קיבול אפ"ה טמאין משום כלי ותכשיט. וא"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך הך קושית הרשב"א כאן שהרי לפי שיטת המפרשים האי אריג כ"ש אדרבה חשיב טפי מג' על ג' מרובעות כיון דהוי כלי גמור וע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשי בפשיטות דבכל דוכתא דנקיט הש"ס במשניות ובכמה דוכתי לשון ג' על ג' אמאי לא נקיט אריג כל שהוא וכ"ש דטפי שייך לאקשויי הך קושיא אמתני' דריש פכ"ז דכלים דקתני הבגד טמא משום ה' שמות וקחשיב לג' על ג' ואריג כ"ש ובית קיבול לשלשה שמות ע"ש אע"כ כדפרישית. והאמת יורה דרכו דמסתימת לשון רבינו שמשון בפי' המשניות שהוא בעצמו הרשב"א בעל התוספות שהקשה קושיא זו משמע שאינו מפרש להאי אריג כ"ש על דרך כל המפרשים שהבאתי דאיירי בחגור ואבנט אלא כ"ש ממש וכן נראה ג"כ קצת מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפרק כ"ב מהלכות כלים ע"ש. ומ"מ לא זכיתי כעת לעמוד על תוכן כוונת הרשב"א ז"ל כאן בקושיא זו דלכאורה ממ"נ אין מקום לקושייתו אם לא שנאמר דהרשב"א סובר בכל בגד כ"ש ראוי לכוף ולקבל ולפ"ז אה"נ דלא שייך קושיית הרשב"א אבריית' דרשב"א טפי מבכל המשניות שנזכר ג' על ג' לטומאה אלא משום דהכא בסוגיית הגמרא מייתי להך ברייתא מה שלא נזכר עדיין בסוגיית הגמרא קודם זה מש"ה הקשה הרשב"א קושיא זו כאן. מיהו בתירוץ של התוספות ממילא נתיישבו כל המשניות ולפ"ז אפשר דכל מפרשי משניות שהבאתי שכתבו דאריג כ"ש כגון אבנט וחגור היינו נמי מה"ט דבהנך אין דעתו לארוג יותר וכמו שתירצו בתוספות כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בפרק במה אשה אי"ה וע"ש בחידושי הרשב"א שמדבריו שם נראה ג"כ כמ"ש הרשב"א בעל התוספות דהכא. ומה שהוצרכתי להאריך בזה בענין אריג כ"ש היינו משום דנפקא מיניה טובא לענין פי' סוגיא דשמעתין כמו שיבואר ודוק היטב:


דף כו עמוד בעריכה

בד"ה רשב"א ותדבר"י כו' דמה"ת לר"ש למעוטי שאר בגדים מטומאה אי לאו כו' עכ"ל. נראה בכוונתו דאף על גב דלאביי דאיהו מרא דשמעתא הכא שמעינן ליה לקמן דאמר דרשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד והיינו משום דחוץ מפשתן משמע אפילו בטווי גרידא שאינו בגד משום דבטומאת נגעים תליא מילתא אפ"ה משמע דרישא דרשב"א דקאמר דכל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש לאו בטומאת נגעים לחוד איירי משום דכתיב ביה בהדיא צמר ופשתן אלא אפילו בשאר טומאות נמי טהורין דאוא"כ אמאי מסככין בו הא לאו דומיא דגורן ויקב הוא אלא דקשיא לי על פירש"י ז"ל דאכתי מנ"ל לאביי דרשב"א כתנא דבר"י ס"ל דבגדים דשאר טומאות היינו נמי דצמר ופשתן דוקא הא מצינו למימר נמי איפכא דרשב"א כאידך תנא דבר"י דלקמן ס"ל דמרבה שאר בגדים בשאר טומאות מדכתיב או בגד והיינו שלשה על שלשה דמוקמינן לרבוי דקרא בדדמי כדאמרינן נמי בסמוך אליבא דרבא דמוקי לקרא דאו בגד בהכי ומכ"ש לשיטת התוספות שם דגרסינן דתניא והיינו ברייתא דאידך תנא דבי ר"י גופא ונהי דלענין נגעים מוקמינן לרבוי דוהבגד לשלש על שלש היינו משום דשלשה על שלשה לא צריך קרא דאתיא בק"ו משתי וערב כדאמרינן בסמוך משא"כ בשאר טומאות לא שייך האי ק"ו שפיר מוקמינן קרא לשלש' על שלש' דוקא אבל שלש על שלש טהור אפילו בצמר ופשתן דהא אביי גופא אמר לקמן דשרצים מנגעים לא אתיא וא"כ לפ"ו שפיר מצינו לאוקמי הא דרשב"א כאידך תנא דבר"י וא"כ הא דקאמר רשב"א כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש חוץ מפשתן היינו לענין טומאת נגעים דוקא ואם כן מנ"ל לאביי דרשב"א והאי תנא דבי ר"י אמרו דבר אחד ולדעתי צ"ע ליישב שיטת רש"י ז"ל בזה. ואף אם נאמר דרש"י סובר כשיטת הר' פורת שכתבו התוספות בסמוך דאפילו אי לאו ק"ו נמי א"צ ריבוי לשלשה על שלשה דבכלל בגד שלם היא אפ"ה הקושיא במ"ע דאכתי מצינו למימר דרשב"א כאידך תנא דבר"י סבירא ליה ואפילו בגד שלם בשאר בגדים איצטריך ליה לרבויי מאו בגד כדמשמע להדיא מלשון הברייתא דאידך תנא דבר"י דקאמר בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתן משמע דאפילו בגד ממש צריך ריבוי בשאר בגדים וכמו שאבאר. ולולי פירש"י ז"ל היה נ"ל לפרש דהא דאמר אביי רשב"א ותנא דבר"י אמרו דבר אחד לאו משום דמוכח לה מדרשב"א אמר הכי אלא דעיקר מימרא דאביי היינו כי היכי דלא נימא דאדרבה רשב"א כאידך תנא דבר"י ס"ל מדנקט דוקא ג' על ג' כמ"ש התוספות. וא"כ לפ"ז ממילא הוי הלכה כאידך תנא דבר"י דהו"ל תרי לגבי חד ומער"ה קאמר אביי דשפיר מצינן למימר דרבי שב"א כהאי תנא דבר"י ס"ל וג' על ג' דנקיט לאו דוקא ולאוקמי רשב"א אליבא דהלכתא קאמר הכי והיינו כדאמר ר"נ במנחות דף ל"ט דשאר בגדים אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן ועלה קאמר אביי התם נמי והאי תנא דבר"י מפיק מאידן תנא אלמא דהכי ס"ל וכמו שאבאר עוד לקמן דפלוגתא דאביי ורבא היינו דאזדו לטעמייהו לענין ציצית. ומכ"ש דא"ש טפי לפי סברת התוס' דשמעתין בפרק במה אשה דאריג כ"ש וג' על ג' שקולים הם ואמרינן התם דרבי יוחנן יליף אריג כ"ש מאו בגד וא"כ ממילא דג' על ג' מיהו טמא בצמר ופשתן בכל הטומאות וכמ"ש ג"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות כלים וכמו שאבאר עוד לקמן א"כ מה"ט גופא משמע ליה לאביי דרשב"א ע"כ כהאי תנא דבי ר"י ס"ל כיון דהכי הלכתא. ע"פ דרך זה יש ליישב ג"כ פירש"י ז"ל ממה שהקשיתי לפירושו כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה רשב"א ותנא דבי ר"י אמרו דבר אחד וא"ת כו' אפי שלשה על שלשה טהור כו' עכ"ל. ולכאורה טפי הו"ל להקשות דאפילו בגד שלם לרשב"א בשאר בגדים טהור אלא דהתוספות סמכו בזה אמ"ש לקמן דלפי האמת שלשה על שלשה ובגד שלם חדא מילתא היא. ואף דלפמ"ש התוס' לעיל בשם הרשב"א ודאי משמע דבגד שלם אפילו בשאר בגדים לכ"ע טמא דלא גרע מאריג כ"ש שהרי כתבו דהא דבעינן שיעורא דגע"ג או שלשה על שלשה היינו דוקא כשיש בדעתו לארוג בו יותר וא"כ ממילא משמע דבגד שלם ודאי טמא אפילו בשאר טומאות כמו אריג כ"ש לפי גרסתינו בפרק במה אשה דילפינן אריג כ"ש מאו בגד דכתיב בשרצים ומכ"ש לפמ"ש לעיל בשם כל מפרשי משניות דאריג כ"ש היינו כגון אבנט וחגור שאין בהן ג' על ג' מרובעות אפ"ה טמאין דנהי דלא מיקרי בגד אפ"ה מיטמאין מתורת כלי וכמו כן לפמ"ש בשיטת התוס' דפרק במה אשה דאריג כ"ש טמא משום בית קיבול דטמא אפילו בכל היוצא מן העץ ממש א"כ כ"ש בגד שלם דאין לך בית קיבול גדול מזה. וא"כ לפ"ז היה באפשר לומר דמ"ש התוס' כאן דלרשב"א אפי שלשה על שלשה טהור דוקא נקיט אלא כיון דהתוספות כאן איירי בשם הר' פורת ולשיטתו בסמוך ש"כ דלא נחית להכי וכמו שאבאר וא"כ צריך לפרש כדפרישית דהתוספות דהכא נמי שלשה על שלשה לאו דוקא נקטו כנ"ל ודו"ק:

בגמ' דכ"ע מיהת בג' על ג' בצמר ופשתים מיטמא בנגעים מנ"ל. ולכאורה בפשיטות טפי הוי מצי לאקשויי אברייתא דרשב"א גופא דקתני בהדיא דבפשתן אפילו בג' על ג' טמא ומנ"ל וממילא דמהיכא דיליף לה רשב"א ה"נ היינו טעמייהו דכ"ע אלא משום דהוי מצינן למימד דהא דמטמא רשב"א בג' על ג' בצמר ופשתן היינו דלא שני ליה בין גע"ג לשלשה על שלשה דאי משום דלא חזי לעשירים הא אשכחן לקמן בפרק במה אשה גבי שק דאש"פ שאינו אריג טמא שכן עני קולע ג' נימין ותולה בצואר בתו אלמא דאפילו במאי דחזי לעניים ולא לעשירים טמא ואם כן משמע דן"ה ג' על ג' בצמר ופשתן דחשיבא כמו שיבואר. ועוד הוי מצינו למימר בפשיטות דהא דקאמר רשב"א דבפשתן טמא ג' על ג' היינו דווקא בנגעים משום דאתיא בק"ו משתי וערב כדמקשה הש"ס בסמוך אי הכי ג' על ג' נמי ליתי בק"ו. וא"כ לפ"ז מה"ט גופא קאמר רשב"א דבשאר בגדים אין בהן ג' על ג' לא בנגעים ולא בשאר טומאות בנגעים לא משום דכתיב בהדיא צמר ופשתן ובשאר טומאות נמי לא כיון דלא שייך בהו ק"ו דשתי וערב מה"ת לרבינהו מה שא"כ השתא במילתא דאביי ורבא משמע דלאו מתורת ק"ו אתינן עלה דהא לתנא דבי ר"י משמע להדיא דאי לאו דמיעט רחמנא שאר בגדים הר"א דבכולהו ג' על ג' טמא וע"כ היינו משום דהוי בכלל בגד א"כ מקשה הש"ס שפיר מנ"ל ומשני דילפינן לה מוהבגד דמה"ט גופא הוי מרבינן לה נמי מוהבגד אפילו בשאר בגדים נמי אי לאו דמיעט רחמנא מדתנא דבי ר"י לג' על ג' בשאר בגדים לשאר טומאות כנ"ל ועיין עוד בסמוך ודו"ק :

שם ג' על ג' בצמר ופשתן מיטמא בנגעים מנ"ל. נראה לי דאע"ג דלכאורה כל הנך שיעורין דשלשה על שלשה בבגד למדרס ושק ד' על ד' ועור ה' על ה' ומפץ ו' על ו' כולהו הנך שיעורין הל"מ מסיני הם לפי מה שלא מצאתי בשום ספר טעם אתר לכל הנך שיעורין ער"מ היינו דוקא בהנך שלא נתנה תורה שיעור כלל בדבר לענין טומאת מדרס וכה"ג בשק ובעור ומפץ בין למדרס ובין לטומאה א"כ ע"כ דשיעורין דידהו הל"מ מסיני הם משא"כ הכא לענין בגד דנגעים ושרצים פשיטא ליה להגמרא דהנך שיעורין לאו הל"מ מסיני הם כיון דיש טעם לשיעורין הללו באיזה מהם איקרי בגד אי בג' על ג' דחזיא לעניים או בשלשה על שלשה דחזיא אף לעשירים ומש"ה מהדר תלמודא לפרש מנ"ל ומייתי להו שפיר מריבויא דקראי או מק"ו והיינו דוקא במידי דשייך ביה מיהו שם בגד לשום אדם וכה"ג באריג כ"ש לדברי המפרשים דהיינו כגון אבנט וחגור כן נ"ל ודו"ק :

שם ואימא לרבות שלש' על שלש'. נראה דלאו אפשטא דגופא דברייתא פריך דהא בפשיטות מצינן למימר דלא משמע להברייתא לחלק כלל בין גע"ג לשלש' על שלשה דלעולם לא איצטריך ריבויא אלא לאפוקי דלא נימא דלשון בגד היינו דוקא בגד שלם אבל לבתר דגלי קרא לרבויי מידי דחזי לבגד אע"ג דלאו בגד הוא שוב אין לחלק כיון דחזי לעניים וכדפרישית בסמוך:

ועוד אפילו את"ל דיש לחלק מ"מ כיון דאשכחן תרי ריבויי חד בנגעים דכתיב והבגד וחד מאו בגד דכתיב בשרצים בא זה ולימד ע"ז דמחדא הוי מרבינן שלשה על שלשה ואידן לרבות אפילו ג' על ג' משום דבכה"ג הוי גילוי מילתא בעלמא למילף שרצים מנגעים או איפכא כדמסקינן לקמן אליבא דרבא וכמ"ש התוס' בד"ה שכן מטמא בכעדשה משא"כ השתא אמילתא דאביי ורבא דלאביי בין לרשב"א ובין לתנא דבי ר"י שני ליה בין שרצים לנגעים וכדמסקינן לקמן בגמרא וה"ה לרבא אליבא דתנא דבי ר"י וכמו שאבאר א"כ מקשה הש"ס שפיר דאימא דוהבגד היינו לרבות שלש' על שלש' דוקא בנגעים כיון דמשרצים לא אתיא כנ"ל. ובזה נתיישב' ג"כ קושיית הש"ס דלעיל דקאמר דכ"ע ג' על ג' ולא מקשה בפשיטות אדרשב"א גופא כמו שדקדקתי בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה השתא שתי וערב מטמא תימא לר"י כו' ותירץ ר"י כו' ולרשב"א נראה כו' עס"ה. ולשני הפירושים לא מתיישב שפיר לשון אי הכי ג' על ג' נמי וכבר האריך בזה בספר קרבן אהרן ע"ש שנדחק מאוד ליישב:

אמנם לולי דברי התוספות היה נ"ל ליישב בפשיטות דודאי הא דתנן דשיעור שתי וערב היינו כדי לארוג בו ג' על ג' היינו לפי האמת דשלש על שלש מיקרי נמי בגד וכיון דקרא שתי וערב סתמא כתב ולא נתנה התורה שיעור לדבר ע"כ היינו באחד משני פנים או שנאמר דמסתמא השיעור הוא כדי לארוג בו בגד שלם ממש או שנאמר דהשיעור הוא כדי לארוג בו מידי דהוי בכלל בגד וא"כ למאי דמקשה הש"ס דאימא דריבוי דוהבגד לרבויי שלש' על שלשה אהא משני הש"ס שפיר השתא שתי וערב מטמא שאפילו אם נאמר דהשיעור שתי וערב היינו כדי לארוג בו בגד שלם מ"מ מחוסר מיהו כמה מלאכות עד שיעשה ממנה בגד שלם אפ"ה מטמא כיון דראוי לעשות ממנה בגד שלם א"כ כ"ש בשלש' על שלש' שאינו מחוסר אלא תפירה לחוד לעשות ממנו בגד שלם א"כ כ"ש דמטמא והוי שפיר ק"ו גמור וע"ז מקשה הש"ס שפיר אי הכי ג' על ג' נמי תיתי בק"ו והיינו למאי דפרישית בסמוך דמסברא פשוטה אית לן למימר דכל מידי דחזיא לבגד אפילו לעניים לחוד הוי שפיר בכלל בגד כדאמרינן לקמן בפרק במה אשה גבי שק שכן עני קולע שלש נימין כו'. וא"כ לפ"ז הוי נמי ק"ו גמור משתי וערב דטמא אע"פ שמחוסר כמה מלאכות משום דסוף סוף ראוי לעשות ממנו בגד א"כ כ"ש בג' על ג' הרי ראוי לעשות ממנו בגד לעניים וע"ז משני הש"ס דאי לאו דרבייה קרא הו"א דלעולם בעינן מידי דחזי לעניים ולעשירים מער"ה איצטריך קרא לרבות מידי דחזי לעניים לחוד ולפ"ז הא דאמרינן לקמן בפרק במה אשה גבי שק אף ע"פ שאינו אריג טמא היינו משום שהעני קולע כו' היינו לבתר דגלי קרא דבמידי דחזי לעננים לחוד סגי דמיקרי בגד וכמו שיבואר כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אתיא בק"ו ומפרש הר' פורת כו' דמה לי שלש' על שלש' כף עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א בזה בחילופי גרסאות. מיהו בעיקר דברי הרב פורת במ"ש דהאי ק"ו לא הוי אלא לרווחא דמלתא דבלא"ה אין לחלק בין שלשה על שלשה לבגד שלם. ולענ"ד יש לתמוה בזה טובא דהא ודאי יש חילוק גדול ביניהם לפמ"ש התוספות לעיל בשם הרשב"א דעיקר שיעורא דשלש על שלש' או גע"ג היינו כשיש בדעתו לארוג בו יותר דאל"כ אפי' אריג כ"ש טמא וא"כ לפ"ז שפיר איצטריך הק"ו משתי וערב דבלאו ק"ו הר"א דבעינן דוקא בגד שלם דודאי אין בדעתו לארוג יותר אבל בשלשה על שלשה כשיש בדעתו לארוג יותר הר"א דטהור משו"ה איצטריך למילף בק"ו משתי וערב. ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרמב"ם וכל מפרשי משניות שהבאתי לעיל דלפי האמת אריג כ"ש טמא בכל הטומאות היינו כגון אבנט וחגורה אף ע"פ שאין בהם גע"ג מרובעות א"כ חזינן מיהא דיש חילוק גדול בין בגד שלם לשלשה על שלשה וכה"ג לשיטת התוס' דפרק במה אשה דהא אריג כ"ש טמא היינו משום דראוי לקפל הו"ל כבית קיבול א"כ הו"א דבנגעים דוקא בעינן בגד שלם משום דהוי בית קיבול מש"ה איצטריך ק"ו דשתי וערב. ולכאורה היה נ"ל דהאי דאריג כ"ש טמא דמרבינן לקמן בפרק במה אשה מאו בגד והיינו בחדא מתרי ותלת טעמי שכתבתי למר כדאית ליה היינו דוקא בטומאת שרצים ושאר טומאות דאש"ג דלאו בגד מיקרי אפ"ה מרבינן לה שפיר מאו בגד דטמא משום כלי דהא האי קרא דאו בגד אדלעיל מיניה קאי דכתיב כל כלי עץ או בגד וכי היכי דכלי עץ טמא משום בית קיבול ה"ה במיני בגד כיון שיש לו בית קיבול וכה"ג לפירוש הרמב"ם דאריג כ"ש היינו אבנט וחגורה נהי דלאו בגד מיקרי אפ"ה מיקרי כלי או תכשיט משא"כ בטומאת נגעים שהיא טומאה חדשה מגזירת הכתוב ואין לך אלא מה שכתוב בפירוש דהיינו דוקא במידי דמיקרי בגד או דראוי לבגד מרבינן לה מוהבגד משא"כ משום כלים ותכשיט הרי לפי האמת אפילו כלים ותכשיט גמורים אין מיטמאין בנגעים כמ"ש התוס' בד"ה שכן מטמא בכעדשה וא"כ מה"ט גופא לא שייך בהו נמי הך טומאה דבית קיבול דהא אפילו שק וכל כלי עץ שיש להו בית קיבול לפי האמת אין מיטמאין וא"כ לפ"ז אין שום סברא וטעם לטמא אריג כ"ש בנגעים. ולענ"ד נראה כן בעליל בדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו שלא כתב הך דאריג כ"ש אלא בשאר טומאות ולא בנגעים:

נמצא דלפ"ז היה אפשר ליישב שיטת הרב פורת כיון דהכא בנגעים איירי אין טעם לחלק בין שלשה על שלשה לבגד שלם כיון דבגד חשוב היא זה כמו זה וטעמא דאריג כ"ש לא שייך בנגעים כל זה היה נ"ל לכאורה אלא דממה שהביא הרב פורת ראיה מדברי אביי ורבא דאיירי בשרצים ואפ"ה כתב דאין לחלק בין בגד שלם לשלשה על שלשה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא ודאי יש לחלק בין בגד שלם דלשלשה על שלשה כיון דבגד שלם לא גרע מאריג כ"ש כיון דשייך בהו כל הנך טעמי שכתבתי אלא דאפ"ה א"ש לאביי ורבא דמוקי לריבויא דאו בגד לשלש' על שלש' או לג' ע"ג משום דלבגד שלם לא איצטריך ריבוי דאו בגד דבלא"ה פשיטא דטמא משום כלי דלא גרע מכלי ותכשיט וכלי בית קיבול דטמאין לכ"ע בשרצים ושאר טומאות חוץ מנגעים וכעת לא מצאתי מקום ליישב דברי הרב פורת אם לא שנאמר דכל הסוגיא ושקלא וטריא דהכא דהוי אליבא דרשב"א ותנא דר"י משמע דלית להו הנך תנאי האי דאריג כ"ש טמא והיינו מכח אותה הקושיא שהקשו התוספות לעיל בשם הרשב"א ותירוצו לא משמע ליה ואם כן ע"כ האי תנא דמטמא אריג כ"ש בפרק במה אשה תנא אחרינא הוא ופליג אדרשב"א ורבי יוחנן ורבא דהתם דמפרשי טעמא דאריג כ"ש היינו משום דס"ל כהך ברייתא דהתם אלא דבאמת שזה דוחק גדול כדפרישי לעיל ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן בסמוך בלשון התוס' ד"ה ת"ל או בגד:

בגמרא טעמא דכתב קרא הא לא כתב קרא לא אמרינן ק"ו. ולכאורה יתור לשון הוא כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו ונדחק ליישב. מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב דודאי מסברא פשוטה אין לחלק בהך סברא בין מה דחזיא לעניים או אף לעשירים כדפרישית מהך סוגיא דפרק במה אשה לענין שק אלא דלפום הך סברא הוי מרבינן נמי אריג כ"ש לענין נגעים מהך ק"ו דשתי וערב גופיה דהא לפי האמת אריג כ"ש וג' על ג' שקולים הם כמ"ש התוס' ומכ"ש לפי שיטת הרמב"ם וכל מפרשי משניות דאריג כ"ש היינו כגון אבנט וחגורה שאינן רחבין שלש א"כ לא חזיא אלא לעניים משום הכי איצטריך ריבוי דוהבגד לרבות שלש על שלש כדי לגלויי דלית לן למילף ק"ו משתי וערב וממילא הדרינן לסברא דאריג כ"ש לא שייך בנגעים כמ"ש בשם הרמב"ם ז"ל ומסברא פשוטה דלא שייך הנך טעמי בנגעים ומה"ט גופא לא מרבינן מריבוי דוהבגד אלא שלש על שלש ולא אריג כ"ש אע"ג דשקולים הם מ"מ שלש על שלש שפיר מרבינן מריבוי דוהבגד כיון דהוי בגד גמור לעניים משא"כ אריג כ"ש אע"ג דמרבינן לה נמי מריבוי דאו בגד מ"מ לאו מטעם בגד מטמאינן לה אלא מטעם כלי ותכשיט ובית קבול דטמאין בשאר טומאות אבל בנגעים ממעט ליה קרא דלא תיתי בק"ו משתי וערב ומשאר טומאות נמי לא מצינן למילף לה כיון דלא שייך בנגעים הנך טעמי כמו בשאר טומאות. והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דמקשה הש"ס ואימא לרבות ג' על ג' בשאר בגדים ופירש"י דג' על ג' בצמר ופשתן מטמא מק"ו ופירושו מוכרח מלשון הסוגיא דבסמוך אלא שהתוספות הקשו על זה דהא אמרן דג' על ג' לא אתיא בק"ו ולפ"ז ודאי פירש"י תמוה. אבל למאי דפרישית א"ש דהיא גופא מקשה הש"ס מנ"ל דריבוי דוהבגד היינו לרבות ג' על ג' ולאפוקי אריג כ"ש דלא תיתי לטמאו בק"ו דלמא לעולם אימא לך דק"ו גמור הוא משום דאין לחלק בין מידי דחזיא לעניים או אף לעשירים ולפ"ז אין ה"נ דאריג כ"ש טמא אפילו בנגעים מהאי ק"ו גופא דשתי וערב והא דאיצטריך ריבוי דוהבגד היינו לרבות שלש' על שלשה בשאר בגדים כן נ"ל נכון לפי השיטה שכתבתי לולי דמסתימת לשון רש"י ופירושו לא משמע כן. ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם ואימא לרבות שלש' על שלש' בשאר בגדים ופירש"י ושלש על שלש בצמר ופשתן מיטמאין מק"ו ומה שהכריחו לפרש כן היינו משום דהכי מוכח מהא דמקשה בסמוך ואימא כי אימעוט משלש על שלש וא"כ ע"כ בצמר ופשתן כה"ג טמא והיינו משום דאתיא בק"ו משתי וערב כמ"ש רש"י בעצמו בד"ה ואימא כי אימעוט וכבר כתבתי בסמוך מה שנלע"ד ליישב מה שהקשו התוספות בד"ה ואימא לרבות:

מיהו בר מן דין יש לדקדק עוד דמאי פריך אהא דמקשה ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים הא ודאי טפי אית לן לאוקמי ריבוי דוהבגד בצמר ופשתן גופא ממה שנאמר דאתי לרבויי שאר בגדים דהא כה"ג גופא מסקינן לקמן בדף הסמוך לענין ציצית מסתברא קאי בצמר ופשתן מרבה צמר ופשתן קאי בצמר ופשתן מרבה שאר בגדים והיינו בלשון בתמיה וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ואף דלפירש"י נתיישב קצת מ"מ נראה דוחק. והנראה לענ"ד בזה ליישב חדא מגו חדא דהאי קושיא ואימא לרבות אברייתא דתנא דבי ר"י דלעיל קאי דמשמע ליה דהאי קרא דוהבגד אשר יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתן היינו ללמוד במה מצינו על כל בגדים שנאמרו בתורה סתם שהם צמר ופשתן והיינו משום דקרא דוהבגד מיותר לגמרי כיון דסוף סוף אין בכלל אלא מה שבפרט דהיינו דוקא צמר ופשתן כמו שפירש"י (ואף ע"ג דבכל כלל ופרט בעלמא שייך להקשות כן כיון דאין בכלל אלא מה שבפרט כללא ל"ל מ"מ כבר כתבו התוס' בנזיר פרק ג' מינין דאי לאו כלל היה אפשר לסתור הפרט במדה אחרת מי"ג מדות ע"ש א"כ אפשר דאפי' הכי שאני הכא דכתיב צמר ופשתן כמה זימני ועוד נגעים חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו דוקא צמר ופשתן) מש"ה ע"כ לבנין אב אתא וא"כ קאי בנגעים ולמעט שאר בגדים משאר טומאות ומכל היכא דכתיב בגד סתם שאינו אלא צמר ופשתן וא"כ ע"ז מקשה הש"ס שפיר מנ"ל למידרש קרא בכה"ג בבנין אב על שאר מקומות הא טפי אית לן לאוקמי האי יתורא דקרא דוהבגד בנגעים עצמו ואתי לרבויי שלש' על שלש' בשאר בגדים דבכה"ג שייך למידרש טפי דקאי בנגעים ומרבי נגעים וא"כ לפ"ז לעולם דבגד דכתיב בשרצים ובשאר טומאות הוי כל בגד בכלל כיון דלא דרשינן האי בנין אב וכיון שכן ממילא דג' על ג' בצמר ופשתן בנגעים גופייהו נמי טמא מק"ו דשתי וערב ואי משום דלא חזיא אלא לעניים אפ"ה אין לחלק כיון דלפי האמת ריבויא דאו בגד בשרצים היינו אפילו ג' על ג' כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות כלים ואף דשם מבואר דג' על ג' דוקא בצמר ופשתן הוא דטמא היינו למאי דקי"ל כרבא בסמוך אליבא דהנך ברייתות דתנא דבי רבי ישמעאל והיינו למאי דדרשינן בבנין אב מה שא"כ השתא לפי סברת המקשה שרוצה להקשות דלא נדרוש האי בנין אב אלא לרבות שלש' על שלשה בשאר בגדים בנגעים גופייהו וא"כ שפיר אית לן למימר דבצמר ופשתן מיהו אפילו ג' על ג' בכלל בגד הוא כי היכי דאמרינן בטומאת שרצים דאין לחלק בין גע"ג לשלשה על שלשה כיון דחזיא לעניים א"כ ממילא דה"ה לנגעים לענין צמר ופשתים דאין לחלק בין לעניים ולעשירים אדרבא צמר ופשתן חשיבי טפי משאר בגדים:

והשתא לפ"ז א"ש נמי טובא הא דמקשינן בסמוך ואימא כי אימעוט משלש על שלש והיינו נמי לפי האי סברא גופא דלא דרשינן האי בנין אב וא"כ אי לאו מיעוטא דבגד צמר ופשתן בנגעים הו"א דאפילו שלש על שלש טמא בשאר בגדים כדאשכחן בשרצים דאף לפי האמת לא מפלגינן בין עניים לעשירים כנ"ל נכון בעזה"י ליישב הסוגיא בלי גמגום ודוק היטב:


דף כז עמוד אעריכה

בגמרא דתניא בגד אין לי אלא בגד שלשה על שלשה כו' פירש"י דלא גרסינן דתניא דאי מתניתא היא היכי פליג עלה אביי והתוס' כתבו דשפיר גרסינן דתניא אלא דאביי מוקי לה כאידך תנא דבי ר"י והיינו הך ברייתא דלקמן אלא שקיצרה רבא. ולעד"נ דשיטת רש"י מוכרחת דלא גרסינן דתניא מכמה טעמי חדא כיון דאפילו לפי' התוס' דגרסינן דתניא היינו משום דהך ברייתא דהכא היינו ברייתא דלקמן דאידך תנא דר"י אלא דרבא קיצרה וא"כ האיך מייתי רבא גופא השתא סיוע לדבריו אליבא דרשב"א מהאי ברייתא דלקמן דהא ע"כ השתא לא הוה שמיעא ליה לרבא הך ברייתא דאידך תנא דבר"י דהא לבתר דשמע לה הדר ביה ממאי דאמר הכא כי היכי דלא תקשה תנא דר"י אתנא דר"י אם כן לפ"ז רשב"א והנך תרין ברייתות דתנא דר"י בשיטה אחת הן ולאפוקי ממאי דס"ד השתא דרשב"א ותנא דר"י פליגי. ועוד דמ"ש התוס' דהאי ברייתא היינו ברייתא דלקמן אלא שקיצרה בלשונו לא משמע ליה לרש"י דאין זה קיצור אלא שינוי דהא בהאי ברייתא דלקמן לא נזכר שלשה על שלשה כלל וא"כ משמע דעיקר הריבוי בשאר בגדים היינו לבגד שלם כדמשמע להדיא בגד אין לי אלא בגד פשתן מניין לרבות צמר גמלים משמע דכולה בחד גוונא איירי א"כ היאך מייתי רבא ראיה לדבריו לענין שלשה על שלשה ואף לפמ"ש בסמוך דלבגד שלם לא צריך ריבוי בשאר טומאות אפילו בשאר בגדים משום כל הנך טעמי דלא גרע מאריג כ"ש מ"מ הא אריג כל שהוא גופא לא ידענא אלא מריבוי דאו בגד וא"כ שפיר קאמר בברייתא דבסמוך דבגד שלם מרבינן מאו בגד ואכתי שלשה על שלש' מנ"ל לרבא אליבא דרשב"א. כנ"ל ליישב שיטת רש"י ודברי התוס' צ"ע ויש ליישבם בדוחק:

שם ואביי האי או בגד מאי עביד ליה. ולכאורה יש לתמוה דטפי הוה ליה להקשות לרבא גופיה לדתנא דר"י האי או מאי עביד ליה ואי הוי אתי ליה שפיר לרבא אליבא דתנא דר"י א"כ בכה"ג גופא א"ש נמי לאביי אליבא דרשב"א דהא אביי אמרו דבר א' קאמר כמ"ש התוס' ובזה לא הוי שייך לשנויי דלרבא פליגי רשב"א ודתנא דר"י אי אית למילף נגעים משרצים או איפכא משום דהוי גילוי מילתא בעלמא או לא דמנ"ל לרבא דשייך פלוגתא בכה"ג ואי משום דנקט רשב"א שלש על שלש טפי הו"ל לרבא למימר דשלש על שלש אפילו בצמר ופשתן סובר ר"א דלא מיטמא אלא בנגעים לחוד. ולפ"ז כולה מילתא דרשב"א בין לענין טומאה ובין לענין סכך איירי הכל משום טומאת נגעים וכמ"ש לעיל בתחילת הסוגיא בפירש"י בד"ה רשב"א ודתנא דר"י ע"ש:

ולכאורה היה נ"ל ליישב בפשיטות דלרבא אליבא דתנא דר"י שפיר איצטריך או בגד בשרצים לרבויי אריג כ"ש כדמוקי לה רבא גופא בהדיא בפרק במה אשה משא"כ לאביי אליבא דרשב"א אי אפשר לומר כן דלכאורה משמע דרשב"א לית ליה האי דאריג כ"ש דאל"כ קשה קושיית הרשב"א שהביאו התוספות לעיל בד"ה אין בו משום שלש על שלש והיינו כמ"ש לעיל בסמוך בשיטת הרב פורת במ"ש דהק"ו לרווחא דמילתא נקט והיינו משום דלא משמע ליה התירוץ שכתבו התוספות לעיל על קושיית הרשב"א א"כ מקשה הש"ס הכא שפיר לאביי אליבא דרשב"א האי או מאי עביד ליה כך היה נ"ל לכאורה אלא שכבר כתבתי לעיל דלא יתכן לפרש כן אפילו לפי שיטת הרב פורת עיין עליו ומכ"ש לפמ"ש בתחילת הסוגיא בלשון התוספות דקושיית הרשב"א מעיקרא ליתא לשיטת התוספות דפרק במה אשה וכה"ג לשיטת הרמב"ם והרא"ש וכל מפרשי משניות א"כ הקושיא במ"ע:

לכך נלענ"ד לפרש בדרך אחר דודאי לרבא אליבא דתנא דר"י לק"מ כיון דלרבא משמע דעיקר פלוגתא דרשב"א ודתנא דר"י היינו דתנא דר"י אית ליה האי בנין אב לגמרי דכל מקום שנאמר בגד בין בנגעים ובין בשרצים ובין בשאר מקומות אינו אלא של צמר ופשתן א"כ לפ"ז אין לחלק לענין שיעורים דצמר ופשתן בין נגעים לשרצים וא"כ שפיר איצטריך קראי ריבוי דאו בגד וריבוי דוהבגד דאי מחדא הוי מוקמי' לה לשלש' על שלש' דוקא מש"ה איצטריך תרי ריבויי ומרבינן נמי שלש על שלש ודוקא אליבא דרשב"א דלית ליה הך בנין אב הוצרך רבא לפרש ריבוי דאו בגד לשלש' על שלש' בשאר בגדים וריבוי דוהבגד לשלש על שלש בצמר ופשתן בנגעים גופייהו דאי לשלשה על שלשה לא איצטריך קרא דילפינן לה מק"ו דשתי וערב כדאמרינן לעיל. משא"כ לאביי דאמר דרשב"א ותנא דר"י אמרו דבר א' והיינו תרווייהו אית להו האי בנין אב ואפילו הכי משמע ליה לאביי מסברא דאין לחלק בשאר בגדים בין שלש על שלש לשלש' על שלש' אלא שיש לדמותן לגמרי לצמר ופשתן או לחלק לגמרי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה רשב"א ודתנא דר"י ע"ש אם כן מקשה הש"ס שפיר ואביי האי או בגד מאי עביד ליה ואיצטריך לאוקמי אליביה בשלש על שלש בצמר ופשתן גופא דמיטמא בשרצים אבל בשאר בגדים אפי' שלש' על שלש' נמי לא משום דהאי בנין אב לגמרי משמע דדוקא צמר ופשתים בעינן בין בטומאת נגעים ובין בשרצים. כנ"ל נכון וברור בעזה"י. ויש ליישב עוד בדרכים אחרים מתוך מ"ש לעיל בתחלת הסוגיא ותן לחכם ויחכם עוד:

בתוס' בד"ה תלמוד לומר או בגד כו' וכ"ת שקולים הם כו' עכ"ל. ולכאורה משמע דהאי שקולים הם היינו אריג כ"ש ושלש' על שלש' בשאר בגדים דאיירי ביה הך ברייתא מיהו לפי האמת דשלש על שלש בצמר ופשתן טמא בכל הטומאות כדמשמע מסוגיא דשמעתין ומכמה משניות ממסכת כלים א"כ צריך לומר דאריג כ"ש שקולים הם נמי לשלש על שלש בצמר ופשתן משום דשלש על שלש בצמר ופשתן ושלש' על שלשה בשאר בגדים שקולים הם והיינו משום דצמר ופשתן חשיב טפי דשלש על שלש דידהו מיקרי בגד כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ואפילו אם נמחק שם ספרים כו' ונגרוס דיליף מאו בבגד פשתן דכתיב גבי נגעים כו' עס"ה. ודע שכאותה הגירסא שכתבו התוס' משמע בברייתא דת"כ בפרשת תזריע וא"כ לפ"ז משמע דאריג כ"ש טמא ג"כ בנגעים אלא דמהך ברייתא דת"כ גופא משמע דהאי אריג כ"ש לאו כ"ש ממש הוא אלא בבגד שלם כ"ש איירי וזה נוטה לסברת הרמב"ם וכל מפרשי משניות שהבאתי לעיל שמפרשים דהאי אריג כ"ש היינו כגון אבנט וחגור שארכן הרבה ואין רחבן שלש ודלא כפירוש התוספות בפרק במה אשה שכתבו דאפילו כ"ש ממש טמא משום בית קיבול. וא"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא בנגעים כדפרישית לעיל ודוק היטיב:

בד"ה שכן מטמא בכעדשה ורבא אף ע"ג דפירכא גמורה היא כו' דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כו' עכ"ל. נראה דדוקא הך פירכא שכן מטמא בכעדשה סבר רבא דלא הוי פירכא גמורה לענין שיעור חשיבות בגד לקבלת טומאה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא משא"כ בהך פירכא דלעיל מיניה דאמרינן דלאביי איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן ודאי פירכא גמורה היא ולא גילוי מילתא בעלמא דדוקא בנגעים דאפילו שתי וערב הוי שיעור חשוב לקבלת טומאה אע"ג דאכתי לאו בגד הוא כלל אלא שראוי לארוג ממנו בגד מכ"ש בשלש על שלש דהוי בגד גמור דחזי לעניים ולעשירים נמי חזי לאיצטרופי כדאמרינן לעיל בגמרא וכמ"ש התוספות ד"ה השתא שתי וערב ומשום הכי הוצרך סתמא דש"ס הכא לאסוקי אליבא דרבא ואידך אס"ד דנגעים חמירי וק"ל:

בד"ה מניין לרבות צמר גמלים וא"ת צמר גמלים כו' ומאי צריך ריבוי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיא זו דהא התוס' גופייהו לקמן דף כ"ח בד"ה ריבה עור בהמה טמאה מייתי ברייתא דת"כ דקתני צמר אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל כו' ע"ש וא"כ פשיטא דמה"ט גופא צמר גמלים וארנבים צריך ריבוי כיון שאין נאכלין. ונראה דודאי עיקר קושייתם כאן לאו לענין מה דצריך ריבוי הוא אלא דקשיא להו טפי לפי האמת דכל היכא דבעינן צמר ופשתן דוקא כגון בציצית וכלאים וכן בשאר טומאות להיאך תנא דר"י דלעיל לא מקרי צמר אלא של רחלים וע"ז מקשו התוס' שפיר אמאי לא הוי צמר גמלים וארנבים בכלל דהא לקושטא דמילתא לא קמה לה הך סברא דבהמה דקה ונאכל דהא לענין עורות גופייהו מרבינן לקמן אפילו עור בהמה וחיה טמאה ל"ש דקה ול"ש גסה אלא הא דקאמר בברייתא דת"כ צמר אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל היינו לבתר דקיי"ל הך סברא דסתם צמר הוא של כבשים מהטעם שתירצו התוספות כאן הואיל דצמר כבשים אין להם שם לווי ומשום הכי הו"א דכיון דעורות איתא של צמר מש"ה בעינן דוקא שיהא דומיא דצמר דבעינן שיהא ממין בהמה דקה ונאכל מש"ה איצטריך ריבוי בעורות אבל כל כמה דלא נחתינן להך סברא דסתם צמר הוא של כבשים אין סברא לאוקמי צמר דקרא דוקא בכבשים שהוא בהמה דקה ונאכל דמאי טעם יש בדבר ממילא הוי נמי צריך ריבוי לאידך תנא דר"י לרבות צמר גמלים וארנבים כנ"ל בכוונת התוס' וכן מצאתי בלשון הב"י בא"ח סי' ט' בהלכות ציצית והביא שם לשון הירושלמי דפ"ב דכלאים מבואר שם כמ"ש:

בד"ה ונוצה של עזים תימא אמאי איצטריך ריבוי כו' הא כתיב שק בהדיא בקרא כו' עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי איצטריך ריבוי לנוצה של עזים דטמא בשלשה על שלשה דאי משק הו"א דבעינן ד' על ד' כדאשכחן בשק ואפשר דסברת התוס' דכיון דהנך שיעורין דשק ועור לא נזכרו בתורה כלל אלא מהל"מ אם כן לא שייך לאוקמי האי קרא דאו בגד לענין זה כנ"ל. וכה"ג צריך לפרש לפי' הרב פורת דלעיל שכתב דאין לחלק בין שלשה על שלשה לד' או ה' אמות והיה דבר קשה בעיני דהא אי לאו ריבוי היא או ק"ו בשלשה על שלשה הו"א דבעינן ד' על ד' כדאשכחן בשק ועור בין לענין מדרס ובין לענין טומאה ולמאי דפרישית הכא א"ש:

בגמרא ואב"א הא ר"פ אמרה ר"פ אמר אף כל לאתויי כלאים ופירש"י ה"ג ר"פ אומר כו'. ונראה בכוונתו משום דבספרים שלו היה הגירסא דר"פ אמר ולפ"ז הוי משמע דר"פ אמרה לה בהאי לישנא גופא דאמרה רבא לעיל והא ודאי ליתא לכך הגיה רש"י הספרים דגרסינן ר"פ אמר דלשון זה משמע דלאו בהאי לישנא דרבא אמרה ר"פ אלא לענין עיקר אוקימתא דלא פליגי הנך תנאי דבי ר"י אהדדי כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו לולי דבריו היה נראה לקיים אותה הגירסא דר"פ אמר אף כל לאתויי כלאים ואפילו הכי הוי מילתא דר"פ כהך לישנא דאמרה רבא לעיל לדתנא דר"י מפלגינן בשאר בגדים בין שלש על שלש לשלשה על שלשה והיינו משום דבמאי דאמר ר"פ אף כל לאתויי כלאים לא סגיא דפשטא דלישנא דברייתא דתנא דר"י דלעיל ודאי משמע דהאי אף כל לאו אכלאים לחוד קאי אלא לכל מקום שנאמר בגדים בתורה סתם כדקתני להדיא ומדמסיק נמי ופרט לך הכתוב באחד מהם לשון רבים מכל זה משמע דלאו אכלאים לחודא קאי אלא לענין שאר טומאות נמי דאדרבה טפי אית לן לאוקמי כלל ופרט דכתיב בנגעים לענין שאר טומאות דכוותיה ולא לענין כלאים לחוד אלא כיון דאי אפשר לאוקמי עיקר מילתא דתנא דר"י דאמר דכלל ופרט היינו דאין בכלל אלא מה שבפרט לגלויי דה"ה בשאר טומאות דהא ודאי ליתא כיון דלקושטא דמילתא לאו לכל מילי מדמינן בגדים לשאר טומאות נגעים דהא בנגעים לא אשכחן שום טומאה בשאר בגדים כלל כי אם בצמר ופשתן לחוד ובשאר טומאות מטמאין מיהא בשאר בגדים לשלשה על שלשה אלא ע"כ דעיקר הכלל ופרט בנגעים שהכלל מיותר כדפרישית לעיל האי יתורא לא הוי אלא לענין כלאים דדמי לגמרי לנגעים שאין נוהגין כלל אלא בצמר ופשתן אלא דאפ"ה ממילא ילפינן נמי לענין טומאת שרצים מהאי כלל ופרט גופא לענין טומאת שלש על שלש דאינו אלא בצמר ופשתן. נמצא דלפ"ז האי שינויא דאמרינן מעיקרא אליבא דרבא והך מילתא דר"פ דאמר אף כל לענין כלאים כולה חדא מילתא היא ותרווייהו צריכי להדדי והא בלא הא לא סגיא כך היה נ"ל לכאורה לולא דרש"י לא גרס הכי ונראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו כי היכי דתיתוקם מלתא דתנא דר"י אליבא דהלכתא דבשאר בגדים לכל הטומאות חוץ מנגעים אין לחלק בין שלש על שלש לשלשה על שלשה כדמשמע מכמה משניות במסכת כלים דשלש על שלש טמא ולא מפליג בין צמר ופשתן לשאר בגדים אלא דבנגעים לחודא הא דתנינן לה דאין נוהג אלא בצמר ופשתן וה"נ תנן בפ"ט דכלאים ובהכי א"ש נמי טובא דבריש יבמות מוכח כולה סוגיא דסתמא דתלמודא דהא דעשה דוחה לא תעשה מכלאים וציצית ילפינן לה והיינו אליבא דתנא דר"י דוקא כדאיתא התם אלמא דהלכתא כוותיה כנ"ל בשיטת רש"י והוצרכתי להאריך בזה כדי לברר וללבן סוגיית הש"ס והפוסקים לענין ציצית אי נוהג בשאר בגדים מדאורייתא או לא כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:


דף כז עמוד בעריכה

בתוספות בד"ה סד"א כו' אע"ג דבפרק התכלת אמר ר"נ כו' קיי"ל כרבא דבתראה הוא וחייב בציצית מדאורייתא עכ"ל. ולענ"ד אף שאיני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלכאורה משמע איפכא דהא דרבא אמר הכא בשמעתין ובמנחות דכל המינים חייבין בציצית מדאורייתא היינו משום דאזיל לטעמיה בשמעתין דלעיל דלתנא דר"י בכל הטומאות נמי לא מיטמאו אלא צמר ופשתן לחוד ומקמי דהדר ביה היינו אפילו שלשה על שלשה ולבתר דהדר ביה מיהו בשלש על שלש לא מיטמאו אם כן לפ"ז כמה משניות דמסכת כלים וסתם מתני' דרפ"ט דכלאים הוי דלא כתנא דר"י דמשמע דבשאר טומאות אין לחלק בין צמר ופשתן לשאר מינים כלל ולפ"ז כיון דאפילו לענין טומאה דשייך עיקר מילתא דתנא דר"י לא קיי"ל כוותיה מכ"ש בציצית דכתיב הכנף מין כנף ודריש ליה רבא כפשטא דמשמע דציצית נוהג בכל המינים מדאורייתא ודלא כתנא דר"י אלא כהנך תנאי דמסכת כלים ובפרק ט' דכלאים. ועוד דאפשר דתנא דר"י גופא לא איירי כלל בציצית אלא לענין טומאה דכוותיה דנגעים אבל בציצית שפיר מצי סבר כרבא. מה שא"כ לדידן דמסתמא קיי"ל כאוקימתא דר"פ ור"נ ב"י דלעיל בשמעתין דהוו בתראי טפי מרבא וא"כ לדידהו אדרבה לענין שאר טומאות לא מפלגינן בין צמר ופשתן לשאר מינים אפילו לתנא דר"י גופא כדשמעינן ליה באידך ברייתא דתנא דר"י דמרבי לכל שאר בגדים מאו בגד והך ברייתא קמייתא דתנא דר"י דלעיל לא מוקי לה לענין טומאה אלא לענין כלאים וציצית ואם כן לפ"ז לענין ציצית לא אשכחן מאן דפליג עליה דתנא דר"י ועוד דכולהו שקלא וטריא דסתמא דתלמודא רפ"ק דיבמות כוותיה רהטא. וא"כ לפ"ז שפיר אית לן למימר דשאר מינים פטורין מן הציצית מדאורייתא והיינו כר"נ דבפרק התכלת וכהנך אמוראי בתראי דשמעתין דפליגי אדרבא כדפרישית. ונראה דמה"ט גופא פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כר"נ ולא כרבא:

ומתוך מ"ש נתיישב ג"כ היטב הא דמקשה הש"ס בריש פ"ק דיבמות בדף ה' תינח לדתנא דר"י לרבנן מנ"ל והקשו התוס' שם דלכאורה לא אשכחן תנא דפליג עליה דתנא דר"י ותירץ ר"י דהיינו ברייתא דפרק התכלת כו' ע"ש. ובאמת שהתירוץ דוחק מאוד למי שמעיין בסוגיא דפרק התכלת דמשמע התם דר"נ אית ליה נמי הך ברייתא אדרבה מעיקרא מייתי הש"ס ה"נ מסתברא דהברייתא מדרבנן איירי ועוד דמאי אולמא הך פיסקא דברייתא דהתם מברייתא דתנא דר"י וגם לשון לרבנן מנ"ל לא א"ש אבל למאי דפרישית א"ש כיון דהך סוגיא דיבמות אהך מילתא גופא קאי דרבא פליג אתנא דר"י ולפ"ז ע"כ היינו משום דס"ל דכל הנך משניות דכלים ודפ"ט דכלאים פליגי אדתנא דר"י וע"ז מקשה הש"ס שפיר עליה דרבא דלדידיה הנך רבנן דהנך משניות טובא מנ"ל דעשה דוחה ל"ת כיון דלית להו הא דתנא דר"י ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת כל הפוסקים החולקים על הרי"ף והרמב"ם בזה כיון דסוגיא דשמעתין ובריש פ"ק דיבמות משמע כוותייהו ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה הא דאמרן חוץ מפשתן כו' אע"פ שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג כו' עכ"ל. לכאורה לשון נטוה ולא נארג מיותר הוא כיון שכבר כתב דאפילו לא נטוה מטמא בנגעים ואין מסככין בהן וליכא למימר שכתב נטוה ולא נארג לרבותא דאין מטמא בשרצים הא ליתא דהא לאביי אפילו בבגד של שלשה על שלשה קאמר רשב"א דטהור בשרצים ואפשר ליישב לשון רש"י דמ"ש בגד שלא נטוה כגון אונין היינו משיתלבנו דוקא כדמשמע בסמוך משא"כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב אפילו בלא נתלבנו טמא כדמשמע בר"פ הגוזל קמא דלאו כל מיני בגדים בעי ליבון ע"ש ובחידושינו. ויש לפרש עוד בדרך אחר לפמ"ש בחידושי סוכה דלשיטת רש"י אפילו פשתן שלא נטוה טמא בנגעים ואין מסככין בהן היינו דוקא כשיש בו שיעור לטוות ולעשות בגד שלם משא"כ בנטוה ולא נארג דהיינו שתי וערב היינו כדי לארוג שלשה על שלשה כנ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל:

בתוספת בד"ה רשב"א וסומכוס כו' וא"ת כו' משמע אפילו לא נטוה כו' ובד"ה אונין של פשתן כו' וקשה לריב"א דמנ"ל לטמאותו בנגעים כו' עס"ה. עיין מ"ש בכל זה בחידושי סוכה באריכות וקצרו של דבר כתבתי בסמוך בלשון רש"י דבפשתן שלא נטוה היינו שיש בו שיעור כדי לארוג בגד שלם ובשתי וערב ששיעורו שלש על שלש ואפילו בגד ממש של שלש על שלש כולם שקולים דכה"ג כתבו התוספות לעיל ובפרק במה אשה לענין אריג כ"ש ושלש על שלש דתרווייהו מיתרבי מאו בגד כיון דשקולים הם ועיין מ"ש בזה לעיל בלשון הרב פורת ויתכן יותר לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה ת"ל או בגד דיש גרסאות דגרסינן לקמן בפרק במה אשה או בבגד דכתיב גבי נגעים וא"כ כי היכי דדרשינן או בבגד דכתיב בנגעים לרבויי אפילו אריג כ"ש כיון דראוי לבגד כה"ג מצינן למידרש או בשתי או בערב דבר שראוי לטוות ממנו שתי וערב אף ע"פ שלא נטוה עדיין והיינו משיתלבנו וכן משמע קצת מלשון הברייתא דת"כ דמקיש שתי וערב לבגד מה בגד משתגמר מלאכתו אף שתי וערב משתגמר מלאכתו ואיזה גמר מלאכתן כו' האונין של פשתן משיתלבנו וא"כ לפ"ז כי היכי דגמר מלאכתן דבגד הוי שלש על שלש אף כשעדיין לא נעשה ממנו בגד אלא שראוי לבגד ה"ה בשתי וערב כשנתלבנו הוי גמר מלאכתן כיון שראוין לשתי וערב כנ"ל ובסוכה הארכתי יותר ע"ש:

במשנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ופירש"י כגון צמר גפן והקשו בתוספות על זה. ומה שיש לדקדק בזה עיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן ובריש פירקין וע"ש בחידושינו ובסוף פרק קמא גבי להעלות נר תמיד ומתוך מ"ש שם יש ליישב קצת מה שהקשה הרשב"א ז"ל כאן מלשון הירושלמי ועיין בסמוך:

שם וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ופירש"י שאם עשה מהן אהל הוי כשאר בית. משמע מלשונו דבבית ממש אפילו בלאו האי טעמא דהיוצא מן העץ לא מטמא משום דלא הוי במשכן אפ"ה פשיטא ליה לרש"י מטעם אחר דבית גמור אין מטמא טומאת אהלים דהיינו משום דלא אשכחן מחובר לקרקע ממש שיהא טמא בשום טומאה כנ"ל בכוונת רש"י ותדע שכן הוא שהרי אפילו בית שאינו של עץ אלא של אבנים וכיוצא בו אפ"ה אין מטמא טומאת אהל אע"ג דבמשכן כה"ג אשכחן דמיקרי אהל דהא מקדש איקרי משכן ובמקדש שהיה של בנין מצינו שנקרא אהל דהא כתיב ושחטו אותו אל פתח אהל מועד וכמה קראי כה"ג דאיירי בין במשכן ובין במקדש וא"כ ע"כ דמה שאין הבית טמא היינו משום דמחובר גמור לא מיקרי אהל לענין טומאה מטעמא דפרישית. וא"כ לפ"ז מ"ש רש"י ז"ל על היוצא מן העץ דהוי כשאר בית היינו ג"כ משום דאיירי בענין שחיבר לקרקע כמ"ש התוספות דנתבטל מתורת בגד והו"ל כמחובר ממש כל זה מבואר ומוכרח מל' רש"י והתוס':

אלא דאכתי איכא למידק דלפ"ז לפי פירש"י דרישא דמתני' דצמר גפן הוי בכלל היוצא מן העץ לענין הדלקה אם כן משמע דה"ה לענין טומאת אהלים דסיפא ומה טעמא יש בדבר לומר דאהל הנעשה מבגדי צמר גפן נתבטלו מתורת בגד כשחיבר לקרקע יותר משאר בגדים משל שאר מינים שאין היוצא מן העץ דבשלמא בקנבוס איכא למימר כיון שעיקר הבגד נעשה מהגבעולין שבהן דדמי לעץ כדאשכחן בפשתן דמקרי עץ משום הכי כשחיבר לקרקע דומה למחובר לקרקע ומשום הכי נתבטלו מתורת בגד ובפשתן גופא אי לאו דהוי במשכן לא הוי מיקרי אהל מה"ט גופא משא"כ לענין צמר גפן שאין הבגדים נעשין מהגבעולין אלא מצמר ממש כשאר בגדי צמר כגון משי וכלך וסריקין א"כ למה לא יקבל טומאה. א"כ לפ"ז נראה להכריע מכאן כשיטת התוס' והרשב"א וכל הפוסקים דאפילו לענין הדלקה נמי לא הוי צמר גפן בכלל היוצא מן העץ וכמ"ש בריש פירקין גבי בעמרניתא דאית ביה ודו"ק ועיין בסמוך:


דף כח עמוד אעריכה

בגמרא כתיב הכא זאת התורה אדם כי ימות באהל כו' אע"ג דהאי קרא לא איירי בטומאת האהל עצמו אלא כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ואם כן טפי הו"ל לאתויי אידך קרא דכתיב והזה על האהל ובהכי הוי א"ש טפי למילף האהל מהאהל אלא דאפשר דהאי האהל בתרא לאו מופנה דאיצטריך לגופא ללמד על האהל עצמו שהוא טמא דוקא באהל ולא בבית משום הכי מייתי האי קרא דאדם כי ימות באהל דהתם ודאי לאו באהל תליא מילתא אלא בבית נמי מביא טומאה על הבא בבית ועל כל אשר בבית מק"ו דמצורע כמ"ש רש"י והתוס'. אע"כ מדכתב רחמנא כל הפרשה כולה בלשון אהל היינו כדי למידרש מיניה ג"ש אהל אהל והיינו לענין סיפא דקרא דכתיב והזה על האהל דהיינו טומאת אהל עצמו וק"ל:

שם מה להלן של פשתן קרוי אהל כו' לכאורה פשטא דלישנא משמע דאי לאו הך ג"ש הו"א דאפילו של פשתן נמי לא ניטמא האהל עצמו משום דאיקרי עץ והו"א דהוי בכלל היוצא מן העץ אלא דאכתי נראה דוחק גדול לומר דמסברא הייתי אומר דהיוצא מן העץ לא מיקרי אהל ואף לפמ"ש בסמוך דלפי שנעשית מהגבעולין דמיא טפי למחובר להתבטל מתורת בגד אפי' הכי טעמא קלישא הוא לומר כן מסברא דנפשיה להקל ולחלק בין אהל לאהל בשביל כך אלא דיש ליישב לפי מאי דמשמע בסמוך דהך ג"ש דאהל אהל לא אהני אלא להך מילתא לחוד לרבות את הפשתן וא"כ ממילא שמעינן דמדאיצטריך ג"ש לרבות פשתן טפי משאר מינים ובאמת לא מצינו שום חילוק בזה אלא בהך מילתא לחוד שיוצא מן העץ. ואם כן ע"כ דשאר מיני דיוצא מן העץ דלא הוי במשכן לא מיקרי אהל כן נ"ל לפי שיטת הגמרא שלנו:

אלא דבירושלמי דשמעתין מבואר בענין אחר דאהך מתני' דידן דקתני דכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מייתי בגמרא הך ברייתא דרשב"א דלעיל דקאמר דכל היוצא מן העץ אין בו משום ג' על ג' חוץ מן הפשתן ומפרש רבי יוסי התם טעמא דעשו אותו כעבים דתנינן העבים והרכים אין בהן משום ג' על ג' ועלה קאמר ר"א התם דמן המשכן למדו כו' ע"ש א"כ לפ"ז משמע דהך מילתא דיוצא מן העץ סברא אלימתא היא דמינים הללו שנעשין מהן בגד או אהל מסתמא הן עבים ביותר כיון שנעשו מגבעולי עץ. א"כ לפ"ז א"ש דאי לאו הך ג"ש הו"א דפשתן נמי לא מיקרי אהל ומשום הכי איצטריך נמי הנך תרין ילפותא דהירושלמי. וא"כ לפ"ז ממילא רווחא שמעתא דידן בהא דקאמר מה להלן קרוי אהל דלהך מילתא לחוד איצטריך הך ג"ש:

אלא דלכאורה בסוגיא דגמרא שלנו לעיל בדף הקודם בכל השקלא וטריא דאביי ורבא אליבא דרשב"א ע"כ משמע דלא ס"ל הך טעמא דהירושלמי מדלא מפרשינן מילתא דרשב"א כפשטי דהא דקאמר כל היוצא מן העץ דוקא דקאמר דאין בו משום שלש על שלש משום הך טעמא דהירושלמי ומאי דוחקיה דאביי ורבא ולסתמא דתלמודא לעיל לפרש דיוצא מן העץ לרשב"א לאו דוקא אלא ה"ה לכל מידי דלאו צמר ופשתן כמ"ש רש"י ז"ל שם בתחילת הסוגיא בד"ה רשב"א ע"ש ופירושו מוכח לפי הסוגיא. וא"כ לפ"ז דתלמודא דידן לא משמע ליה הך טעמא דהירושלמי לענין מילתא דרשב"א לענין ג' על ג' ממילא דלענין יוצא מן העץ דמתני' דידן דאיירי לענין טומאת אהלים נמי לא משמע ליה לתלמודא לפרש כטעם הירושלמי דעשו אותו כעבים:

אמנם אחר העיון עוד יגעתי ומצאתי דשפיר מצינו למימר דנהי דלעיל לענין שלש על שלש לא משמע ליה לתלמודא האי טעמא דהירושלמי דיוצא מן העץ דוקא משום דעשו אותו כעבים וא"כ תקשי לאידך גיסא מנ"ל לרשב"א דפשתן מטמא בשלש על שלש בשרצים ובכל הטומאות ואמאי לא אמרינן דאפילו פשתן עשו אותו כעבים כיון דנעשין מגבעולין הוי כשאר יוצא מן העץ דמ"ש והתם ודאי לענין ג' על ג' בשרצים לא שייך הך ג"ש דמייתינן הכא בשמעתין ממשכן אע"כ דרשב"א דלעיל לאו דוקא יוצא מן העץ קאמר אלא ה"ה לכל מידי דלאו צמר ופשתן וטעמא אחרינא כדמפרשי אביי ורבא למילתיה לעיל:

נמצא דכל זה היינו בסוגיא דלעיל משא"כ בהך דיוצא מן העץ דשמעתין לעולם דתלמודא דידן אית ליה נמי הך טעמא דירושלמי דעשו אותו כעבים לענין טומאת אהל דמסתמא נעשין בענין זה כעבים כשנעשה מהם אהל וחיברן לקרקע להתבטל מתורת בגד כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה א"כ ג"ש מאי אהני ליה כו' ולענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לר"י בפ"ב דסוכה כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק א"כ לר"י מנ"ל דפשתן לא מיקרי אהל כיון דשפיר איכא למימר דאהני הך ג"ש להך מילתא לחוד דבעינן עשוי בידי אדם אבל לענין פשתן הדרא קושי' הגמרא לדוכתא אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי ולפמ"ש בסמוך יש ליישב קצת ומה שיש לדקדק עוד בדברי התוס' דהכא כתבתי בר"פ הישן באריכות ע"ש:

בד"ה אי מה להלן קרשים פי' בקונטרס דאף עץ כו' וקשה לריב"א דהא דפנות אין קרויין אהל כו' ומפרש דה"ק כו' מ"מ פריך דליהוי קרשים בהדי פשתן דסתם אהל קרוי עם הכיסוי ועם הדפנות עכ"ל. ולכאורה משמע מלשונם דאף למאי דמשני דקרשים לא מיקרי אהל לפי שהן של עץ מ"מ לענין טומאה בעינן שיהא אהל גמור עם הכיסוי ועם הדפנות של פשתן או של מיני בגדים כיון דסתם אהל הכי הוא והא ודאי ליתא דהא בכולה תלמודא פשיטא לן דבאהל לחוד תליא מילתא דאע"פ שאין לו שום דפנות כלל ופתוח מכל צדדיו אפ"ה הוי אהל גמור לענין טומאה בין לענין לטמא כל מה שתחת אהל ובין לענין טומאת האהל עצמו הא קי"ל לעיל בפ"ק גבי מרדעת דעל עצמו בכ"ש והיינו בלא דפנות ואדרבה כיון שאין לו דפנות חמירי טפי דאפילו ביוצא מן העץ טמא הואיל ולא שייך בכה"ג לומר דהוי כמחובר כמ"ש התוס' לעיל בלשון המשנה להדיא ויש ליישב לשון התוס' בדוחק דמ"ש דקושיית המקשה דפריך דליהוי קרשים בהדי פשתן לאו דוקא קרשים קא אמרי אלא דקושיית המקשה בהך מילתא גופא דליבעי דפנות בהדי אהל למאי דס"ד דקרשי המשכן קרויין משכן ומשכן היינו אהל א"כ משמע דסתם אהל היינו כיסוי עם הדפנות מה שא"כ לבתר דמשני דקרשים של משכן אין קרויין אהל אם כן לעולם דלשון אהל היינו הכיסוי לחוד אפילו בלא דפנות כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלשון סתם אהל שכתבו אינו מדוקדק:

ונראה דמש"ה לא רצה רש"י לפרש כפירוש התוס' משום דלא ניחא ליה לפרש סברת המקשה לקולא דאהל בלא דפנות יהא טהור דמילתא דפשיטא הוא דלשון אהל היינו הכיסוי לחוד (כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בכמה דוכתי לענין אהל דשבת בסוף פרק תולין (דף קכ"ו) ובפרק קמא דסוכה ובפרק המביא ע"ש. ושם כתבו התוס' להיפך שהדפנות קרוין נמי אהל ע"ש ובחידושינו) וכ"ש הכא לענין טומאה דדרשינן אהל אהל ריבה אם כן מכל זה משמע ליה לרש"י דהא דמקשה ואימא מה להלן קרשים היינו לחומרא דאף אם המכסה של עץ ושל קרשים נמי יהא קרוי אהל לקבל טומאה וכמ"ש מורי זקיני ז"ל ג"כ בס' מג"ש ע"ש ודו"ק:

בגמרא גופא בעי ר"א עור בהמה טמאה כו' מאי קמבעיא ליה ומסיק ר"א בר אהבה דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה. ולכאורה יש להקשות במאי דקאמר מאי קמיבעיא ליה דהא בפשיטות משמע דמספקא ליה לר"א בעור בהמה טמאה משום דמסברא איכא למימר דבעינן עור בהמה טהורה דוקא שהוא מין בהמה דקה ונאכל כמ"ש התוספות בסמוך בשם ר' שמואל דהא מש"ה איצטריך קרא בנגעים ובשרצים לרבות עור בהמה טמאה ולאפוקי מהאי סברא דמין בהמה דקה ונאכל כמ"ש התוספת בד"ה אלא גמר משרצים וכל השקלא וטריא דשמעתין היינו ג"כ כענין זה אי ילפינן טומאת אהלים מנגעים ושרצים לענין עור בהמה טמאה או לא א"כ למה לא נאמר דהך מילתא גופא מיבעייא ליה לר"א ומאי דוחקיה דר"א בר אהבה לומר דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה. ויש ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דאדרבה לענין טומאת אהלים טפי אית לן למימר דאהל אהל ריבה וא"כ ממילא דמרבינן נמי עור בהמה טמאה מהך ילפותא גופא. ועוד דבפשיטות מצינן למילף טומאת אהלים מנגעים ושרצים בג"ש דבגד ועור כמו שהקשו בתוס' בד"ה מה לשרצים לכך הוכרח ר"א ב"א לפרש דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה וא"כ לפ"ז דעיקר האבעיא דר"א תליא בהא דילפינן אהל אהל ממשכן א"כ ממילא לא שייך הך דאהל אהל ריבה לענין עור בהמה טמאה דג"ש דאהל אהל אלים טפי מהך דאהל אהל ריבה ואלים נמי מג"ש דבגד ועור כמו שתירצו התוספות בד"ה מה לשרצים ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה:

ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דלא מבעיא ליה לר"א אלא בעור בהמה טמאה לענין טומאת אהלים ואמאי לא מבעיא ליה נמי לענין צמר בבהמה טמאה מאי שיטמא באהלים מהאי טעמא גופא אי בעינן מין בהמה דקה ונאכל דהא עיקר הך מילתא לענין בגד צמר או שק שנויה בת"כ שהביאו התוספת כאן בשמעתין אבל למאי דפרישית א"ש דודאי לא הוה מספקא ליה כלל דפשיטא דטמא אפי' במין טמא מאהל אהל ריבה או מג"ש דבגד ועור אלא דעיקר האבעיא דר"א היינו משום הך ג"ש דאהל אהל ותחש שהיה בימי משה קמבעיא ליה מש"ה נקיט ר"א לשון האבעיא בלשון עור בהמה טמאה ואה"נ דממילא מבעיא ליה נמי לענין צמר ונוצה מבהמה וחיה טמאה כנ"ל ודו"ק :

שם אמר ר"א ב"א תחש שהיה בימי משה קמבעיא ליה טמא היה או טהור היה. ולכאורה יש לדקדק אי ס"ד דטהור היה א"כ מאי איצטריך קרא להקיש מכסה התחש שהוא מכסה עליון למכסה התחתון ומ"ש מכסה תחש ממכסה אילים אלא דבאמת לק"מ דנראה דהאי היקישא דאמרינן לעיל בסמוך לא הוי כשאר היקישא דעלמא שלא היקישן הכתוב אלא לשום דרשא דהכא לענין ציווי ועשייה ובמשא הלוים הכל נכתב על הסדר אלא דאפ"ה קאמר שפיר מקיש עליון לתחתון כיון דסוף סוף בחד קרא כתיבי וממילא דלשון אהל מועד על כל המכסאות קאי וק"ל:

בתוס' בד"ה מה לשרצים וקשה לר"י ונילף מת משרצים בג"ש כו' ואומר ר"י משום דג"ש דאהל אהל ממשכן סתרה לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי אולמא הך ג"ש דאהל אהל טפי מהך ג"ש דבגד ועור כיון דבלא"ה כל חד מהנך ג"ש איצטריכו למילתא אחריתא אלא משום דאין ג"ש למחצה אתינן עלה בקושיית ר"י ותירוצו א"כ מה חזית למילף עור בהמה טמאה מג"ש דאהל אהל ממשכן לקולא אדרבה נילף בג"ש דבגד ועור לחומרא. ויותר קשיא לי דאדרבה טפי אית לן למימר דאהל אהל ריבה לרבות עור בהמה טמאה כיון דג"ש אהל אהל ממשכן איצטריך למילתא אחריתא דפשתן קרוי אהל דהא בכה"ג גופא משני הש"ס לעיל לענין שזורין וחוטן כפול ששה. והנלענ"ד בזה דר"י סובר דטפי הו"ל לאוקמי הך ג"ש דאהל אהל ממשכן לטהר עור בהמה טמאה כיון בלא"ה איכא סברא לומר דטהור דבעינן מין דקה ונאכל דהא ע"כ ודאי סברא אלימתא היא מדאיצטריך קרא לרבויי בנגעים ובשרצים דטמא אלא כי היכי דלא נילף טומאת נגעים משרצים לחומרא להכי אתי האי ג"ש דאהל אהל להקל ולטהר עור בהמה טמאה ולאוקמי הסברא קמייתא. נמצא דלפ"ז לא הוי מוקמינן הך ג"ש דאהל אהל אלא להך מילתא לחוד לעור בהמה טמאה אבל כל היוצא מן העץ לא הוי ממעטינן מהך ג"ש דמה"ת דודאי לאו מסברא אלימתא אתינן עלה כדפרישית ועוד אדרבה כ"ש דאי אמרינן דסברא אלימתא היא למעט היוצא מן העץ א"כ בפשתן נמי יש לנו לטהר מהך סברא גופא דמ"ש כדפרישית ואי משום ג"ש דמשכן הא איצטריך לעור בהמה טמאה. מיהו לבתר דילפינן דעור בהמה טמאה טמא בטומאת אהלים א"כ הך ג"ש דאהל אהל ע"כ ליוצא מן העץ אתי לחלק בין פשתן לשאר יוצא מן העץ דאל"כ ג"ש מאי אהני ליה כדאמרינן לעיל בגמרא כנ"ל ליישב שיטת ר"י בתירוצו קמא ודוק היטב:


דף כח עמוד בעריכה

בגמרא אלא אמר רבא מברניש אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דמכאן הכריע רבינו האי גאון ז"ל דהלכה כהך תנא דבי ר"י דלעיל דדריש בכלל ופרט דכל בגדים האמורים בתורה היינו צמר ופשתן דוקא ולאפוקי מאידך תנא דר"י ומש"ה פסק דציצית אינו נוהג מדאורייתא אלא בצמר ופשתן כיון דרבא מברניש הוי בתראה טפי מסתם רבא כדמשמע בשמעתין אלא שהרשב"א ז"ל תמה על רבינו האי גאון בזה דהא רבא מברניש גופא לא קאמר אלא מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים ובנגעים ודאי כ"ע מודו דאינו נוהג אלא בצמר ופשתן דהא בהדיא כתיב ביה כמה פעמים צמר ופשתן והניח הדבר בתימה וצ"ע. ולענ"ד דברי רבי האי גאון ז"ל נכונין בטעמם ונימוקו עמו דע"כ דהא דקאמר רבא מברניש מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים לאו בנוצה של עזים לחוד איירי דא"כ מה ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן כמו שהקשו בתוספת ומה שתירצו התוספות בזה לא ניחא ליה לרבינו האי גאון מהטעם שאבאר בסמוך משום הכי משמע ליה לרבינו האי גאון דנגעים לאו דוקא קאמר אלא דבאמת נוצה של עזים אין מטמא אפילו בשרצים ובשאר טומאות והיינו מהך ילפותא גופא דהאיך תנא דבי רבי ישמעאל אלא כיון דתנא דבי רבי ישמעאל גופא לא יליף להו בשאר טומאות אלא מדפרט הכתוב בנגעים בכלל ופרט יתירא ללמוד על כל הבגדים שנאמרו בתורה מש"ה נקיט רבא מברניש לישנא דבנגעים. ולפ"ז תו לא שייך לומר שתי וערב יוכיח ובלא"ה נמי צריך לומר כן במילתא דרבא מברניש דאמר מה נוצה של עזים ומ"ש דנקיט נוצה של עזים טפי משאר בגדים אע"כ משום דשאר בגדים לא אשכחן בהדיא דטמאין באהל המת ובשאר טומאות מש"ה נקיט נוצה של עזים דכתיב בהדיא או שק בין בשרצים ובין בשאר טומאות אם כן בכה"ג גופא מצינן לפרש בהא דקאמר בנגעים כדפרישית כנ"ל לקיים שיטת הגאון:

אלא דאכתי קשיא לי במאי דמשמע בשיטת הגאון דשאר בגדים שאינן של צמר ופשתן קי"ל כהך דתנא דר"י דאין בהן טומאה כלל לא בנגעים ולא בשאר טומאות אפי' בשלשה על שלשה דאי לענין שלש על שלש לא שייך האי ק"ו דהא בכה"ג אין מיטמאין באהל המת כיון שאין בהן פותח טפח כמ"ש התוס' לעיל בד"ה שכן מטמא בכעדשה ע"ש. אע"כ דלענין שלשה על שלשה איירי וא"כ היאך אפשר לומר כן שיהא הלכה כתנא דר"י דשאר בגדים אין מטמאין בשום טומאה אפילו בשלשה על שלשה והא תנן להדיא כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת ומשמע בספ"ק דסוכה ובכמה דוכתי בסתמא דתלמודא דהלכה מרווחת היא וליכא מאן דפליג עלה. וא"כ לפ"ז בשלשה על שלשה אפילו בשאר בגדים תנא דר"י גופא מודה דטמאין מדרס דהא במדרס לא כתיב לשון בגד וא"כ ממילא דטמאין בהאי שיעורא גופא דשלשה על שלשה בטומאת מת דהא שיעור מדרס הוי שלשה על שלשה כדאיתא בכמה משניות ובפ"ק דר"ה דף י"ג א"כ ממילא דשאר בגדים נמי טמאין טומאת מת:

והנלענ"ד בזה דמאן דס"ל כהך תנא דר"י דשאר בגדים טהורין לגמרי מכל הטומאות מדאורייתא ע"כ סובר דהא דק"ל בנדה ס"פ יוצא דופן כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת אינו אלא מדרבנן דאע"ג שכתבו התוספות שם דילפינן לה בק"ו מפכין קטנים כדמשמע בשבת בפרק ר"ע וכמ"ש התוספות ג"כ בפרק כיצד הרגל וא"כ משמע דהוי דאורייתא מ"מ להך תנא דר"י לא שייך לומר כן דכיון דמשמע ליה דהאי כלל ופרט דכתיב בנגעים שהוא מיותר ולא בא אלא ללמד על שאר טומאות שאין מטמא אלא צמר ופשתן ולא שאר בגדים אם כן ע"כ אתי האי כלל ופרט ואפקיה מהאי ק"ו דפכין קטנים כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אתיא בק"ו מנוצה של עזים כו' וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מיטמאין בשרצים. ויש לדקדק דלמאי דמשמע מפשטא דלישנא דגמרא ולפרש"י והתוספת דהך ילפותא דרבא מברניש היינו לאידך תנא דר"י כמו שפסקו התוספת לעיל ודלא כרבינו האי גאון א"כ שתי וערב גופא מנ"ל דלא מטמאין בשרצים הא איכא למילף בק"ו משאר בגדים שאין מטמאין בנגעים אפ"ה מטמאין בשרצים מכ"ש שתי וערב דטמא בנגעים אינו דין שמטמא בשרצים ואי משום ג"ש דבגד ועור דמייתי הש"ס לקמן בפרק במה אשה הא איצטריך התם נמי למילתא אחריתי אע"כ דאפ"ה אין ג"ש למחצה א"כ לענין טומאת אהלים נמי למה ליה לרבא מברניש לאתויי מק"ו ואמאי לא יליף לה מהך ג"ש גופא דבגד ועור כקושיית ר"י בדיבור הקודם וע"כ צריך לומר כתירוצו של ר"י משום דג"ש אהל אהל ממשכן סתרי לה והיינו ע"כ כדפרישית דהך ג"ש הוי אלים טובא דאפשר דלא בא אלא למעט עור בהמה טמאה וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דהך ג"ש אהל אהל אלים נמי לסתור הק"ו מנוצה של עזים. מיהו יש לקיים דברי התוספת כאן לפי תירוצו השני של ר"י בדיבור הקודם. מכל מקום השתא לפ"ז א"ש מה שכתבתי בסמוך בישוב שיטת רבינו האי גאון דמשום דלא ניחא ליה הך תירוצו של ר"י א"כ ע"כ דהאי ק"ו דרבא מברניש לא אתיא אלא כהך דתנא דר"י דנוצה של עזים אינן טמאין לא בנגעים ולא בשרצים דאלת"ה תיקשי קושיית התוס' דנימא שתי וערב יוכיח כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה תפילין בהדיא כתיב בהו כו' תימה לר"י וכי אין לברייתא לשנות כו' ובד"ה לא צריכא אלא לכורכן בשערן קשה לרשב"א כו' אמאי נקיט עור במילתיה עכ"ל. כבר קדמני מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ליישב שני קושיו' התוספות אלא שדבריו נראין דחוקים לכך באתי להוסיף נופך משלי דודאי עיקר קושיית הגמרא אלישנא דברייתא דרב יוסף דאי לתפילין אתא לא הו"ל למיתני בהאי לישנא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא הו"ל למיתני בהדיא לענין תפילין או עורן או שערן אע"כ דמעיקרא נמי הוי אסיק אדעתיה דעיקר מילתא דברייתא דרב יוסף דנקיט לשון למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד אתחש קאי כדס"ד מעיקרא אלא דאכתי קשיא ליה לתלמודא למאי הלכתא דמאי דהוי הוי כפרש"י כיון דלענין טומאת אהלים בלא"ה אתיא מק"ו ואהא משני הש"ס שפיר איצטריך לתפילין או לעורן או לשערן והיינו משום דילפינן לה ממלאכת המשכן שכל המכסאות היו מבהמה טהורה בין אלים מאדמים ובין תחש וע"ז מקשה שפיר תפילין בהדיא כתיב ביה ועורן הל"מ מסיני היא והשתא א"ש נמי הא דקאמר לכורכן בשערן דאפ"ה נקיט לה הברייתא בל' עור כיון דמעורות המשכן ילפינן לה כל מלאכת שמים ומסיק הש"ס דאיצטריך לרצועות שיהיו טהורות והיינו משום דילפינן לה מתחש. והא דמקשה הש"ס בתר הכי מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה היינו אברייתא גופא דבעי למילף מתחש לרצועות של תפילין ואכתי בתחש גופא מהיכא פסיקא ליה דטהור הוי דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דעור בהמה טמאה טהור באהל המת מסברא דבעינן דבר הנאכל כמ"ש התוספות מברייתא דת"כ א"כ ע"כ דתחש טהור היה דהא ילפינן אהל אהל ממשכן משא"כ לבתר דמסקינן דעור בהמה טמאה מטמא באהל המת א"כ אכתי בתחש גופא מנ"ל דטהור הוי וע"ז מסיק הש"ס שפיר משמיה דר"מ דאף על גב דתחש לא הוי אלא לפי שעה אפ"ה כיון דסוף סוף קבלה היתה בידם דקרן אחת היתה במצחה ש"מ דטהור הוי ולפ"ז שפיר ילפינן רצועות תפילין מתחש כנ"ל ודו"ק:


דף כט עמוד אעריכה

והאמר ר' אדא בר אהבה עו"ג שחקק קב בבקעת כו' ואמאי נולד הוא. ואף על גב דלכאורה לא דמי האי נולד לנולד דשברי כלים דלעיל דהתם לא הוי קיימי מבע"י להסקה אלא בי"ט מש"ה הוי ליה נולד גמור משא"כ הכא בעו"ג שחקק קב בבקעת אדרבה מאתמול הוי חזי טפי להסקה אלא דאפ"ה פסיקא ליה לתלמודא דלר"י אפילו בכה"ג הו"ל נולד וה"נ משמע בפרק כל הכלים דף קכ"ד ע"ב דלר"י בעי דוקא שיהא עושין מעין מלאכתן הראשונה דאל"כ אסור לר"י משום נולד כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם לדבריהם דר"א ור"ע קאמר וליה לא ס"ל. ולכאורה יש לדקדק דכיון דר"א ב"א גופא ס"ל דנולד שרי אפי' בי"ט כר"ש אם כן אמאי לא מוקי טעמא דר"ע כשמעתיה דמה שמתיר להדליק בי"ט היינו משום דלית ליה נולד וכר"ש ס"ל ונראה דהוצרך ר"א ב"א לאוקמי ר"ע נמי כר"י משום דלהך אוקימתא שייך שפיר מילתא דקיפלה דקתני נמי לענין הדלקה דמש"ה קאמר ר"ע מדליקין דקיפול מועיל משא"כ אי הוה סבר ר"ע כר"ש לא הוה שייך קיפלה כלל לענין הדלקה אלא לענין טומאה לחוד וזה נראה לו דוחק מש"ה הוצרך לאוקמי לדר"ע דלא כוותיה מיהו לרבא בסמוך דמוקי למתני' בשאר שבתות השנה ובפתילות שאינן מכורכות פליגי א"כ לא שייך קיפלה הכא ולא קתני קיפלה אלא משום טומאה לחוד והבהבה משום הדלקה לחוד וכבר אפשר דלא הבהבה נמי לענין טומאה קתני לה דהא דסבר ר"א קיפלה אינו מועיל לענין טומאה היינו דוקא כשלא הבהבה דכיון שדרך להבהב פתילות לצורך הדלקה מש"ה כל כמה דלא הבהבה לא נתבטלה מתורת בגד בקיפול לחוד כנ"ל ודו"ק:

שם אמר ר"י אמר רב מסיקין בכלים כו' נראה דהא דמייתי סתמא דתלמוד' הנך מימרי דרב דאיירי בי"ט הכא בשמעתין היינו כאוקימתא דר"א ב"א דמוקי למתני' נמי בי"ט ובפלוגתא דר"י ור"ש ואפשר שזה טעמו של הרמב"ם ז"ל בפי' משניות שמפרש המשנה כאוקימתיה דר"א ב"א. ובזה נ"ל ליישב ג"כ לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב דהא דמוקמינן בהך אוקימתא דר"א ב"א דר"א ור"ע תרווויהו סברי כר"י היינו משום דקיי"ל בי"ט כר"י ולכאורה דבריו תמוהין דהא ר"א ב"א גופא ס"ל אפי' בי"ט כר"ש אלא הא דמוקי ליה ר"ע כר"י היינו משום קיפול וכדפרישית וכן כתב הרשב"א ז"ל עצמו בסוף דבריו ולמאי דפרישית א"ש דמשום דמשמע דסתמא דתלמודא נמי ס"ל כאוקימתא דר"א ב"א ולא כשמעתין לענין דינא דאיהו בי"ט כר"ש ס"ל ואנן קי"ל כר"י אפילו בי"ט מש"ה הוצרך הרשב"א ז"ל לפרש כן בתחילת דבריו לאוקמי הך אוקימתא דמתניתין אליבא דהלכתא כנ"ל:

בתוס' בד"ה הא דרב לאו בפירוש איתמר הא פשיטא דרב אוסר נולד כר"י מכרכי דזוזי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דטפי הו"ל לאתויי משמן של בדדין דכרכי דזוזי לאו נולד הוא אלא מוקצה כו' ע"כ. ולענ"ד בחנם נדחק בזה דכיון דאשכחן לרב דאפילו במוקצה סבר כר"י מכ"ש בנולד דחמיר טפי משא"כ בשמן של בדדין לא פסיקא להו להתוספת לאתויי כיון דלפירש"י שם דשמן של בדדין היינו שמן המשתייר בבית הבד תחת הטעינה וכבר כתבתי שם דהאי מוקצה ודאי חמיר טובא דדמי קצת לגרוגרות וצמוקין ע"ש בחידושינו ואם כן אפשר דחמיר אפילו מנולד ולפ"ז אדרבה מדלא מייתי הש"ס הכא אלא האי דאכל תמרי ולא מכללא דשמן של בדדין הוי משמע דשמן של בדדין היינו כפירש"י שם מש"ה ניחא להתוספת לאתויי מכרכי דזוזי וכדפרישית ומש"ה מסקו התוספות דניחא ליה להגמרא לאתויי ראיה מגרעינין לגרעינין א"כ לפ"ז ממילא א"ש נמי הך דשמן של בדדין כפירושם לעיל כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וא"ת הא באגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו מנ"ל דאסור עכ"ל. נראה דמשמע להו לפרש דהא דאמרינן דהא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אכולה תלתא מימרי דרב בשמעתין קאי. ולענ"ד שזה דוחק גדול דסוגיא כזו לא מצינו כיון דבהנך תלתא מימרי מייתי רב בל' פלוגתא דר"י ור"ש והא ודאי לא שמעינן מכללא לכך נראה דהא דאמרינן דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אגרעינין לחודא קאי כדמשמע להדיא מלשון רש"י ז"ל והיינו משום דהך בבא דגרעינין לא צריכין לגמרי לאשמעינן פלוגתא דר"י ור"ש לר"י דאוסר ממילא אשכחן מכ"ש דאגוזים כדאמרינן בגמרא דמעיקרא מגלו והשתא מגלו והא דר"ש מתיר בגרעינין נמי לא איצטריך דממילא אתיא במכ"ש מדמתיר ר"ש בשברי כלים מש"ה מסיק הש"ס דאה"נ דרב לאו בפירוש איתמר הך דגרעינין אלא מכללא והיינו לבתר דקיבלה מר' חייא דס"ל כר"י בכולה מוקצה ב"ט נמצא דלפ"ז לעולם דהנך בבי דשברי כלים ודאגוזים לאו מכללא שמעינן להו לרב אלא בפירוש אמר בלישנא דפלוגתא דר"י ור"ש כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בגמרא לא בארמיאתא הואיל וחזי אגב אימייהו. אע"ג דלפ"ז לא אשכחן לרב דקיבלה מיניה דר' חייא בפרסייאתא אפ"ה מסקינן שפיר דמכללא אתמר כיון דרב תלמידו דר' חייא הוי מסתמא קיבלה מיניה ומעיקרא דמבעיא לן אי לא קיבלה מיניה היינו למאי דס"ד דעובדא דרב דאכל תמרי ושדי קשייתא לחיותא בי"ט בפרסייאתא הוי וק"ל:

שם רב המנונא אמר הכא בשלשה על שלשה עסקינן. כך הגירסא בגמרא שלפנינו וכן הביא הרב אלפס ז"ל גירסא זו מכמה רבוותא אלא שהוא גורס פחות משלש על שלש אע"ג דבמשנה דמייתי בסמוך אפילו לרב אלפס גרסי' שלשה על שלשה ומה שמצינו בל' רש"י פחות מג' דאילו שלש על שלש חשיבא נראה דטעות המדפיסים הוא וצ"ל שלשה על שלשה ועיין בל' הרב אלפס ז"ל שהאריך מאוד בטעמא ובראיות בענין זה לקיים גירסתו והוצרכתי להביא דבריו משום דלכאורה הסוגיא דשמעתין מסייעא ליה דאל"כ מאי דוחקיה דרב המנונא לאוקמי באוקימתא דחיקא כי האי לפרש לשון פתילה פחות מג' טפחים על ג' טפחים דסתם פתילה לא שכיח דהוי כולי האי ומכ"ש מה שהוצרך לדחוק דקיפול דנקיט במתני' לאו לענין טומאה נקיט לה אלא משום הדלקה וטפי הו"ל לאוקמי בפשיטות כדמעיקרא בשלש על שלש אצבעות דבקיפול מועיל לענין טומאה פליגי משא"כ לגירסת הרב אלפס א"ש דאדרבה מה"ט גופא דסתם פתילה אין בה אפילו רוחב של שלש אצבעות מש"ה מוקי לה רב המנונא בפחות משלש על שלש כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה בין מן המוכן פירש הקונטרס מוכן דרבי אליעזר קופסא כו' וקשה לר"י דהשתא מוכן כו' עס"ה. גם בזה האריך הרב אלפס ז"ל מאוד לפרש פירוש אחר לגמרי דלא כרש"י ותוספת ע"ש ובחידושי הרשב"א ז"ל ובספר מג"ש למורי זקני ז"ל. מיהו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב ג"כ כפירש"י כאן ע"ש:


דף כט עמוד בעריכה

במשנה לא יקוב אדם שפופרת כו' בשביל שתהא מנטפת ופירש"י משום גזרה שמא יסתפק ממנו וכיון שהוקצה לנר חייב משום מכבה עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י תמוה דבתחילת דבריו שכתב כיון שהוקצה לנר משמע דהיינו מטעם מוקצה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל באמת בחיבורו בפ"ה מהלכות שבת וא"כ מה זה שסיים רש"י דחייב משום מכבה והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשניות והיינו ממאי דאמרינן בפ"ב דביצה דף כ"ב דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וא"כ אפילו לא הוקצאו לנר שייך האי חיובא וא"כ לשון רש"י בזה הוי כמאן דארכבי אתרי רכשי. והנלענ"ד בזה דבלא"ה משמע מ"ש רש"י חייב משום מכבה לאו דוקא דאפילו בהאי דאמרינן בביצה דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה כתבו התוספת שם דהיינו דהואיל דבאותו שעה שהוא מסתפק ממנו מכבה קצת ומכסה אורו דלא יוכל לאנהורי כולי האי לכך נראה ככיבוי עכ"ל התוס'. משמע דנראה כמכבה ואינו מכבה ממש ואפילו לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב בפ"ב דביצה דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה ממש ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שבת מ"מ בהאי דהכא בשפופרת דלא שייך האי טעמא דמכחיש אורו כיון שאין מסתפק אלא מהשמן שבשפופרת ולא מהשמן שבנר עצמו (ונראה שמזה הטעם חזר הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ה מהלכות שבת שכתב הטעם דמוקצה ממה שפי' כאן בפי' משניות דהטעם משום מכבה) ולכך כתב רש"י כאן דאפ"ה כיון שהוקצה לנר הוי השמן שבשפופרת כמו שמן שבנר דשייך ביה טעמא דמכבה לשיטת הרמב"ם והרא"ש או דמיחזי כמכבה לשיטת התוספות כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק ועיין בסמוך ועיין עוד במה שאכתוב בזה בפ"ב דביצה:

בגמרא תניא אמר ר' יהודא פעם אחת כו' והיה שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר כו'. מכאן נראה לי ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת בטעמא דשפופרת דהוי משום מוקצה דאי משום מכבה אם כן אמאי מייתי ר"י ראיה מר"ט וזקנים שלא אמרו לו דבר דשמא ר"ט וזקנים סברי דמלאכ' שאינה צריכה לגופה פטור כחכמים דפליגי עליה דר"י ומש"ה לא אמרו לו דבר כיון דליכא למיחש לשמא יכבה כיון שאפילו אם יכבה ליכא איסורא דאורייתא דהא כל כיבוי מלאכה שא"צ לגופה היא כדאמרינן במתני' דבסמוך גבי כחס על הנר או על השמן משא"כ לר"י גופא דמחייב במלאכה שאצ"ל לעולם אימא לך דיש לאסור בשפופרת של ביצה אע"כ דלא שייך הכא טעמא דמכבה כלל מטעמא דפרישית לפי שיטת הרמב"ם אלא טעמא דמוקצה לחוד כיון שהוקצאו לנר וא"כ שפיר מייתי ר"י ראיה דהא אפילו לר"ש דמיקל במוקצה ופליג אדר"י אפ"ה מודה בשמן שבנר בשעה שהוא דולק דאסור משום מוקצה כדאמרינן לקמן בפרק כירה דף מ"ה דהואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:


דף ל עמוד אעריכה

בגמרא מדקתני סיפא חייב ש"מ ר"י היא רישא במאי עסקינן כו' ויש לדקדק דמהאי לישנא משמע דאי לאו האי דיוקא דסיפא ר"י היא הוי אתי ליה שפיר הא דנקיט רישא פטור ולא קתני מותר וע"כ היינו משום דהוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה וכר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור. ולכאורה אפילו הוי מוקי לה בהכי אפ"ה הוה ליה למיתני מותר דכיון דלר"ש מלאכה שאצ"ל פטור עליה ולא הוי אלא איסורא דרבנן א"כ אפילו בחולה שאין בו סכנה יש להתיר לכתחלה משום צערא דגופא דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן כדאיתא לקמן בס"פ האורג לענין המפיס מורסא דאמרי' התם דהוי פטור ומותר לכתחילה מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מיהו יש ליישב קצת ע"פ מ"ש בחידושי כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת דמשמע התם דלא שרינן משום צערא אלא היכא דאיכא תרתי למעליותא וכמו שאבאר עוד בפרקים הבאים בעזה"י בענין זה. אלא דאכתי קשה שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא בהלכות שבת דכל חולה שאין בו סכנה היכא דליכא אלא איסורא דרבנן מותר לעשות לכתחילה אפילו ע"י ישראל וא"כ קשיא סוגיא דהכא דמשמע דאי הוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה הוי אתי ליה שפיר הא דלא קתני מותר אפילו אליבא דר"ש. מיהו לפמ"ש הב"י בהלכות שבת סי' שכ"ח דלהרמב"ם גופא יש לחלק בין שבות לשבות לענין חולה שאין בו סכנה ע"ש וא"כ ה"נ מצינן לחלק בין האי איסורא דרבנן דמלאכה שאצ"ל לר"ש לשאר איסורי דרבנן. אלא שהטור א"ח בסימן הנזכר כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל שהיה מסופק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לעשות לו שום רפואה ע"י ישראל בשום איסור דרבנן או אסור דאפשר דדוקא בשבות דאמירה לנכרי התירו חכמים בפרק אין מעמידין אבל לא ע"י ישראל וא"כ אמאי לא פשיט מסוגיא דהכא לאיסורא. והא דלא קשיא לי על שיטת הרב אלפס ז"ל בשמעתין שכתב להדיא דלר"ש בחולה שאין בו סכנה לא יכבה לכתחילה דאפשר דמפרש דבריו שמחלק ג"כ בין שבות לשבות כמ"ש הב"י בשיטת הרמב"ם וכדפרישית אבל על לשון הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו בכל איסורי דרבנן מספקא ליה א"כ הקושיא במ"ע וצ"ע ליישב:


דף לא עמוד אעריכה

ע"ב פיסקא כחס על הנר ר"י כמאן ס"ל כו' ואי כר"ש ס"ל פתילה נמי ליפטר. עיקר פלוגתא דר"י ור"ש לענין מלאכה שאצ"ל היינו במאי דפליגי במתניתין דפרק המצניע לענין המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבלה דפוטר ר"ש ואע"ג דלכאורה לא דמיא האי דהכא להאי דהתם דאפשר הא דפוטר ר"ש כזית מן המת וכזית מן הנבילה היינו משום שאינו רוצה בקיומו של אותו דבר כלל אלא שלא יטמא בהם ומה"ט נמי פוטר ר"ש בצד נחש שלא ינשכנו משא"כ הכא שרוצה בקיומו של השמן והנר שבשביל כך מכבהו וא"כ אפשר דר"ש נמי מודה אלא דלא משמע לית להש"ס לחלק בכך כיון דאפי' בהוצאת המת אין שום סברא לפוטרו מה"ט דהא סוף סוף עביד מלאכה גמורה שמוציא מרשות לרשות מה לי שלא לצורך אע"כ דעיקר טעמא דר"ש משום דבעינן מלאכת מחשבת דומיא דמשכן ומש"ה אין לחייב אלא באותו ענין עצמו שהיה במשכן שהיה צריך לגופה ממש כמ"ש התוס' שם בפרק המצניע וא"כ מה"ט גופא משמע להש"ס דאין לחייב משום מכבה אלא היכא שרוצה לעשות פחמין דהא לא אשכח שום כיבוי במשכן אלא כדי לעשות פחמין כנ"ל וק"ל:

שם אמר עולא קסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו כו' הא דמייתי הכא מילתא דסותר ע"מ לבנות אמאי לא מפרש כה"ג לענין כיבוי גופא דאיירינן ביה דקסבר ר' יוסי מכבה ע"מ להדליק במקומו הוי כיבוי דאפשר משום דאפילו לרבי יהודא דלא בעינן דומיא דמשכן ממש מ"מ מודה מיהא דעיקר מלאכות ממשכן ילפינן וא"כ לפ"ז כיון דלא אשכחן במשכן שום כיבוי אלא לעשות פחמין ובפחמין לא שייך לחלק בין במקומו ובין שלא במקומו שהפחמין עצמן הן הפתילה והן השמן ומשו"ה לא שייך לחלק בכך בין כחס על הנר ובין כחס על הפתילה אי לאו דמדמי לה ר' יוסי לסותר שהוא במנין ל"ט מלאכות ואף ע"ג דמקלקלו השתא מ"מ חייב כיון שקילקול הוא צורך תיקון. ובאמת דסתם סתירה ע"מ לבנות היינו כדי לבנות במקומו וכדמסקינן נמי דהכי אשכחן במשכן ומש"ה מדמה ר' יוסי אליבא דר"י כיבוי לסותר כיון שהם ענין אחד דעיקר מלאכות כיבוי היינו לצורך תיקון שאחריו וכמו שהאריך רש"י ז"ל בזה כנ"ל ודו"ק:


דף לד עמוד אעריכה

במשנה ג' דברים צריך אדם לומר כו' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה ופירש"י ספק חשיכה כגון בין השמשות ובד"ה ואין מדליקין הנרות כתב כ"ש דספיקא דאורייתא וזו ואצ"ל זו קתני. ויש לדקדק דלכאורה לא שייך הך מלתא דזו ואצ"ל זו אלא כשיש מיהא באותה בבא אחרונה שום רבותא או חידוש הדין ומש"ה אע"ג דבלא"ה שמעינן הך מילתא מבבי קמאי אפ"ה קתני בדרך זו ואצ"ל זו משא"כ הכא הך בבא דהדליקו את הנרות אפילו אי הוי נקיט לה באפי נפשה הוי כמשנה שאינה צריכה דפשיטא ופשיטא דאין לעשות מלאכה דאורייתא בבין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה שהרי אפילו חיוב אשם תלוי איכא ולכאורה היה נראה לי דהא דתנינן הכא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה לאו בודאי בין השמשות איירי אלא בספק דמ"ש רש"י ספק חשיכה כגון בין השמשות היינו שזה עצמו הוא מן הספק שבכל ענין שנסתפק לו אם כבר הגיע זמן בין השמשות או לא צריך לפרוש ממלאכה אפי' ממה שהוא משום שבות וכ"ש מהדלקת הנר שהוא מדאורייתא ולפ"ז היינו לגמרי כדאשכחן לקמן דף ל"ה ע"ב דאמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעור' דרבנן אדשימש' אריש דיקלא אתלו שרגא וביום המעונן כו' ובזה היה נראה לי ליישב מה שהקשו התוספות בפ"ק דר"ה דף ט' אמתני' דהכא מאי איריא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה ותיפוק ליה דבלא"ה חייב להוסיף מחול על הקדש ולמאי דפרישית א"ש דלקושטא דמילתא האי ספק חשיכה דהכא לאו ספק לילה הוא אלא ספק חשיכה כמשמעו שגם זה בכלל הספק אם כבר הגיע השעה שחייב להוסיף מחול על הקדש או לא:

בגמרא הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר כו' עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והדר קתני ספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערב. מכאן נ"ל גם כן ראיה למאי דפרישית בסמוך דאל"כ מאי דיוקא שייך הכא דנהי דספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערב היינו בדיעבד אבל לכתחילה ודאי שצריך לומר עם חשיכה שלא יכניסו עצמן לכתחילה בספק בין השמשות אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דהאי שיעורא ספק חשיכה לאו מספק לילה איירי אלא דלאותה שעה ששייך בה לשון חשיכה איירי שהוא שיעור מוקדם הרבה קודם בין השמשות וא"כ מקשה שפיר אהא דקתני עם חשיכה דהיינו ע"כ בעוד השמש זורחת על הארץ ממש אם כן אפילו לענין שאלה בתוך ביתו משמע ליה דאין צריך לישאול בהנך מילי שאין בהם אלא משום שבות כנ"ל ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי גיטין דף ח' דהתם מפרש רש"י בערבתם דמתני' היינו עירובי חצירות והכא בשמעתין מפרש לה לענין עירובי תחומין וכתבתי שם ליישב ע"ש:

שם ואמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב. ולכאו' נראה דהא דנקיט לה בהאי לישנא דאמרו לו שנים דמשמע דאיירי דאותן שנים מסרו לשליח אחד אע"ג דהך מלתא גופא הוי מצי לאשמעינן בשנים שעירבו ע"י עצמן ואחד מהן נאכל עירובו בין השמשות והשני הניחו בין השמשות דשניהם קונין עירוב אלא דאגב אורחא אתי לאשמעי' רבותא טפי דאע"ג דאותו שליח מסתמא בא לישאל על שני העירובין כא' ובכה"ג אשכחן בשני שבילין פלוגתא דר"י ור' יוסי אפ"ה הכא לענין עירוב דרבנן כ"ע מודו דשניהם קנו עירוב ועמ"ש בזה בפ"ק דפסחים:

ומזה נראה סיוע קצת לשיטת רש"י דבעירובי תחומין איירי הכא דאי בעירובי חצירות הא זימנין דמשכחת לה דממ"נ ודאי אין כאן עירוב כלל שהרי אם גבה השליח העירוב משני ב"ב הדרים בחצר א' כדי שיהו מותרים זה עם זה ונאכל אחד מהם בין השמשות והשני לא הונח עד בין השמשות א"כ אין כאן עירוב כלל שהרי זה שלא עירב הותיר על חבירו כנ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה שניהם קנו עירוב פי' בקונטרס כו' וקשה לרשב"א דר"י לית ליה התם כו' ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בספר מגיני שלמה דהא דמצריך ר"י התם חזקה היינו משום דאיירי נמי בשני כתי עדים כדאיתא התם ועיין בדבריו באריכות:

אמנם לע"ד יש ליישב בשיטת רש"י בדרך אחר דוקא התם הוצרך ר"י לטעמי' דהעמד תרומה על חזקתו משום דאל"כ הוי אמרינן דאיכא חזקה להיפך לבטל העירוב וכיון דחזינן שהתרומה נטמאת יש לנו לומר כך נמצא כך היה כדמשמע התם להדיא דאהא דמקשה התם גבי מקוה נמי נימא העמד מקוה על חזקתה ואימר לא חסר ומוקי לה במקוה שלא נמדד א"כ משמע דמה"ט גופא הוצרך לאוקמי בהכי דאי במקוה שנמדד והיתה שלימה ואח"כ היתה חסרה לא הוי מהני לה הך חזקה. ובזה היה נראה לי ליישב כל הקושיות שהקשו התוספת שם בענין זה וכבר הארכתי בזה באריכות בס"פ המדיר גבי מומין ובפרק עשרה יוחסין (דף ע"ט ע"א) בפלוגתא דרב ושמואל גבי קידושי בוגרת וקצרו של דבר דלעולם כל חזקה דלא איתרע מגופה עדיפא טובא מחזקה דאיתרע. ולפ"ז א"ש דהתם בפרק בכל מערבין דהוצרך ר"י לטעמיה דחזקה היינו משום דאל"כ הוי לן לאוקמי גברא בחזקת שלא עירב שהרי העירוב איתרע מגופו משא"כ הכא בשמעתין שלא נעשה הריעותא בגוף העירוב אלא שאנו מסופקים בזמן בין השמשות אם הוא יום או לילה ומכיון דכל ענין בין השמשות דנינן לה לקולא במילי דרבנן מש"ה א"ש דשניהם קנו עירוב שהרי אין כאן ריעותא כלל בגוף העירוב כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין כו' בכל זה יש להרי"ף והרמב"ם ז"ל גרסא אחרת ושיטה אחרת ממש להיפך מסוגיא שלנו ע"ש ובחידושי הרשב"א ז"ל גם כן האריך בזה ואין להאריך כאן במה שהאריכו הקדמונים. אמנם מה שיש לדקדק בזה יבואר לאחדים בפרק כירה אי"ה:


דף לד עמוד בעריכה

בפרש"י בד"ה ספק לטומאה ולקרבן כו' כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום ובין השמשות השני כולו מן הלילה כו' עכ"ל. וכתבו התוס' על זה דלא נהירא דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום כו' עס"ה. ולענ"ד בלי ספק דרש"י ג"כ נתכוין לפי' ר"ת דאיירי שלא ראה כל משך בין השמשות דזה אי אפשר כמו שהקשו בתוס' אלא שראה במקצת בין השמשות כמ"ש גם כן מורי זקיני ז"ל אלא שכתב דלשון רש"י לא משמע כן לכך נדחק לפרש בדרך אחר ע"ש. ולענ"ד הוא דוחק גדול וכבר אפשר לפרש דמ"ש רש"י שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום האי כולו לאו אמשך כל זמן בין השמשות קאי אלא אמשך הראייה לחוד דשמא כל משך הראיה היה באותו זמן בין השמשות שהוא מן היום וכל הראיה בבין השמשות השני היה באותו בין השמשות שהוא מן הלילה ולא אתי אלא לאפוקי שאם מקצת הראיה היה מן היום ומקצת הראיה מן הלילה אכתי הו"ל זב גמור דשייך ביה חיוב קרבן ועוד יש לפרש בדרך אחר דלעולם יש להסתפק שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום או כולו מן הלילה משום דנראה דכל הזמנים והסימנים שאמרו חכמים בבין השמשות כגון הכסיף התחתון בלא העליון וכן בשני כוכבים בינונים היינו דוקא במי שרוצה לידע ולכוין באותו זמן ויש לו איצטגנינות בלבו שהוא בקי לידע ולשער אותן הסימנים על מכונם משא"כ הכא לענין ראיית הזב שהוא דבר פתאום ולא נתכוון בתחלה לידע הזמן אלא שע"פ הדמיון נדמה לו אחר הראיה שהוא זמן בין השמשות אם כן לפ"ז אפילו אם נדמה לו שאותה ראיה של בין השמשות השני היתה מוקדמת לאותה שאתמול כגון שאתמול היה רואה ג' כוכבים בינונים והיום ב' כוכבים אפ"ה יש להסתפק ולומר שאותן ג' כוכבים שראה אתמול היו הכוכבים הגדולים הנראים ביום ושני כוכבים של היום מהכוכבים הקטנים שאין אדם יודע מה הם בינונים וגם אין כל הזמנים שוין בזה וכה"ג יש להסתפק בסימן הכסיף התחתון דודאי אין כל הזמנים שוין בזה והכל לפי בהירות היום כדמשמע מל' רש"י בד"ה מאדימין שכתב שנראה אדמימות חמה בעבים אלמא דלעולם דבר מצוי הוא שדמות עבים מפסיקין בינינו ובין גלגל החמה בתחתית כדמשמע בפרק אם אין מכירין וכדאשכחן לקמן דף הסמוך ע"ב דאמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשמשא בריש דקלא אתלו שרגא אלמא שאין הסימנין הללו מסורין לרוב בני אדם וכ"ש ביום המעונן וא"כ יפה כתב רש"י ז"ל כאן שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה והיינו כדפרישית דאפילו אם נדמה לו ע"י אותן הסימנין שהראיה הראשונה היתה בזמן מאוחר לאותה הראיה של בין השמשות בזמן השני אפילו הכי אפשר דטעו בכך ונהפך הוא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובזה נתיישב ג"כ מה שכתב לקמן גבי העושה מלאכה בשני בין השמשות ודו"ק:


דף לה עמוד אעריכה

בתוס' בד"ה תרי תילתי מיל קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה כו' עס"ה. דבריהם בזה מבוארים יותר בזבחים דף נ"ו ע"ש שהאריכו בענין זה גם בחידושי הרשב"א בשמעתין האריך בזה והקשה על שיטת התוס' דהכא מסוגית הירושלמי והמעיין בל' התוס' בזבחים יראה דשיטת ר"ת ז"ל מוכרח על פי סוגיית הש"ס שלנו והרב מהר"ר לוי בן חביב האריך בזה מאד בפירושו בהלכות קידוש החדש להרמב"ם ז"ל פ"ג ע"ש:

בגמרא וחילופה בחלתא דאמר רבה חלתא בת תרי כורי שרי לטלטולה כו' שמעתי מפי מורי הרב מהור"ר הירש באלחוב ז"ל דהאי וחילופי בחלתא דקאמר יש לפרש ע"פ מה שכתבו התוס' ד"ה תרי תלתא מיל דהך פלוגתא דרבה ורב יוסף בשיעור בין השמשות היינו משום דמספקא לן מהו אדם בינוני. וא"כ לפ"ז הך פלוגתא דפליגי בחלתא נמי משמע דשייך בכה"ג דהא עיקר טעמא דחלתא שאינו ניטל מחמת כובדו אי הוי תורת כלי עליו לענין שבת או לא משמע בשמעתין בגמרא דעיקר מילתא דשבת תליא בטומאה אי הוי תורת כלי עליה מחמת כבדה או לא דבטומאה אשכחן דבעינן שיהא מטלטל מלא וריקן וא"כ משמע דמשערינן נמי באדם בינוני שאינו יכול לטלטל יותר מבת תרי כורי לרבה ותלתא כורי לרב יוסף וא"כ לפ"ז שפיר הוי פלוגתא דרבה ורב יוסף בבין השמשות להיפך ממאי דפליגי בחלתא מהו נקרא אדם בינוני אלא דלפי האמת לא תקשי דרבה אדרבה ודר"י אדר"י משום דלאו בכל הדינים שיערו חכמים באדם בינוני כדאיתא בעירובין דף מ"ח ובמשנה שלמה פי"ז דכלים ע"כ ודפח"ח:


דף לה עמוד בעריכה

גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום ב' בין השמשות ג' לילה תנ"ה כו' בריש פ"ק דברכות ובספ"ב דמגילה מייתא בגמרא הא דקי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא היינו מדכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. ולפ"ז יש לדקדק אהא דאמרינן הכא דעד ג' כוכבים לא הוה לילה ואמאי לא סגי בשנים דהא קיי"ל דסתם לשון רבים שנים דתפסת מרובה לא תפסת. והנראה לע"ד בזה דהאי קרא דנחמיה לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא דעיקר ילפותא היינו כדמשמע בפ"ק דברכות דאתיא מדכתיב ובא השמש וטהר לענין גבי טבילת טמאים ומדלא כתיב ויטהר ע"כ דהיינו טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואידכי יומא והאי איערב שמשא ע"כ היינו סוף שקיעה משהחשיך עליון והשוה לתחתון וכמו שפירש ר"ת לעיל בד"ה תרי תלתא מיל. אלא דאכתי בהאי קרא לחוד לא הוה סגי דאפשר דגזירת הכתוב לענין טבילת טמאים הא דבעינן סוף שקיעה אבל בעלמא לעולם דמתחילת שקיעה הוה לילה כדמקשה הש"ס התם אלא מעתה ולחשך קרא לילה למחשיך ובא קרא לילה ואהא מייתי הש"ס שפיר מקרא דנחמיה דעד צאת הכוכבים יממא הוא ולפ"ז שפיר אית לן למימר דקים להו לרבנן דהכסיף העליון והשוה לתחתון וג' כוכבים בינונים תרווייהו חדא שיעורא הוא כנ"ל ודו"ק:


דף לו עמוד אעריכה

בגמרא אלא לא קשיא הא ר' יהודא הא ר"ש הא ר' נחמיה. התוס' האריכו בזה לפרש שיטת כל אחד ואחד מהנך תנאי ואין כאן מקומו להאריך ויבואר בפרק כל הכלים אי"ה. מיהו במ"ש כאן בד"ה הא רבי שמעון דמחמה לצל מודה רבי שמעון דאסור והיינו על כרתך בדבר שמלאכתו לאיסור דאי בדבר שמלאכתו להיתר הא אמרינן לקמן בפרק כל הכלים דהתירו וחזרו והתירו אפילו מחמה לצל אע"כ דבמלאכתו לאיסור איירי דומיא דשופר דהכא. אלא דלכאורה יש לדקדק דלמאי דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דף קכ"ד ע"ב דלא אסרו טילטול אלא משום צורך הוצאה ולפ"ז אליבא דר"ש איפכא מסתברא דלצורך גופו שייך להחמיר טפי בטלטול משום צורך הוצאה שהרי אם יוציאנה לר"ה לצורך גופו חייב חטאת אפילו לר"ש כדאמרינן לקמן ס"פ המצניע דמודה ר"ש במר לחפור בו וס"ת לקרות בו הוי מלאכה שצריכה לגופה וחייב חטאת משא"כ מחמה לצל שאפילו אם יוציאה כדי שלא יגנב הוי מלאכה שאין צריך לגופה לר"ש א"כ לא שייך לגזור בכה"ג טלטול אטו הוצאה ונראה ליישב דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דלא אסרו טלטול אלא משום הוצאה היינו דוקא כשצריך לגופו או למקומו באותו שבת עצמו משא"כ מחמה לצל אפילו בלא טעמא דהוצאה יש לאסור הטילטול משום דמיחזי כעובדא דחול דהא מה"ט קרי ליה בגמרא שלא לצורך ותדע דהא מעיקרא בימי נחמיה בן חכליה אסרו אפילו דבר שמלאכתו להיתר כל שאינו לצורך שבת אלא דלבסוף התירו וחזרו והתירו בדבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל משא"כ בדבר שמלאכתו לאיסור כדקיימא קיימא דמחמה לצל אסור משום עובדא דחול ובפרק כל הכלים אבאר עוד בזה ודו"ק: