קטגוריה:משלי כז יא

האב (או האם) מעודד את בנו להיות חכם כדי לשמח אותו, כפי שאמר גם ב(משלי כג טו): "בְּנִי! אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי"*, ובפסוקים נוספים שבהם הבן החכם משמח את הוריו. אולם, כאן הוא מוסיף ואומר ואשיבה חורפי דבר. למה הכוונה?

1. חורפי הוא אדם המחרף אותי בגלל בני. כשהבן טיפש, הבריות מקללות לא רק אותו אלא גם את הוריו; ולכן ההורים רוצים שהבן יחכם: "גם אם עד עתה לא קבלת חקי החכמה, חכם נא מעתה, ושמח לבי, כי עד עתה היו מחרפים אותי על ידך, כמו שאמרו חז"ל "ארור שזה ילד, ארור שזה גדל", עתה אשיבה חורפי דבר" (מלבי"ם, ודומה לזה רלב"ג ומצודות).

- אולם, פירוש זה מניח שהבן היה עד עכשיו טיפש, ולהנחה זו אין יסוד בפסוקנו.

2. חורפי הוא אדם המחרף אותי מסיבה אחרת, כגון יריב אישי או רוחני או אידיאולוגי. הבן החכם מלמד את הוריו איך לענות לאנשים המחרפים אותו: "למה נקרא שמו 'כלאב'? - שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה , ועליו אמר שלמה בחכמתו בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי, ואומר חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר" (רבי יוחנן, בבלי ברכות ד א). "דוד היה שמח בבן החכם, לא רק מפני שידע להשיב למפיבושת בהלכה, אלא גם מפני שהוא (דוד) בעצמו למד ממנו הרבה כל כך, עד שידע להשיב פני מריביו בהלכה, וזה מובן בביטוי ואשיבה ולא ותשיב, שמוסב על דוד עצמו" (הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב"). החורפים הם צעירים, ומדברים בשפה ובמושגים של צעירים. כדי שיוכלו לענות להם, ההורים צריכים ללמוד מילדיהם.

בימינו קל להבין רעיון זה: הטכנולוגיה מתפתחת כל-כך מהר, שהילדים מתמצאים בה יותר מההורים. כך, למשל, אם מישהו חירף את ההורים בפייסבוק, והם רוצים להגיב, ייתכן שיצטרכו ללמוד מילדיהם החכמים איך לעשות זאת - "חכם, בני, ושמח ליבי, ואשיבה חורפי דבר".

3. חורפי הוא הזמן שהייתי צעיר. בלשון המקרא, החורף הוא משל לימי הנעורים, (איוב כט ד): "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי, בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי"*. לפי זה, המשפט ואשיבה חורפי דבר עניינו: "אשיב אל ימי-הנעורים שלי את דבריי".

ההורה צבר הרבה חכמה וניסיון במהלך חייו, אבל הוא כבר זקן מכדי ליישם אותם. כאשר הוא מדבר עם בנו החכם, הוא למעשה מחזיר את חכמתו וניסיונו לימי הנעורים. כך הבן החכם יוכל ליישם את הניסיון שצברו הוריו. והוריו ישמחו בכל ליבם על כך שחכמת החיים שלהם תישמר לדורות הבאים.

1. דוד המלך חזר בתשובה על חטא בת-שבע, וה' מחל לו, אולם אויביו לא מחלו לו, הם חירפו אותו כל ימיו, (תהלים מב יא): "בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ", (תהלים סט י): "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי", (תהלים סט יא): "וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי", (תהלים קב ט): "כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ", (תהלים קיט מב): "וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר, כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ".

בין שאר החירופים שלהם, אויביו בוודאי טענו שבניו של דוד מבת-שבע פגומים. דוד קיווה שבנו השני מבת-שבע, שלמה, יפגין את חכמתו האלהית, וכך ישיב תשובה ניצחת למחרפיו, ויוכיח שה' אכן מחל לו.

ואולי זו כוונתם של חכמי התלמוד: "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים - יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר" (בבלי שבת יד ב, ערובין כא ב); בת-הקול הזאת מסמלת את רוחו של דוד, המביע שמחה כאשר הוא רואה את צדקתו של בנו. לעומת זאת, כאשר שלמה חטא ונשא הנשים הנכריות, הדבר בוודאי גרם לציבור לחרף גם את דוד ולהזכיר שוב את חטאו.

2. עם ישראל סבל כל שנותיו מחירופים מצד אויביו, (צפניה ב ח): "שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן, אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם", (צפניה ב י): "זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם, כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם ה' צְבָאוֹת", (תהלים עט יב): "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי", (תהלים פט נב): "אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ".

עם ישראל קורא לבניו להיות חכמים, כך שיוכלו לענות תשובות משכנעות לגויים המחרפים. כך למשל עשה גביהא בן פסיסא, חכם יהודי שחי בימי אלכסנדר מוקדון. בימיו באו נציגים של כמה עמים שכנים אל אלכסנדר מוקדון, וביקשו ממנו שייתן להם את ארץ ישראל, וגביהא בן פסיסא ענה לטענותיהם; ראו בבלי סנהדרין צא א.