פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משלי כז כ

משלי כז כ: "שְׁאוֹל ואבדה[וַאֲבַדּוֹ] לֹא תִשְׂבַּעְנָה, וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה."

תרגום מצודות: השאול (הקבר) והאבדון (הגיהנם) אינם שבעים מלקבל אנשים, וכן עיני האדם לא תשבענה מן העושר וחושק להרבות עוד.

תרגום ויקיטקסט: השאול (המוות) והאבדון לא ישבעו לעולם, הן מקבלות את כל המתים ורוצות עוד; וגם עיני האדם לא ישבעו לעולם מלראות ולרצות דברים שיורידו את האדם שאולה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כז כ.


דקויותעריכה

הפסוק משווה בין השאול (המוות) לבין העיניים:

  • השאול והאבדון קולטות אנשים רבים המתים בכל שעה, ובכל זאת אינן שבעות, ומוכנות תמיד לקלוט עוד;
  • גם עיני האדם גורמות לו להתאוות לדברים רבים בכל שעה, אך גם אם יממש את תאוותיו - עיניו לא יהיו שבעות, ויחפשו עוד הנאות (רש"י), עוד כסף (מצודות), עוד הרפתקאות בארצות רחוקות (רמ"ד ואלי).

מדוע בחר הכותב להשוות את העיניים דווקא לשאול ואבדון? מה הקשר ביניהם?

1. הרדיפה אחר מראה-העיניים, הרצון להשיג כל דבר שרואים, מחבר אותנו למוות - אנחנו רודפים אחרי תאוות חומריות כלות ואובדות: "עיני האדם ותאותיו לא ישבעו לעולם, כי כל אשר ישיג מחמדת הזמן יוסיף לבקש, כי החומר שנברא בו האדם הוא היולי, פושט צורה ולובש צורה תמיד בלי הפסק, והשאול והאבדון לא תשבענה, כי לא יעמוד החומר רגע בלי העדר ואבדון תמידי, ולכן גם טבע האדם כן, שיבקש חדשות בכל רגע, וכל חמדה שבאה לידו תעדר ממנו תכף, ויבקש אחרת תחתיה, גם עיניו לא תשבע עושר, כי זה מטבע חומרו ההיולי, שהשאול והאבדון כרוך בעקבו" (מלבי"ם, וכן רמ"ד וואלי).

אם נבין את זה, אולי נצליח להתגבר על הרצון להשיג כל מה שאנחנו רואים, ונכוון את עצמנו למטרות נצחיות שיישארו גם אחרי מותנו.

2. השאול והאבדן הם משקל-נגד לתאווה. כל עוד האדם חי, הוא רודף אחרי מראה עיניו; אבל כאשר הוא מת ומגיע לשאול, הוא נרגע. כך, כנראה, פירשו חכמי האגדה: "אלכסנדרוס מוקדון... הגיע לפתח גן עדן. הרים את קולו ואמר: פתחו לי את השער! אמרו ליה (תהלים קיח, כ) "זה השער לה' - צדיקים יבואו בו"! אמר להם: גם אני מלך, ואני חשוב, תנו לי משהו! נתנו לו גולגולת אחת. הביא אותה אל ביתו, שקל כנגדה את כל הזהב והכסף שהיה לו, ולא הכריע את המשקל. אמר לחכמים: מה זה?! אמרו: זו הגולגולת של עינו של בשר ודם, שאינה שבעה. אמר להם: מניין שכך הוא? לקחו החכמים מעט עפר, וכיסו את הגולגולת; מייד הכריע, שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה" (בבלי תמיד לב:, מתורגם לעברית). שאול ואבדון לא תשבענה - ומדוע ברא ה' את השאול והאבדון? - כמשקל-נגד ל: ועיני האדם לא תשבענה; כדי להרגיע ולאזן את הרדיפה אחרי מראה העיניים. רעיון דומה נמצא ב(משלי כא טז): "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל - בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ": אדם שאינו הולך בדרך השכל, רודף כל ימיו אחרי תאוות חומריות, ורק במותו זוכה לנוח*.

כך, מספרים, אמר גם החכם היווני אריסטו, שהיה מורו ורבו של אלכסנדר מוקדון, לאחר שתלמידו סיפר לו על כיבושיו: "הצלחת לכבוש את כל העולם - אבל עדיין לא הצלחת לכבוש את עצמך". וכן, כאשר שאל אותו: "מה תעשה לאחר שתכבוש את כל המערב?" ענה אלכסנדר: "אכבוש גם את כל המזרח"; שאל אותו: "מה תעשה אחר-כך?"; ענה לו: "אשוב בשלום לביתי ואנוח"; אמר לו: "אם כן, מדוע אינך עושה זאת כבר עכשיו?...". (ע"פ הרב יעקב שכטר, "דברי יעקב" על הפסוק).

3. התאווה הבלתי-פוסקת היא-היא השאוֹל, הגיהנום. האגדה על אלכסנדר מוקדון מתחילה בכך שאלכסנדר הולך "מעבר להרי החושך", ביטוי המקביל לשאוֹל. שם, מגישים לו מטעמים נהדרים, אבל הוא לא מצליח לאכול אותם, כי כולם עשויים מזהב! אלה ייסורי השאוֹל - כשאדם רואה מלוא עיניו תאוות שלעולם לא תשבענה (ע"פ הרב שמואל אליהו, "עולם קטן" פרשת וישב, כסלו ה'תשע"ו).

הקבלותעריכה

1. הפסוק שלנו משווה את העיניים לשאול ואבדון; פסוק אחר בספר משלי משווה את הלב לשאול ואבדון, (משלי טו יא): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם"*. שני הפסוקים יחד מרחיבים את המצוה, (במדבר טו לט): "...וּזְכַרְתֶּם אֶת" " כָּל מצות ה', וַעֲשִׂיתֶם אַתֶּם; וְלֹא תָתוּרוּ‎ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אֹתָם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם":

  • הפסוק בפרק טו מלמד, שהלב נמצא תמיד נגד ה', ה' תמיד משגיח על המחשבות; ולכן יש לשמור על הלב, ולא לתור אחר מחשבות רעות המובילות אל שאול.
  • הפסוק בפרק כז מלמד, שהעיניים אף פעם לא שבעות; ולכן יש לשמור על העיניים, ולא לתור אחרי מראות רעים המובילים אל שאול. שמירת העיניים נזכרה גם ב(משלי ד כה): "עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ"*.

2. השאול שאינה שבעה נזכרה גם ב(משלי ל טו): "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב: שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה, אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן: שְׁאוֹל, וְעֹצֶר רָחַם, אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם, וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן" (פירוט).

העיניים שאינן שבעות נזכרו גם ב(קהלת א ח): "כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ", (קהלת ד ח): "יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ גַּם עיניו[עֵינוֹ] לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא".

3. גם רגש הקנאה נמשל לשאול, (שיר השירים ח ו): "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה; רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (ע"פ גליה).




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/27-20