ביאור:משלי כז ו

משלי כז ו: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא."

תרגום מצודות: האוהב הפוצע לאהובו למען יישר לכת, הנה הפצעים הם נאמנים, כי עשו שליחותם והועילו לזה, כי בעבורם ייטיב דרכו; אבל מן השונא, אפילו הנשיקות הן נעתרות (מרובות), והנן למשא, הואיל ואין בהם תועלת.

תרגום ויקיטקסט: פצעים שמקבלים מאדם האוהב אותנו הם נאמנים, כואבים במיוחד, כי נוסף להם גם עלבון נפשי; אולם נשיקות שמקבלים מאדם השונא אותנו הן נעתרות, מתקבלות מייד וברצון, כי נוספת להם גם השמחה שבפיוס.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כז ו.

דקויות

המפרשים פירשו את הפסוק בשתי דרכים מנוגדות.

1. לפי רוב המפרשים, עדיף לקבל פצעים מאדם אוהב, מלקבל נשיקות מאדם שונא: כשאדם האוהב אותי פוצע אותי - זה בוודאי לטובתי; לפצעים יש תפקיד והם ימלאו את תפקידם בנאמנות. מצד שני, כאשר אדם השונא אותי מנשק אותי - זה בוודאי לרעתי; הנשיקות נעתרות, מיותרות ומכבידות (כמו ב(יחזקאל לה יג): "וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אֲנִי שָׁמָעְתִּי"), או מסריחות כמו עשן (כמו ב(יחזקאל ח יא): "וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ, וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה"), ועדיף לוותר עליהן.

רעיון זה מתבטא בתחומים רבים:

א. בין ה' לאדם, (משלי ג יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה"*. "עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא לאהוב את ה' תכלית אהבה... בין יקבל טובות מאת הקב"ה ובין יקבל יסורין ותוכחות יחשבם לאהבה לו, כדכתיב נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (תומר דבורה ה). הפצעים שה' מביא על האדם הם נאמנים, כי הם ממלאים את תפקידם במדוייק, מייסרים אותו כדי שיחזור למוטב אך אינם גורמים לו נזק בלתי-הפיך, (ויקרא כו מד): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם", (דברים לב לט): "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" (ע"פ רמ"ד וואלי).

ב. בתחום הנפשי: פצעים הם קשיים שנתקלים בהם כשרוצים לעשות טוב, ונשיקות הן ההנאות שמקבלים מעשיית רע; גם כאן: "יותר טובים לאדם הייסורים והסיגופים הבאים מעצת יצר הטוב, יותר מהנשיקות של היצר הרע..." (הגאון מווילנה); בפרט, הכוונה לנשיקות של עבירה: "על ההיכל הזה נאמר ונעתרות נשיקות שונא. כאן עומדים כל אותם נשיקות ופתויים ותאוות גופניות דזנותא וניאוף, שעל ידם מתגרש האדם מהעולם הזה והעולם הבא" (פרדס רמונים כו ו).

ג. בין אדם לחברו: פצעים הם דברי-ביקורת שפוצעים את הנפש, ונשיקות הן מחמאות ודברי-חיבה. גם כאן: כשאדם האוהב אותי מותח עליי ביקורת - זה בוודאי לטובתי, זה יעזור לי להשתפר ולהיות חכם יותר, (משלי יב א): "אֹהֵב מוּסָר - אֹהֵב דָּעַת"*. אולם כשאדם השונא אותי נותן לי מחמאות - זה בוודאי לרעתי: "השונא ירבה נשיקות, הוא לא ייסר ולא יוכיח, כי בשנאתו כשרואה ממנו מעשים רעים ינשקנו למען יוסיף לעשותם" (מלבי"ם, וכן מצודות).

ד. בין איש לאשתו: פצעים שמקבלים תוך כדי עשיית אהבה הם נאמנים, נעימים, כי הם מזכירים את מעשה האהבה; אולם נשיקות שמקבלים מאדם שונא הן נעתרות, דוחות ומגעילות.

ה. בעולם התורה: "תלמיד חכם "שד יהודי", כשלומד גמרא או פסק דין, עליו כתוב נעתרות נשיקות שונא, כי התנא אינו יכול לסבל רוחו של תלמיד חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבל לנשק את עצמו עם נבלה?, כל שכן זה שנבלה טובה הימנו" (לקוטי מוהר"ן יב).

2. אמנם, יש שפירשו את הפסוק במשמעות הפוכה (דעת מקרא בשם ר' מרדכי זר כבוד): כשאדם האוהב אותי פוצע אותי - הפצעים כואבים וקשים במיוחד, כי נוסף להם גם העלבון שבפגיעה מחבר. פצעים נאמנים כמו ב(דברים כח נט): "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ, מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת, וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים". מצד שני, כאשר אדם השונא אותי מנשק אותי - הנשיקות שלו מתקבלות ברצון ובשמחה, כי נוספת להם גם השמחה שבהשלמה. נעתרות כמו ב(בראשית כה כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה'... וַיֶּעְתַּר לוֹ ה'".

הקבלות

פצעים נאמנים ונשיקות קטלניות

1. רק לפני מספר שנים, בסוף ימי המלך דוד, רצח יואב בן צרויה את עמשא בן יתר, (שמואל ב כ ט): "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי? וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ. וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ, וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ, וַיָּמֹת". הנשיקות של יואב השונא הפכו להיות פצעים נאמנים וקטלניים בגופו של עמשא האוהב.

2. יש גם נשים שהנשיקות שלהן עלולות להפוך לפצעים קטלניים, (משלי ז יג): "וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ, הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לּוֹ"*: "כי הנשיקות שלה אינן אלא נשיכות, שהרי בחלק שפתיה תדיח את הפתאים כדי לאבדם... נשיקות שמתרבות כדי שיחשוב האדם שתהיינה אהבה וחסד, ואינם אלא שנאה ודין לצודד ולאבד את הנפשות" (רמ"ד וואלי). הנשיקות הנעתרות הללו, סופן שיהפכו לפצעים נאמנים וקטלניים, (משלי ז כג): "עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ, כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח, וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא"*.

3. יעקב אבינו חזר מחרן אל ארץ כנען. בנחל יבוק פגע בו איש שנאבק עמו ופצעו, (בראשית לב כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ".

זמן קצר אחר-כך, פגש יעקב בעשיו אחיו, שנשק לו, (בראשית לג ד): "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"*. אולם הנשיקות הללו, נשיקות של אח שונא, היו נעתרות, מכבידות ומעיקות על יעקב; יעקב חשש בלי הרף שהנשיקות הללו יהפכו לנשיכות (ע"פ רש"י. תודה תומר על הקישור בין הפסוק במשלי לדברי רש"י!). לכן בהזדמנות הראשונה שהיתה לו מצא יעקב תירוץ לחמוק מעשו ומנשיקותיו, (בראשית לג יג): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי, וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לְפָנַי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לִפְנֵי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"*.

ומדוע הפצעים שנפצע יעקב במאבק עם המלאך היו נאמנים? - אולי כי הם הזכירו לו בנאמנות את המפגש עם מלאך אלהים, (בראשית לב לא): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ"; מתוך הזיכרון החד הזה, קיבל יעקב כוח להתמודד מול הנשיקות הנעתרות של עשו השונא.

פצעי תוכחה ונשיקות מחמאה

4. אחיה השילוני קילל את ישראל שיהיו כמו קנה במים, (מלכים א יד טו): "וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם, וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר, יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת ה'"*. בלעם בן בעור בירך את ישראל שיהיו כמו ארזים על המים, (במדבר כד ו): "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".

אולם, הקללה של אחיה טובה יותר מהברכה של בלעם! אחיה קילל אותם שיהיו כקָנֶה - שהוא גמיש ואינו נשבר, ובלעם בירך אותם שיהיו כמו ארז - שרוח חזקה שוברת אותו לגמרי (ע"פ ר' יונתן, בבלי סנהדרין קה:, בבלי תענית כ.).

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/27-06