ביאור:משלי כז ב

משלי כז ב: "יְהַלֶּלְךָ זָר - וְלֹא פִיךָ; נָכְרִי - וְאַל שְׂפָתֶיךָ."

תרגום מצודות: - ואף בדבר שכבר עשית, יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך (הוא כפל הדבר במילים שונות).

תרגום ויקיטקסט: - במקום להגיד מה אתה מתכוון לעשות מחר - פשוט תעשה; כשיראו מה עשית, יהללו אותך גם זרים, ולא תצטרך לשבח את עצמך בפיך; וגם אם כבר עשית - אל תשבח את עצמך בשפתיך, אלא חכה שאדם נכרי ישמע על מעשיך ויהללך.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כז ב.

הקבלות

האם מותר לאדם לשבח את עצמו?

לפי הפסוק שלנו אסור לאדם לשבח ולפאר את עצמו, אולם בתנ"ך מצאנו כמה צדיקים ששיבחו את עצמם, למשל:

א. עובדיה אשר על בית אחאב אמר לאליהו הנביא, (מלכים א יח יב): "וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי";

ב. החכמה והבינה בספר משלי מתפארות בכישוריהן, (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה"*!

גם בימינו מקובל לומר: "לא פרסמת - לא עשית". ויש פוליטיקאים ששיכללו את זה עוד יותר ואומרים: "פרסמת - עשית"...

ניתן ליישב בין הגישות בכמה שיטות. הן מייצגות כמה תנאים שבהם מותר לאדם לספר על עצמו דברים טובים:

1. תהילה משמעה דברי שבח והתפארות. מותר לאדם לספר על עצמו לאדם שאינו מכיר אותו כלל, כי זו אינה התפארות אלא הודעת עובדה בלבד; אך אסור לו לשבח את עצמו בפני אנשים שכבר מכירים אותו, כי זו התפארות: "הא - באתרא דידעין ליה, הא - באתרא דלא ידעין ליה" (רבא, תלמוד בבלי נדרים סב.), "אפשר דאליהו לא הוה ידע ליה" (ר"ן שם), "אמר לו עובדיה לאליהו 'הלא הוגד הוגד לאדוני אשר עשיתי... ', אלא שלא הכיר בו שזה הוא" (מהרש"א). "אין לאדם לפרסם את מעשיו... במקום שיודעים ומכירים אותו... כי סביר להניח שהם יודעים שהוא תלמיד חכם, ואם עד עתה לא כיבדוהו, אזי, או שהם אינם מחונכים לכבד תלמידי חכמים, או שהוא אינו ראוי לכבוד בגלל התנהגות שאינה הולמת, ואם כך או כך, לא יועיל לו להודיע שהוא תלמיד חכם" (שיעורים באגדות חז"ל שם, בשם תפארת צבי).

יש מפרשים שמצאו רמז לפירוש זה בקריאה שונה של הפסוק: "יהללך זר, וָלֹא - פיך": "יהללך זר - דהיינו ודאי בידעוך, ולא - דהיינו שלא ידעוך, שלא יוכלו להללך, אזי שרי לפיך להודיעך" (מהרש"א, חת"ם סופר). אך לענ"ד אין צורך לדרוש את הפסוק בשינוי ניקוד או טעמים, כי המילה יהללך כבר מרמזת שהכוונה לדברי שבח והתפארות החורגים מהודעת עובדה חד-פעמית.

2. תהילה משמעה שבח לטוב ביותר. מותר לאדם לספר על מעלותיו, אך אסור לו להתפאר שהוא הטוב ביותר, כי אין לו אפשרות אובייקטיבית להשוות את עצמו לאחרים; רק אנשים מבחוץ, שרואים אותו ואת האחרים באופן אוביקטיבי, יכולים להחליט מי באמת ראוי לתהילה. עובדיה אכן סיפר על מעלותיו ואמר שהוא ירא את ה', אך לא התהלל, לא אמר שהוא ירא ה' הגדול ביותר.

גם הפסוק הקודם דיבר על תהילה, (משלי כז א): "אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם", וגם שם הרעיון הוא, שהאדם רשאי להשתבח רק בדברים אובייקטיביים - רק בדברים שכבר עשה ולא בתוצאות המעשים שיעשה מחר*.

3. ישנו פסוק נוסף המסביר בדיוק על מה מותר ועל מה אסור להתהלל, (ירמיהו ט כב): "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'": אסור לאדם לשבח את עצמו על ענייני העולם הזה, כגון חכמה גבורה או עושר, אבל מותר לו לשבח את עצמו על ידיעת ה', קרבת ה' וקיום מצוותיו*. עובדיה אכן שיבח את עצמו על כך שהוא ירא את ה'. לפי זה, הפסוק "יהללך זר ולא פיך" מתייחס להתהללות בחכמה או גבורה או עושר.

פירוש זה מסתמך על אחת משלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, על-פי רבי ישמעאל: "שני כתובים המכחישים זה את זה - עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם": הפסוק בספר ירמיהו הכריע ויישב את הסתירה בין הפסוק מספר משלי לבין הפסוק מספר מלכים.

בין ישראל לגויים

העצה יהללך זר ולא פיך יכולה להתאים לא רק לאדם פרטי, אלא גם לכלל עם ישראל.

יש אנשים בעם ישראל, שאוהבים להדגיש בכל הזדמנות את העובדה שעם ישראל הוא העם הנבחר והקדוש לה'; לעניות דעתי, אין זה ראוי שאנחנו - בני ישראל - נהלל את עצמנו; ראוי שנתנהג בצורה שתגרום לגויים להלל אותנו: "יהללך זר - ולא פיך, נכרי - ואל שפתיך". כמו בלעם, שנקרא לקלל את עם ישראל, אך בסופו של דבר נאלץ לשבח אותם (במדבר כג-כד; ע"פ חגי הופר).

מתי בכל-זאת מותר לנו לשבח את עצמנו? ישנם כמה מקרים המתאימים להסברים למעלה:

1. כשאנחנו פוגשים אנשים שלא יודעים שום דבר על עם ישראל, מותר לנו להודיע להם פעם אחת מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם; אבל לא לחזור על כך שוב ושוב בפני אנשים ועמים שכבר שמעו על כך ולא השתכנעו.

2. גם כשאנחנו מספרים על עצמנו, אין זה ראוי שנציג את עצמנו בתור הטובים ביותר, אלא רק נגיד שה' מינה אותנו לתפקיד חשוב ואנחנו משתדלים למלא אותו כמיטב יכולתנו.

3. ראוי שנשבח את עצמנו רק על הישגים שהשגנו בתחום הרוח והמוסר, דעת ה' ועשיית מעשים טובים, (ירמיהו ט כב): "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'"; לא על חכמתנו ("המוח היהודי"), גבורתנו ("הצבא החזק ביותר") או עושרנו ("תעשיית ההיי-טק הטובה ביותר").

בין ה' לאדם

העיקרון יהללך זר הוא כל-כך חשוב, עד שגם ה' בעצמו נוהג לפיו - הוא משתדל שבני-האדם, שהם זרים לו, יהללו אותו:

1. המצרים, (שמות ז ה): "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם";

2. נבוכדנאצר מלך בבל, (דניאל ג לג): "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר". "כי שבחה של הקדושה מתרבה כשבאה הקליפה ונכנעת מפניה ומודה ליקר תפארת גדולתה" (רמ"ד וואלי).

3. וכן אמרו חז"ל, שה' מעדיף את השבח המגיע מבני אדם, על-פני השבח מפי המלאכים, כי בני-אדם הם יצורים חומריים הנחשבים "זרים" ו"נכרים", לעומת המלאכים הרוחניים (רמ"ד ואלי, שם).

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/27-02