פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משלי כז ז

משלי כז ז: "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת, וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק."

תרגום מצודות: נפש, בעבור שבעה, תבוס (תרמוס) אף נופת-צופים; ונפש רעבה - כל דבר מר נחשב לה למתוק.

תרגום ויקיטקסט: כאשר הנפש שבעה ובכל-זאת ממשיכה לאכול, היא תבוס (רומסת בביזיון, משחיתה) את הנופת (דבש נוזלי המוגש לקינוח), כי כל אוכל נוסף שנכנס לקיבה הופך לפסולת; ומצד שני - כאשר הנפש רעבה, כל דבר מר שהיא אוכלת הוא מתוק וטוב עבורה, כי האוכל מעוכל ומנוצל בצורה הטובה ביותר.

/ אם נותנים לקבצנית נופת (מאכל מתוק וטעים), והיא דוחה אותו בבוז, סימן שנפשה שבעה והיא לא באמת נזקקת; כי נפש רעבה - כל מאכל מר יהיה מתוק עבורה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כז ז.


דקויותעריכה

ניתן לפרש את הפסוק בשני כיוונים, על-פי שתי משמעויות שונות של המילה נפש - עולם החומר ועולם הרגש:

בריאות חומריתעריכה

1. יש אנשים, שאף פעם לא ישאירו אוכל בצלחת, גם אם הם כבר שבעים ומלאים, כי "חבל לזרוק לפח". ספר משלי מלמד, שכאשר האדם שבע וממשיך לאכול, זה גרוע יותר מלזרוק לפח.

הפסוק מדבר על נופת - דבש נוזלי; אם מנהגי הסעודה אז היו דומים לשלנו, מסתבר שנהגו להגיש נופת בסוף הסעודה כ"מנה אחרונה".

כשהאדם שבע, כל אוכל נוסף שהוא אוכל הופך לפסולת, כך שהוא כביכול רומס בביזיון את הנופת - המנה האחרונה המתוקה שהוא מנסה לדחוס לקיבתו. ומצד שני, כשהאדם רעב, כל אוכל שיאכל יהיה מתוק וטוב עבורו, כך האוכל ינוצל בצורה הטובה ביותר.

לפי זה, הפסוק נותן עצה לבריאות הגוף, ממתאימה לדברי חכמי התלמוד "אדכפנת (כשאתה רעב) - אכול" (בבלי ברכות סב:), ולדברי הרמב"ם, רופאו של צלאח א-דין, לפני כ-800 שנה: "לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב" (י"ד חזקה, דעות ד ב).

בריאות רגשיתעריכה

אך רוב המפרשים פירשו שהפסוק מתאר תופעה רגשית: כשהאדם שבע, הוא מוכן לרמוס בבזיון גם משקה מתוק וטעים, אך כשהאדם רעב, כל דבר מר מרגיש לו מתוק וטעים; כמו בפתגם העממי שהובא בתלמוד: "כלבא בכפניה - גללי מבלע" (בבלי בבא קמא צב:): כשהכלב רעב - הוא מוכן לבלוע אפילו את גלליו.

מה המשמעות המעשית של הפסוק?

2. ניתן להבחין בין נזקקים אמיתיים לבין מתחזים: כשאדם טוען שהוא רעב או נזקק, אך דוחה מאכלים שמציעים לו בטענה שהם לא מספיק טעימים או טובים עבורו, ייתכן שאפשר להסיק מכאן שהוא לא באמת רעב.

רעיון דומה נמצא בספר בן סירא: "דאמר 'במאי איכול לחמא?' סב לחמא מיניה": מי שנותנים לו לחם, והוא אומר "איך אני יכול לאכול את הלחם בלי ממרח?!" - קחו ממנו את הלחם, כנראה הוא לא באמת רעב, אילו היה רעב, היה אוכל את הלחם בלי לשאול שאלות. (אמנם בתלמוד בבלי (סנהדרין ק:) הביאו מאמר זה של בן סירא כדוגמה למאמר שגוי, אחת הסיבות שבגללן גנזו את ספרו. וצ"ע).

3. אין טעם להשקיע יותר מדי ברדיפה אחרי תענוגות חומריים, שהרי כשמשיגים את התענוגות הללו, קצים בהם ומחפשים תענוגות חדשים, כך שאף פעם אי אפשר להשיג אותם באמת, הם "לא יושגו כשיושגו, ויושגו כשלא יושגו" (מלבי"ם).

- אולם, לא כל התענוגות החומריים הם מסוג זה, יש תענוגות חומריים שעליהם אמרו חז"ל "משביעו - רעב, מרעיבו - שבע"; ומצד שני, יש גם תענוגות רוחניים שהאדם שבע מהם לפעמים.


4. היה אפשר לפרש שהנפש מציינת לא את השבע והרעב החומריים אלא את השבע והרעב הרגשיים. לפי זה, הפסוק בא ללמדנו שלפעמים אנשים אוכלים ממתקים מתוך חסך רגשי, ולכן כשהנפש שבעה מבחינה רגשית, האדם בז לממתקים ואינו רודף אחריהם.

- אולם, לפי זה קשה להבין את החצי השני של הפסוק, שהרי כשאדם רעב מבחינה רגשית, הוא לא רוצה לאכול מאכלים מרים, אלא דווקא מאכלים מתוקים וטעימים.

5. וייתכן שהפסוק הוא משל לקשרים חברתיים: כשלאדם יש הרבה חברים, הוא נוטה לזלזל בהם, אך עליו להעלות בדעתו שאולי בעתיד יהיה בודד, ואז כל מכר יהיה יקר ומתוק בעיניו. לפי זה, הפסוק מתקשר לפסוקים הבאים (פסוקים 8-10), שגם הם מדברים על קשרים חברתיים*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/27-07