קטגוריה:משלי טו יג
נוסח המקרא
לב שמח ייטב פנים ובעצבת לב רוח נכאה
לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה.
לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים
וּבְעַצְּבַת־לֵ֗֝ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה׃
לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּ/בְ/עַצְּבַת־לֵ֝ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
רש"י
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
"ייטיב" - מן (בראשית כד טו): "טובת מראה", ייפה הפנים.
"רוח נכאה" - ונשברת היא, על כן לא תלמוד הדעת.
אבל "לב נבון", שישמח ואין לו עוצב בעולם, הוא "יבקש" ללמוד "דעת".רלב"ג
רבנו יונה גירונדי
• לפירוש "רבנו יונה גירונדי" על כל הפרק •
עתה, ראה עונש הלב השמח בחטא ובאיוולת, (גם) כי עיקר הנאת הגוף ישים בחטא! שעיקר הנאתו תגיע מן השמחה, וגם ניכרת בו, כי "לב שמח ייטיב פנים".
גם, לעומת זה תשקול שכר לב השמח במצוות והמצטער על החטא.
והרשעים ישמחו בחטא וברשע, שנאמר (משלי טו כא): "איוולת - שמחה לחסר לב";
והצדיקים - שמחתם בעבודת ה' יתברך, שנאמר (תהלים קיט קסב): "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ונאמר (תהלים לב יא): "שמחו בה' וגילו צדיקים".
והעניין הזה שכתבנו נכבד מאד, על כן סמך למקרא הזה (משלי טו יד): "לב נבון יבקש דעת", כי שמחתו בחכמה, כי השמחה שורש כל התענוגים, שגם בגוף ניכרת, וכאשר ביארנו.
גם, אמרו: החכם - תורתו יצהיל פנים, שנאמר (קהלת ח א): "חכמת אדם תאיר פניו".
ואפשר, על דרך רחוקה, שבא ללמד, כי תרגיש כאשר לא יאהב לץ התוכחת, באשר לא ייטיב ליבו את פניו בשמעו את דברי התוכחת.מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת ציון
"נכאה" - נשברה, כמו (תהלים קט): "ונכאה לבב".
מצודת דוד
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ביאור המילות
הגאון מווילנה
• לפירוש "הגאון מווילנה" על כל הפרק •
"ובעצבת לב רוח נכאה" - כי השתוקקות האדם למצוה לעשותה או לשאר דברים היא באה מהרוח השורה בו, כמו שפירשנו למעלה, אבל מי שליבו עצב - הרוח שלו נכאה, פירוש: שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל.
וכן בתורה הם: פשט, רמז, דרש וסוד, ובכל אחד פנים בפני עצמו, כמו שאמרו (סופרים טז ב): "פנים אימות למקרא... פנים שוחקות לש"ס, פנים מסבירות לאגדה". וכן, (דברים ה ד): "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", והיינו, לכל פנים שבתורה הסביר להם "פנים". וזהו: "לב שמח ייטיב פנים".
"ובעצבת לב רוח נכאה", כמו שנאמר, (ישעיהו נט כא): "רוחי אשר עליך...".
- פרשנות מודרנית:
תרגום מצודות: שמחת הלב תיטיב מאור הפנים וזהרו; ובעבור עצבת לב, נכאה (נשברה) הרוח וישפל בעיני עצמו.
תרגום ויקיטקסט: לב (אופי) שמח גורם לפנים להיראות טובות ויפות יותר; אולם כשהלב עצוב, הוא משרה רוח (אוירה) של מכה ושבר על הפנים ופוגע ביופיים.
/ לב שמח גורם לאדם לפנות לכיוונים טובים, לפעול נכון ולהצליח; אולם כשהלב עצוב, רוח הרצון נֵכָה ואינה מסוגלת לפנות לשום כיוון.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו יג.
דקויות
לב שמח ייטיב פנים
יש אנשים (ובמיוחד נשים) שנכנסים לדיכאון כי לדעתם הם לא מספיק יפים, והם חושבים שהדבר מפריע להם להגיע להישגים בחיים, למשל למצוא בן/בת זוג. הפסוק ממליץ לפעול בכיוון ההפוך - לא לתת למראה החיצוני לפגוע בשמחה, אלא להשתמש בשמחה כדי לשפר את המראה החיצוני:
לב = מקום המחשבות, המסמל את האופי; ייטיב = יעשה טוב, יְיַפֶּה (כמו ב(בראשית כד טז): "וְהַנַּעֲרָה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד", (מלכים א א ו): "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד"); לב שמח ייטיב פנים = כשהאופי שמח, והלב מלא במחשבות שמחות, גם הפנים טובות ויפות.
ובעצבת לב רוח נכאה
העצבות משפיעה לא רק על הפנים אלא גם על הרוח והמחשבות:
נכאה - מהשורש נכה, כמו מַכָּה, וכמו ב(תהלים קט טז): "וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת", (דניאל יא ל): "וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ". רוח נכאה - רוח שקיבלה מַכָּה ונעשתה נֵכָה, ועכשיו אינה מסוגלת לזוז לכיוון של שמחה; מחשבה שבורה ומיואשת; כשאדם נמצא במצב של עצבות ודיכאון, קשה לו לשלוט במחשבות שלו, כל מחשבה שהוא מנסה להעלות בדעתו "נשברת" וסוטה לכיוון של ייאוש.
טענה זו מקבלת חיזוק ממחקרים פסיכולוגיים: "כאשר אנשים מדוכאים מנסים להיאבק במחשבותיהם הדכאוניות, נבצר מהם ליצור לעצמם חלופות טובות יותר. לאחר שהחל הגל הדכאוני של המחשבה, יש לו השפעה חזקה, כמעט מגנטית, על מסלול האסוציאציות. לדוגמה, כאשר אנשים נתבקשו לפענח משפטים קצרים, שסדר המילים בהם השתבש, הם הצליחו בפיענוח היגדים דכאוניים ("העתיד הקרוב נראה רע") הרבה יותר מאשר בפיענוח היגדים מרנינים ("העתיד הקרוב נראה נפלא")."
"נטיית הדיכאון להנציח את עצמו משפיעה אפילו על הסוגים של הסחות-הדעת שאנשים בחרו בהם. כאשר ניתנה לאנשים מדוכאים רשימה של דרכים - חלקן עליזות וקלות וחלקן כבדות ורציניות - להסיח את דעתם ממשהו עצוב... הם בחרו במידה גדולה יותר בפעילויות המלנכוליות. ריצ'ארד ונצלאף (Wenzlaff), פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס, שערך מחקרים אלה, הגיע למסקנה כי אנשים שכבר נקלעו לדיכאון צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי למקד את תשומת ליבם במשהו עליז לחלוטין, ולהשגיח בקפדנות שלא יבחרו בשגגה במשהו - סרט סוחט דמעות, ספר טרגי - שישוב ויקדיר את מצב רוחם" (ד"ר דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", עמ' 90). אם כך, לאדם שמח ישנם שני יתרונות על אדם עצוב - הוא נראה טוב יותר, וגם נעים יותר להיות במחיצתו.
פנים לעומת רוח
מדוע החצי הראשון של הפסוק מדבר על פנים המציינים מראה חיצוני, והחצי השני מדבר על רוח שהיא פנימית? "כי היה לו לומר: ובעצבת לב הפנים רעים או זועפים או חשוכים" (רמ"ד ואלי)! כמה תשובות:
1. גם במציאות, הניגוד בין שמחה לעצב אינו מוחלט: השמחה מתבטאת במראה החיצוני של הפנים, אך הצער הוא פנימי יותר ומתבטא בעיקר בדיכאון של הרוח; האדם מסוגל לשמור את העצבות שלו בלב ולהציג פנים שמחות כלפי חוץ, לפחות לזמן קצר, כמו ב(משלי יד יג): "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב"*. הבחנה זו חשובה לאנשים העוסקים באבחון וייעוץ, שלא יטעו כשהם רואים אדם המפגין שמחה כלפי חוץ, כי ייתכן שבתוכו הוא מדוכא (ע"פ גליה).
2. גם רוח נכאה מייבשת את העצמות ופוגעת בבריאות הגוף, (משלי יז כב): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה, וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם"*, וכאשר אדם לא בריא, הוא נראה רע, (נחמיה ב ב): "מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב!"; וכך בסופו של דבר העצבות משפיעה גם על המראה החיצוני.
3. גם הפָנִים כאן מסמלים את בריאות הגוף והנאתו: "...שלא יעלה על הדעת שאין תועלת והפסד על מחשבות הלב... כי יש ללב פועל בגוף - כי עיקר הנאת הגוף וצערו תלויים בלב, כי משמחת הלב יגיע עיקר תענוג הגוף... ובעצבת ליבו ויגונו יגיע שבר רוח, ולא תימצא הנאה לגוף עם שבר רוח" (ר' יונה).
4. הפָנִים כאן מסמלים את הכיוון שאליו האדם פונה ומסתכל: לב שמח ייטיב פנים = כשהאדם שמח, הוא מצליח להתקדם היטב בכל כיוון שאליו הוא פונה; אך כשהאדם עצוב, רוחו שבורה ואין לו מוטיבציה להתקדם לשום כיוון: "כי השתוקקות האדם למצוה לעשותה או לשאר דברים היא באה מהרוח השורה בו... מי שליבו שמח בעמלו, ייטב פנים שלו... אבל מי שליבו עצב - הרוח שלו... שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל" (הגר"א).
5. גם ה"פנים" וגם ה"רוח" הם משל לתקשורת בין ה' לבין האדם - ה' "מסביר פנים" לאדם, ומשרה עליו את "רוח הקודש": "פנים בפנים דיבר ה' עמכם... רוחי אשר עליך..." (הגר"א); לפי זה, הפסוק מלמדנו ש"אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה".
6. הפסוק עוסק ביחסו של האדם אל הזולת: כשהלב שמח - האדם מיטיב פנים לזולת, פונה אל הזולת ברצון ובנעימות; אולם כשהלב עצוב - הוא משרה רוח נכאים, אוירה שבורה ודכאונית על כל סביבותיו.
7. "כוונתו של החכם, ללמד שהכל תלוי ברוח, ואם לב שמח ייטיב פנים - הוא מפני שהרוח שמח, ואם בעצבת לב הפנים רעים וחשוכים - הוא מפני שהרוח נכאה. לאפוקי מסברתם הנבערה של אותם האומרים שהכל תלוי בתענוגי הגוף, כמו בריבוי אכילה ושתייה או בריבוי הטיול או בריבוי השחוק, שאם הרוח עצב - הדברים האלו אינם מועילים כלום לשמחו... ומכאן ילמדו הרופאים... שאם יעשו כל הרפואות שבעולם לרוח עצב, לא יועילו כלום, אלא אם כן ידעו ממנו סיבת עצבתו... וכאשר הרוח יחזור לאיתנו, גם הגוף יחזור מייד לבריאותו, בלי הוצאות של רפואות שהן לא לעזר ולא להועיל" (רמ"ד ואלי).
הקבלות
רחל ולאה היו שתי אחיות. הן (כנראה) היו תאומות, שהרי בלילה הראשון יעקב חשב שלאה היא רחל. אולם רק על רחל נאמר שהיתה יפה, (בראשית כט יז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". מדוע?
לפי החסידות (ע"פ הרב יצחק גינצבורג, "יין המשמח" חלק שני), הסיבה היא:
""[ועיני לאה] רכות - ""שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, ובכתה" (רש"י שם ע"פ ב"ב קכג)! ללאה היה לב עצוב שעורר בה רוח נכאה - היא חשבה מחשבות דיכאוניות על הגורל המר המצפה לה עם עשו. היא בכתה, והיופי הטבעי שלה לא בא לידי ביטוי, כדברי המשורר "כשאת בוכה - את לא יפה...".
אולם, לרחל היה לב שמח והוא היטיב את פניה, ולכן היתה יפת תואר ("הוא צורת הפרצוף"), ויפת מראה ("הוא זיו קלסתר").
ולכן (בראשית כט ל): "וַיֶּאֱהַב [יעקב] גַּם אֶת רָחֵל [יותר] מִלֵּאָה" - לא רק בגלל היופי החיצוני, אלא בגלל שמחת-החיים שגרמה לה להיות יפה.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "משלי טו יג"
קטגוריה זו מכילה את 8 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 8 דפים.