ביאור:משלי טו ב

משלי טו ב: "לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת."

תרגום מצודות: לשון חכמים תיטיב (תתקן) את הדעת, כי אף אמרי דעת ידבר בתיקון נמרץ ובמלות קצרות; אבל פי כסילים, אף דברי אולת ירבו באמרים כמעיין הנובע.

תרגום ויקיטקסט: כאשר החכמים אומרים את דעתם, הלשון שלהם מיטיבה, משפרת ומייפה את ניסוח הדברים; אולם כאשר הכסילים אומרים את דברי האיוולת שלהם, הפה שלהם נפתח כמו מעיין נובע ושופך דברי שטות בלי מעצור.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ב.

דקויות

הפסוק מציג שני ניגודים בין החכמים (= האוהבים ללמוד והיודעים ללמד) לבין הכסילים (= השונאים ללמוד).

ניגוד אחד הוא ברור: החכמים אומרים דברי דעת, והכסילים אומרים דברי איוולת. אך יש ניגוד נוסף:

החכמים מיטיבים את דברי הדעת שלהם,
והכסילים מביעים את דברי האיוולת שלהם.

איך מיטיבים דעת?

1. היטיב = תיקן, שיפר וייפה, כמו ב(מלכים ב ט ל): "וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ...": "כי החכמים - לא יספיק להם הודיעם את דרך הדעת לאמור 'זה דרך הדעת לכו בה', אכן, לשונם תייפה הדעת ותגדיל טעמים ותאדיר מליצות, עד היות הדעת מקובלת באזני השומעים, ויערב עליהם העניין בגודל נכוחותיהם" (ר' יונה). המסר כאן מכוון למורה, שיאמר את דבריו באופן יפה ונעים, כי "כל האומר דברי תורה ואינם ערבים לשומעיהם - נוח לו שלא אמרן" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. היטיב = הסיר את הפסולת, כמו ב(שמות ל ז): "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת": החכמים מסירים מדבריהם את המילים המיותרות, ומעבירים את דעתם בקיצור נמרץ. ולעומתם, הכסילים מביעים - שופכים כמו מעיין נובע - את דברי האיוולת שלהם. מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים (מצודות). המסר כאן מכוון למורה: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה". וכמו הפתגם השוודי: "Talk less, say more".

3. היטיב = הפיק דבר טוב: לשון החכמים מפיקה תמיד דברי-דעת טובים. אם מקשיבים לחכמים, שמים לב לסגנון הדיבור שלהם ולמילים המדוייקות שהם משתמשים בהן, אפשר תמיד ללמוד מהם דברים טובים (ע"פ פרופ' אד גרינשטיין). המסר כאן מכוון לתלמיד, להקשיב היטב לחכם, כי "אפילו שיחת-חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

4. ועל-דרך הסוד, היטיב = האיר, כמו ב(שמות ל ז): "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת". החכמים, בכל דיבור שלהם, מרבים אור בעולם. והמסר כאן הוא לכל אדם: "פתח פיך - ויאירו דבריך": "יאירו דבריך בדעת העליון, ויהיו מסלקים ממנו את החושך של הקליפה" (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

הקבלות

מתי צריך לקצר בדברים ומתי עדיף להאריך?

כשמותחים ביקורת על הזולת, צריך לקצר כדי להקטין למינימום את התנגדות השומע, (משלי י יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"*.

כשאומרים דברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב, עדיף להאריך, (משלי כז ט): "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ"*.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/15-02