ביאור:משלי טו כד

משלי טו כד: "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה."

תרגום מצודות: אורח חיים שמור לנפש המשכיל ללכת למעלה, אז תשוב אל אלהים, למען תסיר הנפש מלרדת אז אל שאול מטה והוא הגיהנם, אבל תשוב אל מקורה אשר חוצבה ממנו.

תרגום ויקיטקסט: למשכיל ישנו אורח חיים של התקדמות ועליה תמידית למעלה, כדי שיסור ויינצל מירידה למטה אל השאול, אל ניוון ומוות רוחני.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כד.

דקויות

מעלה - מטה

1. המילה למעלה מציינת התקדמות והתעלות, והמילה מטה מציינת ירידה ונסיגה.

הפסוק משווה את החיים לסולם או גרם מדרגות, שמאפשרים רק לעלות או לרדת - אבל לא להישאר במקום; כמו מדרגות נעות יורדות: "האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה - ירד מטה מטה, חס ושלום, כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת..." (הגר"א).

העצה מתייחסת קודם-כל לתחום החומרי: מי שיש לו עסק מצליח חייב תמיד לשפר ולפתח אותו, לא להסתפק בהצלחה הנוכחית, כי ברגע שיפסיק להשתפר - העסק יתחיל לרדת עד שימות: "נתיב החיים איננו דרך המלך סלולה וישרה שמהלכים בה בקלילות ובנוחות, אלא ארח חיים למעלה למשכיל - אפילו הנבון והחכם מוצא שמשעול חייו מוליך אותו תמיד במעלה הרים גבוהים, ורק בטורח ועמל הוא מתקדם בו; ולהתקדם במעלה דרכו הוא מוכרח למען סור משאול מטה." (הרב כלב פייבל שלזינגר, תורת בר נש).

העצה נכונה גם בתחום השכלי והרוחני: אדם צריך תמיד לשפר את אישיותו וכשרונותיו, כי ברגע שאדם מפסיק להתפתח, הוא מתחיל להתנוון, ונפשו מתה: "ודלא מוסיף - יסיף" (הלל הזקן, משנה אבות א יג); "יש אנשים שטועים... הן לעניין יראת ה', מתעצלים לפתוח ספרי מוסר, וחושבים בנפשם: די לי במה שאני יודע מכבר, שהקב"ה ברא אותי והוא מחייני ומפרנסני לי ולביתי; והן לעניין לימוד התורה, הוא איש מסתפק במועט. אבל באמת לא כן הוא... שאין עומד במדרגה אחת! אלא, על-ידי יצרו, שמתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום לפתותו בפנים חדשות, הוא משתנה תמיד: אם הוא מתגבר על יצרו - נתווסף עליו קדושה והולך ממטה למעלה, ואם יצרו מתגבר עליו - יורד ממעלה למטה" (ה"חפץ חיים", תורת הבית י).

2. המילה למעלה מציינת את העולם העליון, העולם הרוחני; ולפי זה אורח חיים למעלה למשכיל = המשכיל חי מתוך מחשבה תמידית על מה שנמצא למעלה, בעולם הרוח, וכך לאחר מותו הוא ניצל משאול מטה; למרות שגופו אובד, נשמתו נשארת: "ארח חיים - שהוא למעלה למשכיל, כלומר המשכיל יתעסק לעשות רצון יוצרו, אולי ילך בארח החיים שהיא למעלה, והם חיי הנפש המתאוה לשוב אל האלהים, למען שתסור מן השאול שהוא למטה" (אבן עזרא), "המשכיל הוא מכוין דעתו ודרכיו בענין שתעלה נפשו למעלה אל מקום הכבוד, וזה הדרך מוכן לפני האדם המשכיל, והחכם המשכיל ידרוך זה הדרך כדי שלא תרד נפשו למטה לגיהנם" (רד"ק?), "אתה האדם המשכיל אחרי שיש לך שני דרכים, או לשאת עין ולב למעלה אל הבורא יתברך והיא דרך החיים, או להביט למטה על תאוות הבהמיות, לכן אצוה אותך שאורח החיים שלך תהיה רק למעלה, למען סור משאול מטה. כלומר: אם תביט למטה – תפול בשאול שהיא המדריגה הראשונה של הגיהנם, ומשם תפול עוד מטה מטה." (ערוך השולחן אורח חיים א ג).

3. ואפשר גם לפרש למעלה למשכיל = מעל השכל (ע"פ גליה):

הרי לא ייתכן מצב של התעלות תמידית; ישנן גם נפילות וירידות. האדם שחיי באורח חיים למעלה מהשכל, גם באותו רגע של נפילה הוא עולה מעל הידיעה השכלית, ובנקודה הזו דווקא הוא מתחבר לאמונה. היכן שמסתיים השכל - מתחילה האמונה, ואז ממילא "קל" יותר להתגבר ולסור משאול מטה. אותה התעלות מעל השכל אל האמונה, כל עניינה "לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם". ברגע של קושי להתעלות בנסיבות החיים, הקב"ה אומר לו לאדם, אי אפשר שתמיד תהיה באותה דרגה, יהיו פעמים שגם תצטרך לרדת! ואין זה אומר חלילה שהאדם יגיע לפריקת עול מוחלטת בדרך ה', אלא זה שלב ביניים, בבחינת ירידה לשם עליה. כך הנפילה נסבלת, האדם לא מרפה ידיים, וחוזר שוב להיאבק על משמעות חייו. גם אם המצב לא נתפס בשכל, אין זה אומר שהאדם צריך להרפות ידיים; האמונה אמורה להקל על מצב שבא בהעדר ידיעה או הבנה שכלית בדרכי ה' או בהשגת הרצון האלוקי, שלא ייפול ברוחו וימשיך בהתמדתו בדבקות בה'. הקב"ה מסובב לאדם נסיבות, '"... שמתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום לפתותו בפנים חדשות..."' יצר הרע הוא חומר גלם, לא תמיד האדם זוכה לעבור את המבחן בהצלחה, והידיעה הזאת - שישנה הזדמנות לתקן - נותנת תקווה לנסות ולהתמודד שוב, עד שיתעלה על עצמו. דווקא אותה התעלות נותנת שכל לאדם, להבין בשורש הדברים את הרצון האלוקי, מדוע ה' מסובב לו ניסיון כזה. ייתכן שהאדם יצטרך להיכשל במבחן מספר פעמים, ובכל פעם המסקנה שלו תהיה יותר משוכללת מקודמתה. ולכן אומנם באותו הרגע הוא נכשל, אבל בזכות שכר הלימוד שלו: '"אם הוא מתגבר על יצרו - אזי נתווסף עליו קדושה..."'. הידיעה שכישלון הוא לא סוף פסוק גורם לאדם לשוב ולהיאבק עד שישיג את יעדו. לעומת זאת, אם לא יתגבר עליו - מאבד את ההשגה ואת שכר הלימוד שיכול היה להשיג דווקא מתוך הקושי (ע"פ גליה). הרבה אנשים מוותרים על אורח חיים תורני, כי זה למעלה מהשכל שלהם, ולכן הם מרפים ידיים, ומסתירים את ההשפלה שבויתור על ידי הפחתת ערך מהעניין, ולא מוסרים את נפשם לבירור האמת, האם ישנו עולם האמת, מה זה שאול ומדוע הוא כל כך נורא. אך למעשה, המילה שאול היא התשובה לשאלה מדוע אנשים לא רוצים לשאול את השאלות הנכונות בחיים, כי ברגע שמתחילים לשאול אז מקבלים תשובה, האדם מבין בשכל שישנם חיים למעלה, למעלה מטעם ודעת שהאדם תופס בעולם הזה. ומכיוון שכוח ההרגל והיצר כל כך מתנגד לאדם, הוא משליך את השכל שלו, מוותר על תשובות לשאלות, וחושב שבשאול ימצא מנוחה - אבל לא: "היילודים למות, והמתים לחיות, והחיים לידון: לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא, והוא המבין, והוא הדיין, והוא עד, והוא בעל דין, והוא עתיד לדון; שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד--שהכול שלו. ודע, שהכול בא לחשבון. ואל יבטיחך יצרך, שבשאול בית מנוס - שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (משנה אבות ד כח). המשך הפסוק אומר: לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה - אין לאן לברוח, אם האדם לא שואל הוא בתחושת שאול כבר בעולם הזה, על ידי שהוא מרגיש שהקדושה נפחתת ממנו והוא יורד מטה, שלא נדבר על השאול בעולם האמת.

ישנו הבדל בין הרצון לשאול שאלות על מנת לשוב לה', לעומת לשאול שאלות על מנת לקנטר ולהפחית ערך, אך ורק בגלל שהאדם לא קלט בשכלו את העניין, לא הצליח להתעלות ולעלות מעלה, ובהעדר הצלחה לתפוס את רצון הבורא יתברך, הכי פשוט כביכול לבטל אותו. בא הפסוק ואומר סוּר מִשְּׁאוֹל, הסור זה הייסורים, הם יזכירו לך שטעם השאול קיים גם בעולם הזה, כך ששוב, אין לאן לברוח, אלא להתמודד עם הכישלון ודווקא מתוך הכישלון להתעלות בבחינת: ירידה לשם עליה (ע"פ גליה).

הקבלות

1. העולם נמשל לסולם גם בחלום יעקב, לפי חלק מהפירושים על (בראשית כח יב): "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ"*, "כי אי אפשר לעלות אל הקדושה בבת אחת, אלא דרגא בתר דרגא, כמו העלייה בסולם, וזהו עניין הסולם שהראו ליעקב אבינו כשהוציאוהו מביתו, כדי שישיג את שלמותו דרגא בתר דרגא, וכן הוא לכל צדיק וצדיק שמבקש להתהלך באור החיים" (רמ"ד וואלי על משלי).

2. הפסוק שלנו מדבר על הנזק שנגרם לאדם עצמו כאשר אינו שואף כל הזמן להתעלות. פסוק אחד מדבר על הנזק שנגרם לאחרים מאדם כזה, (משלי יח ט): "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ - אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית"*. כשאדם יודע ש"אל יבטיחך יצרך שבשאול בית מנוס", אין מקום לריפיון ידיים. אם נגשים לחיים מתוך ידיעה, שכדי להתעלות בחיים חייבים גם להיכשל מידי פעם, אין זה אומר שהכישלון הוא מצב של נפילה תמידית, אלא מבחן שעל האדם להתעלות ממנו ואז ממילא יקבל את שכרו, שבע יפול צדיק וכו'. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם - שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר - לתקן אותו דבר!" (בבלי גיטין מג). אין מקום ליפול ברוחך בגלל הנפילה, אלא להבין שזה מצב ביניים של ניסיון שיש להתגבר עליו, ודווקא ממנו להתעלות ולהוסיף קדושה לעבודת ה' וגם להשיג את עולמך בעולם האמת (ע"פ גליה). רעיון דומה ב(משלי כד ל): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה"*.

3. מצד שני, כמו בסולם, צריך להיזהר שלא לעלות מהר מדי, אלא לעלות בצורה מושכלת, וכל הזמן להסתכל לאן אנחנו עולים. מי שמנסה לעלות מהר מדי ואינו מסתכל, עלול ליפול, כמו שקרה לקורח ועדתו, (במדבר טז לג): "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל": "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, על שבטו של לוי הכתוב מדבר, אמר הקב"ה די לכל אחד ואחד השררה שנתתי לו אם רוצה הוא בחיים. ומה שכרו - די לו שאתה נצול משאול. למען סור משאול מטה - זה קרח ועדתו, שנתתי להם שררה ובקשו לחמוד מה שלא היה שלהם. מה היה סופן - ירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. משל למה הדבר דומה? למלך שהיה מהלך במדבר הוא ואסטרטליטין שלו, מצאו שניהם שני אוצרות של זהב, אמר לו המלך כל אחד ואחד יהא מכיר חלקו לא אני נוגע באוצרך ולא אתה תגע באוצרי, וכן אמר הקב"ה לאהרן ואיש את קדשיו לו יהיו כל מי שהביא לי הקדש לא תגע בו שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל" "... אתה מוצא בבני קרח שנסתכלו למעלה ונמלטו, אביהם שלא נסתכל למעלה ירד למטה" (ילקוט שמעוני על משלי).

הטעות של קורח ועדתו הייתה שהם לא עמלו על השגותיהם כמו משה רבינו. הם קיבלו את הכל מן המוכן, וחשבו שכך גם משה קיבל את השכל וההשגה שלו בקלות, ולא השכילו לראות את העמל והיגיעה, את ההקרבה והמסירות שמשה רבינו השקיע כל כך בעם ישראל, וה' בתמורה הוסיף לו קדושה. מכאן באה החוצפה וגסות הנפש לדרוש למעלה למשכיל, כלומר למעלה מהיכולת שלהם להבין בשכל ללא יגיעה, ולדרוש גם בנושאי השאול (ע"פ גליה).

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/15-24