קטגוריה:משלי טו יד

הניגוד בפסוק הוא בין דעת (הכרות קרובה וודאית) לבין איוולת (שטחיות). הנבון (המוכשר לחשוב ולהסיק מסקנות) מחפש תמיד את הדעת - העובדות המדוייקות, אולם הכסיל (השונא חכמה) מסתפק באיוולת - שמועות לא-בדוקות.

הכסיל מסמל גם את יצר הכסילות שנמצא בכל אחד מאיתנו. כשאנחנו שומעים בתקשורת ידיעה שסותרת את השקפת העולם שלנו, אנחנו מייד מזכירים שצריך להתייחס לידיעה בעירבון מוגבל, שהרי לא כל מה שאומרים בתקשורת הוא נכון. אבל כשאנחנו שומעים ידיעה שמתאימה להשקפת העולם שלנו, למשל: כשפוליטיקאי מהמחנה השני נאשם בשחיתות, אנחנו משום-מה שוכחים ש"לא כל מה שאומרים בתקשורת הוא נכון", ויש לנו נטיה לקבל את הידיעה בלי לבדוק לעומק האם היא אכן נכונה.

הפסוק מציע לנו להפעיל כנגדו הכסיל הזה את הנבון, את יצר התבונה שבליבנו, ולבקש דעת - לחפש ולבדוק את העובדות עד שנדע אותן בבירור, בין אם מתאימות לדעתנו ובין אם לא.

1. מלשון רֵע, חבר: הכסיל מתרועע, מתחבר ומתיידד עם השטחיות, הוא אוהב ידיעות שטחיות שאינן דורשות ממנו להתעמק (מצודות).

2. מלשון רוֹעֶה צאן: הכסיל מטפח ומגדל את האיוולת כמו שרועה מגדל כבשים; הוא לא רק קולט שמועות שטחיות אלא גם מוסיף עליהן פרטים, מגדיל אותן ומפיץ אותן הלאה.

1. ניתן לראות בפסוק הנחיה חינוכית לאנשים שמנסים לחנך כסילים: מאחר שהכסילים מתיידדים ומתרועעים עם איוולת, מי שרוצה לחנך כסילים חייב לדבר עמם בשפה השטחית שלהם, ולנסח את דבריו בקיצור נמרץ, כמו שנרמז גם בפסוק המקביל מתחילת הפרק:

(משלי טו ב): "לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת"*.

2. הנבון משתמש בלב (לב נבון), והחכמים משתמשים בלשון (לשון חכמים) - ראו "חכמה ותבונה בגוף האדם".