קטגוריה:בראשית כב יג
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו
המהדורה המנוקדת: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.
פרשני המקרא
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין וַחֲזָא וְהָא דִּכְרָא אֲחִיד בְּאִילָנָא בְּקַרְנוֹהִי וַאֲזַל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָת דִּכְרָא וְאַסְּקֵיהּ לַעֲלָתָא חֲלָף בְּרֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּזְקִף אַבְרָהָם יַת עֵינוֹי וַחֲזָא וְהָא דִכְרָא חַד דְאִתְבְּרֵי בֵּנֵי שַׁמְשְׁתָא דְשִׁכְלוּל עַלְמָא אָחִיד בַּחֲרִישׁוּתָא דְאִילָנָא בְּקַרְנוֹי וְאָזֵל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָתֵיהּ וְאַסֵיקְהִי לְעָלָתָא חֲלַף בְּרֵיהּ: |
רש"י
"אחר" - אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך ראהו כשהוא נאחז והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין (ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם)
"בסבך" - אילן
"בקרניו" - שהיה רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות
"תחת בנו" - מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום מהו תחת בנו על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאלו היא עשויה בבני כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן
מפרשי רש"י
בד"ה אחרי שאמר כו' כאלו אמר נ"ב ואני אומר כפשוטו מדלא כתיב והנה איל אחר נאחז קרניו בסבך אלא ה"פ בא המלאך וסבכו ובמה סיבכו בקרניו וקאי על פועל אחר שהסביכו ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אַחַר – אַחֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ "אַל תִּשְלַח יָדְךָ", רָאָהוּ כְּשֶׁהוּא נֶאֱחַז. וְהוּא שֶׁמְּתַרְגְּמִינָן: "וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין".
בַּסְּבַךְ – אִילָן (לפי התרגום "בְּאִילָנָא").
בְּקַרְנָיו – שֶׁהָיָה רָץ אֵצֶל אַבְרָהָם, וְהַשָּׂטָן סוֹבְכוֹ וּמְעַרְבְּבוֹ בָּאִילָנוֹת [כְּדֵי לְעַכְּבוֹ].
תַּחַת בְּנוֹ – מֵאַחַר שֶׁכָּתוּב "וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה", לֹא חָסֵר הַמִּקְרָא כְלוּם, מַהוּ "תַּחַת בְּנוֹ"? עַל כָּל עֲבוֹדָה שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא זוֹ כְּאִלּוּ הִיא עֲשׂוּיָה בִּבְנִי, כְּאִלּוּ בְנִי שָׁחוּט, כְּאִלּוּ דָמוֹ זָרוּק, כְּאִלּוּ הוּא מוּפְשָׁט, כְּאִלּוּ הוּא נִקְטָר וְנַעֲשֶׂה דֶשֶׁן (בראשית רבה נו,ט).
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אחר נאחז בסבך בקרניו. ע"ד הפשט אחר שא"ל המלאך אל תשלח ידך אל הנער ראה את הכבש נאחז בסבך בקרניו. ומלת בסבך תורה שהיה המקום ההוא יער ושם אילנות והוא המקום הנקרא בית יער הלבנון והוא שאמר דוד על השכינה (תהלים קלב) מצאנוה בשדי יער, והנה הוא בחלקו של בנימין שכתוב בו (בראשית מט) בנימין זאב יטרף.
ועל דרך המדרש אחר נאחז בסבך בקרניו, אחר שישראל נאחזין בעבירות כל ימות השנה ומסתבכין בצרות נוטלין בראש השנה השופר של איל, אחר שישראל נאחזין בעבירות ומסתבכין במלכיות, מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום, סופן להגאל בקרנו של איל, שנאמר (זכריה ט) וה' בשופר יתקע.
ודעת רז"ל כי שופר של מתן תורה שכתוב בו וקול שופר חזק מאד, שופר אילו של יצחק היה. ובראש השנה שהוא יום הדין נצטוינו לתקוע בשופר, ואע"פ ששנינו כל השופרות כשרין, מצוה מן המובחר בשל איל.
וידוע כי מאמרם זה שופר אילו של יצחק היה כונתו על מדתו של יצחק, לא על גופו ועצמותיו ממש, שהרי האיל הזה כולו היה עולה כליל עם קרניו וטלפיו, אבל החכמים ירמזו לנו על מדת הגבורה ששמענו מפיו אנכי ולא יהיה לך, והוא פחד יצחק אשר אנו מבקשים בעת צרה ואומרים עננו פחד יצחק, הוא הקול הנשמע במתן תורה, ואליו אנו רומזים בקול השופר שאנו תוקעין בראש השנה שהוא היום שנברא בו העולם. והתבונן כי יום מתן תורה תחלת קבלת מלכותו, וכן יום שנברא בו העולם תחלת מלכותו, לפי שאין מלך בלא צבא.
וצריך אתה לדעת כי מה שתמצא בפרשה זו כי המנסה הוא האלהים, ומלאך השם יתברך מונע, הענין על דרך הקבלה יתפקחו עיני הלב, כי אין המלאך הזה מן הנפרדים, רק מן הנטיעות אשר אין להפריד ולקצץ בהם, שאילו היה מן הנפרדים לא היה אברהם שומע לקולו בבטול מה שצוהו האלהים, גם המלאך לא היה רשאי לומר ולא חשכת ממני, אלא ממנו. אבל המלאך היה הוא מהנטיעות, זהו המלאך הגדול, והוא שעליו נאמר (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, ואינו סמוך רק באור, ומה שהזכירו בכאן מלאך, כלומר מלאך שבקרבו השם, והוא שנאמר עליו כי שמי בקרבו. ומזה הזכירו בפסוק (בראשית מח) המלאך הגואל וגו' בקרב הארץ, והוא האדון אשר בו הרחמים, ומפני שהוא האדון אמר לשון ממני, ומפני שהוא הרחמים אמר אחרי הקרבן בי נשבעתי נאם ה'. וכן תמצא שהזכיר קודם הקרבן אלהים יראה לו השה, ואחרי הקרבן הזכיר השם יראה, והבטיחו במדת רחמים שיברך את זרעו ברבוי עצום. והשגחתי בלשון ברכה ומצאתי כפולה.
וידוע כי הוא רמז לכח לפנים מכח, כלשון שירה והלל, והוא שאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה. ואמר ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת, הים ואומר ויירש זרעך, והתברכו בזרעך. והזכיר בסוף עקב אשר שמעת בקולי, וקולי הוא האלהים המצוה.
ויעלהו לעולה תחת בנו. פירש"י ז"ל מהו תחת בנו, אלא על כל עבודה ועבודה שהיה עושה ממנו היה אומר יהי רצון שתהא עבודה זו כאלו עשיתיה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא שרוף ועשוי דשן.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
מה ענין אומרו "אחר", והראוי יאמר והנה איל נאחז וכו'. ועוד מה יתן ומה יוסיף כי נדע אם היה נאחז בסבך וגם שהיה בקרניו. ועוד למה עשה ה' ככה להביא תמורה תחת יצחק מה צורך אל תמורתו. ועוד למה בראו בין השמשות של ערב שבת של בריאה ולא בראו שנה או שנתים קודם לעקידה. והנה לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק לא), והוא, אותו איל שנברא בין השמשות לא היה בו דבר לבטלה, גידיו הן עשר מיתרי נבלו של דוד. עורו עור אזור במתניו של אליהו. קרניו של שמאל במתן תורה, של ימין והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ע"כ. והלא יראו דברים תמוהים מי נתן לדוד גידי אילו של יצחק. והעור לאליהו. ולמה שם אותו במתניו. ולמה אזר עצמו בו הוא יותר מזולתו. וגם דוד למה נתייחדו לו גידיו מלזולתו. וכן שתי קרניו היתכן כי קרן מתן תורה ושופר גדול יהיו של איל, והלא אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט רמז רפד) ויהי קול השופר הולך וחזק קולו של הקב"ה אינו כקולו של בשר ודם שהולך ונחלש, כי אם הולך וחזק. הנה כי קול שופר מתן תורה הוא קולו של הקב"ה, ואיך יעלה על לב יותן קולו יתברך תוך שופר של איל. ועוד כי אחר שמימינו אש דת למו, גם השופר יהיה קרן של ימין לא של שמאל. וגם נדקדק בלשונו שלא אמר אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה, אלא איל שנברא בין השמשות: אמנם כל כוונת רבותינו ז"ל הוא להשיב על מה שהקשינו למה בראו יתברך בין השמשות ולא שנה או שתים קודם לעקידה. או יצוה על אברהם יקח שה מהעדר שלו. או יקנה ממקום קרוב מזולתו, ולא שיקריב מן הבא לידו בלא כסף ובלא מחיר. על כן היחל ואמר איל שנברא בין השמשות, תדע מה יתרון היה לו - מה שאין כן אם היה נברא ממקום אחר בזמן אחר - הלא הוא כי לא היה בו דבר לבטלה, כי בהבראו בזמן ההוא היה לו איכות אל כל הכבוד ההוא. והוא כי למה שעל ידי קלקול אדם ואשתו מצא מקום היצר הרע לשלוט בעולם בכח אמיץ והנה על כן בכל העשרים דור שמאדם ועד אברהם היו כל הדורות מכעיסין ובאין, כי על כן לא יצא זרע ישראל כי אם מאז והלאה. ועדיין כל זה איננו שוה נגד היצר הרע שלא תשש כחו מאז ועודנו מחזיק בטומאתו דור דור. והנה תקון קלקול אדם איננו עד לעתיד לבא, ואיך יבא התקון לידי גמר אם עד עבור הזמן הרב שמאדם ועד ימות משיחנו ירבו לפשוע, וכאדם יעברו ברית, וישוב הרע אל קלקולו הראשון ואיך יתוקן. על כן הוצרך יעקוד אברהם את יצחק למען תהיה עקידתו זכרון לבני ישראל ביום סליחה, כי אז היתה עקידתו, כמו שאמרו ז"ל. ועל ידי כן ימשך שהעולם יהיה הולך ונתקן עד הסוף. והוא מאמרם ז"ל (בראשית רבה נו טו) שאמר אברהם יהי רצון שכל מה שמסתבכים ישראל בעבירות כל השנה תזכור להם עקידת יצחק וכו'. והנה אם היתה עקידתו יוצאה אל הפועל היו נתקנים על ידה כל יתר הדברים המסתעפים מחטאו. אך כאשר עלה במחשבה להשאירו לאביו, הוצרך להשאיר תמורתו איל לעולה, למען ישאר דבר מסויים להיות תמיד נגד המנגדים על ישראל, כאילו רואים אפרו של יצחק:
והנה עדיין אפשר לומר יהי נא איל אחר נולד סמוך לעקידה. על כן אמר שהיה בין השמשות למען יוכן לתקן על ידו שלשה דברים. אחד בגידיו ואחד בעורו ואחד בשני קרניו כל אחד בזמן המיוחד לו:
והנה לבא אל הביאור נקדים שלש הקדמות, ראשונה, כי הנה פגימות אשר נפגם העולם יוכללו בשלשה תחת שלשת גופי עבירות, אחד כי מלבד המות נתקללו אדם ואשתו עשרה קללות, כמו שאמרו בספר הזוהר (פרשת תולדות דף קמג ב) שעל כן לעומתן נתברך יעקב עשרה ברכות. והוא כי מין היה או למאן דאמר כופר בעיקר היה, ובחינותיו יתברך הם עשרה כנודע ליודעי חן. שנית להיותו משוך בערלתו, כי מזה נמשך שטוף זמה ליוצאי ירכו, ומזה יצאו קלקולי המשפחות עד יבא מלאך הברית הוא אליהו להשיב לב אבות על בנים וכו' ולטהר אותם כצרוף את הכסף. שלישית המות הזה לו ולזרעו לדורותם שהיה זה על שאכל מן העץ ההוא. כי גם לכל הסברות לא יבצר שהיתה גם אכילה ממש. כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יט ט) כי כל הבעלי חיים אכלו ומתים זולת החול (פירוש שם עוף) וחי לעולם שנאמר וכחול ארבה ימים:
ועל כן יתכן שעל הראשונה ניטל זיוו הוא זיו השכינה שכפר בה. כמאמרם ז"ל כי בעצמו לקה בשלשה דברים שניטלו ממנו זיוו קומתו חייו. ועל השנית ניטלה קומתו שהיה מגיע השמימה, כי השומר בריתו תוארו צדיק כדעת חכמי האמת והוא יסוד עולם. כך היה יסודו מגיע השמימה מקיים ומחבר השני עולמות, ובמשוך ערלתו נגדעה קומתו מהגיע איכותה השמימה. ועל השלישי נעכר חומרו וניטלו חייו, כי בטלה תקנת השראת שכינה על האדם עד ימות - מפאת זוהמת הנחש - וישוב בתחיה זך, על ידי טל אורות, וחי לעולם:
עוד הקדמה שנית והיא מה שאמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק יט) כי לולי בא שבת סמוך לחטאו של אדם היה מת ביומו אלא ששבת הגין עליו. ועמד וזימר מזמור שיר ליום השבת:
עוד הקדמה שלישית והיא כל מה שנברא בין השמשות איכותו רם ונשא מכל יצורי עולם, והוא מה שכתבנו למעלה בפסוק ויכלו השמים וכו', כי עד בא שבת היה כל העולם - שמים וארץ וכל צבאם - כגוף בלי נשמה. וכבא השבת באה רוח קדושה לעולם ויהי כנופח בו נשמה. וכמו שכתבנו על פסוק וביום השביעי שבת וינפש, כי ניתן נפש לעולם. ואם כן איפה אין ספק כי כל מה שנברא בעת ההיא אינו מאיכות כל הנברא בעולם עודנו מתייחס לגוף בלי נשמה, לנברא בעת שפע הנשמה. ועל כן כל העשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות אינן כאיכות הדומים למו מהנברא תחלה:
והוא, "פי הארץ" אינו כאשר כי יכרה איש בור או כי יפתח איש בור, כי יפול הנופל בתוכה כי יעבור על פיו, אך אם רחוק יהיה מפיו לא ימשיכנו פי הבור עדיו ויבלענו, כי אין בו רוח חיים. אך פי הארץ היה מושכם מרחוק ובולעם כבלע פי איש בכורה בתאנה בראשיתה. ומה גם לרבותינו ז"ל שאמרו שאפילו אם אשת אחד מהם השאילה כברה לאשה שבקצה המחנה היה פי הארץ ממשיכו אליו ובולעו. וכן "פי הבאר" היה רוחני הולך עם ישראל בכל מסעיהם וממשיכים ממנו נהרות במשענותם. ושוטח לגוים האמוריים לפני מחנה ישראל איברים איברים. וכן "פי האתון" אינו כיתר אתונות, כי אם בו כח רוחני על הבראה בין השמשות. וכן השני לוחות שהיו רוחניות באמת וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כי במתן תורה היו כל אחד מעשרה הדברות הולך ונחקק על הלוח שנאמר (תהלים כט) קול ה' חוצב להבות אש, הנה כי קראו אל הלוחות להבות אש. וגם איך היו בידו יתברך בתת אותם ביד משה אם גשם היו. אלא שאחרי כן הלבישם ה' ליתפש בידי בני אדם. וההיקש בכל שאר העשרה דברים כאשר יתבאר במקומו בס"ד:
והנה על דרך הזה יהיה ענין אילו של יצחק שלא על חנם נחשב אפרו לפניו יתברך כאפרו של יצחק עצמו, והוא קיים עדיין. ולא על חנם חיה אלפים ומאת שנה מאז עד זמן העקידה, וגם היה בגן עדן כל אותו הזמן תחת עץ החיים שבתוך הגן כאשר נזכיר מאמרם ז"ל בסמוך בס"ד. והנה תחת עץ החיים הוא מקום לנשמות הצדיקים כמאמרם ז"ל, ואיך שם ירעה איל מבהמות ארץ בגוף ונפש, האם נמצא כזה למין האדם בלעדי אשר נמנו שנכנסו חיים לגן עדן, ואיך בהמת הבקעה בצלו תחיה. אך אין ספק כי לא כיתר כל בהמה חיה ועוף אשר על פני כל הארץ היה, אשר הוציאה האדמה ואשר שרצו המים הגשמיים, היה האיל ההוא, כי אם גבוה מעל גבוה מאיכותן, ומרוח אשר נשב הוא יתברך על הארץ לתת לעולם חיות וקיום, שהיה מהתפשטות קדושת שבת, היה רוח של האיל אשר לא ככל נפש בהמה וחיה:
ונבא אל הענין והוא כי זה דרכו יתברך כי בעת בא המכה מאז תצמח ישועת רפואתה. והענין כי מאז קלקל אדם, הציץ ופרח קדושת שבת לתקן את אשר עותו. ובמקום עצמו אשר קלקל, שם בגן עדן הצמיח ישועת תרופתו, כי מאז ברא איל אחד, ושם מתחת עץ החיים היה רועה, ומן המים שתחת עץ החיים היה שותה כמאמרם ז"ל, והיה מעין המקום שנברא בו, זך האיכות, למען קדושת שבת אשר נברא בה. למען זולת גופו אשר יבא תמורת יצחק, גם כל הדברים הנמצאים בו יועילו, שעל ידי הקרבתו יהיה זכות כל דבר מעלה ארוכת כל הדברים אשר נתקללו סמוך לבין השמשות אשר נברא מאז. והוא כי לעומת העשר קללות זכה דוד - שהוא "אדם" כנודע - לתקן על ידי נבל עשור, כי יהלל ישבח ויברך יה, לתקן על ידו לעתיד, מה שמין או כופר בה' היה. ולבטל העשר קללות שנתקלל אדם. כמפורש אצלנו שאמר אדם טוב להודות כו' עלי עשור וכו', כי יבא תקונו בהודות עלי עשור כו'. ועל כן היה בשלילת שינה כי לא ישן שיתין נשמי יחד לבל יכנס בכלל מות, וכמאמר ספר הזוהר כי על כן נאמר עליו דוד חי וקים. ויהיה לפי דרכנו להיותו מתקן בעד אשר הביא את המות, למען יועילו הודאותיו לה' לתקן, הוצרך להיות על ידי מי שלא יטעום טעמה. ובאיזה זכות זכה להעשות התקון ההוא על ידו, בזכות גידי האיל שהוקרב תחת יצחק. ועל כן היה רוח צפונית שהוא מבחינת יצחק מנשב במיתרי הנבל לעוררו להלל את ה', כי כל זה על ידי יצחק, כמאמר חכמי האמת האומרים כי עקידת יצחק היתה לכפר בעד אדם, כי גם בו היה צד גלגול אדם, על כן באילו של יצחק היה תקון לאדם: ובזכות העור מהאיל ההוא, שהוקרב גם כנגד עורו - כי גם בו היה איכות כנודע - ניתן כח וזירוז מתנים למלאך הברית הוא אליהו לתקן אשר משכו עור ערלתם בטמאם מילתם, שיהיה לו זכות עור בעד עור, שעל ידו יטהר ויזקק כל פיסול הבא מטומאת הברית:
ועל השלישית הנה נתקן פעם אחת שפסקה זוהמתן, והיה להם חירות ממלאך המות במתן תורה, כי היה השופר להיות חירות ממלאך המות, ולא הועיל, כי חזרו וקלקלו בעגל כי היה של שמאל. ולא נמשכה תקנתו, עד בא זכות קרן של ימין במהרה בימינו כי אז יבולע המות לנצח. וענין השמאל והימין הוא כי הנה במדרש חזית אמרו רבותינו ז"ל כי כששמעו ישראל דברותיו יתברך, אמרו למשה אמור לפני הקב"ה ויסיר ממנו יצר הרע, אמר להם אין זה עתה אלא לעתיד לבא. וזה יאמר כי קרן החירות של מתן תורה היה של שמאל כי צד שמאל הוא יצר הרע היה עדיין, ועל כן עשו את העגל וחזר הקלקול למקומו. אך לעתיד יהיה של ימין משולל סיטרא דשמאלא, שיוסר לב האבן, ואז יבולע המות לנצח. באופן כי בזכות הקרבת אותו איל למה שנברא בין השמשות, הועיל זכות כל פרטיו אפילו הטפלים לגופו, והוא מצד איכותו והיות רוחו מצד שפע השבת שהגין על אדם כמדובר:
והנה לפי זה יראה כי צורך גדול היה האיל כמדובר. על כן העיר את אברהם ישית לב לבקש את האיל ויקרבנו. והוא כי אמר אלהים "אל תשלח ידך כו' ואל תעש" כו' כי הנה מלת הנער ומלת לו מיותר. אך כיוון, אל הנער אל תשלח יד, כי אם לזולתו. וכן "אל תעש לו" כו' כלומר לו אל תעש כי אם לזולתו. אז נתעורר אברהם לבקש מה זה האחר, "וישא עיניו" לראות "וירא והנה איל", ו"אחר" שראהו בלתי מסובך ראהו מיד ""נאחז" בסבך בקרניו", וזהו "אחר" שהוא סמוך "נאחז" ולא מתחלה. אז אמר מה זה שנאחז, אם מאתו יתברך הוא זה שאקרבנו איך מתאחז אחר כך. אך בהסתכלו כי מה שנאחז בסבך היה "בקרניו", אז אמר כי אין זה כי אם שאיל זה יועיל לדברים הנזכרים, שבכללם הקרנות להיות חירות ממלאך המות הוא שטן כנודע, ועל כן השטן מאחז אותו בקרניו, כי על שופר מתן תורה ושלעתיד לבא שיבלע המות לנצח מקפיד ומיצר, על דרך מה
שמתערבב בשופר בראש השנה. על כן אז נחרץ "וילך" וכו' ויהי מאתו יתברך תחת בנו ממש והוא מהטעמים הנאמרים:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
והקרוב אלי לומר בזה, שכל מי שהוא חוטא ורב מרי נמשל לאיש בעל קרנים מנגח כלפי מעלה, בעבירות שבין אדם למקום ב"ה, כמו שפי' רש"י פרשת לך לך (יד.ב) שמאבר שם אבר לקפוץ ולעוף כלפי מעלה וכן באומות נאמר (דניאל ח.כ) האיל אשר ראית בעל הקרנים וגו'. כך נשא המשל כאן באיל בעל קרנים זה, כי יש מנגח כלפי מעלה זהו החוטא לשמים, ורוב קרני הבהמות פונין לימין ושמאל, כי כך האדם החוטא לחבירו מזיקו הן באורך ימים שבימינו, הן בעושר וכבוד שבשמאלו. לפיכך אדה"ר שהיה יחידי בעולם וחטא לשמים לבד על כן נזדמן לו לכפרה שור שהיה לו קרן אחת במצחו, ר"ל שמצד היותו במצחו היה פונה כלפי מעלה כי במה שחטא יתקן, ומכאן למדו רז"ל (חולין ס.) לומר כן שהיה לו קרן אחת ודווקא במצחו, אבל לדורות כל חוטא מביא שור או כשב או עז בעל קרנים לימין ולשמאל, לכפר על אשר חטא לחבירו כי אפילו החוטא בדברים שבין אדם למקום ב"ה מ"מ הוא מזיק גם לבריות, הן מצד שכל ישראל ערבים זה בעד זה, ורבים נשאו עונש חטאו כנודע, הן מצד שגורם שאחרים לומדים לעשות כמעשיו, על כן דינו להביא בהמות בעלת קרנים לימין ולשמאל, לכפר על מה שחטא לבריות והקב"ה מוחל חלקו, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל לאדם הדומה לו היה יכול להכות בו מכה רבה כפי גודל כחו, על כן דינם חלוקים בקרבנות, כי הכהן משיח וסנהדרין כחם גדול ובידם היה להכות מכה רבה בזולתם. על כן דינם להביא פר שנגיחתו גדולה ומסוכנת ביותר. וכל סתם יחיד אין נגיחתו גדולה כל כך לחבירו ודומה לכבש או עז שאין נגיחתם גדולה כל כך על כן דינם להביא כבש או עז. אבל העני שכחו חלוש מלהזיק ודומה לעוף המכה בכנפיו ע"ד שמאבר, על כן דינו להביא תורים ובני יונה לומר, כי הוא נרדף כמותם ואף על פי כן הוא מכה עם כנפיו בזולתם, ובדלי דלות החשוב כמת. על כן קרבנו סולת שאין בו נפש החיוני. ויתבאר זה עוד בע"ה לקמן פר' ויקרא, לפי שכל מכפר צריך שיתדמה בתואריו אל המתכפר. זה"ש (תהלים עה.ה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן אל תרימו למרום קרנכם. אל תרימו קרן אחת במשמע שלא יחטאו לשמים לבד, אל תרימו למרום קרנכם, שנים במשמע כנגד החוטא גם לאדם לכך אמר אל תרימו למרום שני הרמות אחת לימין ואחת לשמאל כאמור.
ודבר זה נרמז לאברהם, יען כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכ"ש לדעת האומרים (נדרים לב.) שגלות מצרים היה בחטאו של אברהם שאמר במה אדע, וגרם לבניו עינוי ועבדות ומיתת הבנים במצרים כאילו היה מנגח בהם ימין ושמאל ע"כ דינו להקריב איל אחר, והוא אחר מן הראשון, כי האיל הראשון הוא האדם החוטא המנגח צפונה ונגבה ובחמלת ה' לקח תמורתו איל אשר היה נאחז בסבך בקרניו. ענין היותו נאחז בסבך היינו אילן, רמז שככה החוטא נסתבך בחטא הנמשך מאכילת עץ הדעת, אשר היה סבה לכל חטאת. וענין בקרניו כי קרני החוטא גרמו לו להסתבך בחטא, כאילו אמר שהאדם נתפש ונאחז במצודה, בעבור היות לו קרני ראם קרניו, מרים קרן למרום או לימין ושמאל, ובב"ר (נו.ט) אמרו והנה איל אחר. מהו אחר, כל הימים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל. הנה פשוטו של המדרש זה מסכים לדברינו שפסוק זה מדבר בחוטא ורב מרי אשר קרנים מידו לו. ומ"ש וסופן להגאל בקרניו של איל. נ"ל לפרש על שופר של ראש השנה שהוא בקרן של איל, ועל ידו יגאלו ישראל מיד יצרם הרע אשר מצודתו פרוסה על כל החיים, וע"י השופר הבא לערבב השטן יגאלו מידו, כי השופר מעורר את האדם על התשובה, כמ"ש (עמוס ג.ו) אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו.
ומ"ש רז"ל (ר"ה ט"ז:) ששופר מערבב השטן,מצד היותו סבור שמא הוא שופר של משיח, אין השטן נבער מדעת כל כך, וכי לא ידע שחק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא, וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אע"פ שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה, לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו. ולפי שהקרן הוא מקום החטא על כן יהיה גם מקום התיקון, דוגמת עלי תאנה של אדה"ר כי במה שקלקל נתקן כך בקרן נתקלקל ועל ידו יתקן והקטגור יהפך לסניגור, כי כל בעל תשובה הזדונות נהפכים לו לזכיות, כך קרן זה מקום הזדונות, ועל ידו יבוא אל הזכיות.ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל. ר' זכריה אומר: אותו איל שנברא בין השמשות היה רץ ובא להתקרב תחת יצחק, והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו, ונאחז בשתי קרניו בין האילנות. מה עשה אותו איל? פשט את ידו ואת רגלו בטליתו של אברהם, והביט אחריו וראה את האיל, והתירו והקריבו.
ר' חנינא בן דוסא אומר: אותו איל שנברא בין השמשות, לא יצא ממנו דבר לבטלה. גידין של איל, אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהן. עורו של איל היה אזור מתניו של אליהו. קרניו של איל, שמאלו שתקע בו בהר סיני, "ויהי קול השופר". קרנו של ימין שהוא גדול משמאלו, שהוא עתיד לתקוע בו לעתיד לבא, שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול":
וירא והנה איל. ר' אליעזר אומר: מן ההרים בא, שהיה רועה שם. ר' יהושע אמר: מלאך הביאו מגן עדן, ותחת עץ החיים היה רועה ושותה מן המים שעוברין תחתיו, והיה ריחו של איל נודף בכל העולם. ואימתי נתן בגן? בין השמשות של ששת ימי בראשית:
וירא והנה איל אחר. מהו אחר? אחר כל המעשים. ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: ביום ההוא יתקע בשופר גדול. לפי שהיה אברהם אבינו רואה את האיל נותש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, אמר לו הקב"ה: כך עתידין בניך להסתבך במלכיות, מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום, וסופן להגאל בקרניו של איל. הדא הוא דכתיב: "וה' אלהים בשופר יתקע, ה'... יגן עליהם".
וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. אמר לפניו: רבונו של עולם! הוי רואה דמו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני קרב, כהדא דתנינא: הרי זו תחת זו, הרי זו חלופי זו, הרי זו תמורה. ר' פנחס אמר, [אמר] לפניו: רבונו של עולם! הוי רואה דמו של איל זה כאלו הקרבתי את יצחק בני תחילה ואחר כך הקרבתי את האיל תחתיו, כדאמר: "וימלוך יותם בנו תחתיו", במקומו, כהדא דתנן: "הרי עלי כאימרא כדירים", [רבי יוחנן] אמר: "כאימרא", תמידא; [ריש לקיש] אמר: כאילו של יצחק. תמן אמרי: כוולד החטאת. תני בר קפרא: כאימר דלא ינק מן יומוי.
ראו גם
ויקי על הפסוק
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כב יג.
וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא
הגיוני שהאיל היה אחוז בסבך עוד לפני שאברהם הגיע למקום ובנה את המזבח.
מכאן שאלוהים כנראה הכין את האיל מראש ואז הנחה את אברהם למקום הזה, ככתוב: "ויַָּבֹאו אֶּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (ביאור:בראשית כב ט).
אם כן, מדוע אברהם לא ראה את האיל קודם?
ככה זה בחיים. אדם מתמקד בפתרון מסוים ומשקיע את עצמו בו, ותוך כדי הוא עוצם את עיניו לפתרונות אחרים, אפילו כאשר פתרונות אחרים עומדים מתחת לאף שלו. כאשר הפתרון שבו העסיק האדם את עצמו נכשל או נחסם סופית, האדם מרים את ראשו וחושב מחדש, ולהפתעתו הרבה, פתרון טוב יותר מחכה לו. אנשים מייחסים את ההצלחה המפתיעה הזאת למזל, ולא תמיד מבינים שהמזל בא להם בזכות המאמץ שלהם.
אברהם לא הבחין באיל עד שהמלאך אמר לו: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאומָּה" (ביאור:בראשית כב יב), כי אחרת:
- אברהם לא היה מראה את נכונותו להאמין באדוני ולבצע את פקודותיו.
- יצחק לא היה לומד את כוחו וגדולתו של אדוני.
- יצחק לא היה משתחרר מתלותו באברהם וממעמדו בתור הנער הקטן של אביו.
וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו
קורבן מושלם אלוהים סיפק לאברהם:
- איל הוא חיה טהורה לקורבן.
- האיל הוא זכר של חיה טהורה המעלה גרה ומפריסה פרסה, ולכן האיל מתאים לקורבן עולה, כאשר שורפים את הקורבן עד תום.
- האיל עדיין היה בחיים - לא נבלה שהם מצאו בדרך ושאסורה לקורבן.
- האיל הוא חיית הבר הגדולה ביותר האפשרית. זה קורבן מכובד מאוד, ולא קורבן זעיר של ציפור.
- האיל נלכד בקרניו ואין כל פגם או מום בגופו.
- האיל לא היה חיית בית שייתכנו עליה סימני בעלות, פגיעות בגוף מקשירה או עבודה.
- האיל היה מת בכל מקרה כי הוא נלכד בקרניו בסבך.
- אברהם לא היה צריך לפגוע באיל בכלי ציד, אלא נדרש רק לגשת ולקחת אותו.
- האיל היה כמו מתנה מאלוהים, תחליף ליצחק, וזאת כדי שהקמת המזבח לא היתה לשווא.
האיל אפשר לאברהם לבצע את הקרבת העולה, וכך הוא לא הקים מזבח לבטלה.
מדוע איל?
נאמר בסיפור שאברהם ובנו הלכו "יַחְדָּו"(ביאור:בראשית כב ו). יצחק שאל: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (ביאור:בראשית כב ז).
יצחק ראה מאכלת, אש ועצים והבין שמשהו יעלה לעולה. רק שניהם היו יחד. לא היה סיכוי שאביו יקנה או יצוד עולה. נשאר רק שהוא הקורבן, כי לא היה הגיוני שאברהם יעלה את עצמו כקורבן.
- יצחק חשב על קורבן צעיר, שה, כשם שהוא הצעיר ביניהם. אולם אלוהים העניק לאברהם איל, שמסמל את הבוגר ביניהם, אב המשפחה והעם. (Rachel Robin Schoenfeld)
אברהם הבין שאם יצחק יומת, ברכת אלוהים לו ולבניו תתבטל. הוא הבין שהעקדה מבטלת את הברכה כי הוא נכשל, הן אלוהים אמר: "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (ביאור:בראשית יח יט), וכל הברכה היא על תנאי: שהוא ובניו ישמרו את דרך אלוהים. אברהם הבין שכשיצחק ימות, שניהם יחדיו ימותו.
העורך אומר שאברהם העלה את האיל תחת בנו, ככתוב: "וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ". אולם האיל מסמל את אברהם האב, הזכר החזק, ראש המשפחה. אברהם העלה את עצמו לעולה. תפקידו שלו בחינוך בנו נגמר, כאשר המלאך אמר: "וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (ביאור:בראשית כב יב). אלוהים קיבל את יצחק לעצמו, ואברהם הוקרב.
הסיפור מלמד שאדם יכול להקריב רק את עצמו, ואין לו רשות להקריב אחרים ללא הסכמתם. אברהם עשה את דברי אלוהים, בתום לב, והיה מוכן להקריב את עצמו ועתידו, ולכן האיל ניתן לו כתחליף.
אם אלוהים היה מנסה להביא שה צעיר, הרחלה, אימו של השה, היתה נמצאת בסביבה בכוונה לשמור על השה ולהציל אותו. וכאן השה, יצחק, נמצא ללא אימו, שרה.
מחשבותיו של יצחק
אין ספק שכאשר יצחק היה עקוד על העצים ואביו הרים את המאכלת, יצחק התייאש מכל תקווה. הוא קיבל את גורלו ולא האמין שיש אפשרות שאלוהים יציל אותו, על ידי שיספק לאברהם שה לעולה, כדברי אביו אליו מקודם: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי" (ביאור:בראשית כב ח).
והנה, למרות שהסיכויים שיימצא פתרון היו אפסיים, אלוהים הציל אותו ברגע המתאים, ככתוב: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל; לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת.” (תהלים טז י)
אַיִל אַחַר
"אַחַר"? אחר ממי?
האם היו שני אילים?
האם המילה 'אחר' מתייחסת לקורבן אחר? כלומר, יצחק היה קורבן, ואז הופיע האיל כקורבן 'אחר', במקום יצחק, כתחליף לו, אבל יצחק נשאר קורבן אפשרי.
סביר שזאת שגיאת כתיב (דרוש מקור) והיה צריך להיות כתוב: 'איל אחד'. יצחק שאל איפה השה, ואלוהים הביא קורבן איל מכובד וכשר. אולם רק אחד.
השה הוא יצחק, והאיל הוא אברהם. ויותר מאיל אחד היה מעלה את הבעיה כמה אבות היו ליצחק, ואת מי אברהם בחר.
וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ
"וַיֵּלֶךְ"?
כשבאו אורחים לבקר את אברהם הוא רץ אליהם, ככתוב: "ויַָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, ויִַּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (ביאור:בראשית יח ב).
וכאן, כאשר אברהם עומד לשחוט את בנו יחידו, נושא זרעו וברכת אלוהים, הוא הולך ולא רץ לקראת האיל שאלוהים סיפק לו כתחליף. הוא אף לא משתחווה לאלוהים ולמלאך על הישועה שהוא ויצחק קיבלו.
מהתיאור הזה עולה ההרגשה שאברהם היה מאוכזב והמום. הוא מבצע אחר פקודת אדוני, מבין את המשמעות של האיל האחר, אך הוא אינו שמח שזה הפתרון. אברהם התפלא שיצחק לא קיבל אפילו סימן קטן אחד, ולכן המלאך חוזר פעמיים ומזהיר את אברהם לא לגעת בנער ולא לעשות מאומה (ביאור:בראשית כב יב).
אברהם לא שמח על שהיה עליו להגיע למצב הזה ולהיפרד מבנו האהוב בצורה כזו. הוא ידע שהקשר בינו ליצחק כבר לא יהיה כמו בעבר. אברהם הבין שתפקידו כמעט תם ונגמר. כל שנותר לו לעשות זה לחתן את יצחק, כמו שהגר חיתנה את ישמעאל.
"תַּחַת בְּנוֹ" - מובן שהפירוש הוא במקום בנו, ולא באופן מילולי מתחת לבנו (כלומר, ששניהם יוקרבו כעולה). גם השימוש במילה המעורפלת הזו מראה את חוסר השמחה של אברהם.
בכל אופן, אברהם נרגע והודה לאלוהים, ככתוב: "ויִַּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהואּ, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה" (ביאור:בראשית כב יד)
חשיבות האירוע:
- זאת היתה הפעם הראשונה שאלוהים נגלה ליצחק.
- יצחק שמע את פקודת אלוהים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאומָּה" (ביאור:בראשית כב יב). כלומר, מהיום והלאה אסור לאברהם לפגוע ביצחק – אלוהים לקח בעלות על יצחק, ויצחק שייך לאלוהים.
- יצחק שמע ורכש את ברכת אלוהים לאברהם וזרעו, וידע שהכול מדובר בו, הן הוא בנו היחיד של אברהם: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (ביאור:בראשית כב יז).
- דף מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מפורט של הפסוק
- דפים באתר ויקיטקסט המקשרים לפסוק
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית כב יג"
קטגוריה זו מכילה את 19 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 19 דפים.