אברבנאל על בראשית כב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק אעריכה

ויהי אחר הדברים האלה עד ויהיו חיי שרה והנה שערתי בספור הזה שאלות:

השאלה הא' למה התחילה התורה בספור הזה ויהי אחרי הדברים האלה כי כיון שנכתב הספור הזה אחרי הסכורים הקודמים בידוע הוא שהיה אחר הדברים שנזכרו גם שאינו נאמר כן בשאר הספורים:

השאלה הב' מה היה תכלית הפועל הזה מהעקדה כי הנה לא ימלט הדבר מחלוקה אם לשיהיה לצורך האל לשידע ויכיר לב אברהם ונסתרו ואם שיהיה לצורך אברהם והוא המנוסה והוא דעת הרמב"ן ונמשכו אחריו הר"ן והר' חסדאי שכתבו שלא היה זה נסיון בחק הש"י אלא בחק אברהם שהוא המנוסה ושהיא מצוה גדולה לתועלת אברהם כדי שיוציא מה שבכח אל הפעל מהירא' והאהבה אל השם כדי שיקבל שכר יותר גדול ממה שיעשה בפועל ממה שהי' ראוי אליו אל מה שהיה בכח. ואם שיהיה לצורך יצחק לפי שהיה מעונג כבן זקונים ונוטה לתאוות ופחיתות המדות מתרשל מהשיג האמתיות ומהשתדל בעבודת הש"י והיה מפני זה חייב מיתה וכדי שיוסר ויושב אל הדרך הנכון צוה השם שיעקו' ע"ג המזבח ויראה אביו כאלו רוצה לשוחטו כדי שבזה יכנע לבבו הערל. עד שאמרו אנשים שהיה יצחק מחלק מאדים והיה ראוי מפני זה לשוחטו וכדי לצאת מההורא' ההיא צוה הש"י בפועל ההוא ואם שיהיה תכלית העקידה בבחינת הרואים והשומעים כדי שילמדו כל בני אדם שראוי לירא את השם הנכבד ממה שעשה אברהם אבינו עם בנו יחידו והוא התכלית ששער הרב המורה בפעל העקדה והנה יתבאר שא"א שתהיה העקד' לצורך הש"י להבחין ולנסות לבב אברהם וכוונתו ולא ג"כ לצורך אברהם עצמו ולא לצורך יצחק ולא לצורך הרואים וישאר אם כן צורך העקד' מבלי תכלית כפעל הבטל ח"ו. ואמנם שאינו לצורך הש"י הוא מבואר לפי שהוא יודע כל הנסתרות בוחן כליו' ולב וכל דבר לא נכחד ממנו טרם היותו והיה הנסיון והבחינ' א"כ בלתי נופלים בחקו. ועוד שאם היה הוא ית' צריך לנסיון יתחייב שתתחד' לו ידיעה אחריו ויהיה זה מביא לשנוי בו ית' חלילה. ועוד שיתחייב שיהי' אחר ידיעתו אחר ממה שהיה קודם שידעה וכל זה הוא שקר כי הוא מסולק מכל החסרונות ואינו משתל' בדבר מה ואמנם שלא היתה העקיד' מצורך אברהם מבואר ג"כ לפי שאין לידיעתו ית' התלות כלל בפעלות הנמצאות חוץ לשכל אבל הן נתלות בידיעתו לפי שהם קנו מציאותו ממנו והיו נמצאים מפני שהוא ידעם לא שידעם בעבור שהיו נמצאים וכמו שהתבאר בחכמת האלהות והביאו הרב המורה בפכ"א ח"ג. ועוד שאם לא היה פועל העקדה נסיון בחק השם כי הוא מצוה גמור' לשלמות אברהם לא היה הכתוב מיחס הנסיון ההוא לש"י והאלהים נסה את אברהם והיה לו לומר שאברהם נתנסה שיובן היות אברהם מנוסה אבל שאין הקב"ה מנסה מה שאין כן באמרו נסה את אברהם שיורה היותו ית' מנסה אותו. ועוד שאיך יאמרו שהית' המצוה הזאת כדי שיראת האלהים שהיתה בכח שתצא לפועל כי הוא לא שחט בפועל את יצחק בנו ומי יודע אם היה מתחיל לשחוט בראותו טפת דם אם היה מתחרט ויכמרו רחמיו ולא יצא דבר לפעל ומה צורך לפעל הזה כיון שהירא' שקודם לכן היתה בכח ונשארה ג"כ בכח מבלי פעל גמור ואין הבדל מן היותה בכח קרוב או היותה בכח יותר רחוק לענין השכר והגמול. ועוד שאם היה תכלית העקידה מצוה גמורה לתועלת אברהם ושלמותו איך אמר אל תשלח ידך אל הנער וגו' כי עתה ידעתי וגו' שזה המאמר יורה שלא צוהו בפעל הזה כי אם לדע' מצפוני לבו לא בעבור הפעל בעצמו שאל"כ למה לא ישלח ידו אל הנער מפני שידע כי ירא אלהים הוא. הנה מכל זה יראה שלא היתה העקד' מצו' לתכלי' אברהם ושלמותו. ואולם שלא היתה בבחינת יצחק להדריכו ולהשלימו ראה ג"כ מפני שיצחק היה שלם בטבע המולידים אותו ולא היה נוטה לתאוו' פחותו' מצד החומ' כדברי הדעת הזה ואיך יתכן שבן יחיד שנ' לאברהם עליו כי ביצחק יקרא לך זרע יהיה נלוז ומעוות דרכים ואם היה כן איך לא צוה לאברהם שייסרהו וילמדהו באורח משפט ומה צורך שיעלהו לעולה ולא ישחטהו. ועוד שאם היה זה תכלית העקידה איך אמר בתחלה והאלהים נסה את אברהם ואיך לא אמר הכתוב שהוכיחהו אברהם על זה לומר שהיה ראוי להשחט אם לא בחמלת ה' עליו. ועוד שלא ימנע או אברהם ידע סבת זה הפועל שהוא ליסר את יצחק או לא ידע ואם ידע איך אמר והאלהים נסה את אברהם כי הוא לא נתנסה בזה בהיותו יודע שהיה כלו תחבולה ליסר את יצחק לא להמיתו ואם לא ידע אברהם זה א"כ לא הגיע ממנו תועלת כי מי הגיד ליצחק כי זה נעשה לו כדי ליסרו ואולי היה הוא מיחס זה הפועל לאביו לסכלות גדול ושעשאו מעצמו. ועוד כי אם היה התכלית תועלת יצחק מה ענין אל תשלח ידך אל הנער כי ידעתי כי ירא אלהים אתה כי אף שיהי' ירא אלהים ראוי ליסר את יצחק אם יצטרך למוסר. הנה א"כ לתכלית המוסר היה הפועל הזה עצה נבערה ואם היה יצחק חייב מיתה אין מעצור ביד השם להמיתו או להביאו לשערי מות בחלאים ויסורים עד שישוב מחטאתו וישוב אל ה' וירצהו לא שיצוה לאב באכזריות כזה לשחוט את בנו. ואמנם שלא יהיה תכלית העקדה בבחינת הרואי' והשומעים כדעת הרב המורה מבואר מפנים אם מפני שלא נשלמה כוונתו בזה ר"ל שידעו האומות זה הפועל הנכבד כיון שצוהו לעשותו במקום נסתר לא ידע איש ולא ישב אדם שם ואף לנעריו לא רצה להראותו ולגלותו כ"ש לאחרים. ומהם שאדרבה יחשבו חסרון בחק אברהם מאחר שלא עשה זה הפועל אבל יאמרו הרואים הנה אברהם עם היותו קורא בשם ה' כשצוהו לשחוט את בנו לא רצה לעשותו ושחט במקומו איל אחד וימשך מזה זלזול בפני האומו' והוא הפך הכוונה ומהם שמאחר שהתכלי' היה למען ידעו הרואים מעלת אברהם איך אמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי הנה אע"פ שהוא ית' ידעו הנה האומות שבעבורם נעשה זה הפועל עדין לא ידעוהו כיון שעדין לא יצא לפועל. ומהם שאם ית' כבר ידע זה ר"ל מעלת אברהם ולא צוה בפועל הזה אלא מפני הרואים כדי שיהיה פועל אברהם מדריך כל בני אדם לשלמות האמונ' ויראת האלהים כי בזה הפועל לא די שלא יחייב לרואים להמשך אחר מעלת אברהם בעבודת אלהיו אבל בהפך שיאמינו בזה שהיה אברהם מכשף ומעונן ושהיה מעובדי השמש ושהיה רוצה לשרוף בעבודת המולך כי איך ייחסו הרואים הפועל הזה למצוה ולמצווה אלא מצד אחד לסכלות ומצד אחר לאכזריות. ויצא לנו מכל זה שאין פועל העקדה לאחת מן התכליות האלה. ואם אינה לצורך האל להבחין לנסות ולידע מה שלא היה יודע ולא לצורך אברהם לתועלת שלימותו ולא לצורך יצחק ומוסרו ולא לצורך הרואים להשלמת' א"כ לא מצינו תכלית הפועל הזה הנפל' והיא השאלה הב':

השאלה הג' למה נאמר בתחלת הספור הזה והאלהים נשה את אברהם והיא כי הנה זכרו חז"ל עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ובאחד מהם לא נאמר בתחלתו והאלהים נסה את אברהם אלא בזה בהיות כלם נסיונות:

השאלה הד' באמרו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ואין נא אלא לשון בקשה ואיך בא הצווי האלהי הזה בלשון תחנה ומה ענין את בנך את יחידך ומה אשר אהבת את יצחק והיה די שיאמר את יצחק כי ידוע היה גם כי יצחק לא היה יחידי לאברהם אלא לאמו. והישמעאלי מכאן פתחו פיהם בסכלותם לומר שישמעאל היה הנעקד שהוא היה יחיד לאביו ולאמו קודם לידת יצחק:

השאלה הה' באמרו אל אחד ההרים אשר אומר אליך כי למה לא פירש לו ההר כמו שפירש לו הארץ באמרו לך לך אל ארץ המוריה וחז"ל אמרו ליתן לו שכר על כל דבור ודבור אבל זה דרך דרש הוא:

השאלה הו' אם היה שהשם צוה לאברהם בביאור קח נא את בנך את יחידך את יצחק והעלהו שם לעולה איך חז"ל מלאם לבם לדרוש במסכת תענית על אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי אמרו ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם:

השאלה הז' למה צוהו יתברך שיעשה הפועל הזה בהר המוריה כמ"ש אל ארץ המוריה ולא בביתו ולא בעירו האם מפני שלא יאמרו הממו ערבבו כבר היה אפשר לצוותו שיעשהו לשמונה ימים או יותר כדי לתת לו מקום להתיעץ עליו וגם מה ענין ולך לך כי לא נוכל לפרשו להנאתך ולטובתך:

השאלה הה' למה האריכ' התורה בספור דברים שאין בהם תועל' כמו ויחבוש את חמורו ומה לנו שחבשו הוא בעצמו או לא ושהוליך עמו נערים אם לא ומאמריו לנערים ומאמר יצחק ותשובת אביו ומכלל זה אמרו שתי פעמים וילכו שניהם יחדיו:

השאלה הט' ביחסו החמור והנערים אליו ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו עמו וחז"ל אמרו שזה החמור הוא שרכב עליו מרע"ה ושעתיד לרכוב עליו מלך המשיח והוא מאמר צריך אל ביאור כי רחוק וקרוב הוא לנמנע לשיפורש כפי פשוטו:

השאלה הי' למה הוליך אברהם מביתו עצי עולה בדעתו שהיה הולך להר המוריה אשר שם עצים הרבה וכתב הרמב"ן שאין כל העצים כשרים לקרבן ולכן לקח אברהם מביתו הראוי אליו. ואינו נכון שאף שנודה שאברהם שמר כל התורה הנה דיני עצי הקרבן לא נתפרשו בה ואינה מכלל תרי"ג מצוות לשישמרם כל שכן שבהר המוריה עצים כשרים יהיו בהכרח:

השאלה הי"א מה היא טענת הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כי הנה אף שלא היה מביא אש ועצי' אם היה שהולך הוא להקריב קרבן ישאלהו ואיה השה לעולה כי בכל מקום ימצאו עצים והאש יעשה במלאכה בהכאת אבן באבן ואולי שהאש והעצים היו לצורך אחר לא לקרבן גם אפשר שיעברו במקום צאן ובקר ויקחוהו משם:

השאלה הי"ב למה לא שאל יצחק זה ר"ל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כאשר יצאו מביתם כ"א ביום השלישי אחר שעזבו הנערים ולמה זכר האש והעצים ולא זכר המאכלת:

השאלה הי"ג למה לא באר אברהם ליצחק כששאל ואיה השה לעולה אמתת הענין כאשר הוא כי הוא היה בעל שכל ושלמות וירא שמים ולא ימרה את פי אביו ומצות אלהיו כ"ש לדעת חז"ל שאמרו שהיה בן ל"ז שנה כמו שיורה עליו סמיכות הפרשיות שהיה יכול להשמט מהפועל ההוא ואף שלא יהיה כי אם בן י"ח או כ' שנה כמו שהיה ראוי לשאת כל עצי עולה כמו שפי' הראב"ע בידוע הוא שאם הוא לא היה רוצה בפועל ההוא לא היה נעקד ובדין היה יכול להשמט ממנו לפי שהאל ית' לא דבר אליו ולא צוה לאביו שיאמר לו דבר מזה במצות השם ובהיותו יודע אמתת הדבר ורוצה בו היה הפועל הקדוש הזה מיוחס לשניהם לא לאברהם בלבד בהיות יצחק נושא על שכמו כל עצי עולה ומוסר נפשו על קדושת אלהיו:

השאלה הי"ד באמרו אל תשלח ידך אל הנער והיא כי לא ימלט אם שנא' שהיתה כוונת השם כשאמר לאברהם והעלהו שם לעולה שישחוט את בנו כדין העולה וישרפהו ויקשה על זה איך חזר בו וצוה שלא יעשה לו מאומה לא איש אל ויכזב והשנוי נמנע בחקו למה זה אם כן שינה את דברו ואם היתה כוונתו כמו פירש"י והעלהו שם לעולה להעלותו ולא לשוחטו א"כ איך טעה אברהם ולא הבין דבר השם ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ואם היו הנביאים טועים בהבנת נבואותיהם יהיה זה ספק עצום בחק הדת ודרכי הנבואה והרב המורה כתב בפכ"א ח"ג שהעקדה תורה על אמתת הנבואה בלב הנביא:

השאלה הט"ו באמרו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי אם לא ישלח ידו בו בודאי לא יעשה לו מאומה ומה צורך בכפל הזה:

השאלה הי"ו באמרו כי עתה ידעתי כי איך יתכן חדוש ידיעה בו ית' וכבר ביארתי שימשך ממנו שנוי בחקו יתברך בחסרון במה שלא ידע והשתלמו בידיעתו גם כי להיות ידיעתו היא עצמותו יתחייב שישתנה עצמותו חלילה. והרב המורה כתב בהתר זה כי מלת ידעתי כמו הודעתי וזה יספיק אלו היה מסדר התורה וכותבה בלתי יודע דרכי הלשון אבל איך יכתוב משה רבינו ע"ה נביא האל במקום הודעתי שהוא פועל יוצא לשלישי מבנין הפעיל ידעתי שהוא פועל עומד מבנין הקל והוא דוחק גדול. אמנם הרמב"ן והנמשכים אחריו אמרו שהיה אברהם עד עתה ירא בכח ועתה עם המעשה ירא בפועל וכבר כתבתי הספקות המתחייבים לדעת הזה:

השאלה הי"ז במאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה והיא למה היה צווי העקדה מהשם הנכבד והמאמ' הזה בא מהמלאך ולמה לא בא כשאר הצווי' כלם בשם ה' ועוד שעתה מורה על ההווה וידעתי מורה על העבר והיאך יסכימו שתי הלשונות יחד ועוד שהפועל הזה לא יורה על מעלת היראה אלא על מעלת האהבה לכן היה ראוי שיאמר כי אוהב אלהים אתה ולא יאמר כי ירא אלהים אתה:

השאלה הי"ח מה עשה עתה אברהם שידעו ממנו כי ירא אלהים הוא. ואם בנין המזבח ועריכת העצים ושאר ההשתדלייות הלא קודם זה עשה אברהם עבודות יותר מורות על יראתו אם ביציאתו מארצו והפלתו לכבשן האש ושאר הדברים. ואם ידיעת שהיה ירא אלהים לא היתה מפני מה שעשה אלא מפני מה שהיה בלבו לעשות הנה קודם לזה היה השם יודע יראתו בלבבו ולא נתחדש לו עתה דבר גם לא עשה עתה מעשה שתתלה בו היראה:

השאלה הי"ט למה בפרשה קודם שהגיע פעל העקדה נזכר תמיד שם אלהים והאלהים נסה את אברהם. אל המקום אשר אמר לו האלהים אלהים יראה לו השה. ואחר הפעל הזה נזכר שם ה' ויקרא לו מלאך ה'. ה' יראה. בהר ה' יראה. מלאך ה' בי נשבעתי נאם ה'. ואין להקשות מן ירא אלהים אתה לפי שהיראה תיוחס אל מדת הדין שיירא אדם מדינו:

השאלה הך' מהיכן ידע אברהם שהאיל שראה שם היה להעלותו עולה תחת בנו והנה לא צווה עליו. ואולי שהיה מאדם אחד שיצא מצאנו ובא שמה או שהניחוהו שמה הבעלים לסבה מהסבות והיה אם כן מעלה עולה מן הגזל:

השאלה הכ"א באמרו ויקרא אברהם שם המקום ה' יראה כי הנה ה' יראה אינו מאמ' פוסק שהיה לו לומ' ה' רואה לפי שירא' מורה על העתיד ואין לפרשו שירא' מה שיאמר היום לשתי סבות הא' שמלת יראה היא בא"ת נח שיורה על ההפסק וג"כ שיהי' בהר ה' יראה מותר. ואנקלוס פירשו מענין תפלה כמו ויקרא בשם ה'. ואינו נכון כי איך אמר ויקרא אברהם על המקום ההוא ולא די לנו זה הצער אלא שתרגם מלת שם שהוא בצר"י כאלו היא בקמ"ץ שתרגם תמן בארעא דא ואם יפורש שהתפלל אברהם שה' ישגיח במי שיזכור זה היום בזה הפעל הנה יקשה מאד קריאת השם למקום ההוא שאין ענין לו גם כי היה ראוי שיקראהו בהר ה' יראה לא השם יראה כי יראה הוא פעל ויראה הוא נפעל כ"ש שלא מצינו שנקר' המקום ההוא לא ה' יראה ולא בהר ה' יראה ובדברי הימים נאמר שנבנה שם בית המקדש אבל לא קראו שם אלא הר המוריה לא ה' יראה:

השאלה הכ"ב למה בא לאברהם הדבור שני מהמלאך בי נשבעתי וגו' ולא השלים דבריו כלם בפעם אחת והוצרך לקראו שנית מן השמים והנה היעודים האלה היה ראוי לומר אותם בראשונה כשאר צוהו אל תשלח ידך אל הנער:

השאלה הכ"ג באמרו יען כי עשית את הדבר הזה וגו' כי ברך אברכך וגו' כאלו זכה אברהם בברכות מפני הפועל הזה אשר עשה ואין הדבר כן כי כבר יעד השם לאברהם בכל הברכו' האלה עצמם במעמד בין הבתרים ונשנו ונתחזקו לו יותר בפרשת המילה ומה הדבר שנתחדש עתה בהם ממה שנראה בפעל העקדה. והרמב"ן כתב בהתר זה שנתחדש כאן על היעודים ההם השבועה שנזכרה כאן על העקדה ולא נזכרה במקומות האחרים אבל אין זה מקום לו משני צדדין. הא' שביעודים הראשונים נכרת עליהם ברית והברית הוא יותר חמור משבועה כי השבועה אין בה כי אם דברים והברית יש בו דברים ומעשה רשום. והנה הכתוב אומר למען הקים אותך היום לו לעם וגומר כאשר נשבע לאבותיך ולא נמצא בעניני האבות שבועה אלא שהיה הברי' כולל השבועה ולכן נקרא ברית מלח מפני קיומו כמו שהמלח יקיים הבשר הנמלח בו. גם בדברי הנבי' תמצא כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' ולא תמצא לשון שבועה במי נח אלא ברית ואמר נשבעתי מפני שהברית כח השבועה והב' שלשון הפסוק מורה שלא בא שבועה על קיום היעוד אלא על סבת היעוד שנאמר (בראשית ך"ב ט"ז) בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך. ואם היתה השבועה על הברכות היה ראוי שיאמר יען אשר עשית וגומר. בי נשבעתי נאם ה' כי ברך אברכך ואז תהיה השבועה על הברכות גם כי מלת כי לא תפול בזה:

השאלה הכ"ד מה ענין אמרו יען אשר עשית את הדבר הזה ושנה ואמר ולא חשכת ושני המאמרים האלה כחם אחד כי הדבר אשר עשה אינו אלא שלא חשך את בנו ויהיה א"כ אחד מהם ככל ומותר ולמה בא הראשון בלשון מחייב והשני בלשון שולל. וקשה מזה עוד אמרו עקב אשר שמעת בקולי שהוא עצמו יען אשר עשית:

השאלה הכ"ה באמרו וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע. והיא כי היה די באמרו ויקומו וילכו אל באר שבע שר"ל הוא ונעריו אבל מלת יחדו מה ענינו בכאן כי הוא ונעריו אינם במדרגה אחת לשיאמר וילכו יחדיו. ויקשה ג"כ אמרו וישב אברהם אל נעריו ולא זכר יצחק והיה לו לומר וישב אברהם ויצחק אל נעריו כמ"ש ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם ואמר וילכו שניהם יחדו עד שגם מזו לקחו אנשים לפרש שהיה הספור כלו במראה הנבואה ואין הדבר כן כמו שיתבאר. וחז"ל אמרו שנתנבא אברהם באמרו ונשתחוה ונשובה אליכם ואם לא שבו שניהם לא נתנבא אבל האמת הוא ששניהם שבו ויקשה אם כן למה לא זכר הכתוב ששב יצחק והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

ויהי אחרי הדברים האלה עד וישכם אברהם בבקר. הפרשה הזאת היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים ולכן היא שגורה בפינו בתפלתנו כל היום ומפני זה ראוי להפליג בה העיון והחקירה יותר מבשאר הפרשיות. וראה ראיתי דברי המחברי' והמפרשי' בעניניה. וגם אחד מחכמי הדור כתב עליה ובלבד אמירה משובחת מעולפ' ספירים. ואני אלך אחרי הקוצרים ואלקטה בשבלים ואת הטוב אקבל מדעותיהם ואת הרע הבלתי נכון בעיני לא אקבל ועלימו תטוף מלתי כיד אלהי הטובה עלי וראוי לבאר ראשונה תכלי' העקדה. ואומ' שאדם הראשון כמו שנזכר בספורו ונטה לתאוו' הגשמיו' והמפורסמות באכילתו מעץ הדעת טוב ורע ובעבורו שולל מאכילת עץ החיים ומה שקרה לו בזה קורה כל היום לזרעו שיסורו מדרך עץ החיים שהוא הדבקות בו יתברך ויאכלו וישבעו מאד מעץ הדעת טוב ורע עניני העולם הזה ובהמיותו עד שמפני זה גזרה חכמתו האלהית למחות דור המבול מן העולם וספו תמו מן בלהות ונשאר נח ובניו בצדקתו ובזה נמשכו הדורות בסכלותם ונתרחקו מהדבקות האלהי עד שרצה הב"ה לזכות את עולמו וזרח אזרח בארץ חשכה אברהם אבינו אשר בעיונו הדק והחשוב עמד על מציאות אלוה מנהיג ומניע העולם בכללו מצד פעולותיו והוא היה הראשון שעמד על מציאתו יתברך במופת שכלי ופרסם מציאתו בעולם כמ"ש ויקרא שם אברהם בשם ה' וכמ"ש חכמינו ז"ל עד שבא אברהם אבינו לא היה איש שקרא להקב"ה אדון שנאמר אדני אלהים מה תתן לי רצו בזה שלא בא אדם בעולם שיפרסם היותו יתברך אדון כל העולם ממציאו ומניעו שומרו ומנהיגו אלא אברהם כי הוא עמד על זה מצד עיונו ומפני זה גזרה חכמתו שיהיה זרעו הנבחר מיוחד לעבודתו מכל שאר העמים כמו שהיה האב הנבחר מכל ילוד אשה ולזה היה ראוי שהתכלית המכוון במין האנושי והיא העבודה אליו יתברך ישלם בזרע אברהם אחר שהוא היה ראוי אליו ושיהיה זרעו שלם אחר שהוא ידריכם בדרך הנכון וממזג האב יקחו הבנים כטבע המקור ראוי שימצא במה שחוצב ממנו ולכן רצה השם שהבן שיצא מאברהם להיות ראש היחס והתחלת האומ' להיות נולד בדרך נס לא בדרך טבעי כי אם בפועל אלהי. ומפני שעון אדם הראשון וזרעו היה יותר בתאות המשגל ושאר התאווה שירדוף האדם בסבת זה מהמאכל והמשתה מריבות וקטטות לכן גזרה החכמה האלהית שימול אברהם קודם לידת יצחק באופן שיולד יצחק בקדושה ובטהרה והוא וזרעו יהיו בלתי שטופים בזימה בהיותם נחתמים בחותמו של מלך וכן כתב הראב"ע. וברוך השם אשר לו נתכנו עלילות שצוה שימול אברהם קודם שתהר שרה להיות זרע קדש ע"כ. ולזה יחוייב בהכרח שיהיה יצחק הנולד מוטבע בשלמות ראש היחס ואב האומה הנבחרת לעבודת הש"י לא אברהם אחר שלא היה בעת הלידה מוטבע בשלמות ההוא כי היה צדיק בן רשע. ולהיות יצחק אבי היחס היה ראוי שבו יפדה אלהים את זרעו מן יצר לב אדם רע מנעוריו כדי שמאותו העת והלאה ייוחדו לש"י ולא יטעו אחרי שרירות לבם הרע וזה אמנם ישלם כשיעשה את יצחק אב היחס קרבן לש"י שבו תהיה הוראה חזקה על היותו הוא וזרעו בלתי נשמע לחמרו שמצדו הוא נמשל כבהמות והוא הווה נפסד אבל ימשול עליו האדון שוטר ומושל שהוא השכל כי בהעשות ממנו קרבן יחשוב שגופו כלה ואינו נחשב לכלום כיון שבעתה יפסד אבל אמנם השלמות האמתי הוא לו מצד שכלו אשר הוא לו נצחי בלתי מקבל ההפסד ולזה ראוי שיהיה נשמע לשכלו שהוא הנכבד לא לגוף שהוא הפחות וימשך מזה שיהיה מושגח מהש"י בהנהגתו כפי שכלו להיות ההשגחה כפי שכלו לא שיהיה מונהג מצד הטבע ומצד כחות הגרמים השממיים כי הקשר והדבקות אשר באדם עם השם הוא בהתנהגו כפי שכלו ולזה יתחייב שבהיות יצחק עולה תמימה כבר נתרצה להם ותוסר ממשלת הכחות השממיות מעליו ומעל זרעו כאלו נקרבו כלם שמה אחרי שכלם היו בו בכח בעת הקרבן. וכבר העיר רב חסדאי ז"ל במאמרו שעשה בויכוח שזה היה באמת תכלית העקדה וצרכה מפני זה היה ראוי שיזכור לנו הש"י בעת צרותינו עקדת יצחק כיון שבהקרבתו נקרבנו כלנו במציאו' כחני וראוי שנזכ' גם אנחנו בשכר אותו הפועל הנכבד אף שלא נגמר הפועל ולא נשחט יצחק שאין ספק שלא היתה כוונתו ית' כשצוה להעלותו עולה שישחטהו שא"כ לא יהיה לו זרע שיירש הזכות ההוא שבעבורו כיון זה פועל. אבל כבר נשלם התועלת מכוון באותו קרבן אחר שהגיע יצחק לתכלית האחרון מן החיות ושכבר הפשיט כל כחות גופו מעליו ויחשבם לתהו ונתגבר שכלו אשר הכיר היותו נצחי בלא ספק כי בזה השיג מהתועלת לשלמות נפשו יותר משנשחט כיון שאלו נשחט לא היה מרגיש בשלמות שהשיג כלל ולא היה מבחין היאך ראוי לימשך אחרי השכל אבל כשלא נשחט כבר הרגיש בדבר ושמו לזכרון בין עיניו כדי להתנהג אח"כ בזאת ההנהגה והשיג שלמיות רבים להיותו נמשך אחר זאת ההנהגה. הנה התבאר מזה שתכלית העקדה אמנם הוא למה שהשי"ת בחר באברהם מפני שלימותו בעצמו שיהיה זרעו נבחר לעבודתו. וזה לא היה אפשרי אלא כשתוסר ממנו זוהמת הנחש שהטיל על חוה ר"ל כשיוסר זה החטא מאב היחס שהוא יצחק והיה א"כ תועלת העקדה לצרכה לא בבחינת האל ית' ולא בבחינת אברהם אלא בעבור תועלת כלל אומתנו אשר בעבורה יהיו זרע קדש ויצאו מתחת ממשלת הכחות השממיות ויהיו מושגחים ומונהגים מהש"י לבדו ובזה יתכן שיקיים השם היעודים שיעד לאברהם שיהיה זרעו מושגח ודבק בש"י לא בזולתו וזהו והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם כי אין ספק שכאשר יעד הקב"ה בכל זה היה בלבו שיעשה אברהם פעל העקדה אשר בו ישלם קיום היעודים לבניו ונצחיות זרעו לעולם וברכתו וקיום הברית ביניהם וזה כשיובאו לעבודת הש"י ביחוד וכבר נמצא לחז"ל מאמר מורה על כללות הדעת הזה. אמרו בפרשה זאת אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן. אמר שטן לפני הקב"ה מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך לא פר ולא איל אמר הב"ה (סנהדרין פ"ט) כל אותה סעודה שעשה לבנו אלו הייתי אומר לו לשחטו הוא עושה מיד והאלהים נסה את אברהם. וכבר נתפרסם מאמר רבי שמעון בן לקיש שאמר הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. וידוע שהשטן הוא הנחש הנזכר בחטא אדם הראשון והוא בכלל הכח המתאוה אשר בנו אשר הוא מביא אותנו אל ההפסד מצד ההשתוקקות הנמצא לחומר אל הצורה והוא ההעדר הדבק בזה החומר מצד מה שהוא מטה אותנו מהנהגת השכל אל השתוקקות התאוות ולכן נקרא שטן שהוא משטה אותנו מהדרך הישר בהיותו פועל הרעות וממנו כל המדות המגונות ומזה הצד יקרא יצר הרע. ומהצד שמביא אותנו אל ההפסד יקרא מלאך המות. ולכן אמרו באותו מאמר שהיה פועל העקדה לבטל דבריו של שטן. ואמנם אמרו שדבר השטן מכל סעודה שעשה אברהם. הכוונה בו שמשתה אברהם היה מהדברים החמריים לא מהשכליים ולכן השיבו השם יתברך עם העקדה שהיא מורה ממשלת השכל והנהגתו מהאל ית' והסרתו מהשתעבד אל החומר. ואחרי הקדמת הכללות הזה אבא לפרש פסוקי הפרשה הולכים כלם אל היסוד הזה:

ואומר שמפני שקדם לספור הזה שצוה האל ית' לאברהם על מצות המילה ושנוי שמו ושם אשתו שהם כלם הכנות אל הבן אשר יולד לו ושילדה שרה בהיות אברהם בן ק' שנה והיא בת תשעים שנה ושאחרי שנולד יצחק בדבר השם גרש את ישמעאל ונאמר לאברהם עליו כי ביצחק יקרא לך זרע ושאח"כ שאל אבימלך מאברהם שישבע לו שלא יקח את ארצו. ביראתו ממנו שמא הוא או בניו יקחו את ארצו לכן בערך ההקדמו' האלה אמר ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם שהיה הנסיון בבחינת הדברים האלה שקדמו ובהצטרף אליהם היה מצות העקדה דבר זר וקשה מאד והותרה בזה השאלה הא'. והנה הנסיון הזה אין ענינו הבחינה כדי שידע האל מה שלא היה יודע כי כל הדברים גלוים לפניו תמיד אבל והאלהים נסה הוא מגזרת נס וכמו נסה עלינו אור פניך ה'. כי הנה הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר השם עומד לנס עמים כדגל רם ונשא אליו גוים ידרושו ויביטו אחריו. וכן אמרו במדרש כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. נסיון אחר נסיון דגלון אחר דגלון בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה וכ"כ למה מפני קושט סלה וכבר זכר הרב המורה הלמודים המועילי' שלמדנו ממעשה העקדה. הא' כמה היה גודל אהבת אברהם לשם ית' שלא די שעזב את אביו וארץ מולדתו ומשפחתו במצותו ושמסר נפשו לחולי המילה וסכנת' בזקנתו לקיים דברו. וגרש את ישמעאל אשר אהב במאמרו אלא שגם יצחק שניתן לו בזקנתו הוליכו להמיתו מפני מצותו ומזה נדע עד היכן הגיעה אהבת השם ויראתו כי הנה ענין זה שעשה אברהם לא גרמו לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש כי הוא מופלג מכל מה שאפשר שיהיה במציאות. והלמוד השני הוא איך האמינו הנביאים במה שיבואם מהש"י בנבוא' שלא יחשוב אדם שהיו מסופקים כלל בדבר אשר יראו אבל היה דינו אצלם כדין הענינים המושגים לחושי' והראיה על זה היות אברהם מסכים לשחוט את בנו יחידו אשר אהבת נפשו אהבו כאשר צווה עליו ואע"פ שבאה המצוה ההיא בחלום או במראה הנבואה אלו היו הנביאים מסופקים בדבר שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע כמראה הגדול הזה מספק וכמו שהאריך הרב בזה דברי פי חכם חן באותו פכ"ג ח"ג הנזכר. וראוי להוסיף עליהם עוד למוד שלישי יורה עליו ענין עקיד' והוא אמונ' השארו' הנפש ושכרה הרוחני שאלו לא היה אברהם מאמין אמונה קיימת בשכר רוחני לא היה מסכי' לשחוט את בנו יחידו כי אין ספק כי הוא לא עשה הדבר הגדול הזה מפחד השם שיהרגהו או ירוששהו כי מה חפצו בחייו ועשרו אחרי שבנו היורש אותו יהרגהו בידיו אבל הית' תקותו בלבד שכר נפשו שיגיע אליו אחרי מותו בשכר שיעלה בנו עולה כי בעבורו יזכה באור החיים הנצחיי שהוא טוב מבנים ומבנות הנה א"כ והאלהים נסה את אברהם ענינו שבמעשה הזה שצוהו לעשות כבדו והגדילו ועשאו דגל ונס לכל העמים כי עם היות שלא היו שם בני אדם בשעת העקדה הנה אחר שהעיד עליו הקב"ה בתורתו עדות ה' נאמנה וכל בני אדם מודים ומאמינים באמתת הספור הזה כאלו בעינינו ראינו המעש' הזה כי נורא הוא ולכן התחייבנו ללמוד ממנו ולהתדמות אליו לעבוד את ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו כמו שעשה אברהם. ואפשר לומר עוד בפי' הפסוק הזה שבעבור שהיה פועל העקדה דומה לנסיון ולבחינה רצה הקב"ה ללמדנו שלא לנסות את אברהם בא האלהים ולזה אמר בתחלת הספור ויהי אחרי הדברים האלה ר"ל אחרי שעברו כל הדברים שנזכרו מפעלו' אברהם בדרך השלמו' ומהשגחת הש"י עליו בתכלית מה שאפשר לטוב ושהאלהים כבר נסה את אברהם ונודע לו יושר לבבו ותום שכלו ונקיון כפיו הנה אחר זה כלו קרה שאמר לו ית' קח נא את בנך את יחידך וזה טעם וא"ו והאלהים שהוא מוסב על ענין ראשון אחר הדברים האלה ושהאלהים נסה את אברהם אמר לו קח נא את בנך ועם כל א' מהדרכי' האלה והותר' השאל' הב'. ואין לאומר שיאמר שהוא"ו יבא עם האמירות כמו וידבר ה' אל משה ויקרא אל משה ויאמר ה' אל משה שהוא"ו באותם המקומות כפה רפה בלשון ישמעאל כמ"ש א"ע כי זה אמת הוא כשיבא הוא"ו סמוכה לדבור אמירה או קריא' אבל כשאינ' סמוכה לזה היא מיותר' וראוי לבקש לה ענין בכתוב ובכן הותר' השאל' הג'. שבעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כדבריהם ז"ל לא נאמר בתחל' א' מהם והאלהים נסה את אברהם אלא בזה לפי שאותם לא נצטוו לתכלית נסיון אלא כדי שיעשה אותם הדברים המצווה והנסיון נמשך מהם והוא כמי שישאל את חברו שילוה לו מעו' שהוא צריך אליו אל פרנסתו כי הנה אף כי השואל לא ישאל כדי לנסות הנה הנשאל בהכרח הוא מנוסה שאם ילוהו מה שהוא שאל לו יורה שהו' נדיב לב וההפך בהפך והוא א"כ מנוסה והשואל אינו מנסה כי לא כיון לנסיון. כן הש"י כשאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך לא צוהו אלא כדי שיכנס לארץ הקדושה ויאחז בה תמיד ולא כיון לנסותו עכ"ז היה אברהם מנוסה עכ"פ ולפי שלא היה התכלית האלהי המכוון באותו צווי לנסותו לא נכתב בו והאלהים נסה כמו שנ' בעקדה בעבור שהיה תכליתה לעשות אברהם דגל ונס שאליו גוי' ידרושו ואחשוב שזהו דעת הרב המור' בענין העקדה כשיובן על אמתתו. וראוי היה ליחס הנס והדגל במעשה העקדה ולא בדבר אחר מפני מעלת המעשה הנפלא הזה על כל שאר המעשים אשר עשה אברהם ובעבור שהוא היה מנוסה גם בדרך הנסיון והבחינה והב"ה לא היה מנסה כי לא יעלם דבר לפני כסא כבודו לכן דקדקו ז"ל באמרם עשרה נסיונות נתנסה אברהם ולא אמרו נסה השם את אברהם כי לפי שצוהו השם לעשות אלו הפעולות נשאר אברהם מנוסה בהכרח אבל הקב"ה לא היה מנסה בדרך בחינה אלא שנתן לו נס להתנוסס כמו שאמרתי. והתבונן באמרו ויאמר אליו אברה' ויאמר הנני כי הנה לא אמר לו אברהם אברה' פעם אחר פעם כמו שאמר המלאך לפי שכפל השם מורה על המהירות וכדי שלא יאמר שהיה זה פועל בהלה ושהממו ערבבו לכן אמר לו בניחותא פעם אחת אברהם כשואל אם הוא נכון לעשות מה שיאמר לו אבל הצדיק השיבו הנני כי עם היות שלא ידע מה שיצוהו אם יכבד עליו אם לא הנה חייב עצמו עכ"פ לעשותו אף שיהיה בו מן הקושי שעור רב והוא אמרו הנני כלומר הנני מזומן לכל מה שתאמר. ואמנם אמרו קח נא אפשר לפרש מלת נא מלשון עתה ואפשר לפרשו מלשון בקשה ותחנה. ואם יפורש מלשון עתה יאמר הגיע העת הראוי להתרצות אל ה' כדי ליחד יצחק וזרעו להנהגתו העליונה ולכן קח נא רוצה לומר קח עתה את בנך והעלהו עולה כי זהו העת הראוי לכך. ואם יפורש מלת נא מלשון בקשה יהיה ענינו שלא גזר זה עליו בגזרה הכרחית שלא היה משורת הדין שיצוהו בכך אחרי שכבר הבטיחו כי ביצחק יקרא לך זרע אבל היה מבקש זה ממנו דרך תחינה. ואמר את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק להעירו על הסבות אשר בעבורן היה ראוי שיערער בדבר או יתפלל עליו אם להיותו בנו שמפני זה היה ראוי שירבה התפלה והתחנ' יותר ממה שהתפלל על אנשי סדום ואם להיותו יחידו וקראו יחידך לפי שהאחד איננו והוא ישמעאל אשר גורש מביתו והרי הוא כאלו לא היה ונשאר יצחק יחיד לאביו ויחיד לאמו. ואם לאהבתו אותו והיתה נפשו קשורה בנפשו. וכבר זכר הפלוסוף שהאהבה כשתהיה ליחיד תתחזק מאד עד שמפני זה אחרי מאמר ה' אחד בא פסוק ואהבת את ה' וגו'. ואם מפאת עצמו יצחק שהיתה לידתו בדרך צחוק ונס והיה יפה תאר ויפה מראה ומינו נאה לאדנות ושעליו נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע. הנה א"כ ארבע הסבות ההנה שהיו לאברהם להשמט מאותו פועל או לבקש עליו רחמים העיר הקב"ה לאברהם עליהם ונכתב כל זה להודיע שעם היות שבא הצווי הזה בדרך תחנה ובקשה באמרו קח נא ושהעירו ית' על כל הסבו' הראויות להשמט מהפועל ההוא הנה עם כל זה לא הרהר אברהם אחר מדתו ולא בקש עליו אבל בהכנע' ושמיעה גדולה נזדרז על מצותו וכבר העירונו על זה (בראשית רבה פרשה נ"ו) אמר אברהם לפני הקב"ה גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק ע"ג המזבח לא היה לי להשיב ולומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשו אתה אומר לי והעלהו שם לעולה ח"ו לא עשיתי אלא כבשתי יצרי לעשות רצונך וכו' כי הנה העירו על מה שביארתי והותרה השאלה הד' והנה צוה לו שילך אל הר המוריה ושיעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר יאמר אליו לפי שרצה ית' שתהיה העקדה בהר המוריה באותו מקום עצמו שהיה עתיד להבנות המזבח בבית עולמים וכבר סופר בדברי הימים שנבנה המקדש בהר המוריה גם מפני שאדם הראשון נברא מאותו מקום ושם ישב כשגורש מג"ע וכמו שזכרתי בסדר בראשית וגם נח שם בנה מזבחו ומפני זה היה ראוי שבאותו מקום שנברא אדם וחטא וגורש מפני חטאו שם יהיה יצחק נקרב לעולה תמימה גם שמפני שלא היה המכוון בזה הפועל שישחט יצחק אלא שיגיעהו עד שערי מות. ולכן רצה השם בזה הפועל שיעשה באחד מן ההרים שהם רחוקים מן הישוב כדי שלא ידע אדם כלל מזה הפועל פן יהיה לאברהם קלון גדול שנצטוה לשחוט את בנו ולא שחטו כי יאמרו שלא שחטו מפני שנכמרו רחמיו על בנו כי מי יאמת להם שצוהו המלאך שלא ישחטהו ומפני זה היה הצווי האלהי לך לך אל ארץ המוריה שילך לבדו הוא שמה ולא ילך איש אחר אתו למען לא יודע הדבר לאנשי הארץ. וכמוהו פסל לך ר"ל שיהיה הוא הפוסל. וכן שלח לך אנשים ר"ל שהוא ישלחם ולא ידע כל העם משליחותם כמו שהיה בסוף ואין ספק שבארץ המוריה היו הרים הרבה ולא הודיעו השם מיד מי הוא ההר ההוא כדי שלא ידע ששם הולך ביחוד וילכו שם אנשים אחריו וכדי שיצטרך להנבא שנית על ההר ובזה יהיה לו יותר זמן להתיעץ ולהתחרט אם לא יחפוץ בדבר. ואמנם מה שדרשו במסכת תעניות ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם הוא להגיד שלא היתה הכוונה האלהית להשחט יצחק ושאחרי כן נתחרט הקב"ה ממנו וצוה שלא ישחטהו כי הנה מתחלת הענין לא כיון ית' על שחיטת יצחק. וכן אמרו במדרש כשאמר לו הקב"ה (שם פרשה נ"ג) כי ביצחק יקרא לך זרע לא איש אל ויכזב כשאמר לו קח נא את בנך ההוא אמר ולא יעשה. רצו בזה שאין המאמרים האלה סותרים ובשניהם יתקיימו כי היתה הכוונה האלהית שיגיע יצחק עד שערי מות ויחשב כאלו מת ובטל מן העולם כי בזה תשלם הכוונה כמו שביארתי. ואמנם מה היתה מחשבת אברהם בזה אין ספק שהיתה כוונתו באמת ובתמים להעלותו עולה כליל לה' אבל איך נשתנה המאמר האלהי וצוויו הנה יבא ביאורו אחר זה והותרה השאלה הה' והו' והז':

פסוק געריכה

וישכם אברהם בבקר עד ויקרא אליו מלאך ה'. יראה שהיתה הנבואה הזאת לאברהם בחלום הלילה ממה שאמר וישכם אברהם בבקר והנה זכר הכתוב כל הפרטים האלה ממעשיו להודיע שלא היה מעשהו פתאומי כאדם ההורג את עצמו אבל במתון ובנחת גדול ג' ימים בלי חרטה. והנה האל ית' אמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך וכן ואכלה אותם כרגע להגיד שלא יתאפקו רחמיו לעשות בהמשך הזמן אלא כרגע פתע פתאום אבל אברהם כבש רחמיו כל אותה הימים בעשותו כל המעשים אשר יעשה מבלי חרטה וחזרה לאחור ולזה נאמר וישכם אברהם בבקר כאיש מהיר במלאכתו ולחפצו לעבודתו הוא עצמו חבש את חמורו וכן אמרו בבראשית רבה אמר רבי שמעון בן יוסי וכי לא היו לו כמה עבדים לחבשו אלא אהבה מקלקלת השורה. ואמר ויקח את שני נעריו כי הוליכם כדי שיצחק לא ירגיש בדבר למה היה מוליכו עמו וגם כדי שינהיגו את החמור טעון העצים כי לא יסבול יצחק לשאת אותם על שכמו שלשת ימים. ומטעם הענין אפשר גם כן לפרש שהשכים אברהם בבקר כדי שלא ירגישו אנשי העיר שהיה הולך בדרך כי להיותו נשיא אלהים בתוכם ילוו אותו ויחקרו לדעת אנה הוא הולך ועל מה הוא הולך ומפני זה עצמו הוא חבש את חמורו כי אם היה מצוה לאנשיו לחבשו היה מתפרסם הדבר בבית ונשמע קולו בעיר. ולזה גם כן חבש חמור ולא גמל שהיה מדרכם בארץ ההיא לרכוב על הגמלים וכמו שיראה מענין אליעזר עבד אברהם בנשואי יצחק. ואם יזדמן שיראה אדם הגמל חבוש ובפרט אותו של אברהם אין ספק שיתפרס' שהוא רוצה להלוך בדרך רחוקה אבל החמור יחשבו שהיה חבוש לאחד מעבדי הבית להביא עצים או דבר אחר הצריכים אל הבית ואמנם אמרו ויקח את שני נעריו אתו הוא לזה הטעם בעצמו שכדי שלא תתפרסם הליכתו לא קראם ולא אמר הכינו עצמכם ללכת בדרך כדי שלא ישאלו אנה ועל מה הולך והוצרך הוא לקחתם עמו שלא קראם בואו עמי אבל לקחם ואחז בהם בידיו והם הלכו אחריו. ואמר שני נעריו המיוחדים לו לשמשו ונמצאים עמו תמיד לא יפרדו ממנו וזה כלו כדי שלא יורגש הדבר ולזה בעצמו בקע עצי עולה הוא בעצמו ולא צוה לעשותו כדי שלא יתפרסם הדבר. ואמנם אמרו חמורו בכנוי אליו י"ל לפי הפשט שהיו חמורים הרבה בבית קצתם לרכוב עליהם וקצתם לטעון ואברהם לא רצה לחבוש אלא חמור אחד שהיה מיוחד אליו כדי שלא יורגש חסרונו בבית כי כל א' מהמשרתים יש לו בהמה מיוחדת בבית לעבוד עבודתו אותה יבקש בכל יום. ואמנם החמור המיוחד לבעל הבית לא יבקשהו אדם כי לא ישתמש בו. ולפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החמר ראו החכמים ז"ל ע"ד המליצה לדרוש ויחבוש את חמורו שחבש והכניע את החומר והיצר שלו כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלהים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו ומשה רבינו בנתינת התורה שנתנה ע"י משלים אמיתי לפסוק מהם זוהמה של נחש ומלך המשיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד לכן ארז"ל במליצתם שזה החמור בעצמו שחבש אברהם הוא אשר רכב עליו משה הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח ר"ל שאותו החומר שהכניע אברהם תחת שכלו הכניע ג"כ משה רבינו בקבול התורה והכניע ג"כ מלך המשיח לחתנו שלמים בתכלית השלמות וזכרו אלה הג' אברהם ומשה ומשיח להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו והותרה בזה השאלה הח' והט'. ואמנם אמרו ויבקע עצי עולה יש מי שפי' שהוליך אברהם מביתו עצי העולה כדי שידגיש יצחק בדבר וישאל מאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והיותר נכון אצלי שאברהם לא לקח עצי עולה מביתו פן תשאלהו הצדקת כמו ששאל בנה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה אבל אחרי שיצא מביתו עם נעריו ועם בנו בדרך בקע עצי עולה וישם אותם על החמור וילך עם יצחק בנו אל המקום אשר אמר לו האלהים כי לא נפל לבו ולא נחלש כחו מהמעשה ההוא עד השלימו אותו ובזה הותרה השאלה הי' והנה הלכו ג' ימים בהר המוריה מהר להר לראות איזה ההר אשר יבחר ה' בו וזהו אמרו ויהי ביום השלישי וישא וגומר ר"ל ביום הג' בהליכתו בהר המוריה ראה המקום המיוחד כי ראה בעין שכלו ונפשו אמרה לו שהוא ההר שנרצה לפניו ית' וזהו דרך נבואה. או שראה ענן קשור על ההר כדברי חז"ל ואז אמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור כי הסכים מרחוק ולא סמוך אליו כדי שלא ירגישו בדבר. האמנם כדי שלא יחשבו שהיה לו לעשות דבר גדול ויתעכב שמה ויחקרו אנה הולך אז ילכו אחריו לכן אמר שבו לכם פה עם החמור כי אני לא אתעכב אבל כמעט רגע אבא אליכם ולכן ראוי שלא תלכו למקום אחר כלל כי אולי אבא ולא אמצא אתכם וג"כ לא תעזבו החמור שילך לרעות בשדות אלו אבל יהיה מזומן עמכם לכשנבא לרכוב עליו וכאלו אמר שלא היתה הליכתו כ"א להשתחוו' ולבא והוא אמרו ונשתחוה ונשובה אליכם והודיענו הכתוב בזה שאפי' שיחה קלה של אותו צדיק נתקיימה כי הוא אמר זה להדיחם בדברים שנתקיימו דבריו בהשתחויה ובשיבה אליהם. ואפשר לפרש שבו לכם פה עם החמור בעבור שהיה אברהם ובנו עולים להר אמר לנעריו אני רוצה הייתי שתעלו עמי אבל החמור לא יוכל לעלות אל ההר כי הוא גבוה ותלול ואין בו דרך סלולה ואין ראוי שישאר החמור לבדו פן יאבד או יאכלוהו החיות הטורפות עד שמפני זה הוצרך לשום עצי העולה על יצחק בנו. מפני שהחמור לא יוכל לעלות אל ההר. ולפי שעשה התנצלות לעזיבת הנערים מפני החמור כמו שביארתי לכן אמר שבו לכם פה עם החמור. ומאמר יצחק ותשובת אביו בזה חשבו אנשים חכמים מן האחרונים שהיתה כוונת אברהם בהולכת האש והעצים ובשומם על יצחק בנו כדי שירגיש שהיו עושים כן לעשות קרבן ולכן התחכ' ג"כ בשלא הוליך עמו החמור כדי שבהכרת יהיה ליצחק משא כבד בעצים ההם ויאמר בלבו ולמה לנו עצים. ואמנם אמרו ויקח בידו את האש ואת המאכלת יקשה ב' דברים. הא' שבידוע שהאש יוליכנה בידו לא יתננה בחקו ולא בבגדיו. הב' המאכלת למה יוליכנה בידו ואין דרך בנו אדם להוליך מאכלת בידו אבל לתלותה על מתניו אלא שהיה אברהם עושה כל זה למען ירגיש יצחק בדבר בראותו האש בידו והמאכלת ג"כ גלויה ומפורסמת כדי שידע בודאי שהם הולכים לעשות קרבן אחר שהיו מוליכין סכין יפה מוכן לשחוט ובידיו כמזדמן לשחיטה ולכן שאל יצחק לאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והנה אמר אבי ויאמר בני להגיד שהיה יצחק בעל מוסר ולכן כששאל שאלה מאת אדוניו יאמר לו אדוני או אבי ואז הנשאל ישיבנו מה לבן כנותן אליו רשות לדבר ולזה אברהם השיבו הנני בני ר"ל דבר מה שתרצה כי אתה בני ואהבת עולם אהבתיך. והיתה שאלתו הנה האש והעצים ר"ל בידך דברים מורים שהם להקריב קרבן ואיה א"כ השה לעולה כי ידע יצחק שהיו העצים ההם עצי עולה ממה שראה פעמים אחרות שהיה אביו בוחר ומכין עצים כמו אלה להקריב קרבן עולה לה' ומפני זה שאל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. והתבונן הרחבת שכל יצחק ופלפול שאלתו וזה שהוא עשה חלוקה הכרתית לא ימנע מחלוקה או אנחנו נעבור בישוב בני אדם ומשם נקח השה. או אין אנחנו הולכים לישוב כלל ואם אנחנו הולכין לישוב מה הטורח מהמשא כבד מהולכת העצים הכבדים והולכת האש ג' ימים בידי אבי כי שה בכל מקום שימצא נמצא עצים והאש ולא יתהפך שבכל מקום שנמצא עצים ואש ימצא שה. ואם אין אנו הולכין לישוב ומפני זה יתכן הולכת האש והעצים יקשה א"כ למה לא נוליך השה ולכן שאל כנגד שני צדדי החלוקה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כלומר בהכרח אין אנחנו הולכים לישוב כיון שהנה האש והעצים אנחנו מוליכין עמנו ולכן יקשה כיון שאבי רוצה להעלות עולה איך יתרשל מהעקר שהוא השה וישתדל במה שאינו עקר שהם העצים. והנה לא הקשה ג"כ יצחק מהמאכלת כמו שהקשה מהאש והעצים לפי שדרך בני אדם להוליך בדרך חרב או מאכלת מפני האויבים או מפני החיות הרעות ומפני זה לא הקשה יצחק מהמאכלת. ואביו ענהו אלהים יראה לו השה לעולה בני שבזה העירו שהוא יהיה העולה. כאומר אל תתמה בני ממה שאני רוצה לעשות אותך עולה ואתה תהיה השה ואל נא תשת עלי חטאת ולא תהיה לי לסכלות או לאכזריות כי הדבר הזה אין אני עושה אותו מדעתי אלא במצות השם ודברו ואין אני הבוחר בפועל הזה כי האלהים כי הוא אשר יבחר וירצה לו הקרבן והשה אשר יחפוץ ומלת יראה הוא מלשון בחירה כמו פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה שהרצון בו אשר תרצה. וספר הכתוב שעם היות שידע יצחק שהוא השה אחרי שידע מאביו כי בו בחר ה' לא נמנע ללכת לדרכו ולא ברח לא נתאחר ולא נסוג אחור לבו והוא אמרו וילכו שניהם יחדיו ואמנם למה אנו מיחסים שלמות זה הפועל לאברהם ולא ליצחק הוא שהדבר כל עוד שצערו מתמיד הוא יותר קשה יותר מהדבר שלא יתמיד צערו כל כך ואם כן יצחק שמסר עצמו לשחיטה עם היות צער המות שלו יותר גדול מצער אביו שישחטהו הנה צערו לא היה מתמיד כי מיד שישחט לא ירגיש כלום ולא יצטער עוד אבל הזקן ההורג את בנו יהיה צערו מתמיד ומרת נפשו קודם השחיטה ובעת השחיטה ואחריה כל ימי חייו יומם ולילה לא ישבות ולכן היה ראוי ליחס פלא המעשה הזה לאברהם ולא ליצחק ובב"ר אמרו שהדבר המתמיד צערו יותר קשה. אמרו במסכת (כתובות פרק אלו נערות) אלמלא נגידו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ר"ל שאם היה מצוה המלך ליסרם יסורין קשים מתמידים אף שלא ימותו מאחר שצערם מתמיד לא היו יכולין לעמוד בנסיונם והיו עובדים לצלם אבל כשהשליכום לכבשן האש להיות קצר זמן יוכלו בעצמן למסור את נפשם על קדושת השם ומזה הצד היה שכר אברהם יותר גדול מצורף לזה מ"ש חז"ל (קדושין פרק א') גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה כיון שהמצווה אם לא יעשה הדבר יקבל עונש עליו והבלתי מצווה לא יקבל עונש אם לא יעשה הדבר. ובהיות אברהם מצווה היה ראוי שיהיה שכרו הרבה מאד זהו כל דעת האחרונים האלה בדבר הזה. ואינו נכון בעיני כי אם יצחק היה יודע מאביו כי הוא יהיה העולה היה הכתוב משבחו ומגדיל ענינו כי עם היות שהיה צער אברהם מתמיד המשך הזמן יותר מצערו של יצחק הנה היה כפי איכות הצער יותר גדול לאין שעור צער יצחק המוסר עצמו למות מצער אביו המביאו אליה ולכן אליו היה ראוי ליחס הפועל הזה להיותו אדם שלם לא לאביו ולפחות כיון ששניהם קבלו צער בין רב למעט לשניהם היה ראוי ליחס פועל העקדה אלא שהאמת הברור שיצחק לא ידע דבר מכוונת אברהם כי הוא לא גלה לו מפחדו שיצחק בהיותו בחור וטוב לא ימסור נפשו למות ויברח כאחד הצבאים ולא יוכל הצדיק להשלים כוונתו ואולי שמפני זה העמיסו בעצי עולה ויתכן שקשר עליו המשא בקשר אמיץ. הנה יצחק בראותו שאביו עזב את החמור וששם על שכמו עצי העולה נצטרך לשאול ואיה השה כאומר התחשוב אבי שגם על שכמי תשים את השה מהמקום אשר תקחנו משם מאחר שאין אתנו חמור ?לטוען עליו ומפני זה לא שאל יצחק את השאלה הזאת כשיצאו מביתם לפי שהיה החמור והנערים עמהם אלא אחר שעזב את הנערים והחמור ואז השיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני כלומר אין ענין השה מוטל עלינו כי אלהים יראה לו שם השה ואין לנו לבקשו והנה נכתב זה כאן להודיע שאברהם לא התפעל מדברי בנו בהיותם דברים נכחיים להעיר אהבת האב לבן אבל הוא מרוב אונים ואמיץ כח לא נרתע לאחור וילכו שניהם יחדו. וגם בא הכתוב להגיד שכל דבריו אשר דבר בדרך דחיה מפני שלום בשיחתו הקלה כלם נתקיימו כדברי איש האלהים שלא נפל מכל דבריו ארצה. וזכר שבתקפו וגבורתו בנה את המזבח וכתב המזבח בה"א הידיעה ארז"ל שהוא היה המזבח שהקריב בו נח את עולותיו שלהיותו מקודש לגבוה רצה השם שבו יעשה אברהם הפעל הנפלא הזה ולהיותו הרוס מכמה שנים הוצרך לבנותו וזהו ויבן שם אברהם את המזבח ואמר ויערוך את העצים להגיד שלא היתה פעלתו בבהלה אבל בישוב הדעת בנה את המזבח וערך את העצים באופן נאות וראוי כאלו היה לבו מיושב עליו. ואמרו ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים זה מורה בביאור אמתת דעתי שיצחק לא היה יודע שהיתה כוונת אביו לשחטו כי אם לעשותו סימן ודוגמת עולה בעקדו אותו ושומו על המזבח כאלו הוא נקרב שמה אבל לא עלה על לבו שישחטהו כי איך יצייר בנפשו שיצוה האל ית' על זה ושאברהם יעשהו בזריזות כ"כ גדול ויורה על זה שלא זכר הכתוב ששם אברהם אש על המזבח כתורת העולה כמו שנאמר בפרשת העולה ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח וערכו עצים על האש. אמנם אברהם לא עשה כן כי לא נתן אש על המזבח כדי שיצחק לא יחשוב בשחיטתו אבל בנה את המזבח וערך את העצים ועקד את יצחק בנו וכל זה מבלי אש והיה דעתו לשום האש אחר שישחטהו אע"פ שלא היה כן מן הדין אבל היה מפני שבזה היה חושב יצחק שהיה פועל דמיוני לעשות אותו דוגמת עולה לשישאר עבד מוחלט אל האלהים אבל כאשר שלח אברהם את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו ר"ל ששם ידו השמאלית על צואר יצחק להכין הסימנים לשחיטה כדרך שוחטי הבהמות וישלח ידו הימנית לקחת את המאכלת לשוחטו אז הרגיש יצחק בכוונת אביו באמת ומפני זה נתיחס פעל העקדה כלו לאברהם לא ליצחק ולהיות זה דעת חז"ל תקנו בתפלת דעני לעניי לומר דעני ליצחק על גבי מדבחא לפי שבהיותו שמה ע"ג המזבח הרגיש בסכנתו ובצרתו ואז קרא אל אלוה ויענהו כי להיותו נעקד לא יוכל לברוח ולא להשמט ולכן קרא לאלהיו שיצילהו והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב והי"ג:

פסוק יאעריכה

ויקרא אליו מלאך ה' וגומר עד וישא אברה' את עיניו וירא. כתב הרב המורה בפ"מ ח"ב שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דבורו שהוא במראה הנבואה או בחלום של נבואה יבאר בהם או לא יבאר הכל שוה וכו'. ואנשים מבני עמנו כתבו על זה שכיון הרב בו לענין עקדת יצחק שכיון שנזכר שם שמיעת דברי מלאך הכל היה המעשה הזה מתחלתו ועד סופו במראה הנבואה ושלא עבר דבר ממנו בהקיץ. נעויתי משמוע נבהלתי מראות אנשים מבני ישראל וכתבו על ספר האפיקורוסו' הזה ויחסו לרב הדעת המגונה ההוא כ"כ רחוק מכוונתו כי אם היה המעשה ההוא כלו במראה הנבואה מהו והאלהים נסה את אברהם כי הנה יראה האדם בחלום דברים רחוקים וגם נמנעים ואיך יצדקו א"כ דברי הרב שכתב פכ"ד ח"ג שזכרתי למעלה מהלמודים שלמדנו ממעשה העקדה כי אם לא היה דבר מזה בהקיץ לא נלמד ממנו דבר ויהיו א"כ דברי הרב סותרים זה את זה אבל קרה זה למעייני' המרשיעים האלה לקוצר דעתם ומעוט הבנתם בדברי הרב כי הוא לא אמר שבכל דבר שנזכר ראיית מלאך או שמיעת דבריו יהיה הספור ההוא כלו במראה הנבואה, אבל אמר שראיית המלאך או שמיעת דבריו או המעשים שיעשה המלאך עצמו הוא במראה הנבואה לא בהקיץ לפי שהחושים הגשמים לא יראו את המלאך ולא ישמעו את דבריו אבל פעולות בני אדם ומעשיהם מי המונע שיהיו בהקיץ הלא תראה שספר הכתוב מה שקרה לאברהם עם לוט ונאמר אחריו וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגומר. וכן אחרי מלחמת המלכים בא לו דבור אל תירא אברם ושאר המאמרים וכן אחרי שנאמרה לו מצות המילה נאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו וגומר וגם אחריו נאמר וירא אליו וגומר ומצינו ביעקב בפחדו מעשו אחיו והכינו את המנח' לשלוח אליו ראה את המלאך ויאבק איש עמו שהיה לדעת הרב בנבואה כדי להבטיחו מיראת עשו וחזר הספור להודיע גלגול ביאת עשו האם אמר שיחשוב הרב בכל אלה שכל הפעולות ההן היו במראה הנבואה ושלא קרה לאברהם עם לוט מה שקרה ועם המלכים מה שסופר ושלא מל אברהם ואנשי ביתו ושלא שלח יעקב מלאכים לעשו ושלא ירא ממנו לפי שמצאנו בסוף דבור השם או המלאך על אותו ענין. הדעת נותן שהרב לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אבל שדעתו באמת הוא שראיית המלאך או שמיעתו והמעשים שנזכרו שעשה המלאך בעצמו הם במראה הנבואה אבל הספורים והמעשים שלא נתיחסו אל המלאך כי אם לאיש מן האנשים לא יאמר הרב חלילה לו שהיו במראה הנבואה עם היות שבאו בתוך הספור נבואות ודברי מלאך כיון שהפעלות ההן שנזכרו בספור אינן מהמלאך כי אם מבני אדם וכן הענין בעקדה לדעתו שהשם אמר לאברהם בחלום הלילה קח נא את בנך את יחידך וגומר וישכם אברהם בבקר ובעבור אותה נבואה עשה כל המעשים שנזכרו בספור בפעל ובהקיץ וכאשר שלח ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו אז בא אליו דבור המלאך שהיא נבואה לדעתו לאמר אל תשלח ידך אל הנער וכשהקיץ מאותה נבואה ראה את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ואח"ז אמר נבואה אחרת שנית לאמר בי נשבעתי וגומר והיו אם כן הספורים והפעלות מעשה אברהם בהקיץ ודבורי המלאך בנבואה לדעת הרב ובזה האופן יסכימו דבריו באותם שני פרקים אשר זכרתי אין בהם נפתל ועקש. וגם יורה על שזה דעתו מה שכתב פמ"ה ח"ב במדרגו' הנבואה וז"ל המדרגה הא' שיראה המלאך מדבר במראה כאברהם בשעת העקדה ע"כ. מה נמרצו דברי הרב באמרו בשעת העקדה שגלה דעתו בזה שבאותה עתה שעקד את בנו ושמע דברי המלאך אותם הדברים היו בנבואה לא מה שעשה קודם זה ולא מה שעשה אח"ז. ולדעתי היתה הנבואה הזאת לאברהם בשמעו את דברי המלאך נבואה מוחשת שהוא מין ממיני נבואה כמו שזכרתי למעלה ר"ל שהגיע לאזניו קול מוחש מאת ה' מן השמים ולא היתה זו נבואה דמיונית ולכן לא נצטרכה אל בטול החושים כי בהשתמשות חושיו שמע והבין אותה קול ועשה מעשיו. והנה היו דברי המלאך אברהם אברהם בכפל השם לפי שהיה כפשע בין יצחק ובין המות ולנחץ הדבר ולמהרו ממניעת השחיטה אמר אברהם אברהם אל תשלח ידך והנה הוסיף לומר ואל תעש לו מאומה לפי שבראשונה צוהו אל תשלח ידך אל הנער לשחטו ולפי שאולי ירצה אברהם לעשות שום רושם בגוף יצחק לסימן הדבר כדברי חז"ל לכן הוצרך לצוותו עוד ואל תעש לו מאומה כי להיות יצחק עולה תמימה לא רצה ית' שיעשה בו מום כלל ולא פצע וחבורה ומכה טריה. ואמנם למה היה השנוי במצות האל ודברו שבראשונה צוהו והעלהו שם לעולה וכאן אמר לו ואל תעש לו מאומה הנה אין ספק שמתחלה לא היה רצון השם שאברהם ישחוט את בנו אבל צוה אותו והעלהו שם לעולה כיון בו דבר אחר. וכתב הרב יונה המדקדק בס' הרקמה שהתחכם הש"י לנסות את אברהם מבלי שישנה את מאמרו בשני התחכמיות האחד מצד הצווי שלפעמים יבא לשיתגולל עליו העשיה לא שיעשהו עכ"פ והוא כמו והשקית את בית הרכבים יין ויהיה לפי זה אמרו והעלהו שם לעולה התגולל והתעסק בהעלותו לעולה לא שיעשהו בפועל כי זה היה הנסיון שרצה השם לעשות לא מה שהבין ממנו אברהם. והב' אמרו לעולה לפי שהלמ"ד תשמש מקום תחת כמו ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר והיתה כוונתו ית' שיעלהו אל אחד ההרים תחת העולה כי יהיה חשוב לפניו כקרבן עולה. ורצה הש"י שיבין אברהם והעלהו שם לעולה שהיא למ"ד מורה על הפעול והיא לא היתה כן אלא במקום תחת. והרלב"ג כתב שלמ"ד לעולה תשמש במקום בעבור ושהיתה הכוונה האלהית שיקח את בנו ויוליכהו עמו שמה להתחנן בעבודת האלהות ולראות העלאת העולה ועל זה אמר והעלהו שם לעולה ר"ל שיעלהו באותו הר בעבור העולה שיעשה שם כדי שילמד לעשות' כן. ואברהם הבין שהמצוה שיעשה ממנו העולה וזה היה הנסיון אם יבינהו כפשוטו הראשון או אם יבקש עליו פירוש וכאשר אברהם לקח את המאכלת לשחוט את בנו הודיעו המלאך שלא הבין כוונתו האלהית כי לא היתה לעשות עולה מיצחק כי אם לחנכו בעבודת הש"י ואז צפה אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואין דבריו נכונים בעיני וקרוב לדברי הרב יונה הוא מה שנראה לי בזה וענינו שהכוונה האלהית היתה שאברהם יחשוב בלבו שהיה רצון השם שהוא יעשה את יצחק עולה כליל לפניו כדי שאברהם יסכים על זה בכל לבבו ובכל נפשו מיראתו מלעבור על מצות אלהיו ובזה יעקוד את יצחק ע"ג המזבח וישלח את ידו לשחטו ברצוי מופלג ובזה אע"פ שבפעל לא תעבור השחיטה בעבור הפועל ההוא ירצה לפניו ית' כאלו נקרב עולה וגופה כליל לה' ובעבור זה ישאר יצחק מיוחד לגבוה והוא וזרעו מיוחדים להשגחתו ית' בלתי מסורים להנהגת הגרמים השממיים ושאר הכחות וכדי שאברהם לא ידע כונתו האמתית דבר לו דברים סובלים שני פרושים ואברהם יבין האחד והקב"ה יכוון באחר. והנה מאמר והעלהו שם לעולה אפשר שיובן למ"ד לעולה שהיה מורה על הפעול כדברי הר' יונה וכן הבינו אברהם. אבל הקב"ה שלא היתה כונתו אלא שהלמ"ד היא תשמש במקום כ"ף כמו להעלו' עולו' על מזבח ה' תמיד לבקר ולערב ולכל הכתוב בתורת ה'. ויהיה כח המאמר שיעלה יצחק כעולה לא ישחטהו ויהרגהו כלל. או יהיה פירושו שאמר לו ראשונה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים וביאר למי יעלה לעולה באמרו אשר אומר אליך כלומר ותעלה שם לעולה הדבר אשר אומר אליך רומז אל האיל. והוא כמו ותפתח ותראהו את הילד ולפי זה לא יחזור אשר אומר אליך למה שאמר אל אחד ההרים אלא על כנוי והעלהו וכבר יורה שהש"י לא הודיעו לאברהם באיזה הר יעלה עולתו לפי שהיה בידו להעלות עולתו באחד ההרים שבארץ המוריה כרצונו. הנה אם כן לא צוה השם את אברהם שישחוט את בנו ולכן לא שינה את דברו באמרו ואל תעש לו מאומה כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם ולכן צדקו חז"ל באמרם ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם ושאר המאמרים אשר זכרתי ואין להקשות איך טעה אברהם ולא הבין דבר השם כי מאת ה' היתה זאת וכמאמר הנב א וה' העלים ממני ולא הגיד לי והותרו בזה השאלה הי"ד והט"ו. ויש מי שפירש שהשם צוה לאברהם לעשות את יצחק בנו עולה לא להיות הכוונה אלהית כן אלא כדי שישתדל הצדיק במעשה הנור' ההוא ובזה יגיע תועלת גדול ליצחק בהגיעו עד שערי מות והכניע חמרו והתיחדו הוא וזרעו להתיחדו ית' ובזה יחשוב הפועל הזה לצדקה לאברהם ואם היה יודע אברהם ויצחק אמתת הכוונה האלהית לא היתה נחשבת לאברהם העקדה לשלמות ולא ליצחק לקרבן עולה ולא יושג התכלית המכוון להוציא את יצחק וזרעו מממשלת הכחות השמיימיים והטבע הכולל וכאלו רצה הקב"ה להטעות את אברהם במחשבתו ולהעלים ממנו אמתת כוונתו מפני התועלת שהיה נמשך מזה אבל הכונה האלהי' לא נשתנתה בשום צד כי קודם העקדה ובעת העקדה תמיד היה רצון האל שלא ישחט אברהם את יצחק וגם זה דרך נאות ונכון הוא. וכאשר ראה ית' כי לא ישקוט האיש כי אם כלה מעשיו ושלא היה הדבר תלוי אלא בהולכת הסכין שלח לו מלאכו וקראו מן השמים בקול גדול ומוחש ואמר לו אברהם אברהם והוא משיבו הנני כי חשב שהיה הדבור על ענין העולה לזרזו בשעת המעשה ולזה השיבו הנני כלומר הנני עושה מצותך ועומד בנקודה האחרונה של אותו פועל ולזה ענהו המלאך אל תחשוב שבאתי לזרזך על תשלום המעשה אבל באתי למנעך ממנו וזהו ואל תעש לו מאומה. ואמנם אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה צריך אל ביאור ומה שנראה לי הוא בא' מב' אופנים. האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ"ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים. ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ' שנה. והנה אברהם הסכים לעשות זה הפועל המצוה אליו עם כל זרותו ולא הרהר אחר מצות הש' לחקור ולידע למה זה ועל מה זה לפי שמדר' העובד האמתי שלא יבקש טעם למצות אדוניו זולת רצונו שהוא רוצה בכך ואמנם היה מחוייב זה בש"י להיותו נורא על כל בתכלית מה שאפשר ולהיות יראת הדבר ראויה שתהיה כפי מעלת הדבר אשר ממנו תהיה היראה הנה ראוי שתהיה מצות הש"י בתכלית מה שאפשר וכשהוא כן אין כח בשום דבר בעולם למנוע מעשות מה שתגזור לעשות אותה כי אלו היה דבר יכול לנגד ולמנוע אותה לא תהיה אותה היראה בתכלית מה שאפשר אחר שיש דבר בעולם יותר חזק מן היראה מנגד לה ולכן היה מן ההכרח שהירא אלהים האמיתי לא יהרהר אחר מדותיו כלל ואם יאמר לו הש"י לעשות דבר שהוא זר לשכל מאד יעשהו עכ"פ מצד היראה שיש לו מאת הש"י שאין ראוי לעבור על מצותיו ומזה הצד שהיה פעל העקד' זר אצל השכל שישחוט האב הזקן את הבן היחיד אשר לו הסכים אברהם עכ"פ לשחטו מאין פנות אם הדבר ראוי או בלתי ראוי ולכן נבחן מזה הפעל היותו ירא אלהים. והנה להיות מעלת היראה אמתית תכלית כל התורה ותכלית מה שאפשר לאדם להשיגו מן השלמות כאמרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה היה אברהם משתוקק להשלים הפועל הנפלא מעולת יצחק כדי להגיע אל זאת המדרגה ממעלת היראה האמתית ולזה אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כלומר אתה חושב שתכלית זה הפעל הוא לנסותך אם אתה ירא אלהים יראה אמתית ר"ל שתעשה דבר זר לשכל מצד יראה ולכן אתה רוצה להשלים הפועל לשיתברר היותך ירא אלהים לא תעשה כן ולא תגמור הפועל כי אין הכוונה בו הנסיון ההוא כי כבר ידעתי ועתה אני יודע בכל הזמנים שוה כי ירא אלהים אתה ולזה אמר מלת עתה שמורה על הווה וידעתי שמורה על העבר כלומר בכל עת אני יודע וידעתי כי ירא אלהים אתה ולכן אין צריך שתעשה דבר זר לשכל מצד יראתי וזהו ולא חשכת את בנך את יחידך ר"ל ידעתי שלא מנעת בלבך בנך עם היותו יחידך ממני מצד שאני המצוה. וזהו הדרך הראשון. והאופן הב' הוא שהדברים האלה היו מהמלאך שדבר אל אברהם בשם האל ית' אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ואמנם אמרו עוד כי עתה ידעתי וגו' הם דברי המלאך שהוא מעצמו אמרם לא בשם האל ולכן לא אמר נאם ה' כמו שאמרו בדבור השני. ולפי שיש במלאכי' חדוש ידיעה כמו שיקבלו מהשפעה מפאת סבתם לכן צדק באמרו עתה ידעתי כי נתחדשה אז הידיעה ההיא ויהיה פירוש הכתוב כי אני המלאך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה בהפלג' עצומה בהיות כי עד עתה היית כן בכח ולכן לא חשכת את בנך את יחידך מלהעלותו עולה ואמרו ממני חזר ליראה. יאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ממני, כלומר יותר ממני אחרי אשר לא חשכת את בנך את יחידך ואמר זה לפי שהמלאכים יקראו יראי אלהים כמו שאמר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. והראי' על פי' מלת ממני ושאינה חוזר' ללא חשכת כי הנה למטה אמר במאמר השני יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ולא אמר שם ממני לפי שפירושו הוא כמו שפירשתי והיה נאות לאמרו כן אצל היראה ולא בדבור השני. והנה אמר כי ירא אלהים אתה לפי שהירא' השלימ' שהיא לשמ' ענינ' וענין האהב' אחד הוא. ואברהם מיראתו מאלהיו לא הרהר אחר מדותיו וכפי כל א' מהדרכים האלו הותר' השאל' הי"ו ועם היות שהספור הזה כלו בא בשם אלהים ליחס הדברים כלם אל השם הנכבד הנה בנבוא' הזאת היו הדברים בשם המלאך לפי שהיתה זאת נבואה מוחשת והיה ענינ' בהקיץ והנבואה המוחשת היתה לאדון הנביאים מרע"ה מהסבה הראשונ' ית' אמנם לכל שאר הנביאים ולאברהם לא הית' אלא ע"י מלאך ואמנם שקרא הכתוב מלאך אל הקול ששמע שבא אליו במלאכות ה' והותרה השאלה הי"ז וכן הותר' השאלה הי"ח לפי שכל המעשים אשר עשה אברהם במצו' השם ותכלית עבודתו ויראתו לא היו נחשבים לכלום בערך פעל העקד' אשר עשה להסכים בלב לשחוט בידיו את בנו יחידו מבלי הרהור על מצות השם ולא תפנה אליו להשיבו מדבורו כי בזה נתגבר שכלו על חמרו ונשלם בדעתו שהחומר הוא נפסד והשכל הוא נצחי ונשאר לעד ולזה עצמו הזכיר קודם שנעשה פועל העקד' תמיד שם אלהים אשר פירושה בעל הכחות ובכללו בזה המלאכים והגרמי השמיימיים שיש להם כח והנהג' בשפלים כמו שאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. ויצחק קודם שנעשה עולה היה תחת ממשלת הכחות ההם ולכן נזכר בספור קודם העקדה מלת אלהים אבל אחר שנעשה הפעל כבר היה תחת ממשלת הש"י ביחוד ולזה נזכר מאז והלאה שם יהו"ה המורה על השם המיוחד מחוייב המציאות והותרה בזה השאל' הי"ט:

פסוק יגעריכה

וישא אברהם את עיניו וגו' עד סוף הפרש'. בראות אברהם שלא היתה כונת השם שיעשה את בנו עולה היה קשה שתהי' ביאתו אל המקום ההוא לבטלה ובנין המזבח ועריכת העצים ללא תכלית ונשא עיניו לראות מה יעשה וראה שהיה שם איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וכתב רש"י שאחרי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך ראה את האיל שהיה נאחז וזהו שתרגם אונקלוס וזקף אברהם ית עינוהי בתר אילין וחזא. ולפי מדרש הגדה אחר כל דברי השכינה והמלאך וטענות אברהם אבל זה וזה אינו מתישב על הלשון והנכון הוא שנשא עיניו והנה איל ר"ל שראה אותו הולך ורועה שמה ואחר כן ראה אותו נאחז בסבך בקרניו והיו אם כן שני נסים מצא שם האיל מבלי היות צאן בכל הארץ ההיא. והנס האחר שבהיות שראהו רועה כרצונו מיד בפתע ראהו אחר כך נאחז בסבך בקרניו ולכן התבונן בענינו וחשב שמאת ה' היתה זאת ומפני זה לקח את האיל ויעלהו לעולה וזהו אמרו אחר נאחז שפירושו אחר כך ראהו נאחז. ואפשר לפרש אחר נאחז שהיה נאחז אחר המזבח כאלו השם אחזו שם לזה ואמר תחת בנו להגיד שלא עשאו קרבן תודה להודות לש"י על שהציל בנו אלא שעשאו עולה תמורת יצחק בנו כי היה בדעתו לגמור הפעל וכאשר לא נגמר חשב שהיה מחוייב לתת במקומו כופר ותמורת זה במקום זה זה תמורת זה כי התמורה לא תנתן אלא על הדבר שהיה אדם מחוייב לעשותו ולא עשאו. הנה הותרה השאל' הכ' שידע אברהם שהאיל שראה שם היה להעלות עולה לפי שראהו בתחלה בלתי נאחז ומיד אחר זה פתאו' ראהו נאחז בסבך בקרניו או נאחז אחר המזבח ולזה בא מלת אחר בזקף גדול שלא יאמר שפי' הפסו' אחרי שנאחז בסבך בקרניו אבל פירושו שראשונ' ראה את האיל ואח"כ ראהו נאחז בסבך והוא כמו אחר תעבורו שאינו סמוך אלא מוכרת ולכן האמין אברהם שלא בא שם האיל במקרה ולא שנפרד מן העדר שאם כן איך ראהו בלתי נאחז ונאחז בשעא חדא והאיל הזה לא נאמר אנחנו קהל המאמינים שנברא לשעתו לא מדבר אלא בדרך נס ורצון אלהי בא לשם מהעדר שהיה בו או שהיה איל מדברי שאין לו בעלים והזמינו הקב"ה שמה להעלותו עולה תחת יצחק וזהו מ"ש ז"ל במשנה דאבות שזה היה א' מן הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות ר"ל שעלתה אז במחשב' לעשות אותו הנס בעת הצורך וכבר ביארתי אותו מאמר לפירושי במסכת אבות. ואמנם אמרו ויקרא אברהם שם המקום וגו' כתבו המפרשים שלפי שלא גמר אברהם המעש' ההוא כאשר עם לבבו קרא שם המקום ההוא על שם מה שהיה בלבו לעשות כי היה מנהג בנביאים ועובדי האל לקרא למקומות שנעשו בהם דברים רשומים נסיים שמות מורים עליהם וכמו שקרא משה שם המזבח ה' נסי מפני הנס שנעש' לו שם במלחמת עמלק. ויעקב קרא למזבח אל אלהי ישראל להורות שהש"י הוא אלהיו וקרא למקום בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. וכן אברהם קרא שם המקום ההוא ה' יראה והכוונ' בו שהוא רואה מה שהייתי אומ' היום בלבי לעשות לולי שמנעני המלאך. ואולם מחשבתי בהרה' יראה לעולם כי שם בניתי את המזבח ועשיתי כל המעשים הראויים על כן דבר לו המלאך שנית בי נשבעתי ר"ל שיתפרסם בעולם גודל צדקתו והפלגת הצלחתו בעולם עד שהכל יכירו וידעו כי יען אשר עשית את הדבר הזה באת לגדול' ולמעל' אתה וזרעך. ומהם אמרו שקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה לפרסם התועלת המגיע מהפועל ההוא שמכאן והלא' הש"י ביחוד יהיה המשגיח והמנהיג ביצחק ובזרעו. ונראה לי לסייע לפי' הזה לפרש אשר יאמר היום בהר ה' ירא' שהרצון בו שיאמר היום מכאן והלא' שזרעו ויצחק בהר ה' יראה שהוא רמז לשכר הנפשיי שזוכים אליו כל זרעו כמו שאמרו במשנ' כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא והשכר ההוא נקרא הר ה' כמו שאמר מי יעלה בהר ה' וכמו שזכר הרב המור' בספר המדע. ואפשר לפרש שמלת יראה ויאמר היום שבהר אלהים ירא' הם כלם עתידי' במקום עבר כמו ככה יעש' איוב כל הימים כי כאשר אברהם ראה את האיל אמר את הדברי' שאמרתי היום בדרך לעג ודחי' ליצחק בני אלהים ירא' לו השה לעולה נרא' שהשם הנכבד ראה זה המאמר שאמרתי אני וקיימו באיל הזה שנתן לפנינו וזהו ה' יראה אשר יאמר היום ר"ל ראה מה שנאמר היום שאמרתי אני ליצחק בהר ה' ירא' השה לעולה וקיים דבר עבדו וזהו בהר ה' יראה. שהרא' אותו לי עתה. והרלב"ג פירש שקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה להורות על מעלת המקום ושהוא מוכן לשידבק בו השפע האלהי וזהו הר המורי' אשר שם בית המקדש ושמש' אמר על זה בהר ה' יראה ר"ל שבעת מתן תור' היו קורין האנשים אותו ההר בהר ה' יראה לא ה' יראה וכמו שקראו אברהם אבל כל זה איננו שוה לי כי הנה לא מצינו שנקרא המקום ההוא בשום זמן לא ה' יראה ולא בהר ה' יראה ומפני זה נ"ל לפרש ויקרא אברהם שם המקום ההוא שאינו קריאת שם אבל הוא כתרגומו תפלה וצעקה שקרא וצעק אברהם אל אלהיו כי הוא השם הנכבד המשגיח והמשפיע במקום ההוא רוצה לומר שהיה עתיד לתת שכינתו במקום ההוא והית' תפלתו וצעקתו אחרי שהעל' את האיל ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה רוצה לומר ה' אלהים יהי נא חסדך להורות מה שיאמרו היום הזה מכל בני אדם והוא שלא עקדתי את בני ושכל כוונתי הית' שוא ודבר כזב ויביאו על זה ראיה באמרו בהר ה' יראה כי לא נמצא שם נעקד כי אם איל אחד לא יצחק והיה תכלית תפלתו ותחנתו שלא ימנענו מהעלות את יצחק גם אחר האיל כי לולי זה לא תאמן כונתו ורצונו בעבודתו. ומפני זה בא לו דבור שני מהמלאך ואמר לו יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך שאתה פוצר ומבקש תמיד להעלותו לעול' לכן בשכר זה נשבע ה' כי ברך אברכך וגו' והותרה בזה השאל' הכ"א והכ"ב שבעבור זה בא הדבור השני מהמלאך ולא אמרו יחד עם הדבור הראשון. והנה אמר ויקרא אליו מלאך מן השמים להגיד שהית' נבואת אברה' מהשכל הנבדל המיוחס אל השמי' לא מהכחו' ורוחות הטומא' שנתיחסו לארץ שאומרים החכמים שיש מלאכים שוכנים ביסודות. ולפי שהיה המדבר מלאך להיו' הנבוא' הזאת מותפשת בקול מוגשם מגיע לאזניו לכן אמר בי נשבעתי נאם ה' כלומר שבשם שולחו היה אומר השבוע' ההיא ואין הכוונ' ביעודים האל' שנאמרו מחדש עתה לאברהם אלא להודיעו תכלית צואתו ית' לעשות זה הפועל שאין ספק שהיה אברהם נבהל לדעת מה זה ועל מה זה לכן הודיעו שהיה צורך רב לזרעו במעש' הזה כדי שיתקיימו היעודים שכבר נאמרו לאברהם בין הבתרים וכאשר נצטוה על המיל' כי אותם היעודים אשר ייעדו בהם היו לפניו יתברך על תנאי שיעש' הפעל הזה שלא יחשוך את בנו להעלותו ע"ג המזבח כי בהגיעו אותו עד שערי מות במצות האלהים זוכה בכל התועלות העצומים ההם וכאלו אמר לו דע לך אברהם שאין התכלי' בזה הפעל הנסיון אלא שיתיחד זרעך להשגחתי כי בי נשבעתי שכשם שאני קיים כך הדבר הזה קיים כי לפי שעשית זה הפעל תזכה לכל היעודים שאמרתי לך כי ברך אברכך כי כאשר יעד בהם לאברהם אין ספק שהיה בלבו ית' לצוות לאברהם לעשות זה הפעל אשר באמצעותו יושלמו היעודים ואין זה אלא כרופא שנשבע לרפאות חולה אחד ולא פירש לו בעת השבועה במה ירפאהו ואחר שצוהו לקחת משלשל או תחבושת מה שזה בודאי היה בלב הרופא לעשותו כשנשבע לרפאותו ואם לא לא היה נשבע לרפאותו ואם כן אין בכאן חדוש יעוד כלל ולא שבוע' אלא ההודע' שהתכלית בעקד' היה קיום היעודים ואין לספק איך תלה קיום היעודים בעשיית זה הפועל אחר שקודם לכן נשבע ובא בברית לקיימם לפי שמאז היה בלבו לצוות על זה הפועל וידע שכן יעשה אברהם והוא כמשל הרופא שזכרתי והותרו בזה השאל' הכ"ג והכ"ד. והתבונן היעודים האלו שזכר כאן כי הנה באו מכוונים כנגד הרעות והחסרונות שהיו מתחייבו' לאברהם בשחיטת בנו. האחד כי הנה אם היה שוחט את בנו היה מתחייב כליון הזרע שהי' תלוי ביצחק והב' שיאבד ירושת הארץ כי אם לא יהיה לו זרע לא יוכל לירש והג' שיהיה אברהם קלל' בין העמים אשר ישמעו שהרג את בנו יחידו ועתה כשרחם השם עליו יהיה הכל בהפך וזהו כי ברך אברכך והוא כללות הברכות וביאר ופרט מה הן הברכות באמרו כנגד כליון הזרע והרבה ארבה את זרעך ר"ל לא פעם אחת אלא פעמים הרבה והנה עשה שני דמויים בזה ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים להגיד שהמלכים והנביאים והחסידים שבהם יהיו ככוכבי השמים בזהרם ומעלתם והמון העם יהיה ברבויים כחול אשר על שפת הים. וכנגד הרעה הב' שהיתה מעותדת לבא עליו בשחיטת בנו והיא שיאבד ירושת הארץ שהיה מקוה אמר עליו ויירש זרעך את שער אויביו ר"ל שאויביו והם העממים לא יעצרו כח להלחם בזרעם אבל יכנסו בשערים להשגב שם וזרעו יהיה כ"כ מוצלח ונוצח שיבא על הערים ויירשם וזהו ויירש זרעך את שער אויביו. וכנגד השלישי מהקללה שהיו מקללי' אותו העמים אם היה שוחט את בנו אמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ הודיעו שלא היה השכר הזה בעבור מצות המילה עם היות שנזכרה במצות אלא עקב אשר שמעת בקולי בענין העקדה שמפני אותה שמיעה והכנעה אשר ראיתי בך קודם המעש' היית ראוי לכל השכר הזה כאשר יעדתי אותך. ובב"ר אמרו שאברהם לא נסתפק בדברי המלאך שאמר אל תשלח ידך אל הנער ואמר יש עבד שמוחה בדברי רבו רבך אמר והעלהו שם לעולה ואתה אומר ואל תעש לו מאומ' אני אי אפשי בכך ה' ירא' ולא המלאך לכן אמר שנית בי נשבעתי נאם ה' יאמנו הדברים שממנו הם. ואמנם ספר הכתוב ששב אברהם אחר שנעשה זה הפועל אל נעריו ולא ספר ששב יצחק עמו אחר שהזכיר אותו גם כן בהליכה כמו שאמר וילכו שניהם יחדו ויבאו אל המקום הוא לפי שהסבר' נותנת ששרה שמעה באותם ג' ימים שהלכו בהר המוריה ושאברהם הוליך עמו אש ועצי עולה ומאכלת ושעזב את הנערים והחמור והלך הוא ויצחק בנו עם האש והמאכלת והעצים ואין ספק שתצטער על זה מאד ושיעבור בלבה אולי היה רוצה אברהם לעשות עולה מיצחק ולכן אברהם כשראה תכלית הענין הזה והתועלת ה נמשך לו ממנו שמח שמחה גדולה יותר מהיום שנולד בו יצחק אחר שהיה עתה יותר שלם ויעודיו יותר קיימים וכדי לשמח את שרה ולהסיר צערה מעליה שלח את יצחק ממקום המזבח שילך לחברון בדרך אחר כדי להגיד לאמו את מעשה ה' כי נורא הוא ולשמחה בכל הטוב שהיטיב ויצחק הלך משם לחברון בדרך ישר ואברהם שב למקומו שהלכו בהר המוריה מהר אל הר ונתארך מפני זה הדרך ולכן הלך אברהם עם נעריו אל באר שבע המקום הנכבד אשר הכין לחיות שם חיים אלהיים ויצחק הלך לחברון אל אמו. ויש על זה קצת ראיה מאשר כשמתה שרה בחברון אמר הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה ולא זכר שבא יצחק וראוי היה שיזכרהו לעשות רושם ממנו ומביאתו לספוד לאמו הצדקת אבל הוא היה עם אמו בחברון ואברהם בלבד הוא היה שבא מבאר שבע מקום מושבו. ואמנם אמר על אברהם ונעריו שהלכו יחדו מפני שהלכו בלב א' יען אברהם בשובו הגיד להם כל הענין כאשר היה ולכן הלכו יחדו כלם בלב א' ומדע' אחת אמנם כשבאו לא הזכיר הכתוב יחדו לפי שלא היה לב אחד ודעת אחד להם כי הם לא היו יודעים מה בלבו של אברהם לעשות והותרה בזה השאלה הכ"ה ואמנם אמרו עוד ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם כתב הרמב"ן שמלשון הכתוב נראה שלא ידע אברה' מלידת בן מכל בני נחור זולת היום ואם היתה פקידתם בימי בחרותם לא היה אפשר שלא ישמע עד היום כי אין המרחק רב בין ארם נהרים לארץ כנען אבל נעשה להם נס ונפקדו בימי הזקנה וזה טעם הנה ילדה מלכה גם היא. וכתב הר"ן עליו שלא ידע מה תקן הרב בזה שעכ"פ יצטרך לומר שעברו עשרים שנה מעת הולד עוץ בכורו עד שבתואל הקטן הוליד את רבקה. ואם העשרים שנה לא ידע אברהם מהבכור דבר כן אפשר שיעלם ממנו נ' או ס' שנה. והנה דעת הר"ן שנרמז בכאן זווג יצחק כדברי חז"ל ושעור הכתוב שהוגד לאברהם הנה מלכה אחות שרה ילדה גם היא לנחו' אחיך בנים ושראוי שתתחתן בהם כי כבר נולדה רבקה מבניו והיא היתה נאותה לאברהם מצד אביה שהיה אחיו ולשרה מצד אחותה ועקר הכוונ' היא בשביל רבקה אבל אחרי שהוצרך להזכירם הזכיר כל בני נחור להודיעו יחוסו ובניו שהיו ראוים לידבק בזרעו של אברהם וכמו שאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ודבריו אלה טובים ונכוחים הם. כי רחוק הוא שנאמין שהוגד לאברהם בפעם אחת כי חלה גם ילדה מלכה את בניה אלה כלם ושלא ידע מהם עד עתה ויותר נכון לומר שכאשר נפקדה שרה נפקדה אחותה מלכה עמה כדבריהם ז"ל ושכבר ידעו זה בבית אברהם כמשפט האחים אלא שמאמר זה ויהי אחר הדברים האלה הוא דוגמת ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם שנאמר למעלה כי רצה הכתוב להגיד שאחרי שנולד יצחק לאברהם וגורש ישמעאל מביתו ושנתכבד עם אבימלך קרו ב' דברים האחד הסכנה שהיה בה יצחק בשעת העקדה והאחד מה שאמרו לאברהם בשעת נשואיו ולכן השוה הלשון בשניהם ויהי אחר הדברים האלה ואין הכונה בכאן שאחר העקדה הוגד לאברהם זה אלא שאחר הדברים האלה מלידת יצחק וגרושי ישמעאל וברית אבימלך הוגד לו זה לענין נשואי יצחק כי נסמך ענין נשואיו לענין עקדתו לפי שבשכרו היה זה ותהיה אם כן הפרשה הזאת כהקדמה לאברהם זקן ושעור הכתוב ויוגד לאברהם וכבר הוגד לאברהם שילדה מלכה גם היא כאחותה בנים לנחור וגו' ואת קמואל וגו' ואת בתואל ובתואל ילד את רבקה באופן שהיה שם משפחה גדולה ממולדתו ומבית אביו ולכן שלח שם אברהם לקחת אשה לבנו ליצחק. ובזה נשלם פירוש הסדר הזה. והתהלה לאל אמת ואמן סלה: