מ"ג בראשית כב יב
<< · מ"ג בראשית · כב · יב · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר לָא תּוֹשֵׁיט יְדָךְ בְּעוּלֵימָא וְלָא תַּעֲבֵיד לֵיהּ מִדָּעַם אֲרֵי כְעַן יָדַעְנָא אֲרֵי דָּחֲלָא דַּייָ אַתְּ וְלָא מְנַעְתָּא יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ מִנִּי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר אַל תּוֹשִׁיט יְדָךְ לְטַלְיָא וְלָא תַעֲבֵּיד לֵיהּ מִדַעַם בִּישׁ אֲרוּם כְּדוֹן גְלֵי קֳדָמַי אֲרוּם דַחֲלָא דַיְיָ אַנְתְּ וְלָא עֲכִּבְתָּא יַת בְּרָךְ יַת יְחִידָךְ מֶנִי: |
רש"י
"כי עתה ידעתי" - א"ר אבא א"ל אברהם אפרש לפניך את שיחתי אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אסקתיה אחתיה
"כי עתה ידעתי" - מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה
מפרשי רש"י
[יג] א"ר אבא וכו'. דאם לא כן מאי נתינת טעם הוא זה [ל] למעלה שאמר "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כו'", אלא מפני שאמר אברהם אל הקב"ה על דבור "אל תשלח ידך" - 'אפרש שיחתי כו, והשיב לו הקב"ה לא שניתי את שפתי, כי לא אמרתי רק להעלותו, והרי העלית אותו, ואם תאמר למה לי לכל זה, "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". ומפני שקשה והרי הכל גלוי וידוע לפני השם יתברך, ולמה אמר "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", אמר כי פירושו כך - כי עתה יודע אני להשיב לשטן ולאומות ששואלים וכו':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי – אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֲפָרֵשׁ לְפָנֶיךָ אֶת שִׂיחָתִי. אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (לעיל כא,יב). וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ". עַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים פט,לה): "לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה"! כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ "קַח" – מוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה, לֹא אָמַרְתִּי לְךָ 'שְׁחָטֵהוּ" אֶלָּא "הַעֲלֵהוּ". אַסִּקְתֵּיהּ, אַחֲתֵיהּ!
כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי – מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְּהָשִׁיב לַשָּׂטָן (סנהדרין פ"ט ע"ב) וְלָאֻמּוֹת, הַתְּמֵהִים מַה הִיא חִבָּתִי אֶצְלְךָ: יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁיו, שֶׁרוֹאִים "כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית רבה נו,ח).
רשב"ם
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
(בראשית רבה נו י) כי נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ונשחת הסכין, אמר אחנקהו, אמר אל תשלח ידך כו', אוציא ממנו מעט דם, אמר לו ואל תעש לו מאומה ע"כ. וראוי לשים לב איך הם דמעות המלאכים, כי לא בשר המה, ומה בכי נערוך למו. ועוד איך על ידי כך נפגם הסכין. ועוד איך היה עולה על לב ירצה ה' שיחנקהו שהוצרך לומר לו אל תשלח ידך: אמנם לבא אל הענין נקדים שתי הקדמות. אחת לבאר מה ענין הדמע האמורה בו יתברך, או בשרפי קדש משוללי בשר. והוא כי הנה גדר דמעה הוא הוציא לחוץ הוראת יגון הפנימי, כי כן באדם הדמעה תורה יגון הלב. ועל כן בעשות הוא יתברך או מלאך הוראה לחוץ על מה שדואג עליו, דמעה תקרא:
עוד הקדמה שנית הוא מאמרם ז"ל שבכלל אותם שמנו שהוא יתברך ביטל טבע דבר טבעי בשבילם - כענין חרב פרעה למשה, ושיני עשו ליעקב, אריות לדניאל - מנו גם הסכין ליצחק. הנה נראה שקהה הברזל מלחתוך בבשרו:
ונבא אל הענין והוא כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (שם ז) כששלח אברהם את ידו לשחוט את בנו, בכו מלאכי השרת ואמרו נשמו מסילות של עוברים ושבים. שבת זכות עובר אורח, כד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים. היפר ברית, ואת בריתי אקים את יצחק. מאס ערים וישב בין קדש ובין ברד. לא חשב אנוש לא חשבת זכות לאברהם ע"כ. הנה כי בדאגת לבם הזכירו שלשה זכיות - זכות אברהם זכות שרה זכות יצחק. והנה בשלשה זכיות שהזכירו הורו דאגת לבם שבפנים, על כן יתייחסו לשלש דמעות, שגדרן הוא הוראות דאגות שבפנים. ועל כן על ידי שלש זכיות אלו שהזכירו נשחת הסכין ולא יכול לשלוט ביצחק. והוא מה שכתבנו מרבותינו ז"ל (שם) שהשלים הקב"ה הסכין ליצחק. והנה ראות כן אברהם אמר אחנקנו, כי עלה על רוחו כי כאשר כלי ברזל פסול לעבודה, כי הוא קטיגור וחצוני, ולא הוכשר לשחיטת הקרבנות אלא משום שאין קדושת הקרבן אלא לאחר השחיטה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. אך חשב אברהם כי יצחק שאני, כי קדוש היה, ומקודם השחיטה קדוש יאמר לו, לבלתי ישחט לעולה על ידי ברזל, על כן אמר אחנקנו. כלומר אם קהה הברזל על קדושת יצחק ככל עבודת בית המקדש, וכבנין המזבח, הלא מאז צויתני ידעת כן, ועם כל זה צוית להעלותו לעולה, ועל כן אין ספק כי היתה הכוונה שיהיה על ידי כח קדוש, ולא על ידי ברזל, לכן אחנקנו. אמר לו "אל תשלח ידך". אוציא ממנו דם ליחשב כשחוט, אמר ליה "ואל תעש לו מאומה":
והנה באומרו "כי עתה ידעתי", יתחמץ לבב אנוש איך אלהי עולם אשר לא נעלם ממנו קרב איש ולב עמוק, יאמר "עתה ידעתי" כי נתחדשה לו ידיעה חלילה וחס. והנה לפי אחד ממאמרי רבותינו ז"ל (ילקוט רמז קא), שנראה שהם דברי המלאך, החרשנו. והוא אומרם כי בשמוע אברהם אל תשלח ידך כו', אמר לו מי אתה, אמר לו מלאך, אמר לו הקב"ה אמר לי שאשחטנו ואתה תבטל דבריו, עד שאמר לו הקב"ה בי נשבעתי נאם ה', כי נאם ה' הוא. והנה לכאורה היה נראה כי עד כה היו דברי המלאך, אך לא כן פשט הכתוב. וכן בפירוש אמרו רבותינו ז"ל בתחלת ויקרא רבה (א ט) כי זה היה יתרון למשה, כי אברהם, המלאך היה קורא אותו והקב"ה מדבר עמו, אבל משה גם הקריאה היתה על ידי הקב"ה. הנה כי לא היו דברי המלאך רק הקריאה אברהם אברהם בלבד, אך "אל תשלח ידך" כו' הכל הם דבריו יתברך, ואם כן איפה מה שאמר מי אתה ואמר לו מלאך, הוא שעלה על רוחו שהכל היו דברי המלאך, על כן אמר לו שהוא הפך מאמר הקב"ה. אך אחר כך אמר לו הוא יתברך "בי נשבעתי", שמה שאמרתי לך אל תשלח ידך וכו' נאם ה' היה. ואחר כך התחיל בייעוד ואמר "כי יען" כו'. באופן שגם על פי מאמר זה נשארה הקושיא במקומה:
ויתכן יאמר הנה "עתה", מה שהוא "עתה" "ידעתי" מתחילה. ושמא תאמר למה נסיתיך. הלא הוא למען תוסיף בכשרון על ידי בואך לידי נסיון. "כי" מתחלה הנה "ירא אלהים אתה" סתם. אך עד גדר זה לשחוט את בנך את יחידך לא היית עוצר כח בטבעך לשחטו בידך בפועל, כי רחמן וחפץ חסד אתה, אך מה שלא חשכת את בנך את יחידך בפועל היה "ממני", ששמתי כך בלבך, וזהו "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", כי היה לך שעל שהודית בנסיון סייעתי אותך שגם זה תעשה: עוד יתכן בשום לב אל אומרו ירא אלהים ולא אמר ירא ה'. אך יאמר "אל תשלח ידך" כו', ושמא תאמר האם תבטח בי שאגמור הדבר אם תניחני, הנה גם מאז דברת אלי והודיתי, ידעת כי אעשנו. ואם כן למה לא צרפת המחשבה וההודאה למעשה מאז כי אם עתה, כי גם מאז ידעת כן. והנה היינו יכולים להשיב כי עשה כן לזכותו גם על דבור באומרו השה לעולה בני, ועל מעשה כי בנה המזבח וערך העצים ועקד אותו וישלח ידו ויקח את המאכלת. אך יותר מזה רצה הקב"ה לאמר לו, והוא לומר מה שמנעתיך "עתה" ולא מאז הודית, הלא הוא כי הרווחת ביני וביני. כי הנה לא בלבד מה שהיה בלבך מאז באתי לצוותך ידעתי, כי אם גם מה שנתחדש בך "עתה - ידעתי" מאז. והוא כי הן שתי מציאות אחת "כי ירא אלהים אתה", כי כאשר נאמר לך קח נא את בנך כו', היתה על ידי מדת הדין, כאומרו והאלהים נסה כו' ויאמר קח נא את בנך כו', מעצמך ירא אלהים אתה כי מיראת מדת הדין הודית. ועל ידי שהתחלת ועסקת במצוה העדפת, עד שמה שלא חשכת את בנך את יחידך, לא ממנו שהוא מהאלהים, שהוא ממדת הדין, כי אם "ממני" מדת רחמים הדובר בך, כאומרו מלאך ה' כו', כי המלאך קראו, והשם הנזכר דבר בו. כי נשתנה דעתך לעשות מאהבה, על ידי עסק המצוה קנית קנין טוב, שאפילו לא יעשה בך דין כי אם רחמים, לא תמנענו מלהעלותו. וכל זה מאז ידעתי, על כן הנחתיך לפעול עד תזכה להקנות בך קדושה זו, שתעשה מאהבה ולא מיראת הדין:
או יאמר "עתה ידעתי" בתמיה, לומר אל תתקשה לפרוש לבל יראה כי לא מלבך היית עושה, כי האם "עתה ידעתי" כי ירא "אלהים אתה" בתמיה, על ידי הפועל, לא כן הוא, כי הלא מה שלא חשכת את בנך, ממני יצא הדבר, שגמרתי עם טוב רצונך. מה שלא היה בטבע תגמור הדבר בלי עזרתי. ואיך אפשר שנתחדש לי מה שמאז יצא ממני:
או יהיה פירושו "ידעתי" לשון רחמים כד"א וידע אלהים. ויאמר "אל תשלח ידך" כו', ושמא תאמר אם כן למה הבאתני עד הפועל, הלא הוא כי הרחמים שכוונתי לרחם על בניך על ידי העקידה, לא היה על ידי מה שהודית לעשות, עד בא הפועל. וזהו "כי עתה ידעתי" ורחמתי. כי הלא בהודאה "ירא אלהים אתה", שהאלהים נסה אותך ויראת ממדת הדין. אך עתה בפעולה היא לשם הגדול הדובר בך, כי אין קרבן לשם אלהים כי אם קרבן לה', ואתה "עתה לא חשכת את בנך כו' ממני", שלא
אמרת הלא אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, שבעת הקרבן הוא שם הרחמים, והיה אפשר לבטוח בשם הגדול ולדבר:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. וסכין היכן היה? נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת עליו ונשחת הסכין. אמר לו: ומה אעשה לו, אחנקנו? אמר לו: אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו: אוציא ממנו טפת דם? אמר לו: אל תעש לו מאומה, מומה. כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, הודעתי לכל שאת אוהבי. ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, שלא תאמר: כל חולאים שחוץ לגוף אינן חולאים; אלא מעלה אני עליך כאלו אמרתי שתקריב עצמך ולא עכבת. אמר לו: כביכול שיש לפניך כשיחות בני אדם, שמחליפין בדיבורם? אתמול אמרת לי: "כי ביצחק יקרא לך זרע", וחזרת ואמרת: "קח נא את בנך", ועכשיו אתה אומר: אל תשלח ידך? אמר לו הקב"ה: "לא אחל את בריתי", שאמרתי: "ואת בריתי אקים את יצחק". בשעה שאמרתי לך "קח נא את בנך", "מוצא שפתי לא אשנה". וכי אמרתי לך שחטהו? "העלהו" אמרתי לך; אסקיתיה, אחתיניה:
אמר לה יצחק לשרה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות, והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסדר את המערכה והעריך את העצים ועקדני על גבי המזבח, ונטל הסכין בידו לשחטני; אילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער, כבר הייתי שחוט! אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא! אילולי דאמר הקב"ה אל תשלח ידך, היית שחוט! לא הספיקה לומר הדבר עד שיצאה נשמתה. הדא הוא דכתיב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מהיכן בא? מהר המוריה בא. אמר הקב"ה: הצדיקים לא שמחו בעולמי, ואתם שמחים בעולמי? "אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן":
<< · מ"ג בראשית · כב · יב · >>