משנה אבות ה ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ו | >>
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן:
- פי הארץ,
- ופי הבאר,
- ופי האתון,
- והקשת,
- והמן,
- והמטה,
- והשמיר,
- והכתב,
- והמכתב,
- והלוחות.
ויש אומרים, אף
- המזיקין,
- וקבורתו של משה,
- ואילו של אברהם אבינו.
- וקבורתו של משה,
ויש אומרים, אף
- צבת בצבת עשויהכח.
עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן:
- פִּי הָאָרֶץ,
- וּפִי הַבְּאֵר,
- וּפִי הָאָתוֹן,
- וְהַקֶּשֶׁת,
- וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר,
- וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת.
- וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
- אַף הַמַּזִּיקִין,
- וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה,
- וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
- וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
- אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה:
עשרה דברים - נבראו בין השמשות,
- פי הארץ, פי הבאר, פי האתון,
- והקשת, והמן, והמטה,
- והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.
- ויש אומרין -
- אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם.
- ויש אומרין -
- אף צבת - בצבת עשויה.
אף צבת בצבת עשויה - קמייתא מאן עבדה. כבר זכרנו לך בפרק השמיני שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת, אבל בהתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה, הן יהיה הדבר שיעשה מאודי והוא הדבר הטבעי, או יהיה חידוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשווה, על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו, ולבאר שיוציא המים, ולאתון שידבר, וכן השאר.
וכתב - היא התורה הכתובה לפניו יתברך כמו שאמר ולא נודע איך הוא, והוא אמרו "ואתנה לך את לוחות האבן"(שמות כד, יב).
והמכתב - הוא הכתיבה שעל הלוחות, כמו שאמר "והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות"(שמות לב, טז).
ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית, למה ייחד אלו העשרה. דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד, ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בם בעת העשותם תחילה. ואמרו על דרך משל, שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו, וכן לאלישע. ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני כדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות, מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות.
ושמיר - הוא שרץ קטן, חוצב האבנים הגדולות בעברו עליהם, ובו בנה שלמה את בית המקדש.
וצבת - הוא כלי שיקח בו הנפח הברזל החם, עד שיעשה בו מה שיעשה:
בין השמשות - בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה כב:
פי הארץ - לבלוע קורח ועדתו כג:
ופי הבאר - בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות כד. ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כא) עלי באר ענו לה כה:
פי האתון - בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם:
והקשת - לאות ברית שלא יהיה עוד מבול:
והמן - שירד לישראל ארבעים שנה במדבר:
והמטה - שנעשו בו האותות. ושל סנפרינון היה:
והשמיר - כמין תולעת, ברייתו כשעורה. כשהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו, הן נבקעות מאליהן. ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם:
הכתב - צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות:
והמכתב - שהיו נקראים מכל הארבעה צדדים כו:
והלוחות - של סנפרינון היו, ארכן ששה, ורחבן ששה, ועוביין שלשה. כאבן אחת שארכה ורחבה ועוביה שוין. ונחלקה לשתים ונגללים היו וחצובים מגלגל חמה כז:
אף המזיקין - אלו השדים. שלאחר שברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה היה מתעסק בבריאתן, וכשברא רוחותיהן לא הספיק לברוא גופויהן עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף:
ואילו של אברהם אבינו - נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה:
אף צבת בצבת עשויה - תרגום מלקחיה צביתהא. הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת, וראשונה מי עשאה, על כרחך מאליה נעשית בידי שמים, ונבראת בין השמשות. וזה נדחה בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים דף גד), ואמרו, אפשר שהצבת הראשונה נעשית בדפוס שהתיכו הנחושת באש והציקוהו בתוך הדפוס ונעשית הצבת מיד:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. כתב הרמב"ם וז"ל. הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה. והירדן ליהושע. וכן לאלישע. ויום ד'. כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות. מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות עכ"ל. ויותר מזה ביאר בספרו המורה פרק כ"ט חלק ב' ואמר שם אחר שהביא מדרשם תנאי התנה וכו' סיים ואמר שאות הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה שיהי' בו מה שיאמר ויפעל זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות בשורש מה שהי' בטבעו ע"כ. ויקשה על זה מאד מאמר משה רבינו ע"ה (שמות ח') למתי אעתיר וישעיהו אמר (ישעיה ז') שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה ושאלת גדעון מאות הגיזה בשני הפכים. ובמד"ש בשם המאירי ז"ל שאין דעת החכמים שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כונתם בלא ספק לענין הפועל יתברך ורצונו. לומר שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותו שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר ובא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא וכו' ועל מנת כן בראו כו' ולא היה א"כ פועל הנס שינוי ידיעה והתחדש רצון וכו'. עכ"ד. כלומר כי כל האותות לשעתה ולעתם נבראו ונעשו. ולא הושמו בטבע לשיהיו נעשים לעת ההיא ואע"פ שכבר הקיפה בזה ידיעתו יתברך כבר קדם במשנת הכל צפוי משנה י"א פ"ג שאין הידיעה מכרחת הדברים האפשריים. והנה כל הנסים תלוים ועומדים באפשרות הבחירה שביד האדם. כי כולם ר"ל הנסים בשביל בני אדם היו. ואני אומר שכמו שעל היתר הספק ההוא בהכל צפוי והרשות נתונה. השיב הרמב"ם מהפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נ"ה ח'). כמ"ש שם. כך אשיב אמרים. דסיפא דקרא היא התשובה עצמה בהיתר זה הספק העצום המתחייב בענין הנסים. מפני שאין שינוי ברצונו יתברך. והוא אומרו ולא דרכיכם דרכי. שדרכיו והם פעולותיו. שכן אמר מרע"ה (שמות ל"ג) הודיענינא את דרכיך. והם הנהגתו ופעולתו בעולם. אמר שלא דרכיכם דרכי כלומר שלא תקישו דרכיכם לדרכי. ולא יבא הספק העצום הזה. ורמב"ם עצמו [בספרו המורה] סוף פרק ך' מחלק ג' כתב וז"ל. ענין ההשגחה וענין הידיעה וענין הכונה המיוחסות אלינו בלתי ענין המיוחסות אליו. וכשילקחו ב' ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכונות. על שיקבצם ענין אחד. יבואו הספקות הנזכרות. וכשיוודע שכל מה שיוחס אלינו. נבדל מכל מה שיוחס אליו. יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלו המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו ולא דרכיכם דרכי ע"כ. ויראה ג"כ מלשונו פרק כ"ט מחלק ב' שמה שמבאר דברי החכמים באמרם תנאי התנה וכו' על הדרך האמור שלא כן דעת עצמו. ודי לנו שהמלטנוהו להרמב"ם בזה בדעת עצמו אע"פ שלא נוכל להצילו מדעתו בדעת החכמים. אבל אני אומר שגם החכמים ז"ל זו דעתם ולא נפלאת מהם חלילה. כ"ש שממקרא מלא וזיל קרי בי רב הוא. ולא אמרו שנבראו בערב שבת אלא על ידיעתו כמו הכל צפוי. וכדברי המאירי. ומאמרם תנאי התנה בששת ימי בראשית על הים שיקרע וכו'. נראה בעיני שאין ענינו כלל לסלק שנוי רצון. אבל הוא שוה למאמרם שכתבתי בפ"ב מ"ח שאמרו בפסוק יום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית על מנת שיקבלו עליהם ישראל ה' חומשי תורה. וזה אין בו דבר טבעי. אבל הוראה על תכלית בריאת העולם שלא נברא אלא בשביל קבלת התורה לישראל ושאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו ובוהו. כי לא נברא אלא לתכלית זה. וכך כל אלו התנאים ע"ז הצד נאמרים בכל לשון של זכות ויפוי כח לישראל. שהקב"ה התנה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל. שבשביל זה הוא בורא הים. וכך בשמש שיעמוד ליהושע. שבשביל זה נברא. והשרישונו בזה השרשה גדולה באמונה שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל. מסכים למאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומאמרים רבים להם שאמרום לשבח ולזכות ישראל. ולא נכחש שעם מאמרם זה כיונו ג"כ לומר שהוא יתברך ויתעלה מגיד מראשית אחרית. ומביט לסוף דבר בקדמותו. אבל זה מצד שכך היא ידיעתו יתברך כענין הכל צפוי. אבל לא שבאו וכיונו בזה לבטל שנוי רצון וידיעה. כי מעולם לא נתחייבו בזה. שכבר קדמם הנביא ישעיה לסלק זאת המבוכה באמרו (ישעיה נ"ח) כי לא מחשבותי [מחשבותיכם] ולא דרכיכם [דרכי] שאין להקישן יחד. ולא נבוא להסתפק. ולא כיונו בלשון תנאי התנה אלא כלשון המדרש שביום הששי. ורבינו בד"ח הפליא עצה הגדיל תושיה להסיר זו השאלה אמר כי הידיעה והיכולת הכל מפעולותיו כמ"ש וידע אלהים הוא לשון פעולה. וכמו ששאר פעולות אינן מחייבות שינוי ולא רבוי בו יתברך כן גם אלו. ונסמך בזה בחכמת הקבלה. ע"ש.
נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. גם לפי דעת הרמב"ם נתיחדו אלו בזמן הזה דוקא. והרבה סברות נאמרו בטעמם. תמצאם במד"ש. לא ראיתי להעתיק גם א' מהם כי לא ידעתי איזה יכשר. ומפני שראיתי לרבינו בדרך חיים שכתב במשנה הקודמת לזו בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שדקדק במה שמתחילים באשה לומר לא הפילה אשה וסיום שלא אמר אדם צר לי המקום שהם כנגד עשר ספירות בלימה וביארם אחת לאחת. ע"ש. חשבתו אני שכמו כן ויותר נאה לדרוש כך במקום הזה. שהרי בי' ספירות בלימה נברא העולם. ובלי ספק שכן גם אלו העשרה דברים. והיתה התחלה מפי הארץ כמו הנסים באשה. אלא שבמופלא ממני בל אדרוש. ואומר כפי הנגלה שאלו י' דברים שוים לעשרה המאמרות שבהן נברא העולם. שכן במאמר הראשון סופר הכתוב בענין הארץ שהיתה תוהו וכו'. ופי הבאר שוה למאמר יהי אור שכן אותו אור נגנז. וכך הבאר נגנז בימה של טבריה. ופי האתון שוה למאמר יהי רקיע ויהי מבדיל. ושבו מים עליונים שלא כטבע. כך פי האתון הושם בחומר הגם הזה כח עליוני שלא כטבע. והקשת. כמאמר יקוו המים ותראה היבשה שכן התהוות הקשת הוא מאידי הארץ הלחה שנתלחלחה במי הגשמים. והמן שוה למאמר תדשא הארץ וגו' עץ פרי וגו' שהן הנה לחמו של אדם ופריו אשר יתן בעתו וכנגדם המטיר דגן שמים הוא המן. והמטה כנגד מאמר המאורות שנאמר בהם והיו לאותות. ושלח משה עבדו במטה אשר בו יעשה האותות. ונמשך מזה מאותות השמים בל תחתו. והשמיר שהיא בריה כתולעת והוא ממאמר ישרצו וגו'. והכתב והמכתב כנגד שני המאמרים מאמר נפש חיה. ומאמר נעשה אדם כי בשניהם החיות ודבר רוחני. כן הכתב והמכתב ויש במכתב דבר יותר רוחני במה שנקרא מהד' רוחות כפי' הר"ב. וכן ויהי אדם לנפש חיה יתירה מדברת ושולט בארבע רוחות העולם. והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בזרע אנשים הנעשים בצלם אלהים. וכן הלוחות מעשה אלהים המה ראה זה דרך ישר לפני. ותן לחכם ויחכם עוד. להשכיל טעמים יותר מספיקים. וע"ז הדרך כי יתיישב בזה שלא היה סדר זמנים לתנא דידן בכל אלו:
[פי הארץ. פירש הר"ב לבלוע קרח ועדתו וכ"פ הרמב"ם. וקשה דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה. ואין קבלתם אלא איש מפי איש עד מרע"ה. ובאגדת חלק (דף ק"י. ונדרים ל"ט:) פירשו אם בריאה הגיהנם מוטב [וכו']. יברא קרובי פתחא דודאי ברואה היא. דכתיב (קהלת א') אין כל חדש וגו'. ולדבריהם אם כמו תמיהה קיימת וג"ז דוחק. ולכן נ"ל בהקדים עוד שלשה דקדוקים. א' אמרו ופצתה האדמה את פיה. ובשעת מעשה נאמר ותפתח. ואף אם לא נאמר כן בשעת מעשה. יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה. שהוא מורגל יותר ממה שהוא מורגל לשון פצתה. ב' זה שאמר (במדבר י"ז) וירדו חיים שאולה. שממה שלא אמר שאול. הוא כפי מה שהזכיר רש"י ז"ל בתהלים ט' בפסוק [י"ח] ישובו רשעים לשאולה. אמר ר' אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול. ואף שעדות הכתוב אין להכחיש. אבל כשהפסוק מודיע הענין איך שנתפרסם ונודע שירדו חיים למדריגה התחתונה של שאול. הלא טוב אף נאה דורש ומבקש הפסוק להודיע. וצריך א"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיענו כזאת. שלישית. אמרו וכל העם נסו לקולם. ואין בדרך שומעי קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסבה שצועקים בעבורה. והרי רש"י ז"ל כתב לקולם בשביל קול היוצא על בליעתם. ופירש הרא"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל את האנשים לברוח. לא לקול צעקתם בעת בליעתם. כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה מקבץ הוא את האנשים לבא לשמוע את צעקתם בעת ההיא ולראות הפלא ההוא שלא נהיה כמוהו מששת ימי בראשית עד היום ההוא. עכ"ל. ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא"ם אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע"ה באמרו ופצתה. שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ"ש במעשה. אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר שופטים [י"א ל"ה] ומלשון פצו שפתי שבספר תהלים ס"ו [י"ד]. שענינם הדבור. וכה יאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה ותחסר בי"ת השמוש בתיבת בריאה. כמו ששת ימים עשה ה' וגו' שענינו בששת. וכן ונשלמה פרים שפתינו ענינו בשפתינו. וזולתם חסירי הבית. יאמר אם בבריאה שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם יברא קרובי פתחא כמאמרם ז"ל. וע"י קרובי פתחא לכאן ופצתה האדמה את פיה להשמיע קול שפתים קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח"כ בשעת המעשה אמר ותפתח הארץ את פיה. פחיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם. אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי. מה ששנה התנא בענין האתון לומר [פי האתון] (לפי) [ולא] שהאתון נברא בין השמשות. והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה ענינו באתון הדבור שזהו נברא בין השמשות א"כ פי הארץ ג"כ על הדבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועד שני פי הבאר לדברי הי"מ שהזכיר הר"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח]:
ופי הבאר. כתב הר"ב בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר. ופי' בדרך חיים שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכ"מ שהולכין ואין נראה שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם כנראה לכאורה מלשון רש"י פרק מקום שנהגו [דף נ"ד] דא"כ למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש. אלא גם כוונת רש"י כדאמרן. ע"כ. ומ"ש הר"ב וי"א שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה. כלומר שהיו עונים כנגד הדבור שלה. [ועיין לעיל. ולכן יצדק ומתיישב שלא אמר פי הסלע. כי הלא הסלע הוא שהוציא המים. ועליו יאמר שהפה שהוציא הוא שנברא בין השמשות. אבל פי הבאר נצטרך לדחוק ולפרשו שר"ל הפה שממנו יצא הבאר. אבל לי"מ היטב אשר שנה התנא פי הבאר שאמרה שירה וכו'].
ופי האתון. לשון הר"ב נגזר עליה וכו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך מששת ימי בראשית עד זמן בלעם. וכן פירש בדרך חיים שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש. אלא גזירה שגזר הבריאה בין השמשות. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם. ע"כ. וכן פי' הר"ב באיל נגזר וכו'. [ופי' לשון פי כתבתי בסד"ה פי הארץ כו']:
והמכתב. ל' הר"ב שהיו נקראים מכל הד' צדדים. והקרוב אלי שהיה דבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה מפרשי מאמר ירושלמי דשקלים פ"ו. עיין בעין יעקב ויפה מראה. ואחר אחרון אני בא בעל עשרה מאמרות שכתב במאמר חקור דין חלק ב' פרק עשרים על אותו מאמר דירושלמי שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו. לא כמעשה הדיוט שציירו זולתינו לפנינו בבית המדרש ונער יכתבם. ע"כ.
והלוחות. כתב הר"ב של סנפרינון היו וחצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר. ובפירש"י שהלוחות הם הראשונות. דאילו שניות משה פסלן מעצמו:
ויש אומרים אף המזיקין וכו' וי"א אף צבת וכו'. ומסיק בדרך חיים דלא אתו לאפלוגי אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים כדתניא בפרק במה מדליקין [דף ל"ד] איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים. דברי ר"י. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל. ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו. וכתב שיש גרסאות מתחלפים בנוסחאות הני יש אומרים ושנ"ל שהגרסא הנכונה אילו של יצחק. וקברו של משה. ששניהם צורך לשני צדיקים גדולים. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף צבת. והני ג' יש אומרים מחלקים בין השמשות לג' חלקים. זולת בין השמשות דרבי יוסי שאין לו המשך זמן כלל. ושאר בין השמשות חלקו לג'. שכן כל דבר משוער יש לו התחלה ואמצע וסוף. עכ"ד. ולמאי דאדחי בגמרא הא דצבת. נמצא שלא נשארו אלא ב' הוספות. והאחד בבין השמשות דר' נחמיה והא' בבין השמשות דר"י. וכן י"ל לגרסא דידן דלא גרסינן אלא תרי יש אומרים. ולדעת כולם אלו העשרה כאחד נבראו בבין השמשות דר' יוסי. ולפיכך עמד טעמם בם כאשר אמרנו:
(כב) (על הברטנורא) הרוצה לעמוד על כוונת הענין. יעיין בתוי"ט:
(כג) (על הברטנורא) וקשה, דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה כו'. ולי נראה, דפי הארץ פירושו דבור הארץ, דומיא דפי האתון ופי הבאר. וה"פ דקרא אם בבריאה [ותחסר בי"ת השמוש בתבת בריאה, וכמוה רבים] שמימי בראשית הוא הגיהנם, יברא קרובי פתחא [כמאמר חז"ל בחלק], ועל ידי כן ופצתה [מלשון פצו שפתי] תשמיע קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה. ואח"כ בשעת מעשה אמר ותפתח וגו' אמר פתיחת פה לבד לבלוע אותם. ועוד היה שהעם נסו לקולם ר"ל קול דברי הארץ. דאל"כ קשה דאדרבה דרך שומעים קול צועקים אוי ואבוי שיתקרבו אל הקול. וז"ל רש"י בחומש, לקולם, בשביל קול היוצא על בליעתם. וע"ש ברא"ם. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונכרא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין. ד"ח. וזהו ג"כ כוונת רש"י שהסלע היה הולך ומתגלגל. דאי כפשוטו היה לו כאן להזכיר הנס שהסלע נתן מים בתלוש:
(כה) (על הברטנורא) כלומר שיהיו עונים כנגד הדבור שלה ובהכי ניחא דלא תני פי הסלע. ועתוי"ט:
(כו) (על הברטנורא) והקרוב אלי שהיה הדבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה כו'. וכתב בעל עשרה מאמרות [מאמר חקור הדין חלק ב' פ"כ] שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו לא כמעשה הדיוט שציירו זולתנו בבית המדרש ונער יכתבם:
(כז) (על הברטנורא) כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל. אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר והלוחות היינו הראשונות דאילו שניות משה פסלן מעצמו:
(כח) (על המשנה) וי"א כו'. מסיק בד"ח, דלא אתו לאפלוגי, אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים, כדאיתא בשבת דף ל"ד כו'. ונוסח אחר אילו של יצחק וקברו של משה וי"א אף המזיקין וי"א אף צבת כו'. ועתוי"ט:
עשרה דברים נבראו בע"ש וכו': מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות בע"ש ומלות ואלו הן וכתב כך מצאתי ואיתה למתניתין בפסחים בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד) ברייתא קרובה ללשון המשנה. והמכתֵב בנקודת צירי בתיו ושם בפסחים פי' רש"י ז"ל ולי נראה כתב זו היא חקיקת צורתם והמכתב הוא עט וחרט שנכתב בו חקיקת הלוחות ע"כ. וגירסת רוב המפרשים ז"ל מִכְתַּב בנקודת חירק במם והתיו קמוצה. ופי' החכם הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' כי תשא דף קנ"ב כי הלוחות שניות הם שנבראו ע"ש בין השמשות דאילו לוחות הראשונות הם רוחניות לגמרי מעולם עליון נורא מאוד ולטובת ישראל היתה שבירתם כדברי רז"ל ועוד האריך ע"ש. ועיין עוד בפ' חוקת דף רל"ה במה שפירש בפי' הבאר אמאי לא קתני והבאר:
יכין
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות: בע"ש הראשון שבששת ימי בראשית. ולא שבאמת נבראו אז, דוכי ס"ד שהאיל של אאע"ה והאתון של בלעם שחיו לפ"ז כמה אלפים שנה. ותה"ק תעלים ממנו הנס הגדול הזה. אלא ר"ל שניתן כח בהברואים שיוציאו הפלא בשעתן. [וח"ה שאר הנסים מיד בשעת הבריאה ניתן בהדבר שבו נעשה הנס, כח להוציא הנס בשעתו כדאמרינן [ב"ר שמות פ"כ] תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע. אלא שכולן מדהי' הנס לתשמיש חול להציל ולהושיע לצדיק, להכי תיכף כשנברא הדבר ביומו, ניתן בו הכח לעשות בו הנס לכשיצטרך. אבל הנך י' דברים שהיה הנס שבכל א לאות ולמופת על מלכותו ית', לפיכך הן רק במדריגה א' למטה מסגולת קדושת שבת קודש קדשים שג"כ הוא לפרסם מלכותו וממשלתו ית' והן למעלה ממדריגה משאר הברואים שנבראו בשאר הימים כולן לתשמיש חול. להכי נבראו בע"ש ביה"ש כעין הוספת מחול על הקודש]:
פי: להכי קאמר פי הארץ דר"ל ניתן כח בהארץ באותו מקום לפער פיה לבלוע עדת קרח, ולסתמו אח"כ, כחיה הפותחת פיה, וחוטפת וטורפת בכעס ובולעת שללה וחוזרת וסוגרת פיה. וכמ"ש ותכס עליהם הארץ והי' זה רק לקדש שמו ית' ולברר אמיתית תורת משה, מדכפרו בנבואות משרע"ה, וכמ"ש וידעתם כי נאצו וגו' את ה':
ופי הבאר: אבן עגול הי' שמאז שהכהו משה בחורב נתן בכל עת מימיו, והיה מתגלגל עמהם במדבר בכל המקומות כמעין המתטלטל [כשבת דל"ה א, ודלא כרתוי"ט הכא]. לכן כל המ' שנה שהיו במדבר הגדול והנורא, לא חסר להם פ"א מים, עד אשר שמתה מרים שפסקו מימיו, ונגנז בתוך הים [שם]. [מיהו להכי לא קאמר פי הסלע. משום דאז הוה משמע כמי פי הארץ לעיל שנסגר אחר שנפתח. אולם להכי קאמר פי הבאר לאשמעינן שנשאר באר פתוח כל המ' שנה]:
ופי האתון: שנתן הקב"ה כח בהאתון הראשון להוליד אחר כמה דורות האתון של בלעם, שיהיה בו כח לשעתו לדבר עם בלעם. [ואע"ג דמן ושמיר קדמו להנך, אפ"ה בעי תנא למנקט ג' פיות גבי הדדי כסדר בריאתן משום דארץ נבראה ביום א', והמים נבדלו ביום ב'. והאתון הוא מן הבהמות שנבראו ביום ה']:
והקשת: הנראה בענן ביום הגשם. והוא מתהווה ע"י שתעמוד השמש נגד ענן מעובר במים, ותשליך קרניה עליו. אבל מצד הטבע ראוי שיתהוה עי"ז הקשת אחורי העבים לצד הרקיע. דהיינו דוגמת זריחת השמש על כלי זכוכית אשר בו מים, שיראה דמות הקשת אחורי הכלי. אבל אילו היה כן לא היה נראה הקשת לבני עולם, והרי כל עיקר אות הקשת לא הי' צריך להזכיר להקב"ה ח"ו, דהרי אין שכחה לפניו ית', רק למען להזכיר חסדי ה' לבני אדם. לכן סיבב הקב"ה טבע בענן בימי נח שיהיו נתפסים בו קרני השמש, שלא יבקעו בהענן מעבר לעבר כטבע זכוכית הנ"ל, רק יחזרו לאחור לאויר האטמאספערע, למען יהי' לאות לבני מרי שידעו שחייבים כלייה, ורק הקב"ה ברחמיו זוכר הברית. והנה כבוד ה' נראה בענן כמראה הקשת אשר ראה הנביא [יחזקאל א' כ"ח]. ובאור פני מלך חיים:
והמן: שנתן הקב"ה כח באויר השמים להמטיר רק לישראל במדבר דגן שמים, שלא היה מן כדוגמת מן שבזמנינו, רק נקרא כך בהשחלת השם [וכן טעו בו ישראל ואמרו זה לזה מן הוא, ר"ל זה המן המורגל. והשיבם משרע"ה, טעותם. הוא הלחם אשר נתן ה' לכם]. שהי' בו פלאי פלאים. שהיה נימס בחום השמש, כדבר מימי נקרש. ואפ"ה היו צריכים לדוכו במדוכה ובשלו בפרור כמעשה קדירה, והי' ג"כ משביע לרעב והיה נמס בשמש, ואפ"ה כשאפו ובישלו ממנו לא נימס למים. ועוד, שכשלן לילה א' וירום תולעים ויבאש, ולא כטבע המן שבזמנינו, ואפ"ה בליל שבת לא הבאיש ולא התליע. ותו, שבכל יום כשמדדו בביתם מה שאספו המרבה או הממעיט, מצא כל אחד רק כפי הצורך לבני ביתו ליום א', ואפ"ה בע"ש מצא כל אחד כפל משאר הימים. וכל הנפלאות הללו נעשו להם בלחם חוקם כל זמן היותם בבית מדרשו של משרע"ה, למען ידעו עד כמה השגחת הקב"ה על עבדיו אשר תורותיו ינצורו:
והמטה: של משרע"ה, ושל סנפירון היה, ונברא עם שם המפורש החקוק בו, ובכח אותו השם נעשו בו האותות. אמנם כשנזדמן ליד משה בתחלה לא ידע כחו, עד שהודיעו הקב"ה ואמר ואת המטה הזה תקח בידיך. [ואפשר דכלל נמי תנא מקלו של אהרן. שנתן אז הקב"ה כח בהגזע הראשון. שיוציא אחד מהנטיעות שיטעו ממנו שקדים ופרחים בשעת הנס [כפסחים נ"ד א]:
והשמיר: הוא מין תולעת שכשהעבירוהו על האותיות הרשומות בדיו באבני האפוד, התפרץ האות הכתוב על האבן, כתאנה וכשאור המתבקע [ועמ"ש בפירושינו סוטה פ"ט סי' מ'. ונקט תנא קשת ומן גבי הדדי מדשניהן באויר הרקיע שנברא ביום ב'. והדר נקט מטה ושמיר גבי הדדי. מדשניהן גדולי ארץ שנבראת ביום ג']:
והכתב: צורת האותיות שבלוחות הראשונות, נברא בע"ש ביה"ש. ובלוחות השניות ג"כ כבר ניתן אז הכח בהן שיתבקע בהם צורת האותיות מאליהן, אחר שיפסל משה את גוף הלוחות עצמן:
והמכתב: הוא פנימיות האותיות, דמדהיו האותיות חרותים מעבר לעבר, מם וסמך המפולשין בלוחות בנס היו עומדין לכן היה צריך גם בהם נס [כמגילה ד"ב א]:
והלוחות: לוחות הראשונות ששברן משרע"ה, אבל לוחות השניות משה פסלן, מיהו גם שברי לוחות הונחו בארון [כב"ב די"ד ב], ונגנזו עמו. וגם צנצנת המן ומקלו של אהרן וכו' נגנזו עם הארון [כיומא דנ"ב ב]. אבל מטה משרע"ה הי' ביד כל שופט מלך שבישראל עד שחרב ביהמ"ק [תנחומא פרשת חוקת]. ונ"ל שגם הוא נגנז לבסוף:
ויש אומרים אף המזיקין: הם מלאכי חבלה, שיענשו על ידיהן הרשעים בעה"ב. ולפעמים גם בעה"ז. והם ברוחניותם למטה מאד ממדריגות המלאכי שרת:
וקבורתו של משה: שבריאת המערה ההיא נס הי', דהרי משנקבר שם נגנזה המערה, כמ"ש ולא ידע איש את קבורתו:
ואילו של אברהם אבינו: נגזר על א' מהאילים הנבראים בימי בראשית, שיהי' אחד מצאצאיו נשאר הפקר, כדי שלא יקרב מגזל, ושבשעת העקידה ירוץ בסמוך לאברהם ויסתבך בקרניו:
ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה: דהרי כל כלי ברזל צריך לעשייתו צבת, ולכן הצבת הראשונה נברא ע"י הקב"ה [ואף שהי' אפשר שהצבת הראשונה הותכה בדפוס. עכ"פ לי"א כך מקובל הדבר שבריה ביד"ש היתה, מדהי' בה צורך קדושה לעשות כמה כלי קודש]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. ורבינו משה ז"ל פירש בספר המורה פרק כ"ט משני כי דעתן של חז"ל הוא שהנסים נגזר עליהם בעת הבריאה קודם שנשלמה הבריאה ועדיין לא היה שם טבע קיים כדי שיהיו הדברי' היוצאי' מהטבע שוים עם הדברים הטבעיים וזה כדי לקיים הכתוב שאמר אין כל חדש תחת השמש. וזהו שאמרו במדרש קהלת ובבראשית רבה אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע הה"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו א"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי את הים שיקרע. את האור שלא תזיק. את האריות שלא יזיקו. את הדג שיקיא ואם כן כשנקרע למשה כבר נגזר עליו ביום שלישי שנא' יקוו המים שבאותה שעה יבקע וזהו שאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון וכן נגזר על הירדן באותו יום שיבקע מפני יהושע ואליהו ואלישע וכן ביום רביעי נגזר על השמש שיעמוד ליהושע וישוב אחורנית לחזקיה על ידי ישעיה וכן בשאר הנסים נגזר עליהם ביום בריאתם שיצאו מטבעם על ידי הנביאים דרך נס. ואלו עשרה דברים נבראו בין השמשות קודם הכנס יום שבת שכבר כלתה הבריאה ונתחזק הטבע והיתה קבלה בידם שאלו הדברים לא נגזר עליהם אלא באותה שעה שהיה הטבע ממוצע בין החדוש והקיום כי אלו הדברים הם ג"כ ממוצעים בין הטבע והנה ע"כ נגזר עליהם באותה שעה. ונראה שאין זה דעת הכל שהנסים לא מפני שנגזר עליהם הם נעשים שהרי אמרו בפרק בני העיר ואלישע כי הוה עביד ברחמי הוה עביד הרי שפירשו שלא מפני שנגזר עליהם בעת הבריאה היה נעשה הנס אלא מפני שבתפלת הנביא היה נעשה הנס כמו שאמר ותגזר אומר ויקו' לך ומה שכתוב אין כל חדש תחת השמש לא נאמר על ענין שינוי הטבע דרך נס ואם נאמר על הנס לא בא לומר שאי אפשר להשתנות הטבע אלא לומר שאפילו הנסים יש להם דמיון בטבע שהמטה שנהפך לנחש כבר היה נחש וזהו שאמרו ואם בריאה יברא ה' אלימא למברא גיהנם והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אלא לקרובי פתחא כמו שנזכר בפרק חלק ובפרק אין בין המודר גלו בזה שהנסים שאין להם דמיון כלל אינם נעשין וזהו הטבע הקיים שאינו משתנה אבל הנסים שיש להם דמיון בטבע הם נמנעים אצלינו ואפשרים אל הנביא בתפלה או בשליחות של מקום וכבר הארכנו בחלק שלישי מזה הספר בענין זה. ועתה אפרש המשנה על דעתינו שלא מפני הנס נאמר עליהם שנבראו בין השמשות ונגזר עליהם באותה שעה אלא למה נאמר שנבראו בין השמשות לפי שאינם כשאר מעשה בראשית ולא נזכר בהם בריאה ולא נבראו אחר ששת ימי בראשית שנא' אין כל חדש תחת השמש א"כ נבראו בין השמשות:
פי הארץ. לבלוע קרח ועדתו שנפתח פיה בגזירת משה רבינו ע"ה ואחר כך ותכס עליהם ואע"פי שכיוצא בזה יש בטבע שנבקעה הארץ ברעש הנקרא זלזלא אבל נשארה בקעה וגיא יתמלא מים ולא נזכר כיוצא בזה בריאה במעשה בראשית ולזה נברא בין השמשות:
פי הבאר. היא בארה של מרים והנס היה שבזכותה יצאו ממנו מים שלא היו בו והיתה הולכת עמהם בכל המסעות. ורבינו שלמה ז"ל פירש שאמר שירה שנא' עלי באר ענו לה אם כן נס גדול היה ונמנה באלו העשרה לפי שזאת הבריאה לא נזכרה בששת ימי בראשית ואע"פי שהארץ והבאר הם בכלל מעשה בראשית אבל פיותיהם שיפתחו ואחר כך יסגרו הם בריאות שאין להם דוגמא במעשה בראשית ונבראו בן השמשות. ובספרי אמרו הבאר:
פי האתון. עדיין לא נבראת האתון אבל נגזר עליה שתדבר עם בלעם וכן כתב החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל בפירוש התורה ועל כן נמנה בכלל אלו העשרה דברים שנבראו בין השמשות כי לא נזכר דומה לזה בששת ימי בראשי' כבקיעת הים ועמידת המאורות שכבר נבראו וזאת עדיין לא נבראת:
והקשת. כבר ביארו חכמי יון שהקשת הוא ענין טבעי כי כשהניצוץ של השמש הוא מכה בדברים לחים ספיריים כמו המים ואבני השוהם נעשה מאותו ניצוץ כדמות גווני הקשת שהם ירוק ואדום ואין יכולת ביד צבע לעשות כעין אותם גוונים ונעשה כצורת קשת לפי שמהארץ שהיא כעין כדור עולין אידים מחמת רתיחת השמש והם עולים כדוריים ומתקצרים כעין מחודד שקורין ההנדסיי"ם מחודד האצטונה וכשהאידים עבים וחשוכים אינו נעשה קשת שאינו מקבל הניצוץ וכשיש בו מעט לחות הוא מקבל הניצוץ ומכה בו ונעשה הקשת כתמונת אותו עמוד והוא מתחיל מלמעלה כנגד השמש ומכה עד למטה מהארץ מקום שהניצוץ מגיע שם על כן לעולם הם רגלי הקשת כנגד השמש וכבר זכרו זה רז"ל בפרק אין דורשין ונתנו בו טעם אחר על צד המדרש ואחר שהוא טבע מה היה זה האות שנתן השם לנח. האות היה שהשם ית' ברא ענן לקבל הניצוץ כדי שיזכור הברית לקיים שבועה שנשבע לנח שלא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר ואע"פי כי אחר היות בם ענן הוא בטבע להיות בו קשת אבל הענן יהיה דרך אות וזהו שנא' והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן אמר שהענן יהיה ברצון האל והקשת יראה מעצמו וכבר פירשנו זה בחלק ב' מזה הספר ולא מצינו בששת ימי בראשית דוגמא לזה על כן אמר שנברא בין השמשות כי אז נבראו העננים ונגזר עליהם שיקבלו אות הקשת וכבר הארכנו בענין זה הקשת בפרק ג' מהחלק השני כשדברנו במרכבה שראה יחזקאל:
והמן. שירד לישראל במדבר. זה מהנסים הגדולים היה לרבויו בכל יום ולתדירותו ארבעים שנה ולהיותו במקום חורב ובתוהו יליל ישימון ימצאהו בארץ מדבר ותרגם אנקלוס ספק צרכיהון ונמנה בכלל אלה הדברים כי לא מצינו שנזכרה בו בריאה ולא מצינו שכיוצא בו במעשה בראשית ולא נברא דבר אחר מעשה בראשית על כן נכלל עם הדברים הנבראים בין השמשות:
והמטה. של משה שבו עשה האותות והיה של סנפירינון שהוא מין קשה ונבקע הסלע מפניו והיו חקוקות בו המכות דצ"ך עד"ש באח"ב והיה נס שיעשה בו משה כל האותות ושיהפך לנחש ונסים גדולים נעשו בו ונמנה בכלל אלו שנבראו בין השמשות לפי שלא היה כשאר המטות ולא מצינו בריאה בששת ימי בראשית ואחר ששת ימי בראשית לא היתה בריאה א"כ נברא בין השמשות:
והשמיר. הוא תולעת ארוכה ובו בנה שלמה הבית כמו שנזכר בפרק מי שאחזו והיה מניחו על האבן ונבקעת שנא' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו וכן היה רושם בו אבני החשן והאבנים נבקעו פתוחי חותם ונשארו שלמות כתאנים המבוקעות כמו שנזכר בסוטה בפרק אחרון וזו סגולה היתה באותו תולעת ולזה נמנה בכלל אלו העשרה שזה השמיר נברא באותה שעה ואלו נברא בששת ימי בראשית היה כותב בו בריאה ואחר ששת ימי בראשית לא נברא א"כ בין השמשות נברא:
והכתב והמכתב והלוחות. הם שלשה דברים מהעשרה הנבראים בין השמשות והלוחות הם הלוחות שנתן למשה הקב"ה כתובים בהם עשרת הדברים וכששברם משה נתנם בארון עם הלוחו' השניי' שפסל משה שנא' על הלוחו' הראשוני' אשר שברת ושמתם בארון לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם והיתה בריאתם בידי שמים באותה שעה שנא' והלוחות מעשה אלהים המה ולא נזכר בששת ימי בראשית אימתי נבראו ואחר ששת ימי בראשית לא נבראו אם כן בין השמשות נבראו ולזה אמרו עליהם שהיו של סנפירינון כמו שאמרו על מטה משה כמו שנזכ' בילמדנו מפני שהיו שניהם מטה ולוחות בריאה שלא מעין מעשה בראשית. ובמדרש חזית אמרו שהיו של סנפירינון ומעשה נסים ונגללין היו וחצובין מגלגל חמה היו והי' ארכן ששה טפחים ורחבן ו' טפחים ועביין שלשה טפחים והיו כאבן אחת ארכה כרחבה כרומה ונחלקה לשנים כמו שנזכר בפרק אין בין המודר שכשהיו זו על גב זו היו ששה על ששה ברום ששה כמו שנזכר בפרק השותפין שרצו ובירושלמי פרק משוח מלחמה ולזה כשהיו זה אצל זה בארון היו צריכין לארכו ולרחבו אחר שתסלק עובי הכותלים ובילמדנו אמרו שהיה גובהן שלש אמות שהיו כשיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות וכן אמרו במטה שהיה משוי ארבעים סאה. וכן בירושלמי דתענית אמרו שהלוחות היו משוי ארבעים סאה כשיעור מקוה הרי שהשוו ביניהם שהיה של סנפירינון וכשיעור מקוה:
והכתב והמכתב. רבינו שלמה ז"ל פירש הכתב האותיות והמכתב התיבות. וכן פירש בעל הערוך ואיני יודע למה נמנו שנים. ורבינו יונה ז"ל פירש הכתב שהיתה כתובה לפני השם ית' באש שחורה על גבי אש לבנה כמו שנזכר במדרש חזית ובירושלמי בפרק משוח מלחמה. והמכתב צורות האותיות החרותות על הלוחות גם זה פי' בערוך והוסיף שהיו נקראין מכל הצדדין טטרגונא פירוש ארבעה צדדין וכן הוא בירושלמי פרק משוח מלחמה וגם זה הפי' אינו מתיישב שהתורה קודם העולם נבראת ולא בין השמשות ואם נפרש הכתב צורת האותיות והמכתב מה שכתוב על הלוחות שנא' והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות והיה טטרגונא כמו שפירש בעל הערוך יתיישב יפה עם מה שנזכר בירושלמי פרק משוח מלחמה וכן הוא במדרש חזית:
ויש מפרשים הכתב הם עשרת הדברות הכתובים בלוחות והמכתב הוא הכלי שבו כותבין וחורתין באבנים נמי עט ברזל וְהִמַכְתֵּב גרסינן על משקל מזלג מסמר כמו הסיל והסידא והמכתב יש בא' מקדושין וכן במשנת כלים מכתב שנטל הכותב וכן פרש"י ז"ל פרק מקום שנהגו וזה הוא הנקרא אצבע אלהים ותרגמו אנקלוס באצבעא דה' ולא תרגמו במימרא דה' נראה שבכלי נחקקו האותיות בלוחות וכן פו' רבינו משה ז"ל בספר המורה שבכלי נכתבו ואותו כלי נקרא אצבע אלהים כמו שנקרא המטה מטה אלהים ונבראו כשנבראו הלוחות שלא נאמרה בו בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר אחר כן שנא' אין כל חדש תחת השמש אם כן בין השמשות נברא:
ויש אומרים אף המזיקין. אלו הם השדים שלא נזכרה בהם בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר שנבראו אחר ששת ימי בראשית ונבראו בין השמשות ואמרו במדרש בראשית רבה כי אחר שנברא אדם וחוה נתעסק בבריאתם וכשברא רוחותיהן קדש היום ולא הספיק לברוא להם גופות ונשארו רוחות בלא גוף ללמדך דרך ארץ שהעוסק במלאכתו וקדש היום יניחנה ולא יגמור אותה וכבר פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין השדים ושם ביארנו כי מלאכי השרת הם נבראים גם כן כמו שפירש זה המשורר שאמר הללוהו כל מלאכיו וכתיב בסוף כי הוא צוה ונבראו ופירשנו שם כי בריאתם היתה ביום ראשון בראיות מכריעות:
וקברו של משה. שלא חצב הקב"ה קבר בשעת מיתתו שלא עשה הקב"ה מעשה אחר ששת ימי בראשית ולא מצינו שנכתבה בו בריאה בששת ימי בראשית אם כן מתי נברא ודאי בין השמשות נברא וזה על דעת מי שאמר בראשון מסוטה שהקב"ה קבר אותו שנא' ויקבור אותו בגי ויש רמז בדבר ויקבור אותו בגי חסר אל"ף בגימטריא י"ה שמו של הקב"ה ואף לדברי האומר הוא קבר את עצמו הקבר כבר היה עשוי ולפי שנעשה מעשה שמים אמר עליו לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה העומדים למעלה נראה להם למטה והעומדים למטה נראה להם למעלה כמו שנזכר בראשון מסוטה:
ואילו של אברהם אבינו. האיל לא נאמר נברא אלא שנגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו לפי שהיה השטן רוצה להבריחו כדי שישחוט את יצחק וזה היה נס ולא מצינו לו דוגמא במעשה בראשית על כן נמנה עם אלו הדברים שנבראו בין השמשות כמו פי האתון שזה וזה עדיין לא נבראו ונגזר עליהם באותה שעה לדעת יש אומרים:
ויש אומרים אף הצבת בצבת עשויה. זה יש אומרים לא מחמת קבלה אמר כן אלא ראייה נתן לדבריו והוא שהנפח אינו יכול לעשות מלאכתו אלא בצבת והם המלקחים תרגום ומלקחיה וצבתהא ואם כן הצבת לא נעשית אלא בצבת ואותה צבת בצבת אחרת והראשונה מי עשאה בודאי מאליה נעשית בידי שמים ואי אפשר בששת ימי בראשית שלא נזכר בה בריאה ואחר ששת ימי בראשית אי אפשר אם כן ברואה היה בידי שמים בין השמשות וכן אמרו בפרק מקום שנהגו רבי יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבת בצבתא מתעבדא צבתא קמיית מאן עבדה הא בידי שמים היא וכיון שהביא ראיה שהיא בידי שמים מיד נתברר לנו שהיתה בין השמשות כמו שפירשנו וכבר חלקו עליו שם שאם אין לך קבלה אלא מזאת הראיה אין זאת הראיה מכרעת על כן אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כלומר יעשה בדפוס צבת ויתיכו הברזל באור ויציקו אותו בתוך הדפוס ותעשה הצבת מיד ובגמרא פרק מקום שנהגו יש מוסיפין באלו שנבראו בין השמשות האור והפרד ויש אומרים שם כי במוצאי שבת נבראו ויש אומרים כי פרד בימי ענה נברא ובספרי מוסיפים מערה שעמדו בה משה ואליהו ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון הם הכתנות זה נראה לי פירוש זאת המשנה:
עשרה דברים נבראו בין השמשות. יש לשאול למה יחדו הדברים האלו שהיו נבראים בין השמשות ולא ביום ודוקא בין השמשות של ערב שבת. והרמב"ם ז"ל ביאר במשנה זאת דבר שלא כונו אליו חכמים, שרצה לומר כי דעת חכמים שלא יתחדש הרצון בכל עת, אבל דעתם כי שם השם יתברך בטבע הדברים מששת ימי בראשית כשיגיע השעה שהיה רוצה הש"י לעשות הנס שיהיה הנס נעשה ואין כאן חדוש רצון, ואמר שכך גם כן דעתם במה שאמרו במדרש אמר רבי יוחנן תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית על הים שיקרע ועל האש שלא ישרוף חנניא מישאל וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בספרו שדעת חכמים בזה, כי קשה עליהם עד מאוד שישתנה טבע אחר מעשה בראשית או שיתחדש רצון אחד שהונח כך, ולכך הם אומרים שהקב"ה שם בטבע מתחלת הבריאה שיתחדש הנס באותה שעה שהיה ועשה הנס ולא היה כאן שנוי רצון כלל, כך הוא מפרש דברי חכמים. ובודאי לא עלה על דעת חכמים לא במשנה זאת ולא בדברי המדרש שהש"י שם בבריאה בששת ימי בראשית שיהיה הנס מתחדש בזמנו מפני שהיה זה שנוי רצון, כי הדברים האלו אין להם שורש ויסוד כלל. כי איך נפרש המשנה הזאת שהרי אמרה עשרה דברים נבראו בין השמשות כי למה לא היו נעשים אלו נסים כמו שאר הנסים ששם בטבעם בעת הבראם שיהיה נעשה הנס בזמנו, וכאשר ברא ביום הב' המים שם בהם הטבע שיהיו נקראים כשיבאו ישראל לים וכך שאר הנסים, וכך היה ראוי שיהיה נעשה ביום שברא הארץ שיהיה לה פה כשיהיה קרח חולק על הכהונה, וכן שאר דברים שנזכרו כאן שנבראו בע"ש בין השמשות. וכן דברי המדרש אין לפרש כך כלל שלכך התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיקרע, מפני שקשה על חכמינו ז"ל שנוי הטבע או שנוי הרצון, דבר זה אינו כי אם כך שהיה קשה עליהם שנוי רצון לא היו אומרים כך בנסים בלבד, אבל היה אומר כך אף בלא נסים כאשר פעל השי"ת דבר מה שכך סדר הקב"ה מבראשית כדי שלא יהיה כאן שנוי רק שכך היה רוצה הש"י לעשות מששת ימי בראשית, ויהיה בטל לפי זה מה שכתב (שמות, לב) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו שהש"י נשתנה רצונו. ואם בשביל שקשה עליהם התחדשות הטבע ובדבר זה יש להודות שהוקשה להם דבר זה, אבל אם רצה לומר בשביל שהש"י אין ביכלתו לשנות הטבע וכמו שהאמינו אנשי מאמיני קדמות בודאי לא היה כך דעת חכמים, כי אם נאמר שהוקשה בעיני חכמים שנוי הטבע אם כן מהו התירוץ על זה שהש"י שם בטבע מששת ימי בראשית שיהיה השנוי, ומה בכך סוף סוף איך אפשר שיהיה הש"י פועל הנס בין שהיה פועל בעת הבריאה בששת ימי בראשית שנוי הטבע או אחר כך. ואם יוכל הש"י לשנות הטבע ולשום בטבע המים שיהיו נקרעים והאש לא ישרוף, אם כן גם כן יכול לעשות זה הקב"ה בשעת הנס ולמה יעשה זה בששת ימי בראשית דוקא. כי אין לומר כי עתה שהושם דבר זה בכחם בששת ימי בראשית נעשה הדבר בטבע, כי איך יהיה זה דבר טבעי שלא ישרוף האש ואי אפשר לומר רק שהוא שלא בטבע ואם כן אף שלא בששת ימי בראשית יכול לחדש זה:
אבל אם דעתו שלכך הושם בטבע הדברים שנבראו בששת ימי בראשית שישתנו, לא מפני שאין יכולתו של הקב"ה לעשות כרצונו, אבל דעתו הוא מפני שהש"י השלים העולם ואין חדש תחת השמש שיהיה הש"י עושה בריאה חדשה בעולם, כי דבר זה אין ראוי שיהיה זה נחשב חורבן העולם עם קיומו, וכאלו היו שני הפכים ביחד כי עם קיום העולם יהיה נמצא חורבנו, ואין ספק כי אם לא שם הש"י בכח העולם לקבל שנוי כמו זה היה כאן חורבן העולם ודבר זה לא יתכן לומר כלל, ולפיכך אמרו תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית כי לא עם אלו שזכר בלבד התנה, דהיינו מפני שידע הש"י כי בסוף יהיו צריכים ישראל לזה הנס שאין הדבר כך, רק שהתנה עם העולם הטבעי שלפעמים כשירצה הש"י יהיה נוהג שלא על פי הטבע. והתנאי הזה כי העולם הטבעי הזה קשור עם עולם הנבדל, ומפני שקשור עולם הזה עם עולם הנבדל ולא נעשה מחיצה ביניהם, ומעתה לא נחשב כאן חורבן לעולם הטבעי. כי לכך נקשר העולם הזה עם עולם הנבדל, כי בעת הצורך מתדבק עולם הזה הטבעי בעולם הנבדל ונעשה הנס, ולא הניח העולם הזה לגמרי ביד הטבע, שאז היה כאן שנוי העולם כשיהיה הנס והש"י יסד ארץ על מכונה בל תמוט לעולם ועד, ולפיכך אמר תנאי וכו'. כלומר שלא מסר העולם אל הטבע לגמרי רק היה מקשר העולם הטבעי בעולם הנבדל שיהיה כח עליו לשנותו ואין כאן שנוי בריאה, כאלו היה הנס גם כן מענין העולם הזה שברא הש"י בששת ימי בראשית וכך הם פי' דברי חכמים. אבל שיהיה קשה עליהם שנוי הטבע, מצד שאין ביכלתו ח"ו לשנות, דבר זה אינו כלל, רק שהקב"ה אין מחריב סדר עולמו, והתנה הקב"ה עם העולם כלומר שלא מסר אותו אל הטבע לגמרי, רק בעת שירצה הקדוש ברוך הוא יחדש נפלאות כרצונו ובזה אין כאן חורבן לעולם אשר בראו הקב"ה. או שיהיה קשה עליהם שנוי הרצון שיתחדש הש"י מרצון אל רצון כמו שאמר, דבר זה אינו:
ומפני כי דעת הפילסופים כי שכלו ורצונו הוא עצמותו, ואם היה לו שנוי רצון היה עצמותו משתנה אמרו שאין כאן שנוי רצון. וכמה דברים אלו רחוקים מן הדעת מאוד, שאם כן מה היה צריך לישראל אל התפילה בעת קריעת ים סוף, אם הושם בטבע לקרוע להם הים הרי היה מוכרח שיהיה, ואם לא הושם בטבע הים לא יהיה. ועל זה וכיוצא בזה אמר הרמב"ם ז"ל, שאין ידיעתו שיש לו יתברך בדברים העתידים מכרעת טבע האפשרי, אף כי הוא יתברך יודע ברצונו הקדום הכל אין ידיעתו מכרעת ואף כי לא נוכל לדעת דבר זה איך יצויר זה בשכל, הלא ידיעתו ית"ש עצמו וכשלא נודע עצמותו לא נודע ידיעתו. ובזה סלק כל הטענות מעליו, אשר יחייבו מזה עם שנאמר כי הכל מסודר מקודם בואו. וכל זה מפני ההסכמה הזאת כי הידיעה היא עצמותו יתברך כמו שהתבאר. אבל אנחנו אומרים כי הם עמסו עליהם דבר שלא יתן דעת האמת ולא בדברי חכמים נמצא דבר זה, וכבר הארכנו בזה בספר גבורת השם בהקדמה באריכות, כי אין לומר דבר זה שהידיעה עצמותו והבאנו ראיה מדברי תורה ומדברי חכמים, שהידיעה היא מפעולת הש"י שהוא מלשון וידע אלקים (שמות, ב) אם כן הידיעה היא פעולה מפעולותיו ולא עצמותו, ולמה לנו להכחיש הכתוב בכל מקום:
וזה לשונינו שם, וכאשר נאמר כי אין הידיעה עצמותו, שוב לא יקשה לך כי תהיה הידיעה עצמותו ויהיה עצמותו משתנה, כי אין עצמותו הידיעה, הנה בארנו בזה שאין לומר כמו שאמרו הפילסופים כי עצמותו הידיעה, רק כי הידיעה היא מפעולותיו יתברך. וכמו שהוא אצל הנשמה, כי מן הנשמה מתחייב הידיעה ואין עצם הנשמה היא הידיעה, כי דבר זה אינו רק כי הנשמה פועלת הידיעה. ורז"ל בעלי אמת המשילו הנשמה אל השם יתברך וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (דף י.) מה הנשמה רואה ואינו נראה כו', ולכך אמרנו כי אין עצמותו הידיעה ובשביל שאמרנו שאין הידיעה עצמותו לא גרענו דבר כלל. ולכך אמרנו שם ואולי יאמרו אם אין עצמותו גשם ושכל אם כן מהו עצמותו, נשיב להם וכי הנשמה שבגוף האדם יוכל האדם לעמוד על אמיתת וכו'. הרי לך שאמרנו שיש לאדם ללמוד מן הנשמה שבאדם, והם הם דברי חכמים שמדמים את הש"י לנשמה כמו שנראה מדבריהם בגמרא דברכות (שם) ובכמה מקומות ממדרש חכמים, ומתבונתם יש לאדם ללמוד שהם ידעו מצפוני החכמה, ואין שום אדם יאמר כי עצמות הנשמה היא ידיעת הדברים אבל הנשמה היא משגת ויודעת, והרי הם אמרו שלא נוכל לדעת מהותו ואמרו אלו ידעתיו הייתיו. ובשביל שאמרנו כי אין הידיעה עצמותו, לא יצאנו ח"ו לומר שיש בו דבר רבוי שיהיה יוצא מן שורש האחדות או שיהיה ח"ו תוספות, כי אין הדבר הזה כלל ואין זה רק כמו שאר פעולות הבאים מאתו שאין מתחייבים בו רבוי, כי יודע ויכול וכיוצא בו מן התוארים אין מתחייבים רבוי בו, כי הכל הם פעולות וכבר הסכימו שתארי הפעולה אינם מתחייבים רבוי כלל. וכאשר הש"י יודע דבר זה שהוא כך ואחר כך יודע שאינו כך כאשר נשתנה, כמו אדם שהיה צדיק ויודע הש"י שהוא צדיק ואחר כך יודע שהוא רשע כאשר נעשה רשע, וכן כל הדברים שנשתנו לא יאמר בזה שיש לו שנוי בדעתו, אבל יאמר כי הפעולות הם משתנים כמו כאשר יפעל פעל זה ואחר כך הויה אחרת ממנו, כך כאשר ידע דבר זה עתה שהוא כך ואחר כך ידע שהוא בענין אחר, כאשר נשתנה דבר הוא שנוי פעולה והשנוי הזה הוא מצד המקבל. כמו שהש"י בורא זה זכר וזה נקבה והוא ג"כ מצד המקבל כאשר המקבל מוכן לקבל צורת זכר נעשה מזה זכר וכאשר מוכן לקבל נקבה נעשה נקיבה, וכך בעצמו כאשר המקבל הוא כך ידיעת הש"י שהוא כך, וכאשר הוא בענין אחר ידיעת הש"י שהוא בענין אחר, ומ"מ הידיעה היא פעולה מפעולותיו כדכתיב קרא וידע אלקים, עד שאני אומר כי אלו בני אדם לא ראו אור בהיר:
והנה שמעתי שהיה איש אחד בארץ פולן כשקרא דברי אשר בספר גבורת השם, אסף עליו רבים ופער פיו לבלי חוק כי דבר זה יוצא מן האמונה והיה מרבה דברי הבל וסכלות, כל זה להתגדל ולהתכבד עצמו נגד בני אדם הבלתי יודעים כמו שהוא בני דורינו זה אשר הם קוראים בספרים שאין רוח חכמים נוח מהם והם מן המדה השלישית אשר ליושבים לפני החכמים, וכל זה הרעיש עלי שאמרתי כי אין הידיעה עצמותו והוא מפעולותיו. והנה הפוער למה לא פער פיו ולא הקשה על דברי ספר הזוהר וכל הספרים הנכבדים אשר חברו בעלי הקבלה, וכי הם אומרים כי עצמותו הוא השכל, והרי לא המשילו הקב"ה רק לנשמה אשר ממנה כל הכחות ודבר זה תמצא בכל דבריהם והוא דעת רז"ל כמו שאמרנו לך למעלה. וכתב הרב כמהר"ר מאיר ז"ל בחלק היחוד בפרק י"א וז"ל וחכמי האמת קראו הקב"ה נשמה כי הוא נשמה למדותיו וכו', הרי לך כי הוא יתברך נשמה למדותיו שהם האצילות, ודבר זה יורה לך כי אין לומר כי הידיעה שהיא החכמה והבינה היא עצמותו, ולפי דברי אלו שאומרים כי הידיעה היא עצמותו אין מקום לכל דברי המקובלים ואין להאריך במקום הזה. כלל הדברים כי אלו האנשים הם חולקים על כל דברי הקבלה, ומי שיבין דברים בענין זה ידע כי הכל נבנה על שורש חכמת הקבלה, כי כל דעתם של החולקים רק כי הכל הוא עצמותו יתברך ואף שום תואר אין לתת לו כמו שמבואר בדבריהם, ובני אדם ששמעו דבריהם אשר התפשטו בעוונותינו הרבים שמים דבריהם אלו כמו שהיה דבר זה בתורת משה ע"ה, ויבהלו כאשר אדם ידבר כנגד זה, אך כאשר ילמד דברי הקבלה נותן להם גם כן מקום ומורה להם כי דבריהם אמת, וכאשר הם אמת ולא ידעו כי הוא מקבץ שני דברים יחד שהאחד סותר והפך לשני, והלשון הוא שעושה הבדל ביניהם בלבד כי זה נאמר בלשון חכמי הקבלה וזה נאמר בלשון הפילוסופים כאלו היה זה מתיר הסתירות שהם זה נגד זה. וכל זה מסכלות דעת האנשים אשר לא יבינו, כי כאשר ידע ויבין הדברים אז ידע שהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. וכי יעלה על דעת אדם לומר כי לפי דברי חכמי הקבלה יהיה הכל עצמותו ולא יהיה אליו יתברך שום תואר, ואם כן מה הם המדות ועל מה יפול שם אצילות אם אין כאן אף תאר אליו כי אם בשלילה ומי הוא זה שעולה על לבו דבר זה לעשות השוואה בין שני דברים אלו. וההולכים בדרכי הפילוסופים חשבו כי זהו היחוד הגמור, ומפני כך אמרו כל אלו דברים, ובני אדם חושבים כי הנוטה מדברים אלו ח"ו שהוא נגד האחדות, וכל זה אין ממש כלל כי אין דבר זה כלל נגד אחדותו יתברך ואין כאן מקום זה:
ואני אמרתי בראש דברי בספר גבורת השם, כי אנחנו תלמידי משה רבינו ע"ה אין הדבר כך אצלינו, ובודאי אינו כך שאין לנו לומר הידיעה עצמותו יתברך והרי דבר זה נראה מכל דברי חכמים כמו שאמרנו למעלה. וכתב עוד הרב המופלא וז"ל בחלק היחוד בפרק י"ב, חלוקי השמות ומנין הספירות לא יחויב רבוי באלהות וכו' עד וכפי חלוף הבחינות בהצטרף אל פעולותיו כפי חלוף המקבלים יקראו בשמות רבים ויאמרו בו שהם עשר ספירות, והראיה לזה מה שאמרו בפרקי ר"א וכו' עד כי רבוי הספירות מצד רבוי הפעולות שלו יתברך, הרי לך כי רבוי הספירות שבכללם נחשבים החכמה והבינה הם לפי רבוי הפעולות. ודבר זה תמצא בכל פרקיו שהספירות הם לפי פעולותיו וכמו שתמצא בפרק ט' ובכל פרקיו של חלק היחוד. רק כי מבהילים הם השומעים כאשר יאמרו כי הוא אחד פשוט, ואשר אינו מקבל דבריהם כאלו ח"ו נוטה מן האחדות. ואין הדבר כך כי בדברי חכמים יכול האדם לעמוד על זה הבנה גמורה ולא יקבץ שני הפכים יחד. והנה הם אומרים כי הש"י הוא אחד פשוט ואין לו שום תאר מצד החיוב רק בשלילה, ומה מועיל אלו הדברים שהם נאמרים בפה. והנה הוא יתברך עילת העולם הזה ופועלו וכי אפשר לומר בשום צד שלא יהיה דבר זה תאר מה שהוא בורא העולם והוא אדון העולם, ומה יועיל באמרנו שאין לו תאר ותארי הש"י בשלילה כך הם אומרים והתוארים הם אל הש"י מצד שברא העולם, ואי אפשר רק כי העולם נותן אל הש"י התאר, וכבר השיג על זה הרב רבי חסדאי כמו שהביא דבריו בעל נוה שלום במאמר י"ב דרוש א'. אף כי בעל נוה שלום דחה דברי הרב הנ"ל, דברי הרב רבי חסדאי ברורים. ולמה לא פער פיו על ספר מערכת אלקות בפרק שביעי, וז"ל דע כי התוארים הם נשואים בעצם וכל מקרה אין קיום בלתי נושא ואינו מתקיים בו העצם אבל הוא מתקיים מכח העצם, ולכן חכמי המחקר הרחיקו התארים מן הש"י בתכלית הריחוק. אמנם המקובלים יחסו לשם יתעלה תארים בלתי נוספים כמו השמש ונצוציו, כי השמש שנקרא כדור חמה או מאור הגדול ונצוציו נקרא שמש, וידוע כי הנצוץ בלתי דבר נוסף על הכדור ויש לה שני שמות והם התוארים בלתי נוספים, והמקובלים יחסו אליו התוארים הבלתי נוספים ואלו התוארים קראו המקובלים בשם אחד כללי והוא לשון ספירות. הרי לך מבואר כי חכמי הקבלה חולקים על הפילוסופים בדבר זה בעצמו, כי לדברי המקובלים יש תוארים בו יתברך עצמיים, וא"כ לפי דברי מערכת הספירות שהם חכמה ובינה ושאר ספירות אינם רק תארים בלבד ולא יאמר שהם עצמו כלל. ומה שכתב כי הם הרחיקו התארים מן הש"י מפני כי אם היה לו תוארים היה זה נוסף על העצמות, כבר דחה הרב רבי חסדאי ענין זה בדעת ברור כמו שהוא מבואר בספר נוה שלום. ואנחנו כתבנו שם, כי הם שאומרים כי עצמותו שכל הם שנותנים לו גדר, כי השכל הוא ידיעת הדבר בשכל כמו שהוא חוץ לשכל, והרי נותנים לו גדר והוא יתברך לא יוגדר כלל. ולפיכך אמרנו שהוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות עד שלא יוגדר בדבר מה, והידיעה היא מפעולה ולא מתחייב מזה שנוי כלל כאשר נשתנה הידיעה. ולא יקשה לך כי הפעולות שמתחייבות מן הש"י אין הפעולה עומדת בו ולא מתחייב דבר זה שנוי ולא תוספות ולא רבוי בו, אבל הידיעה עומדת ביודע ואם היה שנוי ידיעה היה השנוי הזה בו יתברך. כי בודאי אין קשיא כלל כי הוא יתברך יודע גבור ויכול הכל בכח אחד, הוא עצמו אשר מתחייבים מאתו כל אלו דברים, ולפיכך כאשר יודע דבר ואחר כך יודע שאין הדבר כך אין זה שנוי בעצמותו, כי עצמו יתברך מה שהוא יתברך יודע ויכול, ואין עצמותו הידיעה שאז אם היה משתנה הידיעה ההיא היה דבר זה שנוי בעצמו. ולא נאמר כך אבל אנו אומרים שהוא יתברך יודע ויכול ושאר כל המדות, ואם כן אין בו יתברך שנוי כלל רק הכל מתחייב בעצמותו. אבל מפני שהם אומרים כי עצמותו שהוא שכל ולפ"ז הידיעה היא עצמותו, ולכך הוקשה להם שיהיה אם כן שנוי בעצמותו יתברך ואין הדבר כך כלל כי הוא יתברך יודע ויכול חי הכל בכח אחד יתברך הוא עצמו ואין הידיעה עצמותו רק שהוא יודע ומכיון שהידיעה היא שיודע, ומה שהיא יודע דבר זולת אין זה עצמותו כי עצם הדבר אינו יוצא מעצמו ואין בזה שנוי ידיעה ואין מחייב בו שנוי כלל, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות ומפני כך כולל הכל כי זהו ענין הפשוט שלא יגדור בדבר מיוחד ומפני כך כולל כל הידיעות ואין חוץ ממנו ויודע הכל:
וזה שאמר עד מתי רשעים שאומרים לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב, למה הזכיר השם הזה של י"ה ולמה אלקי יעקב. אבל הפי' כי שם י"ה מורה שהוא הכל, כי כל השמות הם בשם המיוחד ושם י"ה כולל שם המיוחד והוא במלואו כיו"ד ה"א והוא כ"ו כמספר שם המיוחד, לכך מתמיה על הרשעי' כי אשר הוא הכל אי אפשר שיהי' נעלם ממנו דבר שאם כן הי' מסולק ממנו אותו דבר שלא ידע ולא היה הכל. ואמר לא יבין אלקי יעקב, ר"ל כי הוא יתברך קדוש נבדל שלכך נקרא אלקי יעקב כמו שהתבאר כמה פעמים, כי היה לו ליעקב מדה זאת שהיה קדוש נבדל כמו שכתוב (ישעי' כ"ט) והקדישו קדוש יעקב, ואיך מי שהוא נבדל והוא פשוט שאין לו גדר כלל לא יבין כי מפני שהוא פשוט בתכלית הפשיטות אי אפשר לומר עליו כך, כי אם כן לא היה פשוט רק היה לו גדר שיודע דבר זה ולא ידע דבר זה, אך מפני שהוא פשוט בתכלית הפשיטות לא יאמר עליו שהוא יודע זה ואינו יודע הכל רק הוא יודע הכל מצד הפשיטות שבו שלא יוגדר בדבר מיוחד. ומה שהוא יודע כי דבר זה הוא כך וכשנשתנה יודע שהוא בענין אחר, אין השנוי רק מצד המקבל אבל אצל הש"י אין כאן שנוי כי פשוט בתכלית הפשיטות ומצד הזה יודע הכל, וא"כ איך יחייב דבר זה רבוי או הרכבה. כי אדרבא הידיעה שהיא יודע היא מצד הפשיטות כמו שאמר הכתוב, וכל עוד שאנו נותנין לו הפשיטות מתחייב מזה הידיעה שהוא יודע הכל ואין נעלם ממנו. ודבר זה ברור מאוד ואין להאריך במקום הזה כלל, ובאולי נזכה בעזר המחיה הכל בחסדו יתברך לבאר כל הדברים במקומם המיוחד לזה, רק מפני שאיזה בני אדם שהם חסירי ידיעה הוצרכתי לבאר דבר שלא ישמע אדם לכמו דברים אלו שכך הם דברי החכמים בעלי יראה בעל אמת. והנה האיש הזה אשר פער פיו ומומו בעצמו הוציא מילין מפיו, ולהרים מכשול מן בני אדם, אף כי אני אומר שאין אחד מבני אדם שהם בני אברהם ראש המאמינים מקבלי תורת משה ע"ה שישים דבריו על לבו רק צא יאמר לדבריו, אך באולי פן יש ח"ו אחד שיפנה אל דבריו ראוי להרים המכשול הזה. הנה כתב פרק כ"א מן החלק שקרא מעשה אבות וז"ל ועתה אומר לך מה שהיה אפשר לומר בזה כפי מה שאומר לך במלות קצרות מאוד אותה תציירם בנפשך, והוא שכאשר אמרנו שהקב"ה לא יכול לעשות כמוהו ושאר הנמנעות ולא יחשוב חסרון בחק יכלתו לפי שאין הנמנעות מכלל היכולת כמו כן לא יחשב חסרון בידיעתו יתברך כאשר נאמר שאחרי שברא את האדם וידע שיהיה בחירי לא תקיף ידיעתו במה שלא יצא לפועל שאם היתה מקפת הרי ידיעתו זאת סותרת ידיעתו ראשונה שידע בעת בריאת האדם שיהיה בחירי במוחלט לדעתי שכוונת הריב"ש ז"ל הוא על דרך זה בשגם לא אמר הדברים בסדור נוסח זה עכ"ל. ומי יתן ותאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיקו של עולם עתק, וכי נמצא אדם שאינו חס על כבוד קונו להוציא דברים כמו אלו לסלק מן הש"י הידיעה בעתיד במה שלא יצא אל הפעל. ובגמרא בפרק חלק (סנהדרין דף צ:) שאלו רומיים מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים ויודע מה שעתיד וכו' כמו שמבואר שם, הרי לך כי הדבר הזה אמונת חכמים שהש"י יודע העתיד. ומה להשיב על דברים כמו אלו שאין להם יד ורגל ואין מקום להם, ואדם כמו זה בא לדבר דברים כמו אלו כי אמר שאין חסרון בחקו כאשר ידיעתו לא תקיף במה שלא יצא לפועל, שאם כן תהיה זאת הידיעה סותרת ידיעתו ראשונה שידע בעת בריאתו שיהיה האדם בחיריי, ואם הידיעה היא מן היכולת והשלימות כמו שידוע וברור אבל כי הידיעה היא שלימות והסכלות הוא חסרון, ואם כן מתחייב מזה שלא יסולק מאתו שום ידיעה ולא יהיה נברא האדם בחיריי כי ידיעתו יותר ראשונה אליו. וכי דברים אלו ראוים לבן דעת, כי הידיעה בבריאת האדם שיהיה בחיריי יהיה גורם בו יתברך חסרון וסכלות שלא ידע דבר שביכלתו הידיעה, כי מה שהוא יתברך מסולק מן החסרון הוא בעצמו יתברך מבלי סבה כי אין אליו סבה ומפני שברא האדם ויהיה בעל בחיריי יפעול דבר זה בו סכלות בעצמו, ואדרבה שלימתו ויכלתו יש לחייב שידע הכל ולא יהיה האדם בחירי כלל, רק כמו שידע כך הוא מוכרח ולא ההפך שתהיה בריאתו האדם שיהיה בחירי מסלק ממנו יתברך הידיעה אשר חסרון הידיעה הוא חסרון חס ושלום בעצמו. הלא המוציא הדברים בו סכלות הגמור, והוא יתברך כבודו במקומו ברוך הוא וברוך שם כבודו לעולם אמן ואמן. ומה שתלה עצמו בחבלי השוא ובעבותות עגלה חטאה באילן גדול הוא הריב"ש ז"ל, אין להשיב על זה כי נגלה לפני כל שאין שום צד ענין לדבריו ואדרבה דבריו בהפך זה כמו שנגלה לכל ח"ו לומר עליו כך:
ופירוש המשנה הזאת מה שהוצרכו חכמים לומר כי יש דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, דבר זה הזמן של ערב שבת בין השמשות הוא הגורם. וזה מפני כי שאר בין השמשות שהוא לא יום ולא לילה, ממה נפשך אם הוא יום הרי הוא זמן של ששת ימי בראשית ואם הוא לילה גם כן הוא זמן של ששת ימי המעשה ואין כאן חדוש, אבל בערב שבת בין השמשות מצד שהוא בין השמשות של קדושה הוא יותר במדריגה משאר ימי הטבע שאינם כל כך במדריגה. ואי אפשר לומר שלא יהיה נברא בו דבר שהרי אינו שבת גמור הוא, ואי אפשר שיהיה נברא בו כמו שנברא בששת ימי בראשית שהרי אינו ימי חול גם כן, ולפיכך נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע ואינם טבעיים כמו שנבראו בששת ימי המעשה שכל אלו דברים אינם טבעיים. וכל זה כי בין השמשות של ערב שבת הוא למעלה מששת ימי הטבע כמו שהשבת מצד קדושתו הוא למעלה מן ששת ימי בראשית. ולפיכך בין השמשות של ערב שבת אי אפשר שיהיה בלא בריאה כי עדיין לא נכנס השבת שהוא שביתה גמורה, ואי אפשר שיהיה נברא בו הדברים הטבעיים שהרי הוא יותר במדריגה מששת ימי המעשה, ולפיכך נבראו בו אלו דברים שאינם טבעיים לגמרי והם קרובים אל הטבע. כי כל אלו דברים הם דברים גשמיים ומצד שהם גשמיים הם דברים טבעיים, ומצד שאינם כמו שאר דברים טבעיים הם יוצאים מן הטבע ונאמר על זה שנבראו בין השמשות של ערב שבת. וכבר התבאר כי כל דבר שיש בו קדושה ראוי לו מספר עשרה ואין קדושה בפחות מעשרה, כמו שהתבאר למעלה כמה פעמים והוא דבר מבואר מאד. ולפיכך שנו במשנה עשרה דברים נבראו בין השמשות של ערב שבת, כי מפני שהזמן של ערב שבת בין השמשות יש בו בחינה של קדושה במה שהוא יוצא מששת ימי המעשה שהם חול, ולכך נבראו בזמן זה עשרה דברים, כמו שנברא העולם בכל ששת ימי בראשית בעשרה מאמרות מצד שהעולם דבק במדריגה העליונ' שמורה על זה מספר עשרה כמו שהתבאר, וכך נבראו עשרה דברים מצד הזמן שהוא בין השמשות כי מצד שהוא בין השמשות יש בו קדושה וכל קדושה שייך אליו עשרה:
ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד.) הכי איתא ואור דידן בערב שבת נברא והתניא עשרה דברים נבראו בין השמשות ואלו הן באר ומן קשת וכתב ומכתב ולוחות וקברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו ופתיחת פי האתון ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים ר' נחמיה אומר משום אביו אף האור והפרד ר' יאשיה אומר אף איל ושמיר ר' יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבתא בצבתא מתעבדא וצבתא קמייתא מאן עבדה הא לאיי בריה בידי שמים הוא אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון ע"כ. ועוד שם תנו רבנן עשרה דברים נבראו בין השמשות של ערב שבת ואלו הן באר ומן וקשת כתב ומכתב ולוחות וקברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו ופתיחת פי האתון ופתיחת פי הארץ לבלוע בו את הרשעים וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וי"א אף המזיקין וי"א אף בגדיו של אדם הראשון ע"כ. ובמתניתין דידן אין כל הגרסאות שוות, כי ביש נוסחות כתיב וי"א אף המזיקין וקברו של משה ואילו של אברהם וי"א אף צבת בצבת עשויה, וביש גרסאות כתיב וי"א אילו של יצחק וקברו של משה וי"א אף המזיקין והצבת. ולא ידעתי זה להבין שמחבר שני דברים ביחד שאין להם חבור, כי מה שאמר בברייתא אף האיל ושמיר הם שני דברים שוים כי שניהם הם בריות ושוים ודומים הם, והאור והפרד אף שנראה שאינם שוים בודאי שוים הם, כדאמר שם רבי יוסי אומר ב' דברים עלו במחשבה לבראות מערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה ולקח שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהם אור והביא שתי בהמות והרכיב זו על זו ויצא מהם פרד ע"כ, הרי כי אלו שני דברים שוים כי הגמר שלהם בידי האדם כי האור האדם הוא מוציא אותם לפועל אחר שהיה האור בכח בלבד דהיינו באבן שיצא ממנו האור, וכן הפרד הוא בבהמה בכח דהיינו בזכר ובנקיבה וחברם ביחד ויצא מהם הפרד כמו בחבור האבנים וכבר הארכנו במקום אחר ואין כאן מקומו, אבל מזיקין וצבת אינם דומים. וכן אם הגרסא מזיקין וקברו של משה ואילו של אברהם אין להם שייכות ביחד אלו שלשה:
ולפיכך אני אומר כי הגרסא הנכונה אילו של יצחק וקברו של משה, כי האיל והקבר שניהם שוים שהם צורך שני הצדיקים הגדולים וכמו שיתבאר. וי"א אף המזיקין וי"א אף צבת בצבת עשויה וכך נראה הגרסא. ומעתה המשנה שוה לבריית' כי תמצא בשתי הברייתות בשוה שמוסיף על עשרה דברים השונים ג' דברים, כי בברייתא קמייתא מוסיף רבי נחמיה משום אביו אף האיל והפרד רבי יאשיה אומר אף איל ושמיר רבי יהודה אומר אף הצבת, ובברייתא שני' י"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וי"א אף המזיקין וי"א אף בגדיו של אדם הראשון, הרי לך כי לעולם תמצא ג' דעות מוסיפין. ודבר זה אין נראה כלל שיהיה במקרה אבל דבר גדול ומופלג הוא, כי כבר אמרנו כי בריאת בין השמשות הוא כאשר עבר זמן הראשון מן היום ואינו נחשב מן היום הראשון, ובארנו לך כי מה שהיו עשרה דברים שנבראו בין השמשות ולפי דעת הכל אי אפשר שיהיה פחות מעשרה דברים שנבראו בין השמשות וזה לפי ענין הזמן שהוא בין השמשות של ערב שבת. אמנם הזמן שהוא בין שני הימים יש הרבה, כמו שתאמר כי תיכף ומיד ששקעה החמה עבר הזמן של היום, אע"ג שעדיין לא נתקרב אל בין השמשות לגמרי, מ"מ כיון שלא נמצא כח היום לגמרי נקרא קצת בין השמשות, וכאשר מתקרב יותר נקרא בין השמשות עד האחרון שהוא עיקר בין השמשות אשר ראוי שיהיה נברא בו עשרה דברים מחמת עלוי הזמן. הלא תראה בגמרא יש שם מחלוקת גבי בין השמשות, והכי אמרינן התם (שבת דף לד:) איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו ע"כ. הרי לך מפורש כי בין השמשות יש הרבה, ור' יוסי אמר שבין השמשות הוא כהרף עין זה נכנס וזה יוצא הוא בין השמשות האחרון אשר אי אפשר שיהיה בין השמשות פחות מזה, ובבין השמשות זה אשר אי אפשר שיהיה פחות ממנו וכאלו אינו זמן כלל בו נבראו עשרה דברים השנויים במשנה, כי בין השמשות הזה הוא קרוב לגמרי לשבת ולכך נבראו בו עשרה דברים, ושאר בין השמשות באו להוסיף עד ג' זמנים. וזה כמו שאמרנו כי הראשון סבר כי אע"ג כי שעיקר בין השמשות הוא בין הימים לגמרי ובו נבראו עשרה דברים, והוא כאלו אינו המשך זמן לקורבתו שיש לו לשבת, מ"מ הזמן אשר הוא קרוב אל זה הוא גם כן בין השמשות ולפיכך באותו בין השמשות גם כן נברא אילו של יצחק וקברו של משה, ויש עוד בין השמשות והוא רחוק יותר אבל הוא קצת קרוב ובשביל כך הוסיפו יש אומרים אף המזיקין, ויש עוד זמן בין השמשות מיד אחר שקיעת החמה והוא יותר רחוק ומ"מ כיון שהוא אחר שקיעת החמה יש להוסיף אותו גם כן על בין השמשות והוסיפו על זה הצבת שהוא גם כן נבראת בין השמשות. ודוקא עד ג' הוסיפו על בין השמשות שהוא אחרון, וזה מפני כי אחר שכבר עבר היום שלפניו מתחיל למקרב אל השבת, וכל דבר שהוא מתקרב נחלק לג' חלקים התחלת הקירוב ואמצע הקירוב וסוף הקירוב, חוץ מן בין השמשות האחרון שהוא נחשב כאלו אין בו זמן כלל, ונחשב כמו העתה שהעתה מחבר הזמן העבר וזמן העתיד ביחד, וכן בין השמשות האחרון אינו רק כמו העתה שהוא תכלית הזמן העבר והתחלת הזמן העתיד ואין כאן המשך הזמן כלל. ובאולי יקשה לך אם כן אין שייך בו בריאה כלל כי אין הויה רק בזמן, כי זה אין קשיא שאם היתה הבריאה דברים גשמיים כל הויה גשמית צריך לה זמן בודאי, אבל אלו דברים אינם דברים גשמיים שצריך אליהם זמן כלל כי אף שהם דברים גשמיים אין עיקר שלהם רק מה שהם בלתי טבעיים, וזה היה נברא בין השמשות. כי לא היו נבראים בפעל לגמרי רק שנגזרו בין השמשות כדלקמן, ולפיכך אין נחשב בין השמשות הזה זמן שהוא תולה בגשם. ועוד כי אף שהוא זמן לא נחשב זמן כלל שהוא כמו רגע שאמר ר' יוסי שאי אפשר לעמוד עליו ולפיכך נבראו בו עשרה דברים כמו שהתבאר כמה פעמים. ושאר בין השמשות אינו כל כך במדריגה, וכל י"א מוסיף הזמן שהוא יותר רחוק ולעולם ההוספה האחרונה קרוב יותר אל הטבע מפני שהוא קרוב לזמן ששת ימי המעשה לכך הוסיפה המשנה צבת בצבת עשויה והוא תוספות האחרון, והוא דבר דומה אל ענין הטבע, עד שהחכמים חולקים ואומרים כי הוא בריה בידי אדם לגמרי הוא כמו שאר בריות. ודברים אלו הם דברי חכמה מאוד, אך כי יש עוד טעם באלו התוספות על עשרה דברים, ודבר זה יש להבין מענין בין השמשות ואין להאריך בדברים כמו אלו:
ויש לומר גם כן כי כל אחד מוסיף ולא פליגי כלל, וכך מוכח הסוגיא דפריך שם ואור בערב שבת נברא וכו' ופריך מרבי נחמיה ומה פריך מרבי נחמיה הא לא סבירא לן כך, אלא כל חד וחד לאוסופי אתי ולא פליגי כלל ונכון הוא. וא"ת הא קשיא ברייתות אלו על מתניתין דהכא קתני אחריני, ושתי הברייתות נמי קתני אחריני ובתוספות גם כן שתי הברייתות מחולקות כמו שהוא לפניך גם המשנה מסכמת בתוספ' עם הברייתות. ונראה דכל זה לא קשיא כי לפי הכל עשרה דברים נבראים בין השמשות, ומוסיפין על עשרה דברים עוד דברים מן הטעם אשר התבאר למעלה שהוא כנגד הזמן שנמשך בין השמשות של ערב שבת ודבר זה הסכימו עליו הכל. רק כי המשנה דהכא סבירא לה כי עשרה דברים שמנאה המשנה יותר הם רחוקים מן הטבע, ולפיכך יש לשים אלו בעשרה דברים שנבראו בין השמשות, כי אלו עשרה דברים כולם רחוקים מן הטבע ביותר כמו שבארנו למעלה, ואילו של יצחק וקברו של משה רבינו אין כל כך רחוק מן הטבע כמו העשרה, אבל הם יותר רחוקים מן הטבע מן המזיקין שנזכרים אחר זה, והמזיקין יותר רחוקים מן הצבת שהרי אפשר שיקבענה בדפוס ויעשנה כיון כך דעת המשנה. וכן הברייתות דפרק מקום שנהגו סבירי להו, אותם הדברים יש למנות בעשרה דברים כי הם רחוקים מן הטבע, והדברים שהוסיפו יש אומרים ראוים להוסיפן שאינן כל כך רחוקים מן הטבע, והאור והפרד יותר רחוק מן הטבע מן איל ושמיר, ושנים אלו יותר רחוקים מן הצבת, ולברייתא אחריתי יש לשום בתוספות מקלו של אהרן ואחר כך המזיקין ואחר כך בגדיו של אדם הראשון, כי מפני שהיו בגדיו של אדם שהוא נברא בששת ימי הטבע והבגדים יש להם יחוס וצירוף אל מי שלבשן ולכך הם קרובים אל הטבע:
ובפירוש אלו עשרה דברים כתב רש"י בפרק מקום שנהגו באר בארה של מרים והוא הסלע שיצא ממנו מים על ידי משה ואהרן ועגול היה כמו כברה ומתגלגל עמהם בכל מקום שהולכים עכ"ל. ואין נראה לי שכוונת רש"י ז"ל שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם, דאם כן למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש מן הקרקע שכיון שהוא מתגלגל עמהם היה תלוש ולא אמר רק פי הבאר. אבל נראה לומר כי בכ"מ שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין, ולכך קאמר פי הבאר שנתן הש"י אל הבאר בכ"מ שהיו חונין פה ויצאו מים. ומה שפי' רש"י שהיה עגול ככברה היינו דאמרי במדרש (במד"ר פי"ט) ונשקפה על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמו כברה בים והיא הבאר עכ"ל רש"י בפרשת חוקת מן המדרש וכברה הוא עגול כן יראה. כתב ומכתב פירש רש"י כתב קריאת שם האותיות והמכתב חקיקת צורתן כך שמעתי, ולי נראה כתב זה חקיקת צורתן והמכתב זה החרט שכתב בו חקיקת הלוחות כההיא דמסכת קדושין (דף כא:) מנין לרבות הסול והסיר והמכתב, ונראין דברי דקריאה לא קרי ליה כתב ע"כ לשונו, ותימה הרי כתובים באצבע אלקים כתיב ואם כן לאו בעט כתובין, ונראה דכתב הוא צורת האות והמכתב הוא קבלת הכתיבה והכתב הוא בפני עצמו. ואין להקשות דהא בלא קבלת הכתיבה אין דבר כלל ומה שייך בריאה בדבר שאין בו ממש, ואין זה קשיא שגזר הקב"ה בערב שבת האות שיהיה צורתו כך וכך ועדיין לא היה מקבל הצורה עד שגזר על קבלת הכתב, דאין הבריאה מה שנברא עשרה דברים בין השמשות בריאה ממש אלא שגזר הבריאה בין השמשות, שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם, רק שגזר על בריאתו וזהו בריאתו, וכך גזר האותיות כפי מה שהן וגזר גם כן קבלת הכתב כמו לדעת ר' נחמיה האור והפרד דקאמר בגמרא שנברא בין השמשות של ערב שבת ובגמרא מוקי לה דעלו במחשבה בערב שבת ועל זה נאמר שנברא בערב שבת בין השמשות, וכך הבריאה מן הכתב היינו צורת הכתב גזר הש"י בערב שבת בין השמשות והמכתב הוא קבלת החקיקה. ומדלא אמר הלוחות והכתב, נראה דלא איירי הכתב והמכתב בלוחות בלבד רק בכל כתב ובכל מכתב שנבראו בין השמשות, כמו אור ופרד שאמר ר' נחמיה דאיירי בכל אור ופרד, והנה כל כתב ומכתב נברא בערב שבת בין השמשות. ומה שהוצרך לברוא הכתב והמכתב בערב שבת בין השמשות מפני כתב הלוחות וספר תורה, שאין ראוי שיהיו נכתבים אלו דברים ע"י דברים שהם מסדר האדם, ולפיכך צריך לומר שהם פועל הש"י ואין דומה דבר זה לדברים הטבעיים שנבראו בששת ימי בראשית ולפיכך אנו אומרים שבריאתן בערב שבת בין השמשות שראוי לדברים שאינם טבעיים לגמרי. ורצה לומר שגזר הש"י הכתב וקבלת הכתב וסדר אותו וכאשר יצא לפועל הנה זהו שנברא בערב שבת בין השמשות. ומשנה דידן לא חשיב קברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו, דסבירא ליה דיותר איכא לחשוב במקומם המטה והשמיר כי היו פועלים דברים גדולים מה שהיה פועל המטה ומה שהיה פועל השמיר ולכך איכא למחשב הני תרתי ולא קברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו. וברייתא סבירא להו דקברו של משה שלא נודע המקום לשום אדם יותר יש למחשב וכן מערה שעמד בה משה ואליהו כי מעיד מקומם על זה שהיו בהר אלקים ולפיכך אלו שנים יש לחשוב ובהא פליגי. ומה שאמר אף צבת בצבת עשויה, כבר בארנו שאין פירושו שהקדוש ברוך הוא ברא הצבת בערב שבת בין השמשות, אלא שגזר הקב"ה הצבת כי הש"י ברא העולם בשלימות ואין חסרון בעולם ומלאכת הצורף צריכה אל העולם, מאחר כי המלאכה הזאת צריכה להיות לה הצבת ואין צבת הראשון ממעשה האדם על כרחך גזר הש"י על זה שתהיה נעשה, ומפני כי אין המלאכה הזאת מעשה טבע א"כ בערב שבת בין השמשות נברא ובזה לא היה העולם חסר כי הש"י השלים העולם ולפיכך על הצבת חל בריאתה בערב שבת בין השמשות ופירוש זה ידוע ואין להאריך ואין פירוש זולת זה. וכבר אמרנו כי לכך סדר המאמר הזה אחרון מפני שהדבר שהוא יוצא מסדר מעשה בראשית ראוי שיהיה אחרון ולא ראשון, כי קודם סדר הטבע וזה בא אחרון והכל הוא מבואר:
יש להבין למה נבראו בין השמשות ולא קודם ואפשר לפי שאלו הדברים לא היו אלא לצורך שעה או לצורך דור א' ולא לדורות ולכן הקדים המלאכות התמידיות ותדיריות ואיחר אלו הדברים עד סוף הזמן לפי שהם טפלים אל השאר. כי פי הארץ לא נברא אלא לקרח פי הבאר לדור המדבר פי האתון לבלעם והקשת אין בו צורך רק עד ימות המשיח להגן על הדור שאינו הגון כמו שאמר הכתוב והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר ובבא המשיח כלם יהיו צדיקים ואין צורך בקשת וכן המן לא הוצרך רק לדור המדבר והשמיר לבנין בית המקדש והמטה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים והכתב והמכתב והלוחות לעתיד לבא אין אנו צריכין להם כי הוא ית' פה אל פה ידבר בנו כמו שאמר הכתוב וכל בניך למודי ה' וגו' וכן המזיקים לעתיד יבוטלו כמ"ש הכתוב בלע המות לנצח וגו' וכן קבורתו של משה. רבינו ואילו של אברהם אבינו הם דברים פרטים ולא לדורות. והצבת לפי שאינה צריכה אלא לנפחים בלבד הוא דבר פרטי:
ואפשר עוד לומר כי אלו הדברים נבראו בע"ש בין השמשות לפי שכבר חטא אדה"ר וגברו החיצונים והקליפות וראה השי"ת לברוא אלו העשרה דברים לתועלתם של ישראל כי מבלעדם לא היתה להם תקומה ועל דרך מ"ש ז"ל שבא השבת והגין על אדה"ר כן נאמר בנידון דידן שהמתין עד זמן השמשות כי הזמן עצמו יגן על ישראל לפי שישראל מוסיפין אותו מחול על הקדש ולהיות משמרת למשמרתו ובאותו הזמן נבראו אלו הדברים לתועלתם של ישראל, פי הארץ אשר נבלע קרח היה לתועלתם כי בה הכירו שה' שלחו ויש תורה מן השמים, ופי הבאר להחיות את נפשם ולרוות צמאונם, ופי האתון אז נודע חבתו יתברך עם ישראל שבשבילם פתח השי"ת פי האתון לחרף את בלעם כמו שדרשו ז"ל ונודע חרפתו בעיני שרי בלק מה שבלעם הרשע הודה ואמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, והקשת גם כן פשוט הוא שהוצרך לתועלת העולם. והמן לתועלת דור המדבר, והמטה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, והשמיר לבנות בית הבחירה לכפר על כל עונותינו. והכתב והמכתב שהם עשרת הדברות כמו שפירשו ז"ל פשוט הוא שהיו לתועלתן אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וגם הלוחות אלו לא סרחו בעגל היו תועלתן רב וכמו שדרשו ז"ל במ"ש הכתוב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות, חירות משעבוד גליות חירות ממלאך המות חירות מיצה"ר, וי"א אף המזיקין כי לתועלתם של ישראל נבראו שהמזיקין נפרעין מן הרשעים סמאל וסיעתו ונשארה נפשם מתוקנת אחר שפורעים את חובם, וקבורתו של מש"ר גם זו לטובתם ולתועלתן של דור המדבר כי מה שהוצרך לבראות לו קבורה בחוצה לארץ באופן שלא ידע איש את קבורתו עד היום הזה לתועלת דור המדבר היה על דרך מה שאמרו ז"ל ויתעבר ה' בי למענכם בשביל תועלתכם כדי שבזמן התחיה ישוב עמהם הרועה נאמן, וכן אילו של אברהם אבינו מלבד שנכנס תחת יצחק זה למיתה וזה לחיים הקרן שלו שמור לימות המשיח לתקוע בו מלך המשיח כמו שאמר הכתוב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכמאמרם ז"ל ונראה שנשמר הקרן להיות שופרו של מלך המשיח כי בזה עקידת יצחק לזרעו יזכור וע"י כך ימהר גאולתם נמצא שהיה להנאתם, וי"א אף צבת בצבת עשויה יהיה פי' צבת מלשון רצון כמו די הוה צבי הוה מחי וכן נמצא מן המפרשים ז"ל שפירשו שהוא לשון רצון והכוונה שגזר השי"ת שבהיות אדם חפץ במצוה תיכף יעשה רצונו ויגמור המצוה על דרך ה' יגמר בעדי, וז"ש והצבת והוא הרצון בצבת עשויה כלומר ברצון לבד שנתרצה בה תהיה עשויה המצוה ותגמר שיסייע מן השמים, וגם אפשר שכוון למ"ש ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ובצבת וברצון לבד מעלים עליו כאלו היא עשויה וז"ש בצבת עשויה:
וכתב הרי"א ז"ל כי ראה מי שכתב שנבראו אלו הדברים ע"ש בין השמשות לשתי כוונות נפלאות, האחת לומר שנבראו אחר בריאת האדם להורות על מעלתם והיותם יוצאים מכלל אלו הדברים הטבעיים שנבראו קודם האדם וכאלו באו לגמור מלאכתו והולכים עמו מדרך השלמות כי לא היו אלא להשלמת ענינים נפלאים לקדושים אשר בארץ המה, והשנית לייחס אל אחרית הערב והוא בין השמשות כמלאכה בלתי נגמרת לדוחק השעה שהשבת מפסיק ולא מניח לגמור אותה עד אחר השבת וענין זה שאלו נבראו מקדם ונשארה השלמתם תלויה ועומדת עד צאת אל הפועל אחד משני קצוות האפשר בבחירת איש איש מכל אותם אשר נעשה בשבילו הן לזכות הן לחובה שאלו לא בחרו בהם לא יצאו:
והרב ר' ישראל ז"ל כתב כי לכך כינה אלו העשרה דברים בע"ש בין השמשות לפי שהוא ספק יום ספק לילה ודמיון יציאתם מן הכח אל הפועל היה בכת אחר ששת ימי בראשית והוא בלילה ולכך שונה התנא לשון נבראו ולא אמר נוצרו או נעשו לפי שמלת ברא מורה על מציאות הדבר בכח קודם שיוצא לפועל כן עשרה דברים אלו בראם האל ית' בין השמשות בכח והיו עומדים עד שיצא כל אחד מהם לפועל בעת הצורך ולפיכך אין לומר שהאתון נבראת בששת ימי בראשית ונתקיימה עד זמן בלעם כי זה רחוק מן השכל אך שנמצאת בזמן בלעם כמציאות כל בהמה והגיע עת צורך הדבור שנברא בכח בששת ימי בראשית ויציאתם לפועל בזמן בלעם ולכן אמר פי האתון כלומר הדיבור ולא אמר האתון עצמה עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב שראה לאחד מגדולי הדור שכתב זה לשונו לא נמצא לאחד מהמפרשים יפרש אמרם שנבראו בע"ש בין השמשות מה רצו להודיענו בזה ולמה נבראו אז, ולפי דעתי כי הכוונה להם לומר כי אלו העשרה דברים שנבראו אינם ממין הבריאה שנבראת בששת ימי בראשית כי כל הדברים שנבראו אז היו באופן שישתלשלו לעולם אלו מאלו וכאמרו אשר ברא אלהים לעשות לדעת קצת המפרשים ז"ל אבל אלו הדברים לא היו כן כי לא נברא מהם במיניהם כלל ולהיות משונים מכל הנבראים בששת הימים וכאלו הם בריאה לבדה נתייחד להם הזמן ההוא והוא דמיון האומן אשר עליו לעשות שתי מלאכות משונות זו מזו שמשלים הראשונה תחלה ואחרי השלים הראשונה התחיל בשניה וכן עשה האל יתברך בששת ימי המעשה עשה כל הדברים המשתלשלים זה מזה לעולם וערב שבת בין השמשות התחיל במלאכה אחרת ממין אחר שאינם משתלשלים כלל אלא הם עצמם עומדים לא אחרים מהם ולא הם מאחרים, ולזה כוונו חז"ל בזו המשנה והצבת בצבת עשויה יאמר כל הדברים הנזכרים היו מין חדש שלא נשתלשל מהם דבר אבל הצבת רצה כל הדברים הנשארים במעשה בראשית נשתלשלו זה מזה ולקח הצבת לדוגמא להיותה ניכר לכל שא"א שתעשה אלא באחרת ע"כ:
ולי נראה כי כוונת והצבת וכו' כאומר אם תקשה והלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית נזכר שם ולמה לא נזכרו גם אלה העשרה דברים אומר והא על כרחך והצבת בצבת עשויה ומי עשה הראשונה השי"ת ולמה לא נזכרה אף לא תתמה על אלו עשרה דברים, וכבר למדנו לפי דברינו מופת חותך על חידוש העולם כי הצבת ראשונה נמנעת המציאות בידי אדם ולזה אז"ל צבתא קמייתא בידי שמיא הוות, וכבר עשה המשורר מופת אחד דומה לזה דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו כי אין אדם עושה את עצמו ולו קרי ולא כתיב ובאמת אין לך ראי' מורגשת לעין כל יותר מזו וכאומרו לכו נרננה לה' נברכה לפני ה' עושנו עכ"ל. והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב לבאר למה יחדו הדברים האלו הנזכרים במשנתנו זאת לערב שבת בין השמשות אשר נתחבטו בו המפרשים כלם מה שאאמינהו אני הוא ענין מסכים למה שכתב הרלב"ג ז"ל שההויה בששת ימי בראשית אשר נתייחסה להם בריאה היתה רצונית ומה שנמשך מן ההויה ביום השביעי ומיום השביעי והלאה היתה הויה טבעית וכו' וכללות כוונתו היא שההויה הנפלאת היא כמו ממוצעת אשר נתחדש ממנה העולם ובין ההויה הטבעית אשר נמשך מציאות העולם אחרי התחדשו ע"כ, ובזה נאמר כי להיות ענין הנפלאות ממוצע כנזכר על כן נאמר שנבראו בערב שבת בין השמשות כלומר בין הדברים הנפעלים ברצונו יתברך ובין הנבראים בטבע ובהמשכות ויהיה נבחן עוד המיצוע הנזכר בפלאות בבחינת האין והיש כי התחדשות הפלא עם היותו יש מיש אחרי היותו בנושא בלתי מתחדש הנה הוא יש מאין בענין השטחתו לענין מחודש בהחלט אשר לא היה בכחו וטבעו כלל להיותו כן ועל דרך זה נאמר שנבראו כלם בין השמשות בהיותם אמצעים בין הדברים שנבראו מן האין המוחלט ובין הנמשכים יש מיש עכ"ל:
והרמב"ם ז"ל כתב אף הצבת בצבת עשויה קמייתא מאן עבדה כבר זכרנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מיד והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשוה עכ"א שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר וכן השאר. הכתב הוא התורה הכתובה לפניו יתברך כמו שאמר ולא נודע איך הוא והוא אומרו ואתנה לך את לוחות האבן, והמכתב הוא הכתיבה שעל הלוחות כמו שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה דע שלא יחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות בלבד ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בו בעת העשותם תחלה, ואמר על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה והירדן ליהושע וכן לאליהו וכן לאלישע ויום רביעי כשנמצא ונברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות, ושמיר הוא שרץ קטן חוצב אבנים גדולות בעברו עליהם ובו בנה שלמה את המקדש, וצבת הוא כלי שיקח בו הנפח הברזל החם עד שיעשה בו מה שיעשה עכ"ל:
והרי"א ז"ל כתב יש מפרשים הכתב על התורה והמכתב והלוחות על עשרת הדברות שהיו נכתבים עליהם, וכתב עוד ולי נראה שלא כוונה המשנה לעשות שלשה דברים כתב מכתב ולוחות כי אם להבדיל בין הלוחות הראשונים לשניים כי הנה בלוחות השניים לא היה הנס כי אם לבד בכתיבה שמשה פסל אותם והשם יתברך כתב עליהם עשרת הדברות בדרך נסיי וכנגד אותו נס מאותה כתיבה נאמר במשנתנו הכתב רוצה לומר שהכתב שבלוחות השניות היו מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, וכנגד הלוחות הראשונות אמר והמכתב והלוחות לפי ששניהם היו מהפועל הנסיי דכתיב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא ולקח לשון הכתוב עצמו באומרו המכתב והלוחות הנה אם כן היו בכלל עשרת הדברים האלה הלוחות הראשונות והאחרונות, ואין להקשות מאשר נזכרו במשנה כפי פירושי זה הכתב שהוא מהלוחות השניות קודם המכתב שהוא מהראשונות כי לא שמר בזה סדר הזמן הלא תראה שזכר הקשת אחרי פי האתון והמן אחרי פי הארץ שבקרח והמכתב והלוחות אחרי השמיר ושאר הדברים:
והמאירי כתב כי אמר הכתב על מלאכת הכתיבה בין האנשים והמכתב על מציאות הלשון שנקרא מכתב לפי שמה שידבר האדם יעשה טופסו בכתב ולכן היתה הלשון הוא הדבר הנכתב, עוד כתב וחלק על פירוש הרמב"ם ז"ל שכתבתי למעלה ז"ל מצאנו בב"ר פרשת יקוו המים אמר רבי ינאי התנה הקב"ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון, אמר רבי ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו' כלומר שכל הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בהם בעת עשותם תחלה, אין הדעת הזה בענין הנסים נאותי ואמיתי אלינו אלא שנאמר שנתחדשו לשעתם ברצון העושה נפלאות גדולות לבדו ואמתת הענין הזה כך הוא הנה האפשרות והתנאי אפשר שיצוייר ויפול אם על הפועל שיפעל בזמן כך ולא בזולתו ואם על המתפעל והמקבל שיקבל ויתרשם בו אותו רושם והפעולה בזמן מה וחלילה לנו שנחשוב שהיה דעת רבי יונתן שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כוונתו בלי ספק לענין הפועל יתברך ורצונו שלא יחשוב חושב שבתחלת הבריאה הטביע טבע נברא בנבראים שיתנהגו בו ויעמדו ויתקיימו עליו עוד כל ימי הארץ ושאחרי כן באורך הזמן נתחדשו דברים באופן שנתחרט האל יתברך מאשר עשה וינחם ה' מהטבע אשר הטביע ושכל את ידיו ויחבל את מעשה בריאתו ולפי שהיה בלתי ראוי שיאומן שינוי רצון בו יתברך כי הוא נמשך אחרי חדוש הידיעה בדבר שלא היה יודע קודם לכן אמר רבי יונתן שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותה שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו יתברך הדברים העתידים להיות ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא ממה שהוא בו ועל מנת כך לשנותו בשעה אחרת כפי הצורך עשאו ובראו ולא היה אם כן פועל הנס שינוי ידיעה והתחדשות רצון או התחרטות ממה שעשה כי הכל גלוי וידוע לפניו ועל זה הקיום והבלתי שינוי והעדר חדוש רצון שיש בפועל יתברך כוון רבי יונתן לא לטבע המתפעל שהוטבע בכך חלילה ולכן אמר שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון ותנאי הים בטבעו הוא משוער אצל הפועל אותו שלא נתחרט ממה שעשה ראשונה כי לא היה זה חידוש ידיעה ולא חידוש רצון כי מיד בתחלה כך עלה במחשבה ולכן בבוא הצורך קרע הים כי כן היה בדעתו ורצונו לעשות ולפנות בקר שנשלם הדבר חזר לאותה כוונה ראשונה שהיתה קיימת וזהו תנאו הראשון עכ"ל:
והר"י ז"ל כתב אפשר שרמוז בכתובים ענין זאת המשנה כי כתיב ויפתח ה' את פי האתון והיה ראוי שיאמר ויפתח ה' פה לאתון אלא ודאי נראה שלא היה ענין נברא לשעתו וכן ופצתה האדמה את פיה הפה שנבראת קודם לכן וכן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והיה ראוי שיאמר הנני בורא או נותן אבל נראה שלא היה החדוש עכשיו אלא רדתו לבד עכ"ל. וכתב הרי"א ז"ל כי בנוסחת י"א ראה גרסאות מחולפות יש גורסים כך י"א אף קבורתו של משה רבינו ואילו של אברהם אבינו, וי"א אף המזיקין והצבת בצבת עשויה. וכתב הוא ז"ל כי בין לת"ק בין לי"א אינם יותר מעשרה רק שהיש אומרים לא הודו בשמיר והמטה ושמו במקומם שנים אחרים להשלים העשר והם קבורתו של משה רבינו ע"ה ואילו של אברהם אבינו. ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל כי טבע הלשון אינו מורה כן כי מלת אף מורה שמוסיף על הראשונות ואם לסברת תנא קמא הם עשר ולסברת היש אומרים הם שנים עשר האמת שיש להסתפק ביש אומרים האחרון אם לא בא להוסיף רק על דברי ת"ק ולעולם הם שנים עשר או אולי בא להוסיף גם על היש אומרים הראשון ולפי זה יהיו י"ד:
וכתב הר"ם אלמושנינו ז"ל כי ההפרש אשר בין הכתב והמכתב שנראה היות שניהם דבר אחד נבוכו בו המפרשים אך הנכון אצלי הוא שהכתב הוא התורה הכתובה על הלוחות והוא כללות הדבר הנכתב והמכתב היא הכתיבה החקוקה והוא רושם האותיות מבלי השקפת הדבר הנכתב בהן וכן משמע מן הכתוב שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות וכו' דמשמע שהחריתה על הלוחות והוא רושם האותיות הוא המכתב ואמר שהתורה והכתיבה אשר בה נכתבה חרותה וכן הלוחות שהוא נושא הכתיבה שהכל היה באמת בדרך נס ופלא כלם נבראו בין השמשות עכ"ל:
ומצאתי כתוב כי הכתב הוא צורת האותיות והמכתב הוא צירוף האותיות ונעשים תיבות:
וה"ר אפרים ז"ל כתב והמכתב עט שבו נחרתו הלוחות ויש גורסין והמכתב:
והרב רבי מתתיהו היצהרי ז"ל כתב והמכתב בפת"ח תחת המ"ם וצר"י תחת התי"ו וי"א אף השדים עכ"ל:
והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב כי החכם הרב רבי דוד ן' שושן ז"ל כתב הכתב זו הכתיבה והמכתב זה הדבור שנאמר מכתב לחזקיה והוא לא כתב כלום אלא אמר דבור של הודאה:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב פי הבאר בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות, ויש אומרים שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה, והמטה שנעשה בו האותות ושל סנפרינון היה, והשמיר כמין תולעת היה כשעורה ובו פתחו אבני האפוד והחשן דכתיב בהו במלואותם. אף המזיקין אלו השדים. ואילו של אברהם אבינו נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בקרניו בשעת העקידה. אף הצבת וכו' תרגום מלקחיה וצבתהא הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת וראשונה מי עשאה על כרחך נעשית מאליה בידי שמים ונבראת בין השמשות וזה המאמר נדחה בגמרא בפרק מקום שנהגו ואמרו אפשר שהצבת האחד נעשית בדפוס שהתיכו הנחשת באש והציקו בתוך הדפוס ונעשית הצבת מיד עכ"ל:
ואפשר לומר כפי גרסת הרי"א ז"ל דגריס וי"א אף המזיקין והצבת בצבת עשויה כי מ"ש והצבת וכו' אין הכוונה שמונה דבר אחר שנברא ופירוש צבת יהי רצון כמו שפירשו קצת מפרשים לפי דרכם על הדרך די הוה צבי הוה מחי והכוונה לתת טעם למה ברא השי"ת מזיקין כי אין רע יורד מלמעלה לז"א והצבת בצבת עשויה כלומר הדרך אשר האדם חפץ אין אותו החפץ הכרחי רק בחיריי וז"ש בצבת עשויה כלומר ברצונו הפשוט היא עשויה ועל כן כיון שהוא בחיריי ראוי הוא לעונש ולכן נבראו המזיקין להענישו על כל חטאתיו אשר חטא: