קטגוריה:בראשית כב א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויהי אחר הדברים האלה עד ויהיו חיי שרה והנה שערתי בספור הזה שאלות:

השאלה הא' למה התחילה התורה בספור הזה ויהי אחרי הדברים האלה כי כיון שנכתב הספור הזה אחרי הסכורים הקודמים בידוע הוא שהיה אחר הדברים שנזכרו גם שאינו נאמר כן בשאר הספורים:

השאלה הב' מה היה תכלית הפועל הזה מהעקדה כי הנה לא ימלט הדבר מחלוקה אם לשיהיה לצורך האל לשידע ויכיר לב אברהם ונסתרו ואם שיהיה לצורך אברהם והוא המנוסה והוא דעת הרמב"ן ונמשכו אחריו הר"ן והר' חסדאי שכתבו שלא היה זה נסיון בחק הש"י אלא בחק אברהם שהוא המנוסה ושהיא מצוה גדולה לתועלת אברהם כדי שיוציא מה שבכח אל הפעל מהירא' והאהבה אל השם כדי שיקבל שכר יותר גדול ממה שיעשה בפועל ממה שהי' ראוי אליו אל מה שהיה בכח. ואם שיהיה לצורך יצחק לפי שהיה מעונג כבן זקונים ונוטה לתאוות ופחיתות המדות מתרשל מהשיג האמתיות ומהשתדל בעבודת הש"י והיה מפני זה חייב מיתה וכדי שיוסר ויושב אל הדרך הנכון צוה השם שיעקו' ע"ג המזבח ויראה אביו כאלו רוצה לשוחטו כדי שבזה יכנע לבבו הערל. עד שאמרו אנשים שהיה יצחק מחלק מאדים והיה ראוי מפני זה לשוחטו וכדי לצאת מההורא' ההיא צוה הש"י בפועל ההוא ואם שיהיה תכלית העקידה בבחינת הרואים והשומעים כדי שילמדו כל בני אדם שראוי לירא את השם הנכבד ממה שעשה אברהם אבינו עם בנו יחידו והוא התכלית ששער הרב המורה בפעל העקדה והנה יתבאר שא"א שתהיה העקד' לצורך הש"י להבחין ולנסות לבב אברהם וכוונתו ולא ג"כ לצורך אברהם עצמו ולא לצורך יצחק ולא לצורך הרואים וישאר אם כן צורך העקד' מבלי תכלית כפעל הבטל ח"ו. ואמנם שאינו לצורך הש"י הוא מבואר לפי שהוא יודע כל הנסתרות בוחן כליו' ולב וכל דבר לא נכחד ממנו טרם היותו והיה הנסיון והבחינ' א"כ בלתי נופלים בחקו. ועוד שאם היה הוא ית' צריך לנסיון יתחייב שתתחד' לו ידיעה אחריו ויהיה זה מביא לשנוי בו ית' חלילה. ועוד שיתחייב שיהי' אחר ידיעתו אחר ממה שהיה קודם שידעה וכל זה הוא שקר כי הוא מסולק מכל החסרונות ואינו משתל' בדבר מה ואמנם שלא היתה העקיד' מצורך אברהם מבואר ג"כ לפי שאין לידיעתו ית' התלות כלל בפעלות הנמצאות חוץ לשכל אבל הן נתלות בידיעתו לפי שהם קנו מציאותו ממנו והיו נמצאים מפני שהוא ידעם לא שידעם בעבור שהיו נמצאים וכמו שהתבאר בחכמת האלהות והביאו הרב המורה בפכ"א ח"ג. ועוד שאם לא היה פועל העקדה נסיון בחק השם כי הוא מצוה גמור' לשלמות אברהם לא היה הכתוב מיחס הנסיון ההוא לש"י והאלהים נסה את אברהם והיה לו לומר שאברהם נתנסה שיובן היות אברהם מנוסה אבל שאין הקב"ה מנסה מה שאין כן באמרו נסה את אברהם שיורה היותו ית' מנסה אותו. ועוד שאיך יאמרו שהית' המצוה הזאת כדי שיראת האלהים שהיתה בכח שתצא לפועל כי הוא לא שחט בפועל את יצחק בנו ומי יודע אם היה מתחיל לשחוט בראותו טפת דם אם היה מתחרט ויכמרו רחמיו ולא יצא דבר לפעל ומה צורך לפעל הזה כיון שהירא' שקודם לכן היתה בכח ונשארה ג"כ בכח מבלי פעל גמור ואין הבדל מן היותה בכח קרוב או היותה בכח יותר רחוק לענין השכר והגמול. ועוד שאם היה תכלית העקידה מצוה גמורה לתועלת אברהם ושלמותו איך אמר אל תשלח ידך אל הנער וגו' כי עתה ידעתי וגו' שזה המאמר יורה שלא צוהו בפעל הזה כי אם לדע' מצפוני לבו לא בעבור הפעל בעצמו שאל"כ למה לא ישלח ידו אל הנער מפני שידע כי ירא אלהים הוא. הנה מכל זה יראה שלא היתה העקד' מצו' לתכלי' אברהם ושלמותו. ואולם שלא היתה בבחינת יצחק להדריכו ולהשלימו ראה ג"כ מפני שיצחק היה שלם בטבע המולידים אותו ולא היה נוטה לתאוו' פחותו' מצד החומ' כדברי הדעת הזה ואיך יתכן שבן יחיד שנ' לאברהם עליו כי ביצחק יקרא לך זרע יהיה נלוז ומעוות דרכים ואם היה כן איך לא צוה לאברהם שייסרהו וילמדהו באורח משפט ומה צורך שיעלהו לעולה ולא ישחטהו. ועוד שאם היה זה תכלית העקידה איך אמר בתחלה והאלהים נסה את אברהם ואיך לא אמר הכתוב שהוכיחהו אברהם על זה לומר שהיה ראוי להשחט אם לא בחמלת ה' עליו. ועוד שלא ימנע או אברהם ידע סבת זה הפועל שהוא ליסר את יצחק או לא ידע ואם ידע איך אמר והאלהים נסה את אברהם כי הוא לא נתנסה בזה בהיותו יודע שהיה כלו תחבולה ליסר את יצחק לא להמיתו ואם לא ידע אברהם זה א"כ לא הגיע ממנו תועלת כי מי הגיד ליצחק כי זה נעשה לו כדי ליסרו ואולי היה הוא מיחס זה הפועל לאביו לסכלות גדול ושעשאו מעצמו. ועוד כי אם היה התכלית תועלת יצחק מה ענין אל תשלח ידך אל הנער כי ידעתי כי ירא אלהים אתה כי אף שיהי' ירא אלהים ראוי ליסר את יצחק אם יצטרך למוסר. הנה א"כ לתכלית המוסר היה הפועל הזה עצה נבערה ואם היה יצחק חייב מיתה אין מעצור ביד השם להמיתו או להביאו לשערי מות בחלאים ויסורים עד שישוב מחטאתו וישוב אל ה' וירצהו לא שיצוה לאב באכזריות כזה לשחוט את בנו. ואמנם שלא יהיה תכלית העקדה בבחינת הרואי' והשומעים כדעת הרב המורה מבואר מפנים אם מפני שלא נשלמה כוונתו בזה ר"ל שידעו האומות זה הפועל הנכבד כיון שצוהו לעשותו במקום נסתר לא ידע איש ולא ישב אדם שם ואף לנעריו לא רצה להראותו ולגלותו כ"ש לאחרים. ומהם שאדרבה יחשבו חסרון בחק אברהם מאחר שלא עשה זה הפועל אבל יאמרו הרואים הנה אברהם עם היותו קורא בשם ה' כשצוהו לשחוט את בנו לא רצה לעשותו ושחט במקומו איל אחד וימשך מזה זלזול בפני האומו' והוא הפך הכוונה ומהם שמאחר שהתכלי' היה למען ידעו הרואים מעלת אברהם איך אמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי הנה אע"פ שהוא ית' ידעו הנה האומות שבעבורם נעשה זה הפועל עדין לא ידעוהו כיון שעדין לא יצא לפועל. ומהם שאם ית' כבר ידע זה ר"ל מעלת אברהם ולא צוה בפועל הזה אלא מפני הרואים כדי שיהיה פועל אברהם מדריך כל בני אדם לשלמות האמונ' ויראת האלהים כי בזה הפועל לא די שלא יחייב לרואים להמשך אחר מעלת אברהם בעבודת אלהיו אבל בהפך שיאמינו בזה שהיה אברהם מכשף ומעונן ושהיה מעובדי השמש ושהיה רוצה לשרוף בעבודת המולך כי איך ייחסו הרואים הפועל הזה למצוה ולמצווה אלא מצד אחד לסכלות ומצד אחר לאכזריות. ויצא לנו מכל זה שאין פועל העקדה לאחת מן התכליות האלה. ואם אינה לצורך האל להבחין לנסות ולידע מה שלא היה יודע ולא לצורך אברהם לתועלת שלימותו ולא לצורך יצחק ומוסרו ולא לצורך הרואים להשלמת' א"כ לא מצינו תכלית הפועל הזה הנפל' והיא השאלה הב':

השאלה הג' למה נאמר בתחלת הספור הזה והאלהים נשה את אברהם והיא כי הנה זכרו חז"ל עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ובאחד מהם לא נאמר בתחלתו והאלהים נסה את אברהם אלא בזה בהיות כלם נסיונות:

השאלה הד' באמרו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ואין נא אלא לשון בקשה ואיך בא הצווי האלהי הזה בלשון תחנה ומה ענין את בנך את יחידך ומה אשר אהבת את יצחק והיה די שיאמר את יצחק כי ידוע היה גם כי יצחק לא היה יחידי לאברהם אלא לאמו. והישמעאלי מכאן פתחו פיהם בסכלותם לומר שישמעאל היה הנעקד שהוא היה יחיד לאביו ולאמו קודם לידת יצחק:

השאלה הה' באמרו אל אחד ההרים אשר אומר אליך כי למה לא פירש לו ההר כמו שפירש לו הארץ באמרו לך לך אל ארץ המוריה וחז"ל אמרו ליתן לו שכר על כל דבור ודבור אבל זה דרך דרש הוא:

השאלה הו' אם היה שהשם צוה לאברהם בביאור קח נא את בנך את יחידך את יצחק והעלהו שם לעולה איך חז"ל מלאם לבם לדרוש במסכת תענית על אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי אמרו ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם:

השאלה הז' למה צוהו יתברך שיעשה הפועל הזה בהר המוריה כמ"ש אל ארץ המוריה ולא בביתו ולא בעירו האם מפני שלא יאמרו הממו ערבבו כבר היה אפשר לצוותו שיעשהו לשמונה ימים או יותר כדי לתת לו מקום להתיעץ עליו וגם מה ענין ולך לך כי לא נוכל לפרשו להנאתך ולטובתך:

השאלה הה' למה האריכ' התורה בספור דברים שאין בהם תועל' כמו ויחבוש את חמורו ומה לנו שחבשו הוא בעצמו או לא ושהוליך עמו נערים אם לא ומאמריו לנערים ומאמר יצחק ותשובת אביו ומכלל זה אמרו שתי פעמים וילכו שניהם יחדיו:

השאלה הט' ביחסו החמור והנערים אליו ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו עמו וחז"ל אמרו שזה החמור הוא שרכב עליו מרע"ה ושעתיד לרכוב עליו מלך המשיח והוא מאמר צריך אל ביאור כי רחוק וקרוב הוא לנמנע לשיפורש כפי פשוטו:

השאלה הי' למה הוליך אברהם מביתו עצי עולה בדעתו שהיה הולך להר המוריה אשר שם עצים הרבה וכתב הרמב"ן שאין כל העצים כשרים לקרבן ולכן לקח אברהם מביתו הראוי אליו. ואינו נכון שאף שנודה שאברהם שמר כל התורה הנה דיני עצי הקרבן לא נתפרשו בה ואינה מכלל תרי"ג מצוות לשישמרם כל שכן שבהר המוריה עצים כשרים יהיו בהכרח:

השאלה הי"א מה היא טענת הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כי הנה אף שלא היה מביא אש ועצי' אם היה שהולך הוא להקריב קרבן ישאלהו ואיה השה לעולה כי בכל מקום ימצאו עצים והאש יעשה במלאכה בהכאת אבן באבן ואולי שהאש והעצים היו לצורך אחר לא לקרבן גם אפשר שיעברו במקום צאן ובקר ויקחוהו משם:

השאלה הי"ב למה לא שאל יצחק זה ר"ל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כאשר יצאו מביתם כ"א ביום השלישי אחר שעזבו הנערים ולמה זכר האש והעצים ולא זכר המאכלת:

השאלה הי"ג למה לא באר אברהם ליצחק כששאל ואיה השה לעולה אמתת הענין כאשר הוא כי הוא היה בעל שכל ושלמות וירא שמים ולא ימרה את פי אביו ומצות אלהיו כ"ש לדעת חז"ל שאמרו שהיה בן ל"ז שנה כמו שיורה עליו סמיכות הפרשיות שהיה יכול להשמט מהפועל ההוא ואף שלא יהיה כי אם בן י"ח או כ' שנה כמו שהיה ראוי לשאת כל עצי עולה כמו שפי' הראב"ע בידוע הוא שאם הוא לא היה רוצה בפועל ההוא לא היה נעקד ובדין היה יכול להשמט ממנו לפי שהאל ית' לא דבר אליו ולא צוה לאביו שיאמר לו דבר מזה במצות השם ובהיותו יודע אמתת הדבר ורוצה בו היה הפועל הקדוש הזה מיוחס לשניהם לא לאברהם בלבד בהיות יצחק נושא על שכמו כל עצי עולה ומוסר נפשו על קדושת אלהיו:

השאלה הי"ד באמרו אל תשלח ידך אל הנער והיא כי לא ימלט אם שנא' שהיתה כוונת השם כשאמר לאברהם והעלהו שם לעולה שישחוט את בנו כדין העולה וישרפהו ויקשה על זה איך חזר בו וצוה שלא יעשה לו מאומה לא איש אל ויכזב והשנוי נמנע בחקו למה זה אם כן שינה את דברו ואם היתה כוונתו כמו פירש"י והעלהו שם לעולה להעלותו ולא לשוחטו א"כ איך טעה אברהם ולא הבין דבר השם ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ואם היו הנביאים טועים בהבנת נבואותיהם יהיה זה ספק עצום בחק הדת ודרכי הנבואה והרב המורה כתב בפכ"א ח"ג שהעקדה תורה על אמתת הנבואה בלב הנביא:

השאלה הט"ו באמרו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי אם לא ישלח ידו בו בודאי לא יעשה לו מאומה ומה צורך בכפל הזה:

השאלה הי"ו באמרו כי עתה ידעתי כי איך יתכן חדוש ידיעה בו ית' וכבר ביארתי שימשך ממנו שנוי בחקו יתברך בחסרון במה שלא ידע והשתלמו בידיעתו גם כי להיות ידיעתו היא עצמותו יתחייב שישתנה עצמותו חלילה. והרב המורה כתב בהתר זה כי מלת ידעתי כמו הודעתי וזה יספיק אלו היה מסדר התורה וכותבה בלתי יודע דרכי הלשון אבל איך יכתוב משה רבינו ע"ה נביא האל במקום הודעתי שהוא פועל יוצא לשלישי מבנין הפעיל ידעתי שהוא פועל עומד מבנין הקל והוא דוחק גדול. אמנם הרמב"ן והנמשכים אחריו אמרו שהיה אברהם עד עתה ירא בכח ועתה עם המעשה ירא בפועל וכבר כתבתי הספקות המתחייבים לדעת הזה:

השאלה הי"ז במאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה והיא למה היה צווי העקדה מהשם הנכבד והמאמ' הזה בא מהמלאך ולמה לא בא כשאר הצווי' כלם בשם ה' ועוד שעתה מורה על ההווה וידעתי מורה על העבר והיאך יסכימו שתי הלשונות יחד ועוד שהפועל הזה לא יורה על מעלת היראה אלא על מעלת האהבה לכן היה ראוי שיאמר כי אוהב אלהים אתה ולא יאמר כי ירא אלהים אתה:

השאלה הי"ח מה עשה עתה אברהם שידעו ממנו כי ירא אלהים הוא. ואם בנין המזבח ועריכת העצים ושאר ההשתדלייות הלא קודם זה עשה אברהם עבודות יותר מורות על יראתו אם ביציאתו מארצו והפלתו לכבשן האש ושאר הדברים. ואם ידיעת שהיה ירא אלהים לא היתה מפני מה שעשה אלא מפני מה שהיה בלבו לעשות הנה קודם לזה היה השם יודע יראתו בלבבו ולא נתחדש לו עתה דבר גם לא עשה עתה מעשה שתתלה בו היראה:

השאלה הי"ט למה בפרשה קודם שהגיע פעל העקדה נזכר תמיד שם אלהים והאלהים נסה את אברהם. אל המקום אשר אמר לו האלהים אלהים יראה לו השה. ואחר הפעל הזה נזכר שם ה' ויקרא לו מלאך ה'. ה' יראה. בהר ה' יראה. מלאך ה' בי נשבעתי נאם ה'. ואין להקשות מן ירא אלהים אתה לפי שהיראה תיוחס אל מדת הדין שיירא אדם מדינו:

השאלה הך' מהיכן ידע אברהם שהאיל שראה שם היה להעלותו עולה תחת בנו והנה לא צווה עליו. ואולי שהיה מאדם אחד שיצא מצאנו ובא שמה או שהניחוהו שמה הבעלים לסבה מהסבות והיה אם כן מעלה עולה מן הגזל:

השאלה הכ"א באמרו ויקרא אברהם שם המקום ה' יראה כי הנה ה' יראה אינו מאמ' פוסק שהיה לו לומ' ה' רואה לפי שירא' מורה על העתיד ואין לפרשו שירא' מה שיאמר היום לשתי סבות הא' שמלת יראה היא בא"ת נח שיורה על ההפסק וג"כ שיהי' בהר ה' יראה מותר. ואנקלוס פירשו מענין תפלה כמו ויקרא בשם ה'. ואינו נכון כי איך אמר ויקרא אברהם על המקום ההוא ולא די לנו זה הצער אלא שתרגם מלת שם שהוא בצר"י כאלו היא בקמ"ץ שתרגם תמן בארעא דא ואם יפורש שהתפלל אברהם שה' ישגיח במי שיזכור זה היום בזה הפעל הנה יקשה מאד קריאת השם למקום ההוא שאין ענין לו גם כי היה ראוי שיקראהו בהר ה' יראה לא השם יראה כי יראה הוא פעל ויראה הוא נפעל כ"ש שלא מצינו שנקר' המקום ההוא לא ה' יראה ולא בהר ה' יראה ובדברי הימים נאמר שנבנה שם בית המקדש אבל לא קראו שם אלא הר המוריה לא ה' יראה:

השאלה הכ"ב למה בא לאברהם הדבור שני מהמלאך בי נשבעתי וגו' ולא השלים דבריו כלם בפעם אחת והוצרך לקראו שנית מן השמים והנה היעודים האלה היה ראוי לומר אותם בראשונה כשאר צוהו אל תשלח ידך אל הנער:

השאלה הכ"ג באמרו יען כי עשית את הדבר הזה וגו' כי ברך אברכך וגו' כאלו זכה אברהם בברכות מפני הפועל הזה אשר עשה ואין הדבר כן כי כבר יעד השם לאברהם בכל הברכו' האלה עצמם במעמד בין הבתרים ונשנו ונתחזקו לו יותר בפרשת המילה ומה הדבר שנתחדש עתה בהם ממה שנראה בפעל העקדה. והרמב"ן כתב בהתר זה שנתחדש כאן על היעודים ההם השבועה שנזכרה כאן על העקדה ולא נזכרה במקומות האחרים אבל אין זה מקום לו משני צדדין. הא' שביעודים הראשונים נכרת עליהם ברית והברית הוא יותר חמור משבועה כי השבועה אין בה כי אם דברים והברית יש בו דברים ומעשה רשום. והנה הכתוב אומר למען הקים אותך היום לו לעם וגומר כאשר נשבע לאבותיך ולא נמצא בעניני האבות שבועה אלא שהיה הברי' כולל השבועה ולכן נקרא ברית מלח מפני קיומו כמו שהמלח יקיים הבשר הנמלח בו. גם בדברי הנבי' תמצא כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' ולא תמצא לשון שבועה במי נח אלא ברית ואמר נשבעתי מפני שהברית כח השבועה והב' שלשון הפסוק מורה שלא בא שבועה על קיום היעוד אלא על סבת היעוד שנאמר (בראשית ך"ב ט"ז) בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך. ואם היתה השבועה על הברכות היה ראוי שיאמר יען אשר עשית וגומר. בי נשבעתי נאם ה' כי ברך אברכך ואז תהיה השבועה על הברכות גם כי מלת כי לא תפול בזה:

השאלה הכ"ד מה ענין אמרו יען אשר עשית את הדבר הזה ושנה ואמר ולא חשכת ושני המאמרים האלה כחם אחד כי הדבר אשר עשה אינו אלא שלא חשך את בנו ויהיה א"כ אחד מהם ככל ומותר ולמה בא הראשון בלשון מחייב והשני בלשון שולל. וקשה מזה עוד אמרו עקב אשר שמעת בקולי שהוא עצמו יען אשר עשית:

השאלה הכ"ה באמרו וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע. והיא כי היה די באמרו ויקומו וילכו אל באר שבע שר"ל הוא ונעריו אבל מלת יחדו מה ענינו בכאן כי הוא ונעריו אינם במדרגה אחת לשיאמר וילכו יחדיו. ויקשה ג"כ אמרו וישב אברהם אל נעריו ולא זכר יצחק והיה לו לומר וישב אברהם ויצחק אל נעריו כמ"ש ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם ואמר וילכו שניהם יחדו עד שגם מזו לקחו אנשים לפרש שהיה הספור כלו במראה הנבואה ואין הדבר כן כמו שיתבאר. וחז"ל אמרו שנתנבא אברהם באמרו ונשתחוה ונשובה אליכם ואם לא שבו שניהם לא נתנבא אבל האמת הוא ששניהם שבו ויקשה אם כן למה לא זכר הכתוב ששב יצחק והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

ויהי אחרי הדברים האלה עד וישכם אברהם בבקר. הפרשה הזאת היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים ולכן היא שגורה בפינו בתפלתנו כל היום ומפני זה ראוי להפליג בה העיון והחקירה יותר מבשאר הפרשיות. וראה ראיתי דברי המחברי' והמפרשי' בעניניה. וגם אחד מחכמי הדור כתב עליה ובלבד אמירה משובחת מעולפ' ספירים. ואני אלך אחרי הקוצרים ואלקטה בשבלים ואת הטוב אקבל מדעותיהם ואת הרע הבלתי נכון בעיני לא אקבל ועלימו תטוף מלתי כיד אלהי הטובה עלי וראוי לבאר ראשונה תכלי' העקדה. ואומ' שאדם הראשון כמו שנזכר בספורו ונטה לתאוו' הגשמיו' והמפורסמות באכילתו מעץ הדעת טוב ורע ובעבורו שולל מאכילת עץ החיים ומה שקרה לו בזה קורה כל היום לזרעו שיסורו מדרך עץ החיים שהוא הדבקות בו יתברך ויאכלו וישבעו מאד מעץ הדעת טוב ורע עניני העולם הזה ובהמיותו עד שמפני זה גזרה חכמתו האלהית למחות דור המבול מן העולם וספו תמו מן בלהות ונשאר נח ובניו בצדקתו ובזה נמשכו הדורות בסכלותם ונתרחקו מהדבקות האלהי עד שרצה הב"ה לזכות את עולמו וזרח אזרח בארץ חשכה אברהם אבינו אשר בעיונו הדק והחשוב עמד על מציאות אלוה מנהיג ומניע העולם בכללו מצד פעולותיו והוא היה הראשון שעמד על מציאתו יתברך במופת שכלי ופרסם מציאתו בעולם כמ"ש ויקרא שם אברהם בשם ה' וכמ"ש חכמינו ז"ל עד שבא אברהם אבינו לא היה איש שקרא להקב"ה אדון שנאמר אדני אלהים מה תתן לי רצו בזה שלא בא אדם בעולם שיפרסם היותו יתברך אדון כל העולם ממציאו ומניעו שומרו ומנהיגו אלא אברהם כי הוא עמד על זה מצד עיונו ומפני זה גזרה חכמתו שיהיה זרעו הנבחר מיוחד לעבודתו מכל שאר העמים כמו שהיה האב הנבחר מכל ילוד אשה ולזה היה ראוי שהתכלית המכוון במין האנושי והיא העבודה אליו יתברך ישלם בזרע אברהם אחר שהוא היה ראוי אליו ושיהיה זרעו שלם אחר שהוא ידריכם בדרך הנכון וממזג האב יקחו הבנים כטבע המקור ראוי שימצא במה שחוצב ממנו ולכן רצה השם שהבן שיצא מאברהם להיות ראש היחס והתחלת האומ' להיות נולד בדרך נס לא בדרך טבעי כי אם בפועל אלהי. ומפני שעון אדם הראשון וזרעו היה יותר בתאות המשגל ושאר התאווה שירדוף האדם בסבת זה מהמאכל והמשתה מריבות וקטטות לכן גזרה החכמה האלהית שימול אברהם קודם לידת יצחק באופן שיולד יצחק בקדושה ובטהרה והוא וזרעו יהיו בלתי שטופים בזימה בהיותם נחתמים בחותמו של מלך וכן כתב הראב"ע. וברוך השם אשר לו נתכנו עלילות שצוה שימול אברהם קודם שתהר שרה להיות זרע קדש ע"כ. ולזה יחוייב בהכרח שיהיה יצחק הנולד מוטבע בשלמות ראש היחס ואב האומה הנבחרת לעבודת הש"י לא אברהם אחר שלא היה בעת הלידה מוטבע בשלמות ההוא כי היה צדיק בן רשע. ולהיות יצחק אבי היחס היה ראוי שבו יפדה אלהים את זרעו מן יצר לב אדם רע מנעוריו כדי שמאותו העת והלאה ייוחדו לש"י ולא יטעו אחרי שרירות לבם הרע וזה אמנם ישלם כשיעשה את יצחק אב היחס קרבן לש"י שבו תהיה הוראה חזקה על היותו הוא וזרעו בלתי נשמע לחמרו שמצדו הוא נמשל כבהמות והוא הווה נפסד אבל ימשול עליו האדון שוטר ומושל שהוא השכל כי בהעשות ממנו קרבן יחשוב שגופו כלה ואינו נחשב לכלום כיון שבעתה יפסד אבל אמנם השלמות האמתי הוא לו מצד שכלו אשר הוא לו נצחי בלתי מקבל ההפסד ולזה ראוי שיהיה נשמע לשכלו שהוא הנכבד לא לגוף שהוא הפחות וימשך מזה שיהיה מושגח מהש"י בהנהגתו כפי שכלו להיות ההשגחה כפי שכלו לא שיהיה מונהג מצד הטבע ומצד כחות הגרמים השממיים כי הקשר והדבקות אשר באדם עם השם הוא בהתנהגו כפי שכלו ולזה יתחייב שבהיות יצחק עולה תמימה כבר נתרצה להם ותוסר ממשלת הכחות השממיות מעליו ומעל זרעו כאלו נקרבו כלם שמה אחרי שכלם היו בו בכח בעת הקרבן. וכבר העיר רב חסדאי ז"ל במאמרו שעשה בויכוח שזה היה באמת תכלית העקדה וצרכה מפני זה היה ראוי שיזכור לנו הש"י בעת צרותינו עקדת יצחק כיון שבהקרבתו נקרבנו כלנו במציאו' כחני וראוי שנזכ' גם אנחנו בשכר אותו הפועל הנכבד אף שלא נגמר הפועל ולא נשחט יצחק שאין ספק שלא היתה כוונתו ית' כשצוה להעלותו עולה שישחטהו שא"כ לא יהיה לו זרע שיירש הזכות ההוא שבעבורו כיון זה פועל. אבל כבר נשלם התועלת מכוון באותו קרבן אחר שהגיע יצחק לתכלית האחרון מן החיות ושכבר הפשיט כל כחות גופו מעליו ויחשבם לתהו ונתגבר שכלו אשר הכיר היותו נצחי בלא ספק כי בזה השיג מהתועלת לשלמות נפשו יותר משנשחט כיון שאלו נשחט לא היה מרגיש בשלמות שהשיג כלל ולא היה מבחין היאך ראוי לימשך אחרי השכל אבל כשלא נשחט כבר הרגיש בדבר ושמו לזכרון בין עיניו כדי להתנהג אח"כ בזאת ההנהגה והשיג שלמיות רבים להיותו נמשך אחר זאת ההנהגה. הנה התבאר מזה שתכלית העקדה אמנם הוא למה שהשי"ת בחר באברהם מפני שלימותו בעצמו שיהיה זרעו נבחר לעבודתו. וזה לא היה אפשרי אלא כשתוסר ממנו זוהמת הנחש שהטיל על חוה ר"ל כשיוסר זה החטא מאב היחס שהוא יצחק והיה א"כ תועלת העקדה לצרכה לא בבחינת האל ית' ולא בבחינת אברהם אלא בעבור תועלת כלל אומתנו אשר בעבורה יהיו זרע קדש ויצאו מתחת ממשלת הכחות השממיות ויהיו מושגחים ומונהגים מהש"י לבדו ובזה יתכן שיקיים השם היעודים שיעד לאברהם שיהיה זרעו מושגח ודבק בש"י לא בזולתו וזהו והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם כי אין ספק שכאשר יעד הקב"ה בכל זה היה בלבו שיעשה אברהם פעל העקדה אשר בו ישלם קיום היעודים לבניו ונצחיות זרעו לעולם וברכתו וקיום הברית ביניהם וזה כשיובאו לעבודת הש"י ביחוד וכבר נמצא לחז"ל מאמר מורה על כללות הדעת הזה. אמרו בפרשה זאת אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן. אמר שטן לפני הקב"ה מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך לא פר ולא איל אמר הב"ה (סנהדרין פ"ט) כל אותה סעודה שעשה לבנו אלו הייתי אומר לו לשחטו הוא עושה מיד והאלהים נסה את אברהם. וכבר נתפרסם מאמר רבי שמעון בן לקיש שאמר הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. וידוע שהשטן הוא הנחש הנזכר בחטא אדם הראשון והוא בכלל הכח המתאוה אשר בנו אשר הוא מביא אותנו אל ההפסד מצד ההשתוקקות הנמצא לחומר אל הצורה והוא ההעדר הדבק בזה החומר מצד מה שהוא מטה אותנו מהנהגת השכל אל השתוקקות התאוות ולכן נקרא שטן שהוא משטה אותנו מהדרך הישר בהיותו פועל הרעות וממנו כל המדות המגונות ומזה הצד יקרא יצר הרע. ומהצד שמביא אותנו אל ההפסד יקרא מלאך המות. ולכן אמרו באותו מאמר שהיה פועל העקדה לבטל דבריו של שטן. ואמנם אמרו שדבר השטן מכל סעודה שעשה אברהם. הכוונה בו שמשתה אברהם היה מהדברים החמריים לא מהשכליים ולכן השיבו השם יתברך עם העקדה שהיא מורה ממשלת השכל והנהגתו מהאל ית' והסרתו מהשתעבד אל החומר. ואחרי הקדמת הכללות הזה אבא לפרש פסוקי הפרשה הולכים כלם אל היסוד הזה:

ואומר שמפני שקדם לספור הזה שצוה האל ית' לאברהם על מצות המילה ושנוי שמו ושם אשתו שהם כלם הכנות אל הבן אשר יולד לו ושילדה שרה בהיות אברהם בן ק' שנה והיא בת תשעים שנה ושאחרי שנולד יצחק בדבר השם גרש את ישמעאל ונאמר לאברהם עליו כי ביצחק יקרא לך זרע ושאח"כ שאל אבימלך מאברהם שישבע לו שלא יקח את ארצו. ביראתו ממנו שמא הוא או בניו יקחו את ארצו לכן בערך ההקדמו' האלה אמר ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם שהיה הנסיון בבחינת הדברים האלה שקדמו ובהצטרף אליהם היה מצות העקדה דבר זר וקשה מאד והותרה בזה השאלה הא'. והנה הנסיון הזה אין ענינו הבחינה כדי שידע האל מה שלא היה יודע כי כל הדברים גלוים לפניו תמיד אבל והאלהים נסה הוא מגזרת נס וכמו נסה עלינו אור פניך ה'. כי הנה הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר השם עומד לנס עמים כדגל רם ונשא אליו גוים ידרושו ויביטו אחריו. וכן אמרו במדרש כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. נסיון אחר נסיון דגלון אחר דגלון בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה וכ"כ למה מפני קושט סלה וכבר זכר הרב המורה הלמודים המועילי' שלמדנו ממעשה העקדה. הא' כמה היה גודל אהבת אברהם לשם ית' שלא די שעזב את אביו וארץ מולדתו ומשפחתו במצותו ושמסר נפשו לחולי המילה וסכנת' בזקנתו לקיים דברו. וגרש את ישמעאל אשר אהב במאמרו אלא שגם יצחק שניתן לו בזקנתו הוליכו להמיתו מפני מצותו ומזה נדע עד היכן הגיעה אהבת השם ויראתו כי הנה ענין זה שעשה אברהם לא גרמו לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש כי הוא מופלג מכל מה שאפשר שיהיה במציאות. והלמוד השני הוא איך האמינו הנביאים במה שיבואם מהש"י בנבוא' שלא יחשוב אדם שהיו מסופקים כלל בדבר אשר יראו אבל היה דינו אצלם כדין הענינים המושגים לחושי' והראיה על זה היות אברהם מסכים לשחוט את בנו יחידו אשר אהבת נפשו אהבו כאשר צווה עליו ואע"פ שבאה המצוה ההיא בחלום או במראה הנבואה אלו היו הנביאים מסופקים בדבר שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע כמראה הגדול הזה מספק וכמו שהאריך הרב בזה דברי פי חכם חן באותו פכ"ג ח"ג הנזכר. וראוי להוסיף עליהם עוד למוד שלישי יורה עליו ענין עקיד' והוא אמונ' השארו' הנפש ושכרה הרוחני שאלו לא היה אברהם מאמין אמונה קיימת בשכר רוחני לא היה מסכי' לשחוט את בנו יחידו כי אין ספק כי הוא לא עשה הדבר הגדול הזה מפחד השם שיהרגהו או ירוששהו כי מה חפצו בחייו ועשרו אחרי שבנו היורש אותו יהרגהו בידיו אבל הית' תקותו בלבד שכר נפשו שיגיע אליו אחרי מותו בשכר שיעלה בנו עולה כי בעבורו יזכה באור החיים הנצחיי שהוא טוב מבנים ומבנות הנה א"כ והאלהים נסה את אברהם ענינו שבמעשה הזה שצוהו לעשות כבדו והגדילו ועשאו דגל ונס לכל העמים כי עם היות שלא היו שם בני אדם בשעת העקדה הנה אחר שהעיד עליו הקב"ה בתורתו עדות ה' נאמנה וכל בני אדם מודים ומאמינים באמתת הספור הזה כאלו בעינינו ראינו המעש' הזה כי נורא הוא ולכן התחייבנו ללמוד ממנו ולהתדמות אליו לעבוד את ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו כמו שעשה אברהם. ואפשר לומר עוד בפי' הפסוק הזה שבעבור שהיה פועל העקדה דומה לנסיון ולבחינה רצה הקב"ה ללמדנו שלא לנסות את אברהם בא האלהים ולזה אמר בתחלת הספור ויהי אחרי הדברים האלה ר"ל אחרי שעברו כל הדברים שנזכרו מפעלו' אברהם בדרך השלמו' ומהשגחת הש"י עליו בתכלית מה שאפשר לטוב ושהאלהים כבר נסה את אברהם ונודע לו יושר לבבו ותום שכלו ונקיון כפיו הנה אחר זה כלו קרה שאמר לו ית' קח נא את בנך את יחידך וזה טעם וא"ו והאלהים שהוא מוסב על ענין ראשון אחר הדברים האלה ושהאלהים נסה את אברהם אמר לו קח נא את בנך ועם כל א' מהדרכי' האלה והותר' השאל' הב'. ואין לאומר שיאמר שהוא"ו יבא עם האמירות כמו וידבר ה' אל משה ויקרא אל משה ויאמר ה' אל משה שהוא"ו באותם המקומות כפה רפה בלשון ישמעאל כמ"ש א"ע כי זה אמת הוא כשיבא הוא"ו סמוכה לדבור אמירה או קריא' אבל כשאינ' סמוכה לזה היא מיותר' וראוי לבקש לה ענין בכתוב ובכן הותר' השאל' הג'. שבעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כדבריהם ז"ל לא נאמר בתחל' א' מהם והאלהים נסה את אברהם אלא בזה לפי שאותם לא נצטוו לתכלית נסיון אלא כדי שיעשה אותם הדברים המצווה והנסיון נמשך מהם והוא כמי שישאל את חברו שילוה לו מעו' שהוא צריך אליו אל פרנסתו כי הנה אף כי השואל לא ישאל כדי לנסות הנה הנשאל בהכרח הוא מנוסה שאם ילוהו מה שהוא שאל לו יורה שהו' נדיב לב וההפך בהפך והוא א"כ מנוסה והשואל אינו מנסה כי לא כיון לנסיון. כן הש"י כשאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך לא צוהו אלא כדי שיכנס לארץ הקדושה ויאחז בה תמיד ולא כיון לנסותו עכ"ז היה אברהם מנוסה עכ"פ ולפי שלא היה התכלית האלהי המכוון באותו צווי לנסותו לא נכתב בו והאלהים נסה כמו שנ' בעקדה בעבור שהיה תכליתה לעשות אברהם דגל ונס שאליו גוי' ידרושו ואחשוב שזהו דעת הרב המור' בענין העקדה כשיובן על אמתתו. וראוי היה ליחס הנס והדגל במעשה העקדה ולא בדבר אחר מפני מעלת המעשה הנפלא הזה על כל שאר המעשים אשר עשה אברהם ובעבור שהוא היה מנוסה גם בדרך הנסיון והבחינה והב"ה לא היה מנסה כי לא יעלם דבר לפני כסא כבודו לכן דקדקו ז"ל באמרם עשרה נסיונות נתנסה אברהם ולא אמרו נסה השם את אברהם כי לפי שצוהו השם לעשות אלו הפעולות נשאר אברהם מנוסה בהכרח אבל הקב"ה לא היה מנסה בדרך בחינה אלא שנתן לו נס להתנוסס כמו שאמרתי. והתבונן באמרו ויאמר אליו אברה' ויאמר הנני כי הנה לא אמר לו אברהם אברה' פעם אחר פעם כמו שאמר המלאך לפי שכפל השם מורה על המהירות וכדי שלא יאמר שהיה זה פועל בהלה ושהממו ערבבו לכן אמר לו בניחותא פעם אחת אברהם כשואל אם הוא נכון לעשות מה שיאמר לו אבל הצדיק השיבו הנני כי עם היות שלא ידע מה שיצוהו אם יכבד עליו אם לא הנה חייב עצמו עכ"פ לעשותו אף שיהיה בו מן הקושי שעור רב והוא אמרו הנני כלומר הנני מזומן לכל מה שתאמר. ואמנם אמרו קח נא אפשר לפרש מלת נא מלשון עתה ואפשר לפרשו מלשון בקשה ותחנה. ואם יפורש מלשון עתה יאמר הגיע העת הראוי להתרצות אל ה' כדי ליחד יצחק וזרעו להנהגתו העליונה ולכן קח נא רוצה לומר קח עתה את בנך והעלהו עולה כי זהו העת הראוי לכך. ואם יפורש מלת נא מלשון בקשה יהיה ענינו שלא גזר זה עליו בגזרה הכרחית שלא היה משורת הדין שיצוהו בכך אחרי שכבר הבטיחו כי ביצחק יקרא לך זרע אבל היה מבקש זה ממנו דרך תחינה. ואמר את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק להעירו על הסבות אשר בעבורן היה ראוי שיערער בדבר או יתפלל עליו אם להיותו בנו שמפני זה היה ראוי שירבה התפלה והתחנ' יותר ממה שהתפלל על אנשי סדום ואם להיותו יחידו וקראו יחידך לפי שהאחד איננו והוא ישמעאל אשר גורש מביתו והרי הוא כאלו לא היה ונשאר יצחק יחיד לאביו ויחיד לאמו. ואם לאהבתו אותו והיתה נפשו קשורה בנפשו. וכבר זכר הפלוסוף שהאהבה כשתהיה ליחיד תתחזק מאד עד שמפני זה אחרי מאמר ה' אחד בא פסוק ואהבת את ה' וגו'. ואם מפאת עצמו יצחק שהיתה לידתו בדרך צחוק ונס והיה יפה תאר ויפה מראה ומינו נאה לאדנות ושעליו נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע. הנה א"כ ארבע הסבות ההנה שהיו לאברהם להשמט מאותו פועל או לבקש עליו רחמים העיר הקב"ה לאברהם עליהם ונכתב כל זה להודיע שעם היות שבא הצווי הזה בדרך תחנה ובקשה באמרו קח נא ושהעירו ית' על כל הסבו' הראויות להשמט מהפועל ההוא הנה עם כל זה לא הרהר אברהם אחר מדתו ולא בקש עליו אבל בהכנע' ושמיעה גדולה נזדרז על מצותו וכבר העירונו על זה (בראשית רבה פרשה נ"ו) אמר אברהם לפני הקב"ה גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק ע"ג המזבח לא היה לי להשיב ולומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשו אתה אומר לי והעלהו שם לעולה ח"ו לא עשיתי אלא כבשתי יצרי לעשות רצונך וכו' כי הנה העירו על מה שביארתי והותרה השאלה הד' והנה צוה לו שילך אל הר המוריה ושיעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר יאמר אליו לפי שרצה ית' שתהיה העקדה בהר המוריה באותו מקום עצמו שהיה עתיד להבנות המזבח בבית עולמים וכבר סופר בדברי הימים שנבנה המקדש בהר המוריה גם מפני שאדם הראשון נברא מאותו מקום ושם ישב כשגורש מג"ע וכמו שזכרתי בסדר בראשית וגם נח שם בנה מזבחו ומפני זה היה ראוי שבאותו מקום שנברא אדם וחטא וגורש מפני חטאו שם יהיה יצחק נקרב לעולה תמימה גם שמפני שלא היה המכוון בזה הפועל שישחט יצחק אלא שיגיעהו עד שערי מות. ולכן רצה השם בזה הפועל שיעשה באחד מן ההרים שהם רחוקים מן הישוב כדי שלא ידע אדם כלל מזה הפועל פן יהיה לאברהם קלון גדול שנצטוה לשחוט את בנו ולא שחטו כי יאמרו שלא שחטו מפני שנכמרו רחמיו על בנו כי מי יאמת להם שצוהו המלאך שלא ישחטהו ומפני זה היה הצווי האלהי לך לך אל ארץ המוריה שילך לבדו הוא שמה ולא ילך איש אחר אתו למען לא יודע הדבר לאנשי הארץ. וכמוהו פסל לך ר"ל שיהיה הוא הפוסל. וכן שלח לך אנשים ר"ל שהוא ישלחם ולא ידע כל העם משליחותם כמו שהיה בסוף ואין ספק שבארץ המוריה היו הרים הרבה ולא הודיעו השם מיד מי הוא ההר ההוא כדי שלא ידע ששם הולך ביחוד וילכו שם אנשים אחריו וכדי שיצטרך להנבא שנית על ההר ובזה יהיה לו יותר זמן להתיעץ ולהתחרט אם לא יחפוץ בדבר. ואמנם מה שדרשו במסכת תעניות ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם הוא להגיד שלא היתה הכוונה האלהית להשחט יצחק ושאחרי כן נתחרט הקב"ה ממנו וצוה שלא ישחטהו כי הנה מתחלת הענין לא כיון ית' על שחיטת יצחק. וכן אמרו במדרש כשאמר לו הקב"ה (שם פרשה נ"ג) כי ביצחק יקרא לך זרע לא איש אל ויכזב כשאמר לו קח נא את בנך ההוא אמר ולא יעשה. רצו בזה שאין המאמרים האלה סותרים ובשניהם יתקיימו כי היתה הכוונה האלהית שיגיע יצחק עד שערי מות ויחשב כאלו מת ובטל מן העולם כי בזה תשלם הכוונה כמו שביארתי. ואמנם מה היתה מחשבת אברהם בזה אין ספק שהיתה כוונתו באמת ובתמים להעלותו עולה כליל לה' אבל איך נשתנה המאמר האלהי וצוויו הנה יבא ביאורו אחר זה והותרה השאלה הה' והו' והז':