מ"ג בראשית כב א

מקראות גדולות בראשית


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין וַייָ נַסִּי יָת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר הָאֲנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן דִי נָצוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל יִשְׁמָעֵאל הֲוָה אָמַר לִי חֲמָא לְמֵירוּת יַת אַבָּא דַאֲנָא בְּרֵיהּ בּוּכְרַיָא וְיִצְחָק הֲוָה אָמַר לִי חָמֵי לְמֵירוּת יַת אַבָּא דַאֲנָא בַּר שָרָה אִנְתְּתֵיהּ וְאַנְתְּ בַּר הָגָר אַמְתָא דְאִמִי עָנֵי יִשְׁמָעֵאל וַאֲמַר אֲנָא זַכְּאַי יַתִּיר מִנָךְ דַאֲנָא אִתְגְזָרִית לִתְּלֵיסְרֵי שְׁנִין וְאִין הֲוָת צְבוֹתִי לִמְעַכְּבָא לָא הֲוֵינָא מָסַר נַפְשִׁי לְאִתְגַזְרָא וְאַנְתְּ אִתְגַזְרַת בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין אִילוֹ הֲוָה בָּךְ מַנְדְעָא דִלְמָא לָא הֲוֵיתָ מָסַר נַפְשָׁךְ לְאִתְגַזְרָא מְתִיב יִצְחָק וַאֲמַר הָא נָא יוֹמַיָא בַּר תְּלָתִין וְשִׁית שְׁנִין וְאִילוּ בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכוּלֵי אֵבְרַיי לָא הֲוֵיתִי מְעַכֵּב מִן יַד אִשְׁתְּמָעוּ פִּתְגָמִין הָאִילֵין קֳדָם מָרֵי עַלְמָא וּמִן יַד מֵימְרָא דַיְיָ נַסִי יַת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵיהּ הָא נָא:
ירושלמי (קטעים):
וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵן וַיְיָ מְהַנְסֵי יַת אַבְרָהָם בְּנִסְיוֹנָא עֲשִירָאָה וַאֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אחר הדברים האלה" - יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט) אחר דבריו של שטן שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב וי"א אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב

"הנני" - כך היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

והאלהים נסה את אברהם — יש אומרים, כי הסמ"ך תחת שי"ן, והה"א תחת האל"ף. וטעם כל הפרשה יכחישם, רק נסה כמשמעו. ואנשי שיקול הדעת אמרו, כי הדעות הם שתים: האחת דעת העתיד בטרם היותו, והשנית דעת היש הנמצא. וזה פירוש נסה, גם "כי עתה ידעתי" (בראשית כב יב).

והגאון אמר, שמלת נסה, להראות צדקתו לבני אדם, גם מלת "ידעתי" כטעם "הודעתי". והלא ידע זה הגאון, כי בשעה שעקד בנו לא היו שם אפילו נעריו.

ואחרים אמרו, כי פירוש והעלהו שם לעולה, שיעלהו אל ההר, וזאת תחשב לו לעולה. ואברהם לא ידע סוד הנבואה, וימהר לשחוט אותו, והשם אמר לו: לא בקשתי זאת. ואחרים אמרו: הראֵה שתעלהו לעולה, כמו "והשקית אותם יין" (ירמיהו לה ב). והוצרכו אלה הגאונים לפירושים האלה, כי יאמרו: לא יתכן אחר שיצוה השם מצוה, שיאמר אחר כן: "לא תעשנה". והנה לא שמו על לב הבכורים, שהחליפם בלוים אחר שנה. ואחר שהכתוב אומר בתחילה: והאלהים נסה את אברהם, סרו כל הטענות. והשם נסהו כדי שיקבל שכר.

וטעם כי עתה ידעתי — כמו "ואם לא אדעה" (בראשית יח כא). ועוד אפרש סודו בפסוק "ידעתיך בשם" (שמות לג יב) אם יעזרני השם יודע הנסתרות:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והאלהים נסה את אברהם" - ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה יקרא "נסיון" מצד המנוסה אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד דע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה) כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – ה)    מה ענין הנסיון בכללו שהרבו חכמי לב בזה כמה פליאות. למה לא אמר בשום א' מעשרה נסיונות שהאלהים נסה את אברהם רק בנסיון זה. למה האריך את בנך את יחידך אשר אהבת ודי לאמר את יצחק. מ"ש אשר אומר אליך ולא מצאנו שאמר לו איזה הר רק אברהם בעצמו ראה את המקום מרחוק, וחז"ל אמרו אשר לא עלתה על לבי זה עקדת יצחק והלא אמר והעלהו שם לעולה. למה ספר שחבש חמורו ולקח נעריו ובקע עצי עולה. למה צוה להנערים לשבת פה וטוב שדבר גדול כזה יהיה בקהל רב לקדש את השם:

(א) "ויהי אחר הדברים האלה". מוסב על כל הדברים שספר מענין אברהם שכולם היו נסיונות, שיש הבדל בין "נסיון לבחינה", הבחינה היא שבוחן אם נמצא בדבר מה, מה שיחויב שימצא בו מצד טבעו, למשל הבוחן את הזהב אם הוא זהב ולא סיג, והמנסה ינסה אם נמצא בדבר כח מה שאינו ידוע בטבעו, למשל אם יש בזהב כח המשיכה וכדומה, וכן הבחינה באדם הוא, אם הוא שלם עם ה' כפי טבע רוב בני אדם. ונסיון הוא אם יעמוד בצדקתו בדברים שהם למעלה מטבע הבשר, והנסיון אין לו שיעור שאברהם נתנסה בעשר נסיונות, שכל נסיון הוא למעלה מהקודם אליו, וכמ"ש במדרש נתתי ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון, דגלין אחר דגלין בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה, שלפ"ז יפורש בצד אחד אחרי הדברים "והאלהים כבר נסה את אברהם" בתשעה נסיונות, אז ויאמר אליו, זה הנסיון האחרון שהוא למעלה מכל ציור בטבע האדם, ובפשוט יאמר "והאלהים נסה", על נסיון זה האחרון לבד, שלא היה הצווי רק משום נסיון לא לעשות המעשה ההוא, שאחרי הדברים הקודמים שבהם עלה אברהם בנסיונותיו מדרגה אחר מדרגה, בא לנסותו בנסיון היותר גדול, שבו נתראה איך גדלה יראת ה' ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר, והנה הנסיון יהיה, או לצורך המנסה או לצורך המנוסה או לצורך הרואים, ופה היו שלשתם יחד, כמ"ש במד' ע"ז שלשה משלים. א] מי שיודע שפשתנו יפה מקיש עליו, שהוא לצורך המנוסה להשביחו ותקנו. ב] משל לפרה שכחה יפה שנותן עליה העול, שהיא לצורך המנסה ועבודתו. ג] משל מי שקנקניו יפים מקיש עליהם הוא לצורך הקונים והרואים שיראו שהסחורה טובה, שמה שחקרו על צד שהוא לצורך המנסה, שהלא ה' יודע הכל ומה צורך לו לנסיון, אינה שאלה, שע"ז אמר ה' חקרתני ותדע, ר"ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם ובכ"ז נמצאו שתיהן אצלך. א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את העתיד בידיעה חלוטה, ועז"א ותדע מכבר. ב] שעם כ"ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיות חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר נמצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריו טבע האפשר, שזה ענין מופלא ונעלם מהשגת האדם, ומצאנו שהכתובים ישמשו בלשון כאלו יש חדוש ידיעה, כי ענין זה מקושר עם שאלת הידיעה והבחירה, שכלל בידינו שהכל צפוי והרשות נתונה, ואין אנו יודעים ענין ידיעתו כמו שאין אנו יודעים את עצמותו, כי ידיעתו היא עצמותו, והכתובים ידברו לפי הבנתנו שאנו משערים הידיעה כפי הידיעה שלנו, ויאמר, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואם לא אדעה, וירא וידע אלהים, שיסביר הדבר לשבר את האוזן שהאדם חפשי ובעת שיבחר אז תתחדש הידיעה, והמקובלים יאמרו כי הידיעה הקדומה הוא רק בא"ס, ושם לא נמצא דין ורחמים ושום מדה, אולם מהנאצלים שהם המדות ששם יתחיל הדין והשכר והעונש, שם אין שום ידיעה קדומה, ונכון אמרו כי עתה ידעתי, והידיעה אשר בא"ס נעלם מכל שכל, ולא נמצא ממנו דבר בתנ"ך, והמדות וההנהגה האלהית באצילות שמהם ידברו הכתובים, מתנהגת לפי הידיעה הנודעה אצלנו, וע"ז אמר במד' כי עתה ידעתי הודעתי, ר"ל לפי הידיעה שהודעתי לבאי עולם, לא לפי הידיעה שנמצא בא"ס. ועוד יתבאר בדבריו איך היה לצורך המנוסה והרואים. "ויאמר אליו אברהם". בכל הקריאות כפל השם אברהם אברהם, יעקב יעקב, ופי' בת"כ שהוא לשון חבה לשון זירוז, ר"ל קריאת השם הוא לשון חבה וכפל הקריאה הוא לזרז, ופה לא רצה לזרזו כמ"ש במד' שלא יאמרו הממו וערבבו, וע"כ אמר רק אברהם, ועוד יש טעם כי כפילת הקריאה באו אל שני חלקיו, אל הגוף ואל הנפש, שתחלה קרא אל הגוף שיתפשט מחומריותו ויוכן אל הנבואה, ואז יקרא אל חלק השמים ממעל שהיא הנפש, אבל קריאה זו היה לצורך מעשה, שמי שעדיין לא התפשט מן החומר לגמרי, לא יצוייר שיעשה כזאת, ולכן קרא רק פעם אחת אל הנפש, שכבר התפשט החומר מעליה ותלבש מחלצות, ואברהם השיב "הנני" שמוכן ומזומן על אופן זה:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

והאלהים נסה את אברהם. רבי יוסי הגלילי אומר: גידלו, כנס הזה של ספינה. ר' עקיבא אומר: ניסה אותו ודאי, שלא יהיו האפיקורסים אומרים: עירבבו ולא היה יודע מה לעשות, שנאמר: ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. אמר ר' יהושע בן קרחה: בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם. אמר לו הקב"ה: "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד". אברהם אמר: הנני, הנני לכהונה, הנני למלכות; זכה לכהונה, זכה למלכות. זכה לכהונה, שנאמר: "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם"; זכה למלכות, שנאמר: "נשיא אלהים אתה בתוכנו". משה אמר: "הנני", הנני לכהונה, הנני למלכות. אמר לו: "אל תקרב הלום"; אין "קרב" אלא כהונה, שנאמר: "והזר הקרב יומת", ואין "הלום" אלא מלכות, שנאמר: "כי הביאותני עד הלום".

דבר אחר: ויהי אחר הדבים האלה, אחר למי? אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: אחר דברו של שטן, דכתיב: "ויגדל הילד ויגמל". אמר שטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם! זקן זה חננתו לק' שנה פרי בטן; מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני – היה זובח; מיד והאלהים נסה את אברהם. אחר דבריו של ישמעאל וכו' כדלעיל.