ערוך השולחן הלכות ראש חודש
ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות ראש חודש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות ראש חודש, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.
מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]
תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו
מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו
תוכן עריכה
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תיז עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
הלכות ראש חודש
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
סימן תיז סעיף א עריכה
כתב הרמב"ם ריש הלכות קידוש החודש:
- חודשי השנה הם חודשי הלבנה, שנאמר: "עולת חדש בחדשו".
עד כאן לשונו, כלומר: חודש הלבנה נראית כדבר חדש, שבחצי הראשון הולכת וגדלה, ובחצי השני הולכת ומתמעטת, עד שתחשך כולה, ואחר כך מתחדשת. מה שאין כן חודשי החמה – אין ניכר לעין שום השתנות. ומדאמרה תורה "בחדשו" – מבואר להדיא שהחידוש יהיה ניכר, וזהו חדשי הלבנה.
ונאמר: "החדש הזה לכם ראש חודשים" – כך אמרו חכמים (ראש השנה כ א): שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה, ואמר לו: "כזה ראה וקדש".
סימן תיז סעיף ב עריכה
והשנים שאנו מחשבים בהם – הם שני החמה, שנאמר בפסח: "חדש האביב"; ובשבועות כתיב: "חג הקציר"; ובסוכות כתיב: "חג האסיף". וגידול התבואות, וקצירתן, ואסיפתן – אינו תלוי רק בחודשי החמה, שבחמה תלויה השתנות העיתים: הקור והחום, הקיץ והחורף.
ושנת החמה יתירה על שנת הלבנה קרוב לאחד עשר יום. לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזה כשלושים יום או פחות מעט – מוסיפין חודש אחד על השנה, ועושין בשנה זו שלושה עשר חודשים, ויש בו שני אדרים: "אדר ראשון", ו"אדר שני". וזו השנה נקראת "מעוברת". ויש בשתים עשרה שנה – שבעה עיבורים, וזה נקרא "מחזור קטן".
סימן תיז סעיף ג עריכה
וזהו גם כן הטעם שלפעמים עושים יום אחד ראש חודש, ולפעמים שני ימים. משום דחודש הלבנה הוא עשרים ותשעה יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים. ואם כן, בהכרח שחודש אחד יהיה עשרים ותשעה ימים, וחודש אחד שלושים יום, כדי להשוות החצי יום החסר.
ואלמלא התשצ"ג חלקים – היה תמיד חודש חסר וחודש מלא. אבל היתרון של התשצ"ג חלקים מתקבץ במשך הזמן ליום תמים, ולכן יש אצלינו חשון וכסלו – לפעמים מלאים, לפעמים חסרים, לפעמים אחד מלא ואחד חסר, כדי להשוות החשבונות.
סימן תיז סעיף ד עריכה
ואין לשאול: דלמה לנו כל הטורח הזה, בין בשנים בין בחודשים? כיון דהשנים הם לפי חודשי החמה – נעשה כל שנה באחד עשר יום יותר על שנת הלבנה, ולא נצטרך לעיבורי השנים. ויהיו אלו האחד עשר יום של אותו חודש שייך להשנה שעברה, והמותר מימי החדש יהיה שייך לשנה הבאה?
וכן בחודשים: נעשה כל חדש עשרים ותשעה יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים, ונעשה תמיד ראש חודש יום אחד. ויהיה היום השלושים מחצה ותשצ"ג חלקים – להחודש העבר, והמותר – להחודש הבא.
סימן תיז סעיף ה עריכה
אמנם התשובה על זה, כך דרשו חכמינו ז"ל במגילה (ה א):
- מניין שאין מונין ימים לשנים? שנאמר: "לחודשי השנה" – חודשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים. וממילא אם נעשה כל שנה אחד עשר יום יתרים על חודשי הלבנה, והחודש הבא יהיה מקצת הימים שייכים לשנה העברה, ומקצתם לשנה הבאה – הרי אתה מונה ימים לשנים, וזה אסרה תורה. לפיכך ממתינים עד שיתאספו הימים לחודש, ונוסיף חודש, ונמנה השנה לחודשים.
וכן דרשו: מניין שאין מחשבין שעות לחודשים? שנאמר: "עד חודש ימים" – ימים אתה מחשב לחודשים, ואי אתה מחשב שעות לחודשים. וממילא אם נעשה כל חדש עשרים ותשעה יום ומחצה ותשצ"ג חלקים, ויהיה יום השלושים – שתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים לחודש העבר, ושתים עשרה שעות פחות תשצ"ג להחודש הבא – נמצא שמונין שעות לחודשים, והתורה אסרה זאת. לפיכך ממתינים עוד חודש, כדי שהשעות יתאספו ליום שלם, ונעשה שני ימים ראש חודש, ויתחשב החודש לימים. ומדברי הרמב"ם למדתי כל זה.
ותנן בערכין (ח ב) דאין פוחתין מארבעה חודשים מעוברים בשנה, ולא יותר על שמונה, עיין שם. וגם בראשית ימי הנביאים מצינו שעשו ראש חודש שני ימים.
(בשמואל א כ כתיב: "ויהי ממחרת החודש השני", שהוא יום שני של ראש חודש. וכן כתב הרד"ק.)
סימן תיז סעיף ו עריכה
מצות עשה מן התורה על בית דין הגדול, שהם הסנהדרין שהיתה בירושלים בזמן הבית, לקדש חודשים ושנים, ולחשוב על פי חכמת המזלות אם אפשר שתתראה הלבנה היום אם לאו, ולקבל עדות החודש, שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חודשים".
ולמדנו מפי השמועה, איש מאיש עד משה רבינו, שקבל בסיני מפי הגבורה, דהכי פירושו: עדות זו תהא מסורה לכם, למשה ולאהרן, ולכל העומד אחריכם במקומכם. ואין מצוה זו מסורה לכל איש ואיש כשבת, שכל אחד מונה ששה ימים ושובת ביום השביעי. אבל ראשי חודשים וימים טובים – נעשים על פי בית דין הגדול. ואין מקדשין חודשים וקובעים שנים אלא בארץ ישראל, דכתיב: "כי מציון תצא תורה...".
סימן תיז סעיף ז עריכה
וזהו הכל בזמן שעדיין היתה סנהדרין וחכמים סמוכים בארץ ישראל. ועכשיו אנו סומכין על החשבונות מלוחות השנים דהלל הנשיא, נכד נכדו של רבינו הקדוש. כשראה הפיזור הגדול של בני ישראל, שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ, וביטול הסנהדרין והסמיכות – עמד הוא ובית דינו הגדול, וחישבו החודשים והשנים על פי דיני התורה וחכמת המזלות, וקידשו החדשים עד סוף העולם. ולזכרון זה אנו עומדים ומברכים את החודש: "ראש חודש פלוני ביום פלוני".
ועיקר סמיכתינו על חשבונם של הלל הנשיא, והחכמים הסמוכים שהיו בימיו. והם קידשו כל החודשים וכל המועדים, והם עיברו כל השנים הראוים להתעבר, עד סוף העולם. ולכשיבוא גואל צדק – אז נקדש עוד כל חודש בפני עצמו, כימי קדם. וכל זה ביאר הרמב"ם בספרו הגדול, ובמנין המצות מצוה קנ"ג.
(והרמב"ן שם – גם כן דעתו כן. ופלפל שם עם הרמב"ם, וזהו מסקנתו, וגם כוונת הרמב"ם כן הוא, כמו שכתב שם בעל מגילת אסתר, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תיז סעיף ח עריכה
ולכן מנהגינו: לעמוד בעת שמברכין החודש, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד.
ונראה דלכן המנהג לידע המולד בעת שמברכין החודש. דהבית דין כשקידשו – פשיטא שבלא ידיעת המולד לא היו מקדשין. ומה שנוהגין זה בשבת שקודם ראש חודש – משום דאיכא רוב עם, להודיע לכל אימתי ראש חודש.
וסייג לזה מצאתי בירושלמי סנהדרין (פרק חמישי הלכה ג), על משנה דזה ידע בעיבורו של חודש, וזה לא ידע. אומר שם אמר רבי יוסה: כגון אנא, דמן יומא לא צלית מוספא, מן דלא ידע אימת ירחא. ופירוש המפרש דאמוסף ראש חודש קאי.
והוא תמוה: דכיון דיודע שצריך להתפלל מוסף – פשיטא שיודע שהיום ראש חודש. ויש מי שפירש דעל ידיעת המולד קאי (ציון ירושלים). ותמוה: היכן הוזכר כאן מולד? אלא נראה לי דאמוסף שבת קאי, וכמנהג שלנו.
סימן תיז סעיף ט עריכה
בתשרי לא נהגו לברך החודש בשבת שלפניו. והרמז לזה: "בכסא ליום חגנו". ועוד: דאיך נזכיר בו ראש חודש תשרי ביום פלוני, ולא נזכיר ראש השנה? ואם נזכיר ראש חודש וראש השנה ביום פלוני – יהיה שינוי מכל שבת המברכים. ועוד: דלא נקרא ראש חודש זה בשם "ראש חודש" כלל, אלא בשם "ראש השנה". ובשנות העיבורים אומרים על אדר ראשון: "ראש חודש אדר ראשון", ועל השני: "אדר שני".
ונהגו לומר: "מי שעשה נסים", ו"יחדשהו". ואין זה תפילה בשבת, אלא לסימן טוב ותקות הגאולה, דכשם שהחודש מתחדש – כמו כן יתחדשו ישראל.
אך מה שאומרים ה"יהי רצון" מקודם – תמיהני היאך מותר להתפלל בשבת תפילה חדשה, מה שאינה בטופס ברכות, אלא תפילה בפני עצמה? ומבקשים על פרנסה ושארי צרכים, ואיך מותר בשבת?
ותפילה זו הוא תפילת רב בכל השנה בברכות (טז א). והתחלתה "שתתן לנו חיים ארוכים", ובכאן הוסיפו בתחילתו "שתחדש עלינו החודש הזה לטובה ולברכה". ולכן יש בסידורים בסופו "בזכות תפילת רב". אבל זהו דברי בורות: מה שייך "בזכות תפילת רב"?
ונראה שהמדפיסים טעו בזה, שהמציין ציין שזהו תפילת רב, ולא ידעו הכוונה, והוסיפו תיבת "בזכות". אבל מכל מקום מי התיר לנו לקבוע תפילה חדשה בשבת? ואי איישר חילי אבטלנה. אך קשה לשנות המנהג, וצריך עיון גדול.
סימן תיז סעיף י עריכה
ראש חודש מותר במלאכה. והנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש – איתא בירושלמי פרק ראשון דתענית ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מד) שהוא מנהג טוב, לפי שלא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן על עשיית העגל. לפיכך ניתנה להן תוספת יום טוב בראש חודש.
ואם יש מנהג לעשות מקצת מלאכות, ומקצת שלא לעשות – הולכין אחר המנהג. ודוקא כשידוע שמכבר המנהג כן. אבל בסתמא – אסורות הנשים בכל המלאכות. והנה אצלינו נשי בעלי בתים – אין עושות מלאכה, ונשים העוסקות באומנות – עושות מלאכה. וצריך לומר דלא קבילו עלייהו להפסיד פרנסתן.
סימן תיז סעיף יא עריכה
יש אנשי מעשה שנהגו להתענות ערב ראש חודש, משום מיעוט הירח. ועניינים גדולים תלויים בזה, הנוגע למצבינו. ולעתיד תתחדש הירח כמו אנחנו, כמו שאומרים בברכת קידוש לבנה.
ולכן יש מהמקובלים שהתענו עד המולד. ואצלינו המתענים – מתענים עד ערב, ואומרים "יום כיפור קטן". ואם יש עשרה – קורין "ויחל", ואומרים "ענינו", וככל תענית ציבור.
וכשחל בשבת או ביום ראשון – מתענים ביום חמישי הקודם. ומי שהיה רגיל להתענות, ואחר כך חושש לבריאותו – צריך התרה. ואם באמת אינו בבריאותו – אינו צריך התרה, שהרי אסור לו להתענות. ואצלינו אומרים הפיוטים והוידויים אחר המנחה, אף שיש מפקפקים בזה, וכתבו שטוב יותר לאמרם קודם המנחה (מגן אברהם). מכל מקום אין המנהג כן.
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תיח עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תיח סעיף א עריכה
ראש חודש אסור בתענית, כדאיתא בירושלמי (פ"ב הלכה י"ב) דתענית: בכל מתענין, חוץ משבתות, וימים טובים, וראש חודש, וחולו של מועד, וחנוכה, ופורים.
ובגמרא תענית (יז ב) אומר לעניין מגילת תענית דראש חודש הוי דאורייתא. ויש שמסמיכים על מאי דכתיב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם", דהוקש למועד. וראש חודש עצמו אקרי "מועד", כדכתיב: "קרא עלי מועד לשבור בחורי", וקאי על ראש חודש אב.
ומכל מקום כתב רבינו הבית יוסף בספרו הגדול, דלא מסתבר לומר שהאיסור להתענות הוה ממש מן התורה; אלא דחמירא טובא, ויש לזה אסמכתות מן התורה, אבל לא ממש דאורייתא, עיין שם. וגם אין חיוב לאכול פת, אלא רק שלא יתענה. ולכן השוכח "יעלה ויבא" בראש חודש בברכת המזון – אין מחזירין אותו.
סימן תיח סעיף ב עריכה
אין גוזרין תעניות על הציבור, על כל צרה שלא תבוא, בראש חודש, בחנוכה, ופורים, להתחיל בהם התעניות. ואם התחילו מקודם, כגון שמקודם גזרו להתענות כך וכך ימים, והתחילו בהם קודם ראש חודש, ובעת שגזרו לא אמרו "חוץ מראש חודש"; ולכן אם התחילו אפילו יום אחד – אין מפסיקין, ומתענין ומשלימים, מפני דגזירת בית דין וציבור חמירא טובא. והוה כנדר גמור, ואין זה דאורייתא ממש שלא יחול עליו נדר. ועוד: דנדרים חלים על דבר מצוה.
וזהו בציבור. אבל יחיד שקבל עליו להתענות כך וכך ימים, ופגע בו ראש חודש, או שקבל עליו להתענות בראש חודש; אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא – אינה צריך התרה. דאין זה כנדר גמור, כמו שכתבתי ביורה דעה בסימן רטו. ואם קבלו מפורש בנדר, או שאמר "הרי עלי", דהוה כנדר – צריך התרת חכם. וביורה דעה שם נתבאר בזה.
סימן תיח סעיף ג עריכה
אם נשבע להתענות כך וכך ימים, ואירע בהם ראש חודש – השבועה חלה עליו בודאי, אפילו אם הוי דאורייתא, מטעם כולל. ואם נשבע בפירוש על ראש חודש להתענות בו, כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג, וזה לשונו:
נראה לי שחלה עליו שבועה, כיון שאינו אלא מדרבנן. אלא שמדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהוא דאורייתא.
עד כאן לשונו. ובסימן תקע יתבאר בזה, עיין שם. והמתענה בראש חודש או בחנוכה ופורים תענית חלום – צריך למיתב תענית לתעניתו.
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תיט עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תיט סעיף א עריכה
כתב הטור:
- "מצוה להרבות בסעודת ראש חודש. דגרסינן במגילה פרק ראשון (בירושלמי) במשנה דמקדימין ולא מאחרין: אבל סעודת פורים וסעודת ראש חודש – מאחרין ולא מקדימין. כלומר: כשנפל ראש חודש בשבת, דבלאו הכי יש סעודת שבת – עושין סעודת ראש חודש ביום ראשון, כפורים שחל בשבת. ומדמדמה לפורים – שמע מינה שהוא חיוב.
- ועוד: דאיתקש ל"מועד" בקרא ד"וביום שמחתכם". וכתיב גבי דוד: "כי זבח משפחה לנו", וראש חודש היה, דכתיב "ויהי ממחרת החדש השני". ובפסיקתא איתא: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, לבד מה שמוציא בהוצאות שבתות, וימים טובים, וראש חודש, וחולו של מועד, ומה שהתנוקות מוליכין לבית רבן. אם מוסיף – מוסיפין לו וכו'", עד כאן לשון הטור.
סימן תיט סעיף ב עריכה
וגם ברוקח (סימן רכח) כתב כן. והביא עוד מקרא ד"והיה מדי חדש בחדשו, ומדי שבת בשבתו", ומקרא ד"מדוע את הולכת אליו היום, לא חדש ולא שבת", עיין שם.
וכן הכלבו כתב דהסעודה היא מפני כבוד היום, שהוא כפרה לישראל וכו', זכר לסעודה שעושין לעידי הלבנה בזמן המקדש וכו'. עד כאן לשונו. ונראה דכונתו לסעודה שהיו עושין בעיבור החודש, כדאיתא בירושלמי. וכן נראה מש"ס דילן בסנהדרין, לענין בן סורר ומורה, דאם אכל בעיבור החודש – אינו נעשה בן סורר ומורה (ע א).
והתמיהא גדולה: למה לא נהגו אצלינו כלל בסעודת ראש חודש? וכל שכן כשחל ראש חודש בשבת, שאין עושין סעודה ביום ראשון? ושמא תפסו העולם כיון דבש"ס שלנו אין זכרון לזה. דהנה הפסיקתא שמנתה ראש חודש בהדי הוצאות דשבתות וימים טובים – ליתא בגמרא שלנו בריש פרק שני דביצה. וגם: הך דבן סורר ומורה משמע דעיבור החודש אין בה מצוה, שהרי קתני: אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש – שמע מינה דזה לאו מצוה.
וגם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול דחה כל ראיית הטור, עיין שם. ומכל מקום נכון לחוש לזה, אבל מה נעשה שיד הזמן קשתה עלינו? ומכל מקום המהדרים מוסיפין איזה מאכל בראש חודש, וכן בשבת ראש חודש מוסיפין תבשיל לכבוד ראש חודש.
(ומה שכתב המגן אברהם לענין אם נמשכה סעודתו עד הלילה, לענין הזכרת "רצה" ו"יעלה ויבוא" – בארנו לעיל סימן קפח.)
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכ עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכ | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תכ סעיף א עריכה
כתב הטור דראש חודש אסור בהספד, דתנן (סוף מועד קטן) דבראש חודש נשים מענות ומטפחות. "מענות" הוא שכולן עונות כאחת, "ומטפחות" כף אל כף. אבל לא מקוננות, ואחר שנקבר המת – לא מענות ולא מטפחות. ו"מקוננות" מקרי מה שאחת אומרת, וכולן עונות אחריה, עיין שם.
ויש להסתפק בכונתו: אם דוקא אחר הקבורה אסור בהספד, כמו בשם דאחר הקבורה – לא מענות ולא מטפחות, אבל קודם הקבורה מותר. או דילמא: אף קודם הקבורה – אסור, דהספד דמי למקוננות. וכן נראה, משום דבהספד גם כן הספדן אומר ומעורר לבכי – הוה כמקוננות.
ורבינו הבית יוסף לא הזכיר כלום נדון הספד. מיהו לחכם בפניו – פשיטא דשרי, ומצוה וחובה נמי איכא. דאפילו בחול המועד אמרו שם בגמרא: אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן בראש חודש.
סימן תכ סעיף ב עריכה
ובענין צידוק הדין, הביא הטור שנחלקו בני וורמייז"א עם בני מגנצ"א. ורבינו הבית יוסף פסק דאומרים צדוק הדין, וקדיש. ואין המנהג כן, כמו שכתב רבינו הרמ"א.
ולאו דוקא ראש חודש, דהוא הדין כל הימים שאין אומרים תחנון. וכן בערב שבת וערב יום טוב אחר חצות – אין אומרים צדוק הדין. וקדיש יכולין לומר על מזמור תהלים, וכן המנהג אצלינו שאומרים מזמור מ"ט, ואומרים קדיש. מיהו פשיטא דעל אדם גדול – צריכין לומר צדוק הדין וקדיש, שהרי מספידין אותו גם כן. וכן כתב הטור (וכן העידו על הרמ"א ז"ל). ובלילה אין אומרים לא צדוק הדין ולא קדיש.
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכא עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
קריאת "ובראשי חדשיכם" בפסוקי דזמרה
ובו סעיף אחד:
א
סימן תכא סעיף א עריכה
נוהגין באשכנז שאומרים פרשת "ובראשי חדשיכם" שחרית אחר פרשת התמיד. ובספרד אין נוהגין לאומרה, לפי שעתידין לקרות אותה בספר תורה. ודוקא שבת אומרים פסוקי "וביום השבת", מפני שאין קורין אותה בשבת בתורה. מה שאין כן ראש חודש דמי ליום טוב, שאין אומרים אחר התמיד מוספי יום טוב, מפני שקורין בתורה. והכא נמי בראש חודש.
וטעם אשכנז הוא כדי לפרסם שהוא ראש חודש. דיום טוב ניכר מאתמול שהוא יום טוב, אבל ראש חודש אינו ניכר כלל, ויכולין לשכוח לומר "יעלה ויבוא" בתפילה. לכך מזכירין את הכל באמירת הפסוקים קודם התפילה (עיין מגן אברהם).
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכב עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סדר התפילה והלל בראש חודש
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
סימן תכב סעיף א עריכה
ראש חודש ערבית, שחרית, ומנחה – מתפלל שמונה עשרה ברכות, ואומר "יעלה ויבוא" ב"רצה". והשמש מכריז בערבית אחר חצי קדיש "יעלה ויבוא!" ולא הוי הפסק, דזהו צורך תפילה.
ואם לא אמר בשחרית ומנחה – מחזירין אותו, בין ביום ראשון בין ביום שני. ובערבית – אין מחזירין אותו, בין בליל ראשון ובין בליל שני, לפי שאין מקדשין החודש בלילה (ברכות סוף פרק רביעי).
ולכן בערבית, כיון שסיים "המחזיר שכינתו לציון" – לא יאמר עוד, כמו שכתבתי בסימן רצד לענין "אתה חוננתנו". ובשחרית ומנחה, כשסיים ועדיין לא התחיל ב"מודים" – אומרו שם. ואם כבר התחיל "מודים", אם נזכר קודם שהשלים תפילתו – חוזר ל"רצה". ואם לא נזכר עד שהשלים תפילתו – חוזר לראש, אף על פי שלא עקר רגליו עדיין.
סימן תכב סעיף ב עריכה
ואם רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו – כל זמן שלא סיים התחנונים לא מקרי "השלים תפילתו". וכשהשלים התחנונים, אף על פי שלא עקר רגליו – עדיין מקרי "השלים תפילתו", וחוזר לראש.
ויש מי שרוצה לומר: דלענין זה תחנונים עדיף, דאף שהשלים התחנונים – כל זמן שלא עקר רגליו חוזר ל"רצה" (מגן אברהם סעיף קטן ב). והטעם משום דאין קביעות לתחנונים, ויכול לומר עוד תחנונים. ואף על פי שאינו רגיל לומר יותר מכפי שאמר, מכל מקום הא יכול לומר.
ומכל מקום קשה לומר כן, וכן נראה מירושלמי פרק חמישי דברכות, דכל שהסיח דעתו מלהתפלל עוד – מקרי עקר רגליו. ונראה דתלוי באמירת "יהיו לרצון" (שם), כלומר: אם רגיל לומר "יהיו לרצון" גם אחר התחנונים, או שאינו אומרו רק אחרי התחנונים – קודם אמירתו מקרי "לא עקר רגליו". ואחר אמירתו – מקרי "עקר" (אליה רבה סעיף קטן ה, והמחצית השקל פקפק ולא ידעתי למה). וכן יש להורות.
(ובערבית שכתבנו שכשסיים "המחזיר שכינתו לציון" לא יאמרנו עוד – הוא הדין אפילו אם רק אמר "ברוך אתה ד'". ויש מי שאומר: שיאמר "למדני חקיך", ויאמר "יעלה ויבוא", עיין שערי תשובה סעיף קטן ד. ולא נהירא. וכן כתב השערי תשובה בשם מגיד משנה, עיין שם.)
סימן תכב סעיף ג עריכה
לעיל סימן קכו נתבאר דשליח ציבור ששכח לומר "יעלה ויבוא" בחזרת הש"ץ – אין מחזירין אותו, מפני טורח הציבור. לפי שתפילת מוסף לפניו, שבה יזכיר ראש חודש, עיין שם.
ולפי זה דקדקו כמה מהגדולים דיחיד שלא אמר "יעלה ויבוא" בשחרית, ולא נזכר עד אחר מוסף, שאינו צריך לחזור ולהתפלל שחרית, דלא יהא כח יחיד גרוע בדיעבד משל שליח ציבור לכתחילה (מגן אברהם שם בשם רמ"ע וכנסת הגדולה). ולכן אם אירע כן – אין מחזירין אותו. ואם ירצה – יתפלל מנחה שתים, אחת לחובה והשנייה לתשלומין, ויכוין לתפילה נדבה (עיין שערי תשובה סעיף קטן ג).
ואם עמד להתפלל מוסף, ובתוך שלוש ראשונות נזכר ששכח "יעלה ויבוא" בשחרית – יסיים השלוש ראשונות, ויתחיל "אתה חונן" עד גמר תפילת שחרית, ואחר כך יתפלל מוסף (שם).
סימן תכב סעיף ד עריכה
כתב רבינו הרמ"א בסעיף א:
- אם הוא ספק אם הזכיר "יעלה ויבוא" אם לאו – אינו צריך לחזור.
עד כאן לשונו, ותמוה מאד: דודאי לא אמר, לפי הרגילו. ודחו דבריו, ופסקו דצריך לחזור (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ד).
אמנם נראה בכונתו: דודאי אם לא ידע כלל בהתחלת התפילה שהיום ראש חודש; או אפילו ידע, רק שבעת התחילת תפילת שמונה עשרה לא עלה על דעתו כלל שראש חודש היום – ודאי דצריך לחזור. אך אם בהתחלת תפילת שמונה עשרה ידע שהיום ראש חודש, ואחר התפילה יצא הדבר מלבו, ולא נזכר אם אמר "יעלה ויבוא" אם לאו – בזה אמר דאינו צריך לחזור. דקרוב יותר שאמר, שהרי בההתחלה ידע שהוא ראש חודש, ולכן קרוב יותר שאמר (ט"ז סעיף קטן א). וכן עיקר לדינא.
סימן תכב סעיף ה עריכה
לדעת רש"י ז"ל בסוף פרק רביעי דברכות: יחיד המתפלל בציבור, ושכח "יעלה ויבוא" – יסמוך על תפילת השליח ציבור, עיין שם.
וכתב הטור דהלשון שבגמרא לא משמע כן. מיהו לענין דינא – ודאי יש לסמוך על זה. ואם יודע שיכול לכוין, ולשמוע כל חזרת השליח ציבור – ישמע ולא יפסיק, ורק יענה "אמן" ולא יותר, ויצא בזה.
סימן תכב סעיף ו עריכה
הלל בראש חודש אינו אלא מנהג, ולא מדינא. דהלל מדינא אינו אלא ביום טוב וחנוכה, בימים שנעשו נסים וישועות. והמנהג היה גם בימי חכמי הש"ס, כדאיתא בתענית (כח ב). והגאונים אמרו רמז: במזמור האחרון "הללו אל בקדשו" יש שתים עשרה פעמים "הלל", כנגד שנים עשר חודשים. והכפל של פסוק "כל הנשמה תהלל" כנגד חודש העיבור (בית יוסף).
ועיקר הטעם נראה לפי שבחידוש הלבנה – נראה רמז למצבינו, כמו שאומרים בברכת הלבנה. לכן חשבינן זה לקצת ישועה, והנהיגו בהלל.
(הפרי חדש הקשה על הרמז: הא בתשרי ליכא הלל, עיין שם. ולא קשה כלל, דכוונת הגאונים דענין ראש חודש יש הילול. ודייק ותמצא קל.)
סימן תכב סעיף ז עריכה
וכיון שאינו אלא מנהג בעלמא, לכן מדלגין בו "לא לנו" ו"אהבתי", להיכר כי אינו חובה. ודעת רש"י והרמב"ם שלא לברך עליו כלל, בין ביחיד בין בציבור. ומרי"ף נראה שהציבור מברכין, ולא היחיד. ובארץ ישראל וסביבותיה נוהגין כרש"י והרמב"ם, ואין מברכין לא בתחילה ולא בסוף. אבל דעת רבינו תם ז"ל בתוספות ברכות (יד א דגם יחיד יכול לברך. ועל כמה מנהגים מברכין, וכן המנהג הפשוט במדינות אלו. ומברך מקודם "לקרוא את ההלל", ולבסוף "מלך מהולל בתשבחות".
סימן תכב סעיף ח עריכה
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דמכל מקום יזהר אדם לקרות בציבור, כדי לברך עליו עם הציבור. ויש אומרים דכשיחיד קורא – אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דאז הוי כרבים. ונוהגין כן ב"הודו" ולא ב"אנא". עד כאן לשונו.
ביאור דבריו: דכיון דהרבה דיעות שהיחיד לא יברך, ויש לחוש לברכה לבטלה, לפיכך יש לכל איש להדר לברך הלל דראש חודש עם הציבור. וכן בחול המועד פסח, ושני ימים אחרונים של פסח, דבציבור על כל פנים יש כמה דיעות לברך. ולכן אם אפילו לא התפלל עדיין – לא יתפלל, ויאמר הלל עם הציבור, ואחר כך יתפלל. ואפילו עומד באמצע פסוקי דזמרה – יש להפסיק ולומר הלל עם הציבור, כדי שלא לברך ביחיד.
ויש אומרים עצה אחרת לזה: שיאמר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דהוי כרבים ויכול לברך. ונוהגין כן ב"הודו". ואצלינו אין המנהג כן. וכל זה בראש חודש, וחול המועד פסח, ושני ימים אחרונים של פסח. אבל כשגומרים את ההלל – אינו צריך לכל זה, לפי שבהם חייב היחיד לברך.
ויראה לי דבראש חודש, וחול המועד וכו', המתפללין עם הציבור – לא ידעתי למה יברכו בפני עצמן, הלא יכולים לענות "אמן" על ברכת השליח ציבור בתחילה וסוף? והעונה "אמן" כמברך, ולמה לנו להרבות בברכות במקום שלגדולי רבותינו הוי ברכה לבטלה? וכן אני נוהג.
סימן תכב סעיף ט עריכה
דבר פשוט הוא שכשאומר הלל ביחיד – לא יאמר ב"הודו" אחר "יאמר נא ישראל..." ו"יאמרו נא בית אהרן..." ו"יאמרו נא יראי ד'..." – "הודו לד' כי טוב...". דזה אינו אלא בציבור, או לפחות כשהם שלושה, דאחד אומר "יאמר נא...", והשנים משיבים. ולא כשהוא יחידי, ואפילו שנים אינם כלום אלא אם כן הם שלושה, שאחד אומר והשנים משיבים.
ומנהגא דהלילא אצלינו בכל המדינות – שוות, אלא שיש שאומרים המזמורים פסקי פסקי, ויש שאומרים עד "הודו" בפעם אחת. וכל אחד יעשה כפי מנהגו.
(ומה שמפסיקין "אנא... הושיעה נא", "אנא... הצליחה נא" לשנים, ואינו אלא פסוק אחד – כבר כתבו טעמים בזה. והמחוור משום דבעת שיסדו את ההלל – אמרו כן, כדאיתא בפסחים קיח א. וכן בשירת הים אמרו פסקי פסקי, כדאיתא בסוטה ל א. ולכן חולקין המוהלים את הפסוקים. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן נא.)
סימן תכב סעיף י עריכה
לענין הפסקה בהלל בימים שגומרים אותו – דינו כבברכת קריאת שמע, וקריאת שמע עצמה. אבל בראש חודש וחול המועד וכו', כשאין גומרין אותו, כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד דאפילו באמצע שואל בשלום אדם שהוא צריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם. אבל בענין אחר – לא יפסיק. עד כאן לשונו.
ונראה דכוונתו כפי מנהג מקומו, שלא היו מברכין בראש חודש על ההלל, כמו שכתבתי מקודם. אבל במקום שמברכין – ודאי דאסור להפסיק כבקריאת שמע, דסוף סוף הא יש ברכה תחילה וסוף. ואם תשאל: דאם בלא ברכה, למה בענין אחר לא יפסיק? דיש לומר דודאי כן הוא, דאפילו בלא ברכה, למה נפסיק בחנם?
סימן תכב סעיף יא עריכה
כן היה נראה לעניות דעתי לפרש. אבל אם כן, למה לא הגיה עליו רבינו הרמ"א, דלפי מנהגינו שמברכין – אסור להפסיק?! אלא ודאי דסבירא ליה דגם כשמברכין ההפסק קל, ולא ידעתי למה. אבל גם מהטור מוכח כרבינו הרמ"א, שכתב וזה לשונו:
- וכיון שאין גומרין אותו – אינו חמור לענין הפסקה כקריאת שמע. אלא אף באמצע...
עד כאן לשונו. ואי סלקא דעתך בלא ברכה – למה לו לתלות במה שאין גומרין אותו יותר? הוה ליה לתלות לפי שהיא בלא ברכה! ועוד: דהטור הביא מקודם מסקנת אביו הרא"ש ז"ל דמברכין, עיין שם.
אלא ודאי אף על פי שיש ברכה – קילא ההפסקה. ומצינו כיוצא בזה בפסוקי דזמרה לדעת האר"י ז"ל, כמו שכתבתי לעיל סימן נא. אבל הטור והשולחן ערוך החמירו שם כבקריאת שמע, עיין שם. וצריך לומר דסבירא להו דבכאן עוד קיל יותר. וצריך עיון.
סימן תכב סעיף יב עריכה
ואם הפסיק בו ושהה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה – אינו חוזר לראש. ואפילו למאן דסבירא ליה לעיל סימן סה דאם היה מוכרח להפסיק – חוזר לראש, מכל מקום כיון שקורין בדילוג – אינו צריך (בית יוסף).
ומשמע דכשגומרין את ההלל – צריך לחזור לראש בכי האי גוונא. אבל יש אומרים דבהלל שאינו אלא דרבנן, גם כשגומרין – אינו צריך לחזור לראש (דרכי משה וב"ח, ומגן אברהם סעיף קטן ט). ומי שירצה להחמיר – יחזור לקרות בלא ברכה (שם), וכן יש להורות.
סימן תכב סעיף יג עריכה
הקורא הלל למפרע – לא יצא, דצריך לקרותו על הסדר. ובמגילה (יז א) אסמכוה אקרא "ממזרח שמש עד מבואו" – שהולכת על הסדר, עיין שם. ולפיכך אם קרא וטעה – יחזור למקום שטעה, ומשם עד סופו. אבל לא יאמר מה שדילג במקום שעומד, ולקרות ממקום שעומד, דאם כן הוי למפרע. ואם אינו זוכר המקום שטעה – יחזור למקום שיצא הספק מלבו, כמו בקריאת שמע לעיל סימן סד.
ומצות קריאת הלל – מעומד. וזכר לדבר: "הללו עבדי ד', שעומדים בבית ד'...". ופשוט הוא שמי שאינו בבריאותו כראוי – יכול לישב. אף על פי שבשמונה עשרה טורח ועומד, מכל מקום בהלל לית לן בה, שהרי בלילי פסח קורין מיושב. וסמיכה אינה כעמידה.
(המגן אברהם סעיף קטן יא השיג על רמ"א בחושן משפט סימן יז שכתב דמקרי עמידה. ועיין מה שכתבתי שם בחושן משפט.)
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכג עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סדר קריאת התורה בראש חודש
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן תכג סעיף א עריכה
ואחר הלל אומר "קדיש תתקבל", דכל שיש מוסף – אומרים אחר שחרית "קדיש תתקבל". ומוציאין ספר תורה, וקורין בו ארבעה, יתר אחד מכל שני וחמישי, מפני הקרבן מוסף. ולכן אין פוחתין מארבעה. אבל גם אין מוסיפין על ארבעה, שחשו חכמים לביטול מלאכה. ולכן גם אין מפטירין בנביא. ואחרי קריאת התורה אומרים חצי קדיש.
סימן תכג סעיף ב עריכה
והקריאה היא פרשת התמיד, שהיא שמונה פסוקים, ופרשה "וביום השבת" – שני פסוקים, ופרשה "ובראשי חדשיכם" – חמישה פסוקים, והיא לרביעי. ושנים הקודמות לשלושה קרואים.
ועתה כיצד נעשה? אם נקרא לכהן שלושה פסוקים, וללוי שלושה פסוקים – הרי יסיים הלוי פחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה, והשלישי יתחיל פחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה. ושניהם אסורים, גזירה משום הנכנסים והיוצאים, כמו שכתבתי בסימן קלח.
ולכן מפני ההכרח קורא בהן שלושה פסוקים עד "את הכבש": "וידבר", "צו", "ואמרת". והלוי חוזר וקורא "ואמרת" עם עוד שני פסוקים: "את הכבש", "ועשירית האיפה" עד "עולת תמיד". ואף שיש לחוש שהנכנסים יאמרו שהכהן לא קרא רק שני פסוקים – יש לומר שהם ישאלו ויאמרו להם. אבל אם יתחיל הלוי מן "את הכבש", ויקרא שלושה פסוקים ולא ישתיירו רק שני פסוקים – חיישינן להיוצאים שיאמרו שהשלישי לא יקרא רק שני פסוקים, והיוצאים לא ישאלו.
סימן תכג סעיף ג עריכה
ואי קשיא: אם כן יקראו כהן ולוי כל פרשת התמיד שמונה פסוקים; והשלישי יקרא שני פסוקים של "וביום השבת" ושני פסוקים מן "ובראשי חדשיכם", וישארו שלושה פסוקים לפני הרביעי. ועתה היוצאים לא ישאלו, שהרי שמעו שהשלישי קרא ארבעה פסוקים. ואי משום שהנכנסים ברביעי יאמרו שהשלישי לא קרא רק שני פסוקים – הא אמרנו שהנכנסים ישאלו ויאמרו להם, כמו שעתה הנכנסים בעת קריאת הלוי ששואלים על הכהן. דאין זה דמיון, דעל הכהן שפיר ישאלו למה לא קרא יותר, כיון שיש להלוי ריוח. אבל על השלישי לא ישאלו כלל, מפני שידמו שהיה מוכרח לשייר שלושה פסוקים לפני הרביעי. ותשאר הלעז על השלישי, שלא קרא רק שני פסוקים.
סימן תכג סעיף ד עריכה
כן פסקו כל רבותינו: הרי"ף בפרק רביעי דמגילה, והרא"ש שם, והרמב"ם בפרק שלושה עשר מתפילה, והטור והשולחן ערוך.
ואחד מרבותינו האחרונים חולק על זה, ואומר דהש"ס אומר כן במעמדות, שהפרשיות אינן יותר מחמישה פסוקים. אבל בראש חודש שהיא שמונה פסוקים – הרי יש לנו דרך נכונה לבלי להתחיל פחות משלושה פסוקים, ולא לשייר. והיינו: שהכהן יקרא שלושה פסוקים, ואחר כך קורא הלוי חמישה פסוקים עד "וביום השבת". ואחר כך השלישי מתחיל מן "עולת תמיד" שהם שלושה פסוקים קודם הפרשה, וקורא אותם עם פרשת "וביום השבת" (הגר"א).
ובמקומות רבים הנהיגו כן, שהיא שיטה המחוורת. והרמב"ן ז"ל סובר גם כן, דבש"ס לא נאמר רק על מעמדות. אבל בראש חודש – אינו צריך כלום, כיון דאי אפשר בלא התחלת שני פסוקים מן הפרשה. אם כן, מה לי התחלה מה לי סוף? ויקראו כסדרן: כהן ולוי ששה פסוקים, והשלישי השנים הנשארים עם פרשת "וביום השבת" (ר"ן בשמו). אבל לפי שיטה שנתבאר אינו צריך כלל להתחיל בפחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה.
(וראיתי בחתם סופר ובמשכנות יעקב שרצו לדחות שיטת הגר"א. והרואה יראה ויתפלא כי שיטתו ברורה, עיין שם.)
סימן תכג סעיף ה עריכה
ואחר כך אומרים "אשרי", "ובא לציון". ואין אומרים מזמור "יענך", כי ראש חודש אינו יום צרה, והוא יום שמחה. ומחזירין הספר תורה למקומו.
ובמדינתינו אומרים "אשרי", "ובא לציון" אחר הכנסת הספר. ואומרים חצי קדיש, וחולצין התפילין. ואין טעם ברור לחליצת התפילין במוסף, אבל כן נהגו, כמו שכתבתי לעיל סימן כה, ואין לשנות.
ומתפללין מוסף. וצריך לומר "ראשי חודשים לעמך נתת" בקמ"ץ. ויש אומרים "ושעירי חטאת". ויש אומרים "חטאות", ואומרים: "זכרון לכולם יהיו", כלומר: הקרבנות שהקריבו אז – יהיו גם עתה לזכרון.
ויש אומרים "לכולנו", וגם כן הכונה כן. ויש אומרים "היו", וקאי על העבר. וכל אחד יאמר כמנהגו. ובשנת העיבור מוסיפים "ולכפרת פשע". ויש שאין אומרים הוספה זו, רק עד אחר אדר שני. ולא נראה כן, דכל השנה יש לומר כן.
ואומרים "וחוקי ראשי חודשים להם קבעת", כלומר: דאצל כל האומות אין חשבון קבוע לכולם שוה כידוע, מפני ששכל האדם קצר לעשות שיווי ברגעים לכל ימות העולם. והחשבון שלנו הוא מסיני, מפי הקדוש ברוך הוא שמסר למשה. כאשר חכמי קדם מהאומות הודו, שחשבון עיבורי חודשים ושנים של ישראל – מעיד על הנבואה.
ובחזרת השליח ציבור אומרים אצלינו "נקדש" כמו בשחרית. והספרדים אומרים "כתר". ומכל מקום ההוספות של שבת ויום טוב – אין אומרים. ואחר חזרת השליח ציבור אומר "קדיש שלם". ויש אומרים מזמור "ברכי נפשי", לפי שבשם כתיב: "עשה ירח למועדים". וכפי הנראה היה זה שיר הלוים בבית המקדש לקרבן מוסף.
ותמיהני: שבמסכת סופרים (פרק שמונה עשר) שחשב שירי המוספין, ולא הזכיר של ראש חודש, עיין שם. ובסימן הבא ניישב זה בסייעתא דשמיא.
(כתב המגן אברהם: אם התפלל של שחרית במקום מוסף – לא יצא, אפילו הזכיר "יעלה ויבוא". ופשוט הוא.)
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכד עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין "יעלה ויבוא" בברכת המזון, וברכה ממסכת סופרים
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן תכד סעיף א עריכה
מזכירין "יעלה ויבוא" בברכת המזון, קודם "ובנה ירושלים". ואם לא אמר – אין מחזירין אותו. ולא דמי לתפילה, שהיא חובה. וגם לא דמי ל"רצה והחליצנו" בשבת, דמחזירין אותו, משום דבשבת חובה לאכול פת, מה שאין כן בראש חודש: אם כי אסור להתענות בו, מיהו פת אינו חובה לאכול. וכיון שהוא רשות, דאי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל – לכן אין מחזירין אותו.
ולא דמי לברכת המזון עצמו, שאם טעה ושכח ברכה שחוזר תמיד – זהו משום דחובת התורה הוא "ואכלת ושבעת וברכת". אבל חובת הזכרת ראש חודש בברכת המזון – הוא חוב דרבנן, ולא תקנו רבנן לחזור אלא במקום שחובה לאכול פת. ומכל מקום אם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" – אומר בשם "ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון". ולעיל סימן קפח נתבאר זה באריכות, עיין שם.
סימן תכד סעיף ב עריכה
איתא במסכת סופרים פרק תשעה עשר (הלכה ט):
- בראש חודש ישבו החבורות של זקנים, ושל בלווטין (גדולים), ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה, עד שתשקע החמה. וצריך לומר בברכת היין: בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר בעגולה גידל דורשיו הורם ולימדם זמנים, חודשים טובים ירח כליל לבנה מינה נבונים, סודרי עיתים פילס צורינו קיצי רגעים, שבם תיקן אותן חודשים ומועדים. דכתיב: "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו". ואומר: "כי כאשר השמים החדשים..." וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים". ואומר: "הודו לד' כי טוב. כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים כולנו, אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמיח בימינו, ובבנין בית המקדש ירבו שמחות." ויענו העם ואמרו "אמן! ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל! מקודש החודש, מקודש בראש חודש! מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו! מקודש בתורה, מקודש בהלכה! מקודש בעליונים, מקודש בתחתונים! מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון! מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל! מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד! הודו לד' כי טוב, וכולכם ברוכים ברוכים..."
עד כאן לשונו. ונראה שזה היה בשעת קידוש החודש, אשרי עין ראתה כל אלה. וד' יזכינו לראות כל אלה במהרה בימינו, אמן.
סימן תכד סעיף ג עריכה
בסימן הקודם תמהנו מאי דלא חשיב במסכת סופרים שיר מוסף של ראש חודש. ונראה לי דשם ריש פרק תשעה עשר איתא:
- ובראש השנה אומר: "כל העמים תקעו כף". ביום הכיפורים: "ברכי נפשי" ו"ממעמקים קראתיך". בחג הסוכות: "נודע ביהודה...".
עיין שם. ואינו מובן: מה ענין "ברכי נפשי" ליום הכיפורים (הגר"א מחק זה)? ועוד על התחלתו, שאומר: ובראש השנה. ולכן נראה לי דכן צריך לומר: בראש חודש "ברכי נפשי", ובראש השנה אומר "כל העמים" וביום הכיפורים "ממעמקים...". ולפי זה שפיר הזכיר שיר מוסף של ראש חודש.
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכה עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני ראש חודש שחל להיות בשבת
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן תכה סעיף א עריכה
ראש חודש שחל להיות בשבת, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע, ואומר "יעלה ויבוא" בעבודה, והיינו בברכת "רצה" קודם "ותחזינה". ואינו מזכיר של שבת ב"יעלה ויבוא", שהרי כבר הזכיר של שבת בברכה רביעית (טור).
וגם בערבית של שבת, אם שכח לומר "יעלה ויבוא" – אין מחזירין אותו. ואף על פי שתפילת ערבית בשבת חובה כדי לקדש השבת, ולא דמי לערבית של חול שהיא רשות – מכל מקום כיון שאין מקדשין החודש בלילה, וזהו הטעם שאין מחזירין אותו כמו שכתבתי בסימן תכב, אם כן לא שנא חול ולא שנא שבת.
ובמוסף אומרים "אתה יצרת" ומזכירין שניהם: של שבת ושל ראש חודש. ומסיימין ב"מקדש השבת וישראל וראשי חדשים". דשבת – קדישא וקיימא, אבל ראש חודש ומועדים – בישראל תלי, כמו שכתבתי בסימן תיז. ואם לא סיים רק ב"מקדש השבת" בלבד, או בראש חודש בלבד – נראה לי דלא יצא, וצריך לחזור.
וראיתי מי שכתב דיצא (אליה רבה בשם כנסת הגדולה). ולא ידעתי טעם לזה, הרי העיקר היא החתימה.
(והמגן אברהם בסימן תפז – נשאר בצריך עיון. ולעניות דעתי אין ספק בזה. ודייק ותמצא קל.)
סימן תכה סעיף ב עריכה
ודע שמעולם תמהתי על הנוסח שלנו, שבסוף "אתה יצרת" שאחר ל"מחילת עון" אומרים: "כי בעמך ישראל בחרת... ושבת קדשך..." – למה אין אומרים "קדשנו במצותיך ותן חלקנו... והנחילנו... וינוחו בו ישראל מקדשי שמך, כי בעמך ישראל..."? והרי כל יום טוב שחל בשבת, וראש השנה ויום הכיפורים שחלו בשבת, אומרים בסוף הברכה האמצעית נוסח זה, שזהו תורף קדושת שבת. ולמה לא יאמרו זה בראש חודש שחל בשבת? ובנוסח ספרד ישנו באמת זה הנוסח. ולעניות דעתי בנוסח אשכנז חסר זה מהדפוס, ואני נוהג לאומרה, ואין שום טעם שלא לומר זה. ולא מצאתי מי שהעיר בזה.
סימן תכה סעיף ג עריכה
ומוציאין שני ספר תורה, וקורין בהראשון שבעה קרואים או יותר בפרשת השבוע. ומניחין הספר תורה השניה על השולחן, ואומר קדיש על שתיהן, ומגביהין הספר תורה הראשונה וגוללין. ובשניה קורא המפטיר "וביום השבת... ובראשי חדשיכם".
ודוחין ההפטרה של השבוע, ומפטירין "השמים כסאי", דשם כתיב "והיה מדי חדש בחדשו, ומדי שבת בשבתו". ובברכות ההפטרה אין מזכירין של ראש חודש, רק של שבת. לפי שאין נביא בראש חודש, ולא דמי ליום שיש בהם נביא. לפיכך חותמין "מקדש השבת וישראל והזמנים", מה שאין כן בראש חודש. ואם חל ראש חודש באחד בשבת – מפטירין "ויאמר לו יהונתן מחר חדש".
ואם ראש חודש שני ימים, שבת ויום ראשון, כתב רבינו הבית יוסף שמפטירין "השמים כסאי", ונוהגין לומר אחר כך פסוק ראשון ופסוק אחרון מן "מחר חדש" לזכרון שמחר הוא גם כן ראש חודש. עד כאן לשונו.
אבל רבינו הרמ"א כתב: דיש אומרים דאין להפסיק מנביא לנביא, ואין אומרים רק הפטרת שבת ראש חודש, וכן נוהגין. עד כאן לשונו.
וכן המנהג אצלינו, שלא להזכיר. אך אם אירע כיוצא בזה באותו נביא – היו עושין כן. וכן ליש מקומות שנוהגין לקרות לחתן "שוש אשיש", אם היה זה בראש חודש או באחד משארי שבתות השנה – נדחית ה"שוש אשיש", ואומרין אותה בסוף, אם ההפטרה היתה באותו נביא, והיינו בישעיה. ולקמן סימן תכח נתבאר דשארי הפטרת נדחין מפניה, עיין שם. אבל לא ידענו כלל ממנהג הזה.
סימן תכה סעיף ד עריכה
הפטרת שבת ראש חודש נדחית מפני הפטרה של אחד מארבע פרשיות, והם: שקלים, זכור, פרה, חודש. לפי שאלו חובתם יותר גדולה משל ראש חודש. ועוד: דהמפטיר קורא בתורה בהארבע פרשיות. ולכן גם בחנוכה, כשחל ראש חודש טבת בשבת – מפטירין בשל חנוכה, וכמו שיתבאר בסימן תרפד. וכל שכן שהפטרת "מחר חדש" נדחית מפניהם.
סימן תכה סעיף ה עריכה
ואם חל שבת ראש חודש באחת משבעה דנחמתא, כגון ראש חודש אלול שחל בשבת – דעת רבינו הבית יוסף דגם כן נדחית "השמים כסאי", ואומרים "עניה סוערה". אבל דעת רבינו הרמ"א שאינה נדחית, ואדרבא הך דנחמתא נדחית מתרי טעמי:
- חדא: דגם ב"השמים כסאי" יש נחמות ירושלים (ט"ז).
- ועוד: כיון דמפטיר קורא בתורה בשל ראש חודש – צריך לקרות גם ההפטרה של ראש חודש.
וכן בשלוש דפורענותא, כגון ראש חודש אב שחל בשבת – יש אומרים דשל ראש חודש נדחית, ויש אומרים ד"שמעו" נדחית, וקורין "השמים כסאי". וכן עיקר לדינא במקום שאין מנהג להיפך. וכן נהגו בפוזנא (לבוש ומגן אברהם), וכן אנו נוהגים מפני שכן עיקר. אבל הפטרת "מחר חדש" – ודאי נדחית, הן מפני "שמעו", הן מפני "עניה סוערה", כיון שאין בה קריאה בתורה.
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכו עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין ברכת הלבנה, וכמה זמנה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
סימן תכו סעיף א עריכה
גרסינן בסנהדרין (מב א):
- כל המברך על החודש בזמנו – כאלו מקבל פני שכינה. כתיב הכא: "החדש הזה", וכתיב התם: "זה אלי ואנוהו". ותנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי לא זכו בני ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש – דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד.
הרי מבואר דקידוש הלבנה הוא ענין גדול ונורא, כקבלת פני השכינה. ובודאי יש בזה סודות גדולות ונוראות, כאשר האריכו חכמי הקבלה: שענין מיעוט הירח, וענין חטא אדם הראשון – נוגעים זה לזה. ולעתיד לבוא, כשיתוקן חטא אדם הראשון – אז יתוקן גם מיעוט הירח. ועל אותה העת נאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה".
סימן תכו סעיף ב עריכה
ובפשוטו הטעם מה שמברכין על הלבנה יותר מעל כל הכוכבים, והיא קטנה כמעט מכל הכוכבים (זולת כוכב) – מפני שהיא קרובה לארץ יותר מכל הכוכבים, שאינה רחוקה מן הארץ רק בערך מ"ג אלף פרסה. ובה נראית לנו בחוש גדולתו של הקדוש ברוך הוא, בכל לילה ולילה מהילוכה המורגש, והקיפה את הארץ בכל חודש. ולכן נקראת "ירח", כדכתיב: "עשה ירח למועדים", מפני שמקפת הארץ בכל ירח ימים, ומורגש חסרונה ומילואה.
וישראל המונים ללבנה – נמשלו ללבנה: כשם שהלבנה אין לה אור מעצמותה, רק תאיר מאור השמש, כמו כן ישראל אין להם שום אור זולת אורו של הקדוש ברוך הוא, הזורח לנו באמצעות התורה הקדושה, כמו שנאמר: "שמש ומגן ד' אלקים".
וכשם שהלבנה תחשך ותאיר, כמו כן ישראל, כמו שאנו אומרים בברכתה: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה". וכשם שהלבנה אף בימי חסרונה, שעל הארץ נראתה חשך – מכל מקום תאיר אל עבר פניה במרומים כידוע, כמו כן ישראל. ומכל אלו הטעמים קבלו ישראל מצוה זו בשמחה.
סימן תכו סעיף ג עריכה
לפיכך הרואה לבנה בחידושה מברך: "ברוך... אשר במאמרו ברא שחקים...". ומה שקרא כאן לרקיע "שחקים" – משום דאמרינן בחגיגה (יב ב): "שחקים" – שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים. אמנם רב יהודה שאומר מימרא זו דברכת הלבנה בסנהדרין (מב א), סבירא ליה בחגיגה שם דשני רקיעין הן: "שמים", ו"שמי השמים". ואפשר דהשנים הם רקיע ושחקים, וכונתו: דאף דפשיטא שיש שבעה רקיעים, מכל מקום נכללים בשנים. דבתנ"ך לא מצינו רק אלו שני השמות על הרקיעים: "רקיע" ו"שחקים", והם "שמים" ו"שמי השמים". וזה שאומר: "במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם" – מפני שכן אמר דוד: "בדבר ד' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם". ואומר: "חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם". ה"זמן" הוא כל ימי עולם, והם שית אלפי שנין, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כדכתיב: "ישיש כגבור לרוץ אורח". ואומר לשון "ששון ושמחה", כמו שלשון זה מעותד על ישראל, שנאמר: "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה".
"פועלי אמת שפעולתן אמת" – כן הוא גירסת רש"י, ועל חמה ולבנה קאי, שאין משנים תפקידם. והתוספות גורסים "פועל אמת שפעולתו אמת", ואקדוש ברוך הוא קאי, שבאמת ובדין מיעט הלבנה. "וללבנה אמר שתתחדש..." – זהו לעתיד לבוא, תתחדש לגמרי. ולעת עתה – תתחדש בכל חודש. והיא סימן לישראל שהם "עמוסי בטן", שכן אמר הנביא: "העמוסים מני בטן". כלומר: עמוסי התלאות. ומסיים "ברוך... מחדש חודשים".
סימן תכו סעיף ד עריכה
ואחר כך נהגו לומר: "ברוך יוצרך..." לסימן יעקב. ויש מתחילין: "ברוך עושך" לפי סדר העולמות. ורוקד שלוש פעמים כנגדה על אצבעות רגליו, ואומר: "כשם שאני... תפול...", ולמפרע שלוש פעמים. ונוהגין לומר: "דוד מלך ישראל חי וקיים", והכוונה על זרע דוד. שמלכות בית דוד נמשל ללבנה, כדכתיב בתהלים: "זרעו לעולם יהיה... כירח יכון עולם". כלומר: אף על פי שחשיכה – תאיר אחר כך.
ואחר כך אומרים זה לזה: "שלום עליכם...". "קול דודי...", דומה דודי...", "שיר למעלות...", "הללו אל בקדשו...", "תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי...", ו"יהי רצון" ככתוב בסידורים.
וכתב רבינו הרמ"א: דלכן נוהגין לומר "דוד...", שמלכותו נמשל ללבנה, ועתיד להתחדש כמותה. וכנסת ישראל תחזור להתדבק בהקדוש ברוך הוא, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה, שנאמר: "שמש ומגן ד'...". ולכך עושים שמחות וריקודין בקידוש החודש, דוגמת שמחת נשואין.
עד כאן לשונו. והעיקר היא הברכה, והיא המעכבת. ושארי דברים אם לא אמר – לא עיכב. (וינער שולי בגדיו.)
סימן תכו סעיף ה עריכה
ואין לקדש הלבנה אלא בלילה ממש, בשעה שהיא זורחת ונהנין מאורה. ולא קודם הלילה, דבעינן שתהא זריחתה ניכרת על הארץ, והיינו שיש ממנה צל. ובעת הברכה מיישר רגליו, ותולה עיניו אל הלבנה, ומברך מעומד. ויש שכתבו שתולה עיניו להביט עליה רק קודם הברכה, אבל בעת הברכה משפיל עיניו ואינו מביט בה. וכן נוהגין על פי הקבלה.
סימן תכו סעיף ו עריכה
איתא במסכת סופרים (ריש פרק עשרים): אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם ובכלים נאים. וזהו גירסת הטור והשולחן ערוך סעיף ב.
ויש גורסים: אין מברכין על הירח עד שתתבשם, כלומר: שתהא חשיכה, ונהנין לאורה, וכהדין הקודם (זהו גירסת תלמידי רבינו יונה בפרק רביעי דברכות).
ואין גורסין: במוצאי שבת, דמה ענין מוצאי שבת לכאן? ואף גם לפי גירסתינו אין הכונה לעיכובא, אלא להידור בעלמא אם אפשר. וכתבו דכשמקדשין במוצאי שבת – תהיה הצלחה (מגן אברהם סעיף קטן ב).
סימן תכו סעיף ז עריכה
וכתב רבינו הרמ"א: דדוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם עשרה ימים בחודש – אז ממתינים עד מוצאי שבת. אבל אם הוא אחר כך – אין ממתינים עד מוצאי שבת, שמא יהיו שני לילות או שלושה או ארבעה עננים, ולא תתראה הלבנה, ויעבור הזמן. וכשמקדשין אותה בחול – יש ללבוש בגדים נאים. עד כאן לשונו.
ואצלינו בחודשי החורף, ובפרט בחשון וכסלו – אין להמתין עד מוצאי שבת. כי ברוב השנים במדינתינו עננים מכוסים כל הזמן הזה. וגם לא נהגנו בבגדים נאים, כי על פי רוב מקדשין בחצר בית הכנסת לאחר תפילת ערבית, ואיך ילך לביתו להחליף בגדיו? דזה אי אפשר כמובן.
ויותר נראה לי דאין הכונה על בגדים יקרים, כבגדי שבת ויום טוב, אלא בגדים נקיים, מפני שמקבל פני שכינה. ולכן ממילא דבבגדים שהוא מתפלל בהם – הויין נאים. דהא גם בתפילה צריך בגדים נקיים והגונים, כמו שכתבתי לעיל סימן צא, עיין שם.
סימן תכו סעיף ח עריכה
- אין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב, ולא קודם יום הכיפורים. ובמוצאי יום הכיפורים מקדשין אותה, דאז שורין בשמחה. אבל לא במוצאי תשעה באב, ולא בשאר תענית.
עד כאן לשונו. והטעם שאין מקדשין קודם תשעה באב – מפני ששרויין בצער החורבן. ולכן גם אבל בשבעת ימי אבילות – אין לו לקדש, אלא אם כן יעבור הזמן, דאז בהכרח לקדש.
וקודם יום הכיפורים –מפני ששרויים בצער על מחילת עוונות. ויש שמגמגמין לגמרי על ההמתנות אלו, דהא חיישינן שמא ימות. ועוד: דזריזין מקדימין למצות (אליה רבה בשם בית יעקב). ויש שדחו זה, דלזמן קצר לא חיישינן למיתה. ושיהוי מצוה משום הידור משהינן (שם). האמנם במדינתינו דשכיחי עננים הרבה – אין כדאי להמתין, וכן נהגו גדולים שלא להמתין.
סימן תכו סעיף ט עריכה
אם לא נראית הלבנה עד הלילה האחרונה, ועומדים בתפילה ונראית הלבנה, וקרוב שעד אחר התפילה יעבור הזמן, אם הם בקריאת שמע ובברכות קריאת שמע – צריכין להפסיק, אף באמצע הפרק. ואם יכולים לסיים עד הפרק – מה טוב. וכן בכי האי גוונא – צריכים להפסיק בקריאת המגילה (שערי תשובה בשם נודע ביהודה). אך מקרה רחוקה היא, ואין להאריך בזה.
סימן תכו סעיף י עריכה
עוד כתב רבינו הרמ"א: שאין לקדשה במוצאי שבת שחל בו יום טוב. עד כאן לשונו. וכל שכן שאין לקדשה בשבת (מגן אברהם סעיף קטן ז).
והטעמים שנאמרו בזה מדרך ההלכה – אינם מתקבלים על הלב. והאמת הוא דעל פי דין אין שום חשש בזה, ורק יש טעמים כמוסים על פי הקבלה. ולכן פשיטא אם יש עוד כמה לילות – פשוט שאין מקדשין בשבת. ואם שבת הוא הליל האחרון – פשיטא שמקדשין. אלא אפילו יש עוד לילה אחת, נראה דבמדינתינו שמוחזקת בעננים – יקדשו בשבת. ואיזה פעמים עשינו מעשה כן, ואירע שאחר כך במוצאי שבת היו עננים מכוסים.
אך זה פשוט דאם מקדשין בשבת – לא יאמרו רק הברכה בלבד, ולא התפילות והפסוקים. דזהו ודאי שיש לקצר בכל האפשר, ואין מעכב רק הברכה.
סימן תכו סעיף יא עריכה
עד אימתי מברכין עליה? עד ששה עשר מיום המולד, ולא ששה עשר בכלל. כן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ג. וברמב"ם פרק עשירי מברכות כתב גם כן: עד ששה עשר, וכוונתו: עד ולא עד בכלל. דהא בגמרא שם אמרו: עד שתתמלא פגימתה, וכשנגמר יום החמישה עשר – נתמלא פגימתה, ואחר כך תתחיל להתחסר.
ולכן כתב רבינו הרמ"א: שאין לקדש אלא עד חצי עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג מן המולד; שזהו זמן היקף הלבנה, כמו שכתבתי בסימן תיז. ולכן בהחצי מזה – נתמלא פגימתה. ולא כתב בלשון "יש אומרים", משום דסבירא ליה דגם כוונת הטור ושולחן ערוך כן, שלא חשו לדקדק בהשעות היתירים. ועוד: דהשעות היתירים אינם אלא כשחל המולד בראש היום, שזהו מקרה רחוקה, ועל פי הרוב יחול המולד הרבה שעות בתוך היום. ואם כן ממילא כשיכלו חצי עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג – יכלו החמישה עשר יום. ואדרבא: לפעמים יכלו החמישה עשר יום, ועדיין לא יכלו החצי עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג, כגון שהמולד נפל בתוך החצי יום השני.
ובאמת אי אפשר לדקדק בשעות אחדים, מפני שאז לא ניכר עדיין חסרונה כלל. ולכן לא דקדקו הש"ס והפוסקים בשעות ספורות לכאן ולכאן. ולזה קאמר רבינו הרמ"א שלכתחילה ידקדק האדם לבלי לאחר החצי מן עשרים ותשעה, שתים עשרה, תשצ"ג. ואין מחלוקת לדינא.
(כן נראה לעניות דעתי. ובזה יתיישב כל מה שפקפק המגן אברהם בסעיף קטן יב, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
(ומה שכתב הטור: משעת המולד – אין כונתו למעת לעת, כמו שכתב המגן אברהם, אלא כמו שכתבתי דלא מראש חודש.)
סימן תכו סעיף יב עריכה
וראיתי למי שהביא בשם גדול אחד: דגם יום ששה עשר מהמולד – מותר לקדש הלבנה (שיירי כנסת הגדולה). ומפרש מה שאמרו בגמרא "עד ששה עשר" – עד ועד בכלל. ויש מי שמביא ראיה לזה, דהא בגמרא פליגי רב יהודה ונהרדעא. דרב יהודה סבירא ליה עד שבעה ימים, ונהרדעא עד ששה עשר. והלכתא כנהרדעא. ואם כן, כשם דלרב יהודה הוה עד ועד בכלל, כמו כן לנהרדעא (אליה רבה סעיף קטן ח).
ואין זו ראיה כלל. דאפילו במשנה אחת, במאמרים סמוכים זה לזה, מצינו דהראשון הוי "עד ולא עד בכלל" והשנייה "עד ועד בכלל". והוא בפרק תשעה עשר דכלים: חבל היוצא מן המטה – עד חמישה טפחים טהור. מחמישה ועד עשרה – טמא, עיין שם. ומפרש הש"ס בחולין (נה א) ד"חמישה" כלמעלה, ו"עשרה" כלמטה, עיין שם. וכל שכן בשני אמוראים. ועוד: דלהדיא אמרינן בסוף פרק הרואה כתם, דכל שיעורי חכמים לחומרא בענין זה ד"עד ועד בכלל" או "לא עד בכלל", עיין שם. ואם כן, בכאן ממילא דספק ברכות להקל. והחומרא הוא משום חשש ברכה לבטלה. ובפרט שזה הוא כנגד הסברא שבחסרון הלבנה יברכו "מחדש חודשים". ולכן חלילה לסמוך על זה נגד כל רבותינו הראשונים, והטור והשולחן ערוך.
(ויש שבמרחשון, כשלא נראית הלבנה מפני ריבוי העננים שבחודש זה, ואומרים שנמצא בתנא דבי אליהו שכשהלבנה אינה נראית במרחשון – הוי סימן לא טוב, וירצו לסמוך על דיעה זו. אבל "תמים תהיה עם ד' אלקיך", ולא יכנוסו לברכה לבטלה. ובאמת בתנא דבי אליהו אינו על העדר הלבנה, אלא על ליקוי הלבנה. והוא בתנא דבי אליהו זוטא פרק ששה עשר, עיין שם.)
סימן תכו סעיף יג עריכה
מאימתי מותר לקדש הלבנה? הרמב"ם בפרק עשירי מברכות דין יז כתב:
- אם לא בירך עליה בליל הראשון, מברך עליה עד... שתתמלא פגימתה.
עד כאן לשונו, מבואר להדיא שגם ביום ראשון מהמולד – יכול לברך. וכן כתב רש"י בסנהדרין שם, וזה לשונו: אם לא בירך היום – יברך למחר עד שביעי... עד ששה עשר, עיין שם.
ותלמידי רבינו יונה כתבו בסוף פרק רביעי דברכות דביום שני או שלישי – יכול לברך. אבל ביום ראשון, מחמת קטנותה אין האור מתוק, ואין נהנין ממנה. ויש שכתבו לאחר שלושה ימים (ב"ח). ויש להתפלא על רבינו הבית יוסף בסעיף ד שכתב:
- אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה.
עד כאן לשונו, וכתב בספרו הגדול שכן כתב ר"י גיקאטליא, עיין שם. ותימא: איך הניח דעת רבותינו, ותפס דיעה יחידאה? ואין דרכו בכך. ועוד הקשו עליו: דהא בגמרא יש מי שסובר דאחר שבעה – אין לקדש, ואיך אפשר לומר שיהא אסור לקדש קודם (ב"ח וט"ז סעיף קטן ג)?
ולכן הסכימו גדולי האחרונים שאחר שלושה ימים – יכולין לברך בלי שום גמגום, וכן נוהגים.
(והבית יוסף יסד כאן דבריו על פי חכמי הקבלה. ומפרשים בגמרא דלא פליגי, ומאן דאמר עד שביעי – קאי על ההתחלה; ומאן דאמר עד ששה עשר – קאי על סוף. כלומר: משביעי עד ששה עשר. וגם עתה רבים נוהגין כן, וטוב הוא במדינות אשר אין העננים מצויים. אבל במדינותינו, ובפרט בחודשי מרחשון וכסליו – קשה לנהוג כן. ודייק ותמצא קל.)
סימן תכו סעיף יד עריכה
וכתב רבינו הרמ"א: שאין מקדשין הלבנה תחת הגג. עד כאן לשונו, ולא נודע לנו הטעם. ויש שכתב הטעם: שלא יאהיל עליו שום טומאה (מגן אברהם סעיף קטן יד בשם מהרי"ל). ויש מי שכתב: שיוצאין לרחוב, כדרך אדם שיוצא לקראת המלך (שם בשם ב"ח).
מיהו כל זה היכא דאפשר. אבל אם יש לו איזה מיחוש, או שקשה במקום הזה לעמוד בחוץ ולקדש, או שיושב במסיבה – פותח החלון ומקדש בביתו, ורואה את הלבנה דרך החלון. וכן עשה המהרש"ל מעשה בעצמו (שם).
ויש מי שכתב דהרואה את הלבנה מתוך זכוכית – אין לברך עליה (באר היטב סעיף קטן א בשם דבר שמואל). ודבר תימה הוא: דהא קיימא לן ערוה בעששית – אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, משום דמקרי ראיה, כמו שכתבתי לעיל סימן עה. וכיון דמקרי ראיה – הרי רואה את הלבנה. ובאמת חלקו על זה הגדולים (כמו שכתב השערי תשובה סעיף קטן יא).
ויש מי שכתב דסומא – חייב לקדש את הלבנה (מגן אברהם ריש סימן זה בשם רש"ל). וצריך לומר שמדמה זה לברכת "יוצר אור", שהסומא מברך, כמו שכתבתי בסוף סימן סט. ומיהו לשון ה"רואה" – לא אתי שפיר על הסומא, שהרי אינו רואה. וכן מצאתי לאחד מהגדולים שפקפק בזה (הגאון רבי עקיבא איגר בשם ריק"ש).
והנשים לא נהגו בברכת הלבנה, כי היא מצות עשה שהזמן גרמא, ופטורות. ואף שבכמה מצוות עשה נהגו לקיים, כמו שופר, ולולב, וסוכה – מכל מקום בזה לא נהגו. ובגמרא שם משמע להדיא דבימיהם היו גם הנשים מברכות ברכה קצרה: "ברוך מחדש חודשים", עיין שם.
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכז עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
איך כותבין בשטרות וגיטין כשראש חודש שני ימים, ואיך כותבין בשני אדרים בשנת העיבור
ובו שני סעיפים:
א | ב
סימן תכז סעיף א עריכה
כשראש חודש שני ימים – מתחילין למנות ימי החודש מיום שני, לבד תשרי שהמנין מהראשון, מפני שאין אלול מעובר. ומה שעושין שני ימים ראש השנה – זהו משום ראש השנה, כמו שיתבאר במקומו.
אבל שארי החודשים, כששני ימים ראש חודש, היום הראשון להחודש העבר, מפני הטעמים שנתבארו בסימן תיז. ולכן פסקו הטור והשולחן ערוך כאן לענין שטרות, ובאבן העזר סימן קכו לענין גיטין, דכשכותבין שטר או גט ביום ראשון דראש חודש – כותבין "ביום הראשון של ראש חודש פלוני, שהוא יום שלושים לחודש פלוני שעבר". ובשטרות אין קפידא גם לכתוב לכתחילה "ביום ראשון דראש חודש פלוני", ולא יותר. אך בגט יש יותר קפידא. וגם בשם בדיעבד – כשר. ועיין מה שכתבתי באבן העזר שם.
סימן תכז סעיף ב עריכה
כשהשנה מעוברת, כותבין בראשון "אדר" סתם, דהוא העיקר לדעת רוב הפוסקים. ובשני: "אדר שני". ואם כתב בשני סתם – פסול. וכן כשמברכין החודש. וכן פסק רבינו הרמ"א.
אבל יש חוששין לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם בפרק עשירי מנדרים, דהעיקר הוא השני. לכן גם בראשון יש לכתוב ולהכריז "אדר ראשון", וכן המנהג. אבל העיקר לדינא: דהעיקר הוא הראשון. וכן יש לנהוג לענין יארציי"ט. וביורה דעה סימן רכ הארכנו בזה, עיין שם.
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
סימן תכח עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סדר קביעת המועדים, וקריאת הפרשיות והפטרות
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן תכח סעיף א עריכה
אלו הימים שאין קובעין בהם המועדים:
- לא אד"ו ראש השנה;
- ולא אג"ו יום הכיפורים;
- לא בד"ז פורים של ארבעה עשר;
- ולא בד"ו פסח;
- ולא גה"ז שבועות והושענא רבה;
- לא ג' חנוכה;
- ולא אג"ו צום אסתר;
- ולא בד"ו שבעה עשר בתמוז ותשעה באב באב.
ולעולם ביום שיהיה פורים – יהיה אחר כך ל"ג בעומר, וסימן: פל"ג.
וביום שיהיה שבועות – יהיה חנוכה שלאחריו אם הם כסדרן, או חסרים. אבל כשהם מלאים – יבוא ביום השני של שבועות.
סימן תכח סעיף ב עריכה
ואלו הימים שהוקבעו בהם ראש חודש, ולא בזולתם:
- ניסן אגה"ז;
- אייר בגה"ז;
- סיון אגד"ו;
- תמוז אגה"ו;
- אב בדו"ז;
- אלול אבד"ו;
- תשרי בגה"ז;
- מרחשון בדה"ז;
- כסלו אבגדה"ו;
- טבת אבגד"ו;
- שבט בגדה"ז;
- אדר זבד"ו.
- ובשנת העיבור: הראשון בדה"ז, והשני בדו"ז.
וכששני ימים ראש חודש – הסימנים הם על יום השני, כי ממנו מתחיל ימי החודש, כמו שכתבתי בסימן הקודם.
סימן תכח סעיף ג עריכה
סימן לקביעת המועדים: א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף.
פירוש: ביום ראשון של פסח – יהיה לעולם תשעה באב, והסימן: על מצות ומרורים יאכלוהו.
- ביום שני שבועות;
- וביום שלישי ראש השנה;
- ביום רביעי קריאת התורה, כלומר שמחת תורה;
- וביום חמישי צום יום הכיפורים;
- ביום ששי פורים שעבר.
סימן תכח סעיף ד עריכה
לעולם קורין "צו" קודם הפסח בשנה פשוטה, ו"מצורע" בשנה מעוברת; חוץ מכשחל ראש השנה ביום חמישי והשנה מעוברת, שאז קורין "אחרי מות" קודם הפסח.
ולעולם קורין "במדבר" קודם שבועות.
ותשעה באב הוי קודם "ואתחנן".
"נצבים" קודם ראש השנה, ולכן כשראש השנה ביום שני-שלישי, שיש שתי שבתות בין ראש השנה לסוכות – אז מחלקים "נצבים"-"וילך", כדי שיקראו "וילך" בין ראש השנה ליום הכיפורים, ו"האזינו" בין יום הכיפורים לסוכות. וסימן: ב"ג המלך פת וילך. כלומר: ב"ג – כשאומרים "המלך הקדוש" בשני ושלישי. "פת וילך" – לשון "פתות אותה פתים".
אבל כשראש השנה ביום חמישי-ששי – אז אין בין ראש השנה לסוכות אלא שבת אחת שצריכין לקרות הסדרא, מפני דאז חל יום הכיפורים בשבת. וקורין בה "האזינו", דאז ממילא קורין "נצבים" ביחד עם "וילך" קודם ראש השנה.
והסימן לשנה פשוטה: פקדו ופסחו, משקורין "צו" שהוא לשון פקודה, ועושין פסח. ולשנה מעוברת: סגרו (את המצורע) ופסחו. מנו ("במדבר" שהוא מנין) ועצרו (עצרת), צומו וצלו (ואתחנן שהוא תפילה), קומו (נצבים) ותקעו.
סימן תכח סעיף ה עריכה
פרשת "האזינו" – מחלקין הפרשיות כמו במקדש: הזי"ו ל"ך, שהיו קורין במקדש כל חלק מהם בכל שבת בשיר של מוסף. ואלו הן:
- "האזינו",
- "זכור",
- "ירכיבהו",
- "וירא",
- "לו חכמו",
- "כי אשא",
עד סוף השירה. והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה. ולרש"י במקום "לו חכמו", "כי אשא" – קורין "לולי", "כי ידין". והמנהג כדעה ראשונה.
ולא יוסיפו קרואים בשבת זו. וזהו בשבת שחרית, אבל במנחה ובשני וחמישי – יקראו כמו שירצו. וכן ראש חודש טבת או אדר שחל בשבת, ומוציאין שלושה ספר תורה – אין להוסיף על הקרואים, כי צריכין לקרות שביעי בשל ראש חודש, שיהא ממנין הקרואים (וכן מבואר להדיא במגילה כט ב).
סימן תכח סעיף ו עריכה
קללות שבתורת כוהנים - אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם. ומתחילין בפסוקים שלפניהם, ומסיימים בפסוקים שלאחריהם.
וצריך השלישי לקרות התוכחה. אבל לא יקרא השלישי עד התוכחה, והרביעי יחזור ויתחיל מפרשה שקרא השלישי. דזהו עלבון התורה, וחלילה לעשות כן. אבל קללות שבמשנה תורה – יכולין להפסיק מדינא, ואף על פי כן נהגו שלא להפסיק בהם. וגם כן מתחילין מפסוקים הקודמים, ומסיימין בשל אחריהם.
ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ה שאין קורין לתוכחה בשם, אלא יעלה מי שירצה. ואצלינו אין נוהגין כן. ומי שאינו רוצה לעלות לתוכחה – ילך מקודם מבית הכנסת. אבל אם הוא בבית הכנסת, אם לא יעלה – הוי בזיון התורה חס ושלום. ונהגו שהקורא עולה לתוכחות.
וכן שמונה פסוקים אחרונים שבתורה – אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא את כולם. וכן בארבעים ושנים מסעות שב"מסעי" – אין להפסיק בשבת שחרית, כי הם נגד שם ארבעים ושתים (מגן אברהם סעיף קטן ח).
סימן תכח סעיף ז עריכה
משבעה עשר בתמוז ואילך – מפטירין שלוש דפורענותא:
- "דברי ירמיהו",
- "שמעו",
- "חזון";
ושבע דנחמתא:
- "נחמו",
- "ותאמר ציון",
- "עניה סוערה",
- "אנכי אנכי",
- "רני עקרה",
- "קומי אורי",
- "שוש אשיש";
ותרתי דתיובתא:
- בצום גדליה במנחה "דרשו",
- ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים "שובה",
- וכשראש השנה בשני ושלישי, שאז יש שבת בין יום הכיפורים לסוכות שקורין בו "האזינו" – מפטירין בו "וידבר דוד". ויש אומרים דבכי האי גוונא מפטירין "דרשו" בין ראש הנשנה ליום הכיפורים, ו"שובה" בין יום הכיפורים לסוכות. ואין המנהג כן.
ובכל שבתות השנה מפטירין מעין הפרשה. וכשקורין שני סדרות – מפטירין בשניה, לבד ב"אחרי מות" ו"קדושים", שמפטירין "הלא כבני כושיים" שהיא הפטרת "אחרי מות".
ובסימן תכה בארנו דבשבת ראש חודש – נדחין הני דתיובתא ודנחמתא, וקורין "השמים כסאי", אבל לא בשביל "מחר חודש", עיין שם. וכתבו להפטיר בחתונה "שוש אשיש". ואנחנו אין יודעים ממנהג הזה כלל. וכבר נתבאר שם דאין מדלגין מנביא לנביא.
ולא הטרחנו לכתוב חשבון הלוחות, אחרי כי אצלינו נדפסים לאלפים ולרבבות בכל שנה ושנה, וידוע לכולם, וכל איש יש לו לוח השנה.
ובזה סיימנו בסלקא דעתך הלכות ראש חודש. הרחמן יזכינו בביאת משיחינו, ואז נקריב חובתינו: תמידים כסדרם ומוספי ראש חודש כהלכתם. אמן.
בסייעתא דשמיא סליק הלכות ראש חודש
הלכות ראש חודש: תיז • תיח • תיט • תכ • תכא • תכב • תכג • תכד • תכה • תכו • תכז • תכח
- ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.