ערוך השולחן אורח חיים תיז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הלכות ראש חודש
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן תיז סעיף אעריכה

כתב הרמב"ם ריש הלכות קידוש החודש:

חודשי השנה הם חודשי הלבנה, שנאמר: "עולת חדש בחדשו".

עד כאן לשונו, כלומר: חודש הלבנה נראית כדבר חדש, שבחצי הראשון הולכת וגדלה, ובחצי השני הולכת ומתמעטת, עד שתחשך כולה, ואחר כך מתחדשת. מה שאין כן חודשי החמה – אין ניכר לעין שום השתנות. ומדאמרה תורה "בחדשו" – מבואר להדיא שהחידוש יהיה ניכר, וזהו חדשי הלבנה.

ונאמר: "החדש הזה לכם ראש חודשים" – כך אמרו חכמים (ראש השנה כ א): שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה, ואמר לו: "כזה ראה וקדש".

סימן תיז סעיף בעריכה

והשנים שאנו מחשבים בהם – הם שני החמה, שנאמר בפסח: "חדש האביב"; ובשבועות כתיב: "חג הקציר"; ובסוכות כתיב: "חג האסיף". וגידול התבואות, וקצירתן, ואסיפתן – אינו תלוי רק בחודשי החמה, שבחמה תלויה השתנות העיתים: הקור והחום, הקיץ והחורף.

ושנת החמה יתירה על שנת הלבנה קרוב לאחד עשר יום. לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזה כשלושים יום או פחות מעט – מוסיפין חודש אחד על השנה, ועושין בשנה זו שלושה עשר חודשים, ויש בו שני אדרים: "אדר ראשון", ו"אדר שני". וזו השנה נקראת "מעוברת". ויש בשתים עשרה שנה – שבעה עיבורים, וזה נקרא "מחזור קטן".

סימן תיז סעיף געריכה

וזהו גם כן הטעם שלפעמים עושים יום אחד ראש חודש, ולפעמים שני ימים. משום דחודש הלבנה הוא עשרים ותשעה יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים. ואם כן, בהכרח שחודש אחד יהיה עשרים ותשעה ימים, וחודש אחד שלושים יום, כדי להשוות החצי יום החסר.

ואלמלא התשצ"ג חלקים – היה תמיד חודש חסר וחודש מלא. אבל היתרון של התשצ"ג חלקים מתקבץ במשך הזמן ליום תמים, ולכן יש אצלינו חשון וכסלו – לפעמים מלאים, לפעמים חסרים, לפעמים אחד מלא ואחד חסר, כדי להשוות החשבונות.

סימן תיז סעיף דעריכה

ואין לשאול: דלמה לנו כל הטורח הזה, בין בשנים בין בחודשים? כיון דהשנים הם לפי חודשי החמה – נעשה כל שנה באחד עשר יום יותר על שנת הלבנה, ולא נצטרך לעיבורי השנים. ויהיו אלו האחד עשר יום של אותו חודש שייך להשנה שעברה, והמותר מימי החדש יהיה שייך לשנה הבאה?

וכן בחודשים: נעשה כל חדש עשרים ותשעה יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים, ונעשה תמיד ראש חודש יום אחד. ויהיה היום השלושים מחצה ותשצ"ג חלקים – להחודש העבר, והמותר – להחודש הבא.

סימן תיז סעיף העריכה

אמנם התשובה על זה, כך דרשו חכמינו ז"ל במגילה (ה א):

מניין שאין מונין ימים לשנים? שנאמר: "לחודשי השנה" – חודשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים. וממילא אם נעשה כל שנה אחד עשר יום יתרים על חודשי הלבנה, והחודש הבא יהיה מקצת הימים שייכים לשנה העברה, ומקצתם לשנה הבאה – הרי אתה מונה ימים לשנים, וזה אסרה תורה. לפיכך ממתינים עד שיתאספו הימים לחודש, ונוסיף חודש, ונמנה השנה לחודשים.

וכן דרשו: מניין שאין מחשבין שעות לחודשים? שנאמר: "עד חודש ימים" – ימים אתה מחשב לחודשים, ואי אתה מחשב שעות לחודשים. וממילא אם נעשה כל חדש עשרים ותשעה יום ומחצה ותשצ"ג חלקים, ויהיה יום השלושים – שתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים לחודש העבר, ושתים עשרה שעות פחות תשצ"ג להחודש הבא – נמצא שמונין שעות לחודשים, והתורה אסרה זאת. לפיכך ממתינים עוד חודש, כדי שהשעות יתאספו ליום שלם, ונעשה שני ימים ראש חודש, ויתחשב החודש לימים. ומדברי הרמב"ם למדתי כל זה.

ותנן בערכין (ח ב) דאין פוחתין מארבעה חודשים מעוברים בשנה, ולא יותר על שמונה, עיין שם. וגם בראשית ימי הנביאים מצינו שעשו ראש חודש שני ימים.

שמואל א כ כתיב: "ויהי ממחרת החודש השני", שהוא יום שני של ראש חודש. וכן כתב הרד"ק.)

סימן תיז סעיף ועריכה

מצות עשה מן התורה על בית דין הגדול, שהם הסנהדרין שהיתה בירושלים בזמן הבית, לקדש חודשים ושנים, ולחשוב על פי חכמת המזלות אם אפשר שתתראה הלבנה היום אם לאו, ולקבל עדות החודש, שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חודשים".

ולמדנו מפי השמועה, איש מאיש עד משה רבינו, שקבל בסיני מפי הגבורה, דהכי פירושו: עדות זו תהא מסורה לכם, למשה ולאהרן, ולכל העומד אחריכם במקומכם. ואין מצוה זו מסורה לכל איש ואיש כשבת, שכל אחד מונה ששה ימים ושובת ביום השביעי. אבל ראשי חודשים וימים טובים – נעשים על פי בית דין הגדול. ואין מקדשין חודשים וקובעים שנים אלא בארץ ישראל, דכתיב: "כי מציון תצא תורה...".

סימן תיז סעיף זעריכה

וזהו הכל בזמן שעדיין היתה סנהדרין וחכמים סמוכים בארץ ישראל. ועכשיו אנו סומכין על החשבונות מלוחות השנים דהלל הנשיא, נכד נכדו של רבינו הקדוש. כשראה הפיזור הגדול של בני ישראל, שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ, וביטול הסנהדרין והסמיכות – עמד הוא ובית דינו הגדול, וחישבו החודשים והשנים על פי דיני התורה וחכמת המזלות, וקידשו החדשים עד סוף העולם. ולזכרון זה אנו עומדים ומברכים את החודש: "ראש חודש פלוני ביום פלוני".

ועיקר סמיכתינו על חשבונם של הלל הנשיא, והחכמים הסמוכים שהיו בימיו. והם קידשו כל החודשים וכל המועדים, והם עיברו כל השנים הראוים להתעבר, עד סוף העולם. ולכשיבוא גואל צדק – אז נקדש עוד כל חודש בפני עצמו, כימי קדם. וכל זה ביאר הרמב"ם בספרו הגדול, ובמנין המצות מצוה קנ"ג.

(והרמב"ן שם – גם כן דעתו כן. ופלפל שם עם הרמב"ם, וזהו מסקנתו, וגם כוונת הרמב"ם כן הוא, כמו שכתב שם בעל מגילת אסתר, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תיז סעיף חעריכה

ולכן מנהגינו: לעמוד בעת שמברכין החודש, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד.

ונראה דלכן המנהג לידע המולד בעת שמברכין החודש. דהבית דין כשקידשו – פשיטא שבלא ידיעת המולד לא היו מקדשין. ומה שנוהגין זה בשבת שקודם ראש חודש – משום דאיכא רוב עם, להודיע לכל אימתי ראש חודש.

וסייג לזה מצאתי בירושלמי סנהדרין (פרק חמישי הלכה ג), על משנה דזה ידע בעיבורו של חודש, וזה לא ידע. אומר שם אמר רבי יוסה: כגון אנא, דמן יומא לא צלית מוספא, מן דלא ידע אימת ירחא. ופירוש המפרש דאמוסף ראש חודש קאי.

והוא תמוה: דכיון דיודע שצריך להתפלל מוסף – פשיטא שיודע שהיום ראש חודש. ויש מי שפירש דעל ידיעת המולד קאי (ציון ירושלים). ותמוה: היכן הוזכר כאן מולד? אלא נראה לי דאמוסף שבת קאי, וכמנהג שלנו.

סימן תיז סעיף טעריכה

בתשרי לא נהגו לברך החודש בשבת שלפניו. והרמז לזה: "בכסא ליום חגנו". ועוד: דאיך נזכיר בו ראש חודש תשרי ביום פלוני, ולא נזכיר ראש השנה? ואם נזכיר ראש חודש וראש השנה ביום פלוני – יהיה שינוי מכל שבת המברכים. ועוד: דלא נקרא ראש חודש זה בשם "ראש חודש" כלל, אלא בשם "ראש השנה". ובשנות העיבורים אומרים על אדר ראשון: "ראש חודש אדר ראשון", ועל השני: "אדר שני".

ונהגו לומר: "מי שעשה נסים", ו"יחדשהו". ואין זה תפילה בשבת, אלא לסימן טוב ותקות הגאולה, דכשם שהחודש מתחדש – כמו כן יתחדשו ישראל.

אך מה שאומרים ה"יהי רצון" מקודם – תמיהני היאך מותר להתפלל בשבת תפילה חדשה, מה שאינה בטופס ברכות, אלא תפילה בפני עצמה? ומבקשים על פרנסה ושארי צרכים, ואיך מותר בשבת?

ותפילה זו הוא תפילת רב בכל השנה בברכות (טז א). והתחלתה "שתתן לנו חיים ארוכים", ובכאן הוסיפו בתחילתו "שתחדש עלינו החודש הזה לטובה ולברכה". ולכן יש בסידורים בסופו "בזכות תפילת רב". אבל זהו דברי בורות: מה שייך "בזכות תפילת רב"?

ונראה שהמדפיסים טעו בזה, שהמציין ציין שזהו תפילת רב, ולא ידעו הכוונה, והוסיפו תיבת "בזכות". אבל מכל מקום מי התיר לנו לקבוע תפילה חדשה בשבת? ואי איישר חילי אבטלנה. אך קשה לשנות המנהג, וצריך עיון גדול.

סימן תיז סעיף יעריכה

ראש חודש מותר במלאכה. והנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש – איתא בירושלמי פרק ראשון דתענית ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מד) שהוא מנהג טוב, לפי שלא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן על עשיית העגל. לפיכך ניתנה להן תוספת יום טוב בראש חודש.

ואם יש מנהג לעשות מקצת מלאכות, ומקצת שלא לעשות – הולכין אחר המנהג. ודוקא כשידוע שמכבר המנהג כן. אבל בסתמא – אסורות הנשים בכל המלאכות. והנה אצלינו נשי בעלי בתים – אין עושות מלאכה, ונשים העוסקות באומנות – עושות מלאכה. וצריך לומר דלא קבילו עלייהו להפסיד פרנסתן.

סימן תיז סעיף יאעריכה

יש אנשי מעשה שנהגו להתענות ערב ראש חודש, משום מיעוט הירח. ועניינים גדולים תלויים בזה, הנוגע למצבינו. ולעתיד תתחדש הירח כמו אנחנו, כמו שאומרים בברכת קידוש לבנה.

ולכן יש מהמקובלים שהתענו עד המולד. ואצלינו המתענים – מתענים עד ערב, ואומרים "יום כיפור קטן". ואם יש עשרה – קורין "ויחל", ואומרים "ענינו", וככל תענית ציבור.

וכשחל בשבת או ביום ראשון – מתענים ביום חמישי הקודם. ומי שהיה רגיל להתענות, ואחר כך חושש לבריאותו – צריך התרה. ואם באמת אינו בבריאותו – אינו צריך התרה, שהרי אסור לו להתענות. ואצלינו אומרים הפיוטים והוידויים אחר המנחה, אף שיש מפקפקים בזה, וכתבו שטוב יותר לאמרם קודם המנחה (מגן אברהם). מכל מקום אין המנהג כן.