ערוך השולחן אורח חיים תטז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תטז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין עירובי תחומין ביום טוב הסמוך לשבת, ובשני ימים טובים של גליות, ובראש השנה ויום הכיפורים
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תטז סעיף אעריכה

קיימא לן בעירובין, (ל"ח:) דשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, כגון שחל יום טוב בערב שבת או ביום ראשון - הוויין שתי קדושות. כלומר דשני ימים טובים של פסח ושבועות וסוכות, ונקראים יום טוב של גליות מפני שבארץ ישראל אין עושין רק יום אחד - הוויין שתי קדושות, שהרי רק אחד מהן קדוש, ומספיקא עבדינן שני ימים.

ויום טוב של ראש השנה - הוי קדושה אחת, וכיומא אריכתא הוא, מפני הטעם שיתבאר במקום אחר. ושבת ויום טוב - יש פלוגתא בגמרא שם, ואיפסקא הלכתא דשני קדושות הן, ולכן אין להם שייכות זה לזה.

סימן תטז סעיף בעריכה

לפיכך יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, וכן שני ימים טובים של גליות - יכול האדם לערב לשתי רוחות, יום ראשון למזרח ביתו, ויום השני למערב ביתו. וסומך על איזה מהם שירצה ביום הראשון, ועל העירוב שברוח השני ליום השני, ומניח שניהם בערב יום טוב.

וכן יכול לערב ליום הראשון, וביום השני יהיה כבני העיר, או ביום הראשון כבני העיר, וביום השני יחול העירוב. וביום שהוא כבני העיר - יש לו אלפים אמה לכל רוח מעירו, וביום שחל העירוב - יש לו אלפים לכל רוח ממקום העירוב. ומברך על שניהם ואומר: 'בהדין עירובא יהא מותר לי לילך באחד משני הימים לרוח זה', וכן בהעירוב השני, ומחר יברר לאיזה שירצה, דכבר כתבנו דבתחומין יש ברירה, מפני שהוא מדרבנן.

סימן תטז סעיף געריכה

וזהו בשבת ויום טוב ובשני ימים טובים של גליות. אבל בראש השנה, שהשני ימים הם כיום אחד - אינו יכול לערב רק על שני הימים, ואם עירב ליום אחד, הוה כמערב על חצי שבת - ואינו עירוב.

וכן יכול להתנות על עירובו, ויאמר: 'עירובי לשבת זו ולא לשבת אחרת', או 'לשבת אחרת ולא לשבת זו'. וכן 'עירובי יהי לשבתות ולא לימים טובים', 'לימים טובים ולא לשבתות'. ואם ירצה יכול לערב עירוב אחד גם לשבת ויום טוב ולשני ימים טובים של גליות, על שני הימים לרוח אחד.

אך כנגד זה יש חומרא, שכל יום צריך קניית שביתה בפני עצמו, כיון שהם נפרדים זה מזה, ואיך יקנה שביתה מאחד על השני, וזהו כקניית שביתה ביום ה' ליום השבת, מה שאין כן בראש השנה.

סימן תטז סעיף דעריכה

ולפיכך ביום טוב ושבת וביום טוב של גליות כשמערב בפת - צריך שיהיה העירוב בשלימות גם בבין השמשות דיום הראשון, ואם נאבד - אין לו עירוב ליום השני.

ולכן המערב בפת כיצד הוא עושה: מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו, ונוטלו בידו אם היה ליל יום טוב, ובא לו לביתו. ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך, ואוכלו אם היה ליל שבת, או מביאו אם ירצה כשהיה ליל יום טוב. נאכל בראשון - הוה עירוב לראשון ולא לשני.

סימן תטז סעיף העריכה

ואם עירב ברגליו - צריך לערב בראשון ובשני. והיינו שביום הראשון יהיה שם בין השמשות, ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה. אבל לא יאמר כלום, מפני שאסור לעשות שום הכנה מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב, או מיום טוב ראשון לשני, אפילו בדיבור בעלמא.

וכל שכן שאינו יכול לערב בפת שלא עירב בו ביום הראשון, מפני שהיה צריך לקרות עליו שם עירוב, ונמצא שמכין מהיום למחר, ואם עירב - לא הוי עירוב. אבל האמירה אם אמר - הוי עירוב. (מג"א סק"ב)

סימן תטז סעיף ועריכה

זה הכלל: עירב בראשון במאכל, אם רצה לערב ברגליו בשני - הרי זה עירוב. ויעשנו במחשבה; ואם אמר - אין זה עיכוב. אבל אם רוצה לערב בפת גם בשני - צריך לערב דוקא באותו הפת שעירב בראשון, שאין צריך לומר כלום, שכבר קרא עליו שם עירוב, ואם כן אינו מכין כלום. ואם עירב בפת אחר - אינו עירוב.

וגם מה שמותר ברגליו בשני, אינו אלא כשעירב בראשון, או בפת או ברגליו. אבל כשלא עירב כלל - נראה לי שאסור לערב ברגליו בשני אפילו בלא דיבור, דזה הוי הכנה גמורה ודבר חדש, דכן משמע להדיא מלשון הש"ס, (ל"ט.) שאומר: "עירב בפת בראשון - מערב ברגליו בשני".

כלומר אף על גב דהוה שינוי מעירוב פת לעירוב רגליו - משום דעל כל פנים נקרא עליו שם עירוב בראשון, ואין ההכנה ניכר כל כך. מה שאין כן אם לא עירב כלל בראשון - אינו יכול לערב בשני בשום דבר, ואם עירב - לא הוי עירוב, משום דזהו הכנה גדולה. (כן נראה לי)

סימן תטז סעיף זעריכה

וכל זה בשבת ויום טוב ובשני ימים טובים של גליות. אבל בשני ימים טובים של ראש השנה - מערב בערב יום טוב לשני הימים, ואפילו נאכל בראשון - הוי עירוב להשני, וכן אם עירב ברגליו בראשון - אין צריך לערב ברגליו בשני, וזהו דעת הרמב"ם בפרק ח'.

והראב"ד שם חולק עליו, וסבירא ליה דרק לחומרא אמרינן דקדושה אחת היא, ולא לקולא, ולכן צריך לערב ברגליו גם בשני. וכן אם עירב בפת בראשון ונאכל - אין לו עירוב לשני ע"ש.

אבל רוב הפוסקים הסכימו להרמב"ם, דלגמרי שויוה רבנן כקדושה אריכתא, והרי אין זה איסור תורה, ותחומין דרבנן. והם אמרו מצות עירובי תחומין, והם אמרו דקדושה אחת היא בין לקולא ובין לחומרא, וכן פסקו הטור והש"ע.

סימן תטז סעיף חעריכה

ודע, דזה שאמרו שיכול לערב שני עירובין משני רוחות לשני הימים - זהו דוקא כשיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון. אבל אם אי אפשר לו להגיע להעירוב של יום השני ביום הראשון - אינו עירוב לשני, דאנן בעינן שהעירוב יהיה סעודה הראויה מבעוד יום.

ואף על גב דבשני יום טוב של גליות ממה נפשך, אם הראשון חול - הרי יכול ללכת לעירובו, ואם הראשון קדש - הרי השני חול ואין צריך עירוב, מכל מקום כיון דסוף סוף אינו יכול להגיע ביום הראשון להעירוב מפני הספק - אינו עירוב. (מג"א סק"ג)

סימן תטז סעיף טעריכה

ולכן יזהר שלא להניח הרבה רחוק את העירובים. כיצד, הרי שהניח עירובו ליום ראשון לסוף אלפים למזרח והניח העירוב השני ליום השני למערב - אינו עירוב אפילו הניחו קרוב, שהרי אינו יכול להגיע לו מבעוד יום, שהרי לא נשאר לו לצד מערב כלום.

אבל אם הניח ליום הראשון למזרח אלף ות"ק אמה, הרי נשאר לו לצד מערב (חמשה) [חמש] מאות אמות - יכול להניח על יום השני לצד מערב עד ת"ק אמה ולא יותר, דבכשיעור הזה יכול לבא לעירובו של שני ביום הראשון.

ויום הכיפורים הרי הוא כשבת, בין לענין עירובי חצרות בין לעירובי תחומין, ויכול לערב גם בפת. דאף על פי שאינו יכול לאכול - מכל מקום ראוי הוא (לתנוק) [לתינוק], דלא בעינן סעודה הראויה לו דוקא, כמ"ש בסימן ת"ט.

ויום טוב - נוהג בו עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, וטעמו של דבר בארנו בסימן שצ"ז סעיף ד' ע"ש.