ערוך השולחן אורח חיים סד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן סד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין הטועה בקריאת שמע, כיצד יעשה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן סד סעיף א

הקורא למפרע – לא יצא.

כלומר: שקרא הפסוק השני קודם הראשון, דכתיב: "והיו" – בהווייתן יהא (מגילה יז ב). ודווקא בהפסוקים, אבל אם הקדים "והיה אם שמע" ל"שמע", או "ויאמר" ל"שמע" או ל"והיה אם שמע" – יצא, שהרי אינן סדורות בתורה זו אחר זו. ולכן אף על גב דחכמים תיקנו לקרות "שמע" קודם ואחר כך "והיה אם שמע" ואחר כך "ויאמר", מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד.

סימן סד סעיף ב

ויש בזה שאלה: דכיון דהטעם הוא משום "והיו" כמו שכתבתי, תינח ב"שמע" וב"והיה אם שמע", דכתיב "והיו". אבל פרשה ציצית דלא כתיב בה "והיו", מנלן דלא יצא למפרע? וכי תימא דבאמת כן הוא, דאם כן הוה להו להפוסקים לבאר כן, ומדסתמו משמע דאכל השלוש פרשיות קאי.

ועוד יש לשאול: דלמאן דסבירא ליה דמן התורה יצא ידי קריאת שמע בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה, איזה איסור יש כשקרא למפרע? ואם נאמר דמדרבנן לא יצא, אם כן גם בהפרשיות ליעכב?

אך באמת מזה ראיה למה שכתבנו בסימן נ"ח סעיף ט"ז דכל הפרשיות הם מן התורה, עיין שם.

וגם אין לשאול: למה בכתיבת תפילין ומזוזות פסול שלא כסדרן גם בפרשיות, כמו שכתבתי בריש סימן ל"ב, ולמה בקריאתן לא קפדינן על הפרשיות? ויש מהגדולים שהקשה כן (פרי מגדים). אך באמת לא דמי, דבשם כולהו חדא מצוה היא, דזו בלא זו אינו כלום. לכך קפדינן על הסדר הכתוב בתורה, אף שאינן סמוכות זו לזו בתורה. אבל בקריאתן, דכל פרשה הוא ענין בפני עצמה, ראשונה לקבלת עול מלכות שמים ושניה לעול מצות – לא חיישינן להו אם הקדים זו לזו. ורק בחדא פרשה אין להקדים הפסוק המאוחר להקודם, משום דכתיב "והיו". אבל בפרשת ציצית למה יעכב? ואולי כיון דשני הפרשיות מן התורה מעכב, תיקנו רבנן גם בהשלישית. וצריך עיון.

סימן סד סעיף ג

קרא פרשה וטעה בה: אם יודע היכן טעה, כגון שקראה כולה אלא שדילג פסוק אחד באמצע – חוזר לראש אותו הפסוק. אפילו אם הדילוג היה באמצע הפסוק, מכל מקום חוזר לראש הפסוק, ואומר משם ואילך עד סוף הפרשה.

ואם אינו יודע היכן טעה – חוזר לראש הפרשה. ואם אינו יודע אם גם אמר "שמע ישראל" – חוזר ל"שמע ישראל". ואם יודע שאמר "שמע ישראל", והספק משם ואילך – מתחיל מ"ואהבת", או מ"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אם ספק בידו אם אמרו.

ואף שכבר נתבאר דבספק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינו צריך לחזור – זהו כשבבירור אמר "ואהבת". אבל כשצריך לחזור על "ואהבת" מפני הספק – ממילא חוזר גם על "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כשגם בו יש ספק.

סימן סד סעיף ד

וכן אם טעה בין פרשה לפרשה, שיודע שסיים פרשה אבל אינו יודע אם ראשונה אם שניה – חוזר לפרשה ראשונה ומתחיל "והיה אם שמע".

ואם היה עומד בתיבות הדומות בשני הפרשיות, כמו "וכתבתם", "וקשרתם", "ובשבתך בביתך", ואינו יודע אם בראשונה אם בשניה – חוזר לאותה שבראשונה. ודווקא כשלא התחיל ב"למען ירבו". אבל אם התחיל ב"למען ירבו" – בוודאי היא מהשניה, דמסתמא אומר כפי הרגלו. וכל שכן אם יודע שהתחיל פרשת ציצית – וודאי היא מהשניה. וכן אם יודע בבירור איזה תיבה שאמר – חזקה שאמר כל שלמעלה הימנה, ואינו חוזר אלא מראש הפסוק של תיבה זו.

סימן סד סעיף ה

ולא לבד בקריאת שמע כשטעה חוזר. אלא אפילו בברכותיה, כששינה ממטבע שטבעו חכמים בכל הברכות – חוזר לראש הברכה (רמב"ם פרק ראשון).

אך זהו דווקא כששינה בפתיחה או בחתימה. אבל אם הוסיף איזה תיבות באמצע הברכה, או פיחת איזה תיבות – לית לן בה, כיון שהפתיחה והחתימה היתה כראוי. וכבר בארנו זה בסימן נ"ט.