תפארת ישראל על כתובות ב

משנה כתובות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כתובות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

האשה שנתארמלה או שנתגרשה:    תובעת כתובה ר', ושטר כתובה אמרה שנאבד, או דמיירי במקום שאין כותבין כתובה [ונ"ל לפמ"ש במשנה י' דאף עדות קטן מהני בזה, א"כ שפיר נקט מתניתין לא זו אלמנה. דהו"ל לגבי יורשים כברי ושמא מהני עדות קטן לסייעה, אלא אפילו בנתגרשה דהו"ל כברי וברי אפ"ה מסייע לה עדות הקטן]:

והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך:    ובנתארמלה היורשים טוענים:

אם יש עדים שיצאת:    מבית אביה לבית בעלה:

בהינומא:    "הומענאס" בלשון יון הוא צעיף [שלייער] לכסות עינים, וחז"ל הסיבו המלה וסרסוהו כפי הנאות בלשון קודש, דע"י שעיניה מכוסים היא מנמנמת תחתיו, ולכן קראוהו הנומא [ועמ"ש פסחים פ"י]. ויש עושין הנומא זה מבגד ויש מהדסים:

וראשה פרוע:    שערותיה תלויות סביב כתפיה:

כתובתה מאתים:    ואין לחוש שתגבה שוב בשטר כתובה שטמנתו. דהא קיי"ל כותבין שובר:

ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה:    שבלים רטובים שנתיבשו בתנור, שרגילין לחלק למסובין בנשואי בתולה. ולת"ק שמא בל"ז חלקום, מה שאין כן ראשה פרוע. ומה"ט שנשאת בד' ג"כ אין ראיה. ובאין עדים אין לה רק ק', אף לר"ג [פ"א מ"ו] דהיא נאמנת, התם ברי ושמא, משא"כ הכא ברי וברי, דאף ביורשים טענינן כל דמצי אבוהון למטען, וכברי וברי דמי [רא"ש]. ואף דרוב נשים בתולות נשאת, עכ"פ רובן יש להן קול, וזו שאין לה קול אתרע רובא. והמע"ה. משא"כ ביש עדים, יש הוכחה שהיא מהמיעוט בתולות שנשאת ואין לה קול, ובכה"ג אין הבעל נאמן במגו דפרעתי, דמדהאמינו חכמים לעדות קטן [כמשנה י'], הו"ל כמגו במקום עדים, ומכ"ש באיכא עדים ממש, או י"ל דאינו נאמן לטעון פרעתי, מדהו"ל כטוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום [וער"ן ור"י ן' לב ח"ג סי' כ"ב]:

משנה ב

ומודה רבי יהושע:    מדנקט משנה דלעיל דמודה ר"ג כסי' ז', נקט נמי הכא דמודה ר"י לר"ג:

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:    דדוקא במשארסתני נאנסתי [פ"א מ"ו] דליכא מגו דשתקה, דהרי הבעל טוען עד שלא ארסתיך [רש"י], וגם היא בעצמה מודה שנמצא בה ריעותא, שלא מצא לה בתולים [כתוס'], להכי לא אמרינן מגו, דדלמא לא אסקי אדעתה למטען מוכת עץ אני, או דלמא ערומי קמערמה, [כב"מ ד"ד ב' וד"ח א', וכתובות ד"פ ע"א ודפ"ז ב'], מה שאין כן הכא דאין אדם תובעו, ואי נמי תובעו, אין ריעותא בפנינו, מודה ר"י דמהימן מגו דשתק, או לא היה של אביך מעולם. אבל אי"ל דטעמא דר"י הכא דנאמן, משום דמהני חזקת ממין כמו במשארסתני נאנסתי. דנ"ל דבמודה של אביך היתה, לא הו"ל חזקת ממון שפיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת:

ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו אינו נאמן:    והא דלא נקט שדה זו שלך היתה וכו'. היינו משום דבעי למתני סיפא ואם יש עדים וכו', דק' ממ"נ אי דאכלה שנות חזקה אמאי לא מהימן. ואי דלא אכל שנות חזקה פשיטא דלא מהימן. אע"כ דאכל ב' שנים בחיי אב וא' לפני הבן, וקמ"ל דבדאיכא עדים, לא מהני:

משנה ג

העדים שאמרו:    כשבאו לקיים השטר:

כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו:    מפחדינו שיהרגנו העדנו שקר. אבל אם מפחד הפסד או הרווחת ממון, אין נאמנים, דאין אדם משים עצמו רשע, לחוב א"ע או לפסול א"ע [אבל חייבים לשלם ללוה, מדמודו שהפסידוהו בחתימתן, (שו"ע חו"מ מו, לז)], ולא אמרינן פלגינן דבוריה [כיבמות פ"ב מ"ט] ובנפשות נאנס. דהתם מה שצריך להעיד, הוא שנהרג, וזה מהמנינן ליה, ומה שהוסיף ללא צורך שהוא הרגו, בזה לא האמננהו, דא"צ לנו כלל לידע מי הרגו, משא"כ הכא וודאי צריך לידע במה נאנס, ומדהוא אמר שנאנס בממון, איך נעקור עדותו לומר שבנפשות נאנס:

קטנים היינו:    אף שהעדות אמת, וכ"כ בפסולי עדות:

פסולי עדות היינו:    מחמת קורבה, והשתא נתרחקו, ואי אפשר לברר אבל בפסולי עבירה אין אדם משים וכו' כלעיל סי' י"ב:

הרי אלו נאמנים:    ודוקא תוך כדי דבור, דאל"כ מדהעידו כתב ידינו הוא, הו"ל כיוצא ממקום אחר בסיפא:

או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר:    שחתומים גם אשטר אחר, שכבר נתקיים בב"ד, וראו עתה שחתימות ב' השטרות שוין:

אינן נאמנין:    דעדים החתומים בשטר, הו"ל כנחקר עדותן בב"ד, דלא חציף אינש לזיופי [כרש"י גיטין ד"ג], וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואף דאית להו מגו דאמרי פרוע הוא, בב' עדים א"א מגו, דירא כל א' שחבירו לא תיסק אדעתיה למטען גם כן כמוהו:

משנה ד

הרי אלו נאמנין:    ודינו כשטר מקויים, מדאיכא ב' על כל חתימה:

צריכים לצרף עמהם אחר:    שיעיד שמכיר ב' החתימות, דס"ל אכתב ידן ולא אמנה שבשטר הן מעידים:

זה כתב ידי:    דס"ל אמנה שבשטר מעידים, וכשמעיד כ"א אכתב ידו, הרי יש ב' עדים אענין שבשטר:

משנה ה

הוא הפה שהתיר:    י"א דוקא תוך כדי דבור, אלא אם כן נותנת אמתלא לדבריה [(שו"ע אה"ע, קנב)], והא דנקט בסיפא ביש עדים, ולא נקט רבותא טפי, בשלא תוך כדי דבור. נ"ל משום דבעדים אפילו בנשאת תצא, משא"כ שלא תכ"ד, תמיד מהני אמתלא:

אמרה נשביתי וטהורה אני:    לא נבעלתי לעכו"ם:

ואם משנשאת:    אפילו לא נשאת עדיין, רק התירוה להנשא:

באו עדים הרי זו לא תצא:    ותנשא לכתחלה. ודוקא בשבוייה, אבל בח"א אפילו נשאת קודם ביאת עדים תצא ואפילו אין העדים אלו יודעים אם נתגרשה או לא [שם]:

משנה ו

שתי נשים שנשבו:    שיש עדים שנשבו:

זאת אומרת נשביתי:    קמ"ל אפילו אינה יודעת שיש עדים שנשבת, ואומרת נשבתי:

ובזמן שהן מעידות זו את זו:    שכל א' אומרת חברתי טהורה, אף ששותקת מלהעיד על עצמה:

הרי אלו נאמנות:    דבשבוייה דמנוולא נפשה לגבי שבאי, לא חיישינן לגומלין, ומה"ט הכשירו גם כן גבה עדות אשה וקטן, אבל בעכו"ם מסל"ת יש פלוגתא [(שו"ע אה"ע, ז)]:

משנה ז

אינן נאמנין:    דאפילו לתרומה דרבנן צריך על כל פנים עד אחד וכדמסיק:

ובזמן שהן מעידין זה את זה:    אני וחבירי כהן:

הרי אלו נאמנין:    ובח"ל שאין תרומה נוהג, הבא ואומר כהן אני, נאמן לעלות לתורה ראשון ולישא כפיו [(שו"ע אה"ע, ג)], ואף דאיכא למיחש שיפדו בכורים על ידו. בזה לא נעשה איסור, דממון איתא בחזרה, ותו דגם שאר כהני בזה"ז רק כהני חזקה נינהו. וכל הני הפה שאסר התיר דפרקן, צריכי, דבשדה זו של אביך, קמ"ל אף שנהנה עי"ז, ובעדים שאמרו, אף שאין מוחזקים כשדה זו של אביך, וקמ"ל אף בא"א, לאשמעינן דאף באיסורא אמרינן הפה שאסר וכו', וקמ"ל שבוייה, משום סיפא, דאם משנשאת באו עדים וכו', ובב' נשים שנשבו קמ"ל דלא חיישינן לגומלין, ובשני אנשים קמ"ל פלוגתא דר"י ורבנן:

משנה ח

רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד:    אפילו ליכא חשש גומלין, דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין, ויש לחוש שיעלוהו ליוחסין ורבנן ס"ל אין מעלין:

אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין:    קול, או ב' שאמרו שהוא חלל:

מעלין לכהונה על פי עד אחד:    בליכא חשש גומלין:

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד:    אפילו על ידי צרוף, כגון שאביו מוחזק כהן, ונפק קול שהוא חלל, ונפסל, ושוב העיד ע"א שכהן הוא, והכשרנוהו, ושוב העידו ב' שהוא חלל ופסלנוהו, ושוב העיד ע"א שכשר הוא, לר"ג מצטרף עד זה עם עד קמא, ואוקי תרי לגבי תרי, ונדחה גם הקול. דתרי כמאה ואוקי גברא אחזקתיה. ולר"א אין מצטרפין:

משנה ט

האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון:    בשביל ממון שחייבת:

מותרת לבעלה:    אפילו הוא כהן, ואפילו פנוייה מותרת לכהן, דהעכו"ם מפחד שיפסיד ממונו בדין ערכאות כשיבעלנה [(שו"ע אה"ע, ז)]. ואף דבפ"ב דע"ז [דכ"ג א.] אמרינן דלבעול תקיף יצרו אף במקום פסידא. תירץ אאמ"ו הגזצוק"ל דהתם רק בהפסד רווחה שתפסל לקרבן אינו כהפסד קרנא [כמג"א תקל"ג סק"ה]. ונ"ל ראיה לדברי ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל מדברי רמ"א [(שו"ע אה"ע ז, יא)]:

על ידי נפשות:    שעומדת ליהרג:

אסורה לבעלה:    אפילו לישראל, דשמח התרצתה להבעל לאחד שהבטיח להצילה [שם]:

עיר שכבשה כרכום:    חיל הצרים:

כל כהנות:    הבתולות והנשואות שהיו מותרות לכהן:

שנמצאו בתוכה פסולות:    לכהן, וא"ת אם כן אפילו אשת ישראל נמי דמ"ש מלעיל סי' ל"ט. י"ל התם א"א לה להנצל רק ע"י שתתרצה לו, אבל הכא אינה כבושה תחת ידו, ואין מעצור לה' להושיע ואפ"ה חיישינן שמא נאנסה. [ועי' ב"ש] מיהו ביש מחבוא בעיר שיכולה רק אחת להסתר שם, כל אחת נאמנת לומר אני נחבאתי שם, ובהך מגו יכולה לומר לא נחבאתי ולא נטמאתי, ואינו כמגו במקום עדים, מדאינו רק חשש שנטמאת:

אמר רבי זכריה בן הקצב:    כהן היה, והוא ואשתו היו בירושלים כשנכבשה מהאויב:

המעון הזה:    נשבע היה בשם מקדש שהוא מעון אלהי קדם, ואע"ג דאינה שבועה [כ(שו"ע יו"ד, רלז)] עכ"פ הבטחה היה וכך נהגו ואשכחן דכוותיה טובא:

אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו:    דידעו שלא נשאר שום מחבואה שלא גלה הקב"ה לעיני האויב, כמ"ש חז"ל יומא [נ"ד א'] ויצא מבת ציון כל הדרה, חדרה, והרי אפילו מערת צדקיה מצאו:

משנה י

נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא:    דעדי קיום מותרים להיות קרובים לעדי השטר:

וזה כתב ידו של אחי:    לקיים השטר על פיו בצירוף עד אחד שעמו, דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא א"צ קיום כלל, דלא חציף אינש לזיופא, וכל שלא יאמרו העדים שאין זה חתימתן, אין המערער נאמן [ומתורץ קו' התו']:

וראשה פרוע:    וכתובתה ר', דרוב נשים בתולות נשאות, ואף דאין הולכין בממון אחר רוב, הכא מדמפורסם, גלוי מלתא בעלמא הוא, דכשיחקרו ימצאו עדים כשרים, ואף דזאת אין לה קול, אפ"ה מדמסייע עדות דהנהו, אזלינן בתר רובא:

ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר:    מלמד תנוקת:

לטבול לאכול בתרומה:    תרומה דאורייתא, ונאמן להאכילו תרומה דרבנן, ולא חיישינן שמא עבד היה אז, דעבד אסור ללמדו תורה:

ושהיה חולק עמנו על הגורן:    ולא חיישינן שמא עבד היה אז, דהרי אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו:

והמקום הזה בית הפרס:    דהחורש ע"ג קבר, ק' אמה לכל צד סביבו טמא מדרבנן, דכך שיערו חז"ל, שעד שם תוכל המחרישה להוליך עצם כשעורה מהקבר [כרפי"ז דאהלות], והיינו מסופקים איזהו מקום בבקעה של ביה"פ, ובא זה והודיענוהו כדי לטהר השאר סביב:

ועד כאן היינו באין בשבת:    דתחומין דרבנן:

אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה:    בשדה חבירו:

מעמד ומספד:    עמ"ש במגילה [פ"ד סי' י"ח]:

היה לפלוני במקום הזה:    אף דהנהו מפרסמי טפי סד"א לא משקר, קמ"ל בממון צריך ב' עדים כשרים: