משנה כתובות ב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת: בתולה נשאתני, והוא אומר: לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע, כתובתה מאתים.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר, אף חילוק קליות ג ראיה.

משנה מנוקדת

הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה,

הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי,
וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ,
אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ,
כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:
אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה:

נוסח הרמב"ם

האישה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתיים רבי יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראיה.

פירוש הרמב"ם

האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת כו': הינומא *מפה ממשי היה מנהגם שנושאים בו בתולות מבית אביה לבית בעלה והעיקר בזה הדין כל זמן שנאבדה הכתובה הוא נאמן באמרו אלמנה נשאתיך אלא אם נמצאו עדים שהעידו שנשאת בתולה או ממי שהיה מצוי בחופתה וראה שנעשה לה ממעשה אנשי המקום ההוא שעושין לבתולה ממיני הקישוט או ממיני השחוק וזולת זה והיה מנהגם במקומו של ר' יוחנן חילוק קליות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

האשה שנתארמלה או נתגרשה - ותובעת כתובתה:

הוא אומר - קאי אנתגרשה. ואי אנתארמלה, היורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה:

הינומא - איכא מאן דאמר חופה של הדס שעושים לבתולות. ואיכא מאן דאמר צעיף שנותנים על העינים ומתנמנמת בו א:

וראשה פרוע - שערה על כתיפה. כך היו נוהגים להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

אף חילוק קליות - במקומו של ר' יוחנן בן ברוקא היו נוהגים לחלק קליות בנשואי הבתולות. ואי ליכא סהדי שעשו בנשואיה כמנהג נישואי הבתולות, ושטר הכתובה אבד, בעל מהימן ב ואינו גובה אלא מנה:

פירוש תוספות יום טוב

אם יש עדים. עיין במשנה דסוף פירקין:

בהינומא. כתב הערוך פי' ר"ח הינומא לשון יון הוא תורה כלומר חוק הבתולות ע"כ. ורש"י פי' למ"ד [קריתא] צעיף וכו' ומתנמנמת בו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה:

כתובתה מאתים. כתב הר"ב ואי ליכא סהדי כו' ושטר כתובה אבד בעל מהימן דאע"ג דבמתניתין ו' פ"ק איהי מהימנא התם איהי ברי ואיהו שמא אבל הכא ברי וברי הוא וכ"ת וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דאי בעי אמר פרעתי (דבמקום שכותבין כתובה ואבדה נאמן לומר פרעתי כדמוכח מפירוש הר"ב בסוף פ"ט דב"ב) תירצו התוספות דמגו במקום עדים הוא ע"כ. ובפרק דלעיל מ"ו דהיא נאמנת כתב הר"ב דמשביעין אותה שבועת היסת ואף ע"פ שכתבתי שם שאין לו עליה אלא חרם סתם. הכא ודאי דהיא תובעת עליו ברי משביעין אותו. אבל יש מחלוקת אם השבועה היסת או דאורייתא מפני שהוא מודה מקצת ואין להאריך כאן עיין בזה בא"ה סימן צ"ו. והא דמשמע דכי איכא סהדי ושטר כתובה אבד דגובה מאתים ולא חיישינן דלמא מפקה עדים בהאי ב"ד וגביה והדר מפקא לה לכתובה וגביה בה מתרן בגמרא דקי"ל כר' יוסי מ"ו פ' בתרא דב"ב דס"ל כותבין שובר:

קליות. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ולכך נקרא הינומא על שם תנומה. והערוך פירש הינומא לשון יון הוא, תורה, כלומר חוק הבתולות:

(ב) (על הברטנורא) דאף על גב דבמשנה ו' פרק קמא איהי מהימנה, התם ברי ושמא, אבל הכא ברי וברי ואין לה עליו אלא שבועה. וכי תימא וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דפרעתי. תירצו התוס' דמגו במקום עדים הוא:

(ג) (על המשנה) קליות. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

האשה שנתאלמנה וכו':    ביד בהלכו' אישות פ' ט"ז סי' כ"ה ובטור א"ה סי' צ"ו: ואיתא למתני' ר"פ המוכר פירות והתם וגם הכא בפירקי' דייקי' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא אלא אמרי' המע"ה ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים ורוב הנשים בתולות נשאות ומשני אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות נשאות ומיעוט אלמנות נישאות ורוב הנשאות בתולות יש להם קול דמתוך שיש שמחה בנשואים של בתולה נזכרים בה בני אדם וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי המע"ה:

והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך:    ושטר הכתובה אבד:

אם יש עדים:    י"מ דלאו דוקא עדים שנים אלא אפי' עד אחד עיין במ"ש בסוף פירקין. ירוש' ניחא שנתגרשה נתאלמנה מי עורר היורשין והלך אחר הרוב ורוב הנשאות בתולות נשאות אמור מעתה בתולה נשאת זאת אומרת שלא הלכו למדת הדין ולממון אחר הרוב ע"כ עוד מקשה התם בירוש' אפי' שיצאת בהינומא ניחוש מוכת עץ היתה ומשני אלא כר' מאיר דאמ' מוכת עץ כתובתה מאתים ורבי מתרץ דלא חששו לדבר שאינו מצוי: ופי' הרא"ש ז"ל בפסקיו טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ואפי' שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת מאתים והוא מודה לה במנה ולא חשבינן ליה כמודה במקצת משום דה"ל כהודאת שעבוד קרקעות דכתובה שעבוד קרקע היא ואפי לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי כר' יוחנן דאמ' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הלכך האי מנה דמודה ביה ה"ל הילך כיון דאין לו טענה ליפטר ממנו ואאידך מנה ה"ל כופר הכל ופטור משבועה והכי איתא בירושי דפירקי' וכו' ע"ש:

הינומא:    והגיה ה"ר יהוסיף ז"ל הינומה בה"א: ודיקינן בגמ' הא ליכא עדים שיצאה בהינומא בעל מהימן ומודה הכא ר"ג דע"כ ל"ק ר"ג בפי' דלעיל דאיהי נאמנת אלא משום דהוי ברי ושמא אבל הכא דהוי ברי וברי מודה ואגב דתנא ברישא מילתא דמודי בה ר"נ לר' יהושע תנא נמי בתר הכי מילתא דמודה בה ר' יהושע לר"ג ופריך בגמ' וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא והדרא ומפקא לכתובתה וגביא בה ומשני ר' אבהו זאת אומרת כותבין שובר ודלא כמ"ד בפ' בתרא דב"ב דאין כותבין שובר ורב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקי' אלא סומכין על תנאי ב"ד שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והדר פריך וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא וגביא והדרא מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא ומשני במקום דאיכא למיחש כגון במקום שאין כתובה וגובות על פי עדים ודאי כתבינן שובר:

אף חלוק קליות ראיה:    וכל הני ראיות ביהודה אבל בבבל היו נוהגין הנשים לשום שמן בשעת מעשה בואש התלמידים לסימן שהיא בתולה והאלמנה ביהודה סימנה הוא שאין מחלקין קליות וכתב המרדכי דמפ' בירוש' פ"ק דמכלתין דהא דלא קתני אם יש עדים שנשאת ברביעי משום דיש שיש להם מאתים ואין נשאת דוקא ברביעי אלא אפי' בשאר ימי כגון מוכת עץ לר' מאיר ובוגרת ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

האשה שנתארמלה או שנתגרשה:    תובעת כתובה ר', ושטר כתובה אמרה שנאבד, או דמיירי במקום שאין כותבין כתובה [ונ"ל לפמ"ש במשנה י' דאף עדות קטן מהני בזה, א"כ שפיר נקט מתניתין לא זו אלמנה. דהו"ל לגבי יורשים כברי ושמא מהני עדות קטן לסייעה, אלא אפילו בנתגרשה דהו"ל כברי וברי אפ"ה מסייע לה עדות הקטן]:

והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך:    ובנתארמלה היורשים טוענים:

אם יש עדים שיצאת:    מבית אביה לבית בעלה:

בהינומא:    "הומענאס" בלשון יון הוא צעיף [שלייער] לכסות עינים, וחז"ל הסיבו המלה וסרסוהו כפי הנאות בלשון קודש, דע"י שעיניה מכוסים היא מנמנמת תחתיו, ולכן קראוהו הנומא [ועמ"ש פסחים פ"י]. ויש עושין הנומא זה מבגד ויש מהדסים:

וראשה פרוע:    שערותיה תלויות סביב כתפיה:

כתובתה מאתים:    ואין לחוש שתגבה שוב בשטר כתובה שטמנתו. דהא קיי"ל כותבין שובר:

ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה:    שבלים רטובים שנתיבשו בתנור, שרגילין לחלק למסובין בנשואי בתולה. ולת"ק שמא בל"ז חלקום, מה שאין כן ראשה פרוע. ומה"ט שנשאת בד' ג"כ אין ראיה. ובאין עדים אין לה רק ק', אף לר"ג [פ"א מ"ו] דהיא נאמנת, התם ברי ושמא, משא"כ הכא ברי וברי, דאף ביורשים טענינן כל דמצי אבוהון למטען, וכברי וברי דמי [רא"ש]. ואף דרוב נשים בתולות נשאת, עכ"פ רובן יש להן קול, וזו שאין לה קול אתרע רובא. והמע"ה. משא"כ ביש עדים, יש הוכחה שהיא מהמיעוט בתולות שנשאת ואין לה קול, ובכה"ג אין הבעל נאמן במגו דפרעתי, דמדהאמינו חכמים לעדות קטן [כמשנה י'], הו"ל כמגו במקום עדים, ומכ"ש באיכא עדים ממש, או י"ל דאינו נאמן לטעון פרעתי, מדהו"ל כטוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום [וער"ן ור"י ן' לב ח"ג סי' כ"ב]:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים