קטגוריה:משלי כז כב

אויל הוא אדם שטחי, המתנהג לפי מה שעלה בדעתו במחשבה ראשונה, ללא מחשבה מעמיקה; הריפות (מהשורש הרפ) הן גרעיני חיטה עם קליפה (רש"י, מלבי"ם); מכתש הוא כלי שבו שמים הריפות כדי לכתוש אותן; עלי הוא מוט שבאמצעותו כותשים.

כתישה בעלי היא משל למכות וייסורים קשים. הפסוק מלמד שגם ייסורים קשים במיוחד לא יוכלו לגרום לאויל להתחיל להתעמק. לא משנה כמה צרות יבואו עליו, הוא לא ילמד מהניסיון, הוא יפרש את הצרות שלו באופן שטחי וימשיך לעשות שטויות. ייסורים יכולים להשפיע על התנהגות, אבל לא על אופן חשיבה.

הרעיון שאי אפשר לחנך אויל נזכר גם ב(משלי טו ה): "אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם" - האויל מבזה את הייסורים שהוריו מייסרים אותו בהם, כך שהכפיה אינה מועילה.

ומצד שני, (משלי כב טו): "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר - שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ": כלומר, שבט מוסר (= מקל של ייסורים, משל לכפיה) דווקא כן יכול להרחיק את האיוולת (= השטחיות) מליבו של הנער.

אפשר להסביר את ההבדל בין הפסוקים על-פי הגיל:

• הפסוקים הראשונים מתייחסים לאויל מבוגר, שכבר התרגל כל חייו לחשוב באיוולת, ולכן כבר אי-אפשר להסיר אותה ממנו;

• והפסוק האחרון מתייחס לנער, שאצלו האיוולת עדיין לא נמצאת בתוך הלב, אלא רק קשורה אליו מבחוץ; הוא לא באמת שטחי - הוא רק מתעצל לחשוב. במקרה זה, ייתכן שאפשר להמריץ אותו לחשוב ע"י שבט מוסר (מלבי"ם), כגון, חוק חינוך חובה.