משנה אבות ב ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה ב | >>

[עריכה]

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ^ט, שיגיעת שניהם משכחת עון.

וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון.

וכל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד.

ואתם, מעלה אני^יא עליכם שכר הרבה^יב כאילו עשיתם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:

יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ,

שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה,

סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.

וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר,

יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם;

שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן,

וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד.

וְאַתֶּם,

מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא אומר:

יפה תלמוד תורה - עם דרך ארץ,

שיגיעת שניהם - משכחת עוון.

וכל תורה, שאין עימה מלאכה -

סופה - בטילה, וגוררת עוון.

וכל העמלים עם הציבור - יהיו עמלים עימם לשם שמים,

שזכות אבותן מסייעתן - וצדקתם עומדת לעד.

ואתם - מעלה אני עליכם, כאילו עשיתם.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

רוצה לומר בדרך ארץ הנה - העוסק בפרנסה.

ואמרו וגוררת עון - כמו שבארנו במקום אחר, אמרו "סופו, שהוא מלסטם את הבריות".

ובאמרו ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם - הוא דבר השם לעמלים עם הצבור, שפעמים שימנעו מעשות מצווה בעת התעסקם בצרכי צבור, ואמר שהשם יתברך יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצווה ההיא ואף על פי שלא עשאוה, אחר שהתעסקו עם הצבור לשם שמים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

דרך ארץ - מלאכה או סחורה:

שיגיעת שניהם משכחת עון - שהתורה מתשת כחו של אדם, והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו:

וכל תורה שאין עמה מלאכה - ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה, לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:

יהיו עוסקין עמהם לשם שמים - ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הציבור:

שזכות אבותם מסייעתן - שזכות אבותן של ציבור וצדקתן העומדת לעד היא המסייעת אל העוסקין עמהן להוציא לאור צדקן, ולא מצד טוב השתדלותן של העוסקים:

ואתם מעלה אני עליכם שכר - אע"פ שאין הדבר בא לידי גמר טוב מצד מעשיכם אלא בשביל זכות אבותם של ציבור, מעלה אני עליכם שכר כאילו אתם עשיתם הישועה הזאת בישראל, הואיל ואתם עוסקים לשם שמים. פירוש אחר, כל העוסקים עם הציבור להכריח ולכוף את הצבור לדבר מצוה לצדקה או לפדיון שבויים, יהיו עוסקים עמהם לשם שמים ^י, שזכות אבות של צבור מסייעתן לתת מה שפסקו עליהם ואפילו ממון הרבה, והצדקה שיעשו תעמוד להם לעד. ואתם המתעסקים לכוף את הצבור למצוה זו, מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם זאת המצוה מממונכם ממש. ורמב"ם פירש, ואתם מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם, אם בשעה שאתם עוסקים עם הציבור נתבטלתם מעשיית איזו מצוה בשביל עסקי הציבור, מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם אותה מצוה שנתבטלתם ממנה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בנו של רבי יהודה הנשיא. הוא רבי שבתחלת הפרק.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. פי' בדרך חיים לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לתלמוד תורה להכי טופל תלמוד תורה עם דרך ארץ במלת עם. ע"כ. ואני מצאתי להר"ש שפי' במשנה ד' פ"ז דטהרות שהוא כמו ראה חיים עם אשה. דחיים הוא עיקר והכי נמי תורה עיקר.

וכל העוסקים עם הצבור כו'. נראה דלפי' אחר שכתב הר"ב. שמכריחים הצבור וכו' שיכריחו לשם שמים. דר"ל ואל יחושו על הצבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה שזכות אבותם מסייעתם לתת וכו' ואפילו ממון הרבה. ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים כו' לשם שמים. ולא לשום צד פנייה אחרת בעולם. ועוד נ"ל לפרש דשזכות אבותם וכו' נמשך למטה לו אתם מעלה וכו' והכי קאמר הוו עמלים. ולשם שמים. כשתכריחו הצבור לצדקה ולפדיון שבויים ואני מעלה עליכם וכו' שהרי הצבור הנותנים. זכות אבות היא שמסייעתן לתת. ואפי' הכי צדקתם של הצבור שנתנו עומדת לעד. כך גם אתם אע"פ שלא נתתם אלא שכפיתם והכרחתם לצבור גם אני מעלה וכו' כמו שצדקת הצבור עומדת לעד. אע"פ שזכות אבותם היא מסיעתם. ובהכי אתי שפיר דלא תנן בלשון נסתר כמו שהתחיל וכל העמלים וכו'. ועוד שהיה לשון קצרה ואני מעלה עליהם וכו' אלא דאי הכי הוה משמע דקאי נמי על הצבור כמו וצדקתם וכו'. ולאידך פירושא יש לפרש דהא דקאמר ואתם וכו' כמ"ש בדרך חיים: דאי לאו הכי הוה משמע שהיה חוזר על האבות שזכר:

מעלה אני עליכם. נמצא כך בלשון חכמים. כמו ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר. ובמד"ש כתב שמפרשים שבעבור הקב"ה. אומר אני שזוכרו למעלה לש"ש. ע"כ. והוא דוחק.

שכר הרבה. לשון ד"ח בי"ס גרסינן שכר הרבה. ופירושו ששכר הרבה מאד יש לכם לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור שהם רבים. ומאחר שהם רבים הרבה שכר יש לכם כאילו עשיתם הרבה. ע"כ.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ט) (על המשנה) ת"ת כו'. פירש בד"ח, לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לת"ת להכי טופל ת"ת עם ד"א במלת עם. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) ר"ל ואל יחושו על הציבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה, שזכות כו', ואפילו ממון הרבה, ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים לשם שמים ולא לשום פניה אחרת בעולם. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) אני. נמצא כך בלשון חכמים. כמו ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) הרבה. לפי שאתם עוסקים בצרבי צבור שהם רבים, ומאחר שהם רבים, הרבה שכר יש לכם כאלו עשיתם הרבה. ד"ח:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר וכו':    תוס' פ"ק דחולין דף ה':

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:    בדין הוא דה"ל למיתני "יפה דרך ארץ" - שידוע שהתורה צריכה להיות עיקר - אלא לאו דוקא. וכה"ג "אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ" דלאו דוקא. וכה"ג "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". (הר"ר שמשון ז"ל בפ"ז דטהרות):

וכל תורה שאין עמה וכו':    ביד בהלכות ת"ת פ"ג סימן יוד (פ"ג מהל' ת"ת ה"י). ובטור א"ח סימן קנ"ו. ועיין בפי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל פרשת כי תזריע דף קע"ו שהביא שם כל דברי ר"ג עד סוף סימן ד' והקשה כ"א קושיות ותרצם בפירוש ישר ומקושר ומוכרח בעיניו ז"ל והאריך ע"ש.

והגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

"סופה בַטַלָה לגרר עון", וכתב שכך מצא ברוב הספרים. "העמלים" - ספרים אחרים "הפוסקים". "ואתם מעלים עליכם שכר כאילו וכו'". וכתב "כן מצאתי בכל הספרים".

ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא:    היינו רבי שבמשנה א' [כשבת ל"ב ב' וקידושין ס"ג א']. רק שבחייו קראוהו רבי סתם, ואח"כ נקרא רבי יהודה הנשיא:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:    ר"ל לימוד התורה הוא יפה רק כשיש עמה מוסר וענווה:

שיגיעת שניהם משכחת עון:    דרק ע"י יגיעתך בשתיהן, ישתכח ממך כל אפשריות לחטוא:

וכל תורה שאין עמה מלאכה:    אף שגם הנהגתך ישרה:

סופה בטלה:    מטרדת תמידי לבקש הצטרכתיך כל שעה:

וגוררת עון:    שע"י העניות יוגרם לחטוא.

וכל העמלים עם הצבור:    ר"ל בצרכי ציבור, ועי"ז מתבטלין ממלאכתן, והרי גם מלימוד התורה רשאין להתבטל כשאי אפשר לעשות ע"י אחרים [כמ"ק ד"ט א']:

יהיו עמלים עמהם לשם שמים:    ולא להתפאר, וכ"ש שלא להשתרר על הצבור בשביל זה:

שזכות אבותם:    של צבור:

מסייעתן:    להמתעסקין, שישיגו פרנסתן בלי יגיעה [ונ"ל דמה"ט קאמר אבותם במ"ס, ומסייעתן בנו"ן, לגלויי דאמאי דקאי האי לא קאי האי. או דנון מסיעתן הוא כמדברים בעדן בלשון ארמית]:

וצדקתם עומדת לעד:    אף שע"י עסקן עם הצבור מתבטלין מתורה ומעסק בפרנסה. והרי רק ע"י יגיעת שניהן משכחת עון, אפ"ה צדקתם זאת עומדת להם בכל דבר:

ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם:    שיעלה עליכם הקב"ה שכר הלימוד והעסק במצות שנתבטלתם מהן ע"י עסק הצבור, תשתלמו כאילו עשיתם אותן:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש זה הוא הנשיא האחרון הנזכר במשנה כי בנו ר' יהודה נשיאה אינו נזכר במשנה כלל כי בימי האמוראים היה והוא הנאמר עליו בגיטין בפ' מי שאחזו רבותינו התירוה לינשא והוא בי דינא דשרו משתה כמו שנזכר בשני מע"ז ואף על פי שבמשנה כתוב ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוה כבר פירשו הראשונים שרבינו הקדוש התירו ולא קבלו ממנו עד שבא בן בנו והושיב ב"ד והתירו וקבלו ממנו:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. והוא העסק בצרכי מזונותיו מלאכה או עסק סחורה כי שניהם כאחד טובים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך פרק בזה ובפרק בזה וכן אמרו במדרש קהלת טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה כשהיא עם נחלה דתנינן תמן באבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ונתן טעם בזה שיגיעת שניהם משכחת עון התורה היא משכחת עון ואמרו בשני מסנהדרין למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם שנאמר מעולפת ספירים כמו שנזכר במדרש חזית ואמרו בפרק הנודר מן המבושל מריעי רבנן כלומר שהם חלושים מחמת הגירסא וכשהכח הוא תשוש לא יהרהר בעבירה וכן אמרו בראשון מקדושין בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ כי התור' נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים כמו שנזכר בראשון מתענית והתורה נמשל' לאש שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע כמו שנזכר שם וכן בראשון מקדושין ובפרק החליל והמים מוחים האבן שנאמר אבנים שתקו מים והאש מפוצץ הברזל. ויש מפרשים שהתורה משכחת עון לפי שהעוסק בה קורא לא תגנוב לא תגזול לא תעשוק ומתוך כך פורש מהאיסור. והראשון יותר נכון בעיני וכן מוכיח בגמרא פרק קמא דקדושין שאמרו שם ושמתם שם תם מלמד שנמשלה התורה לסם חיים משל לאדם שהכה את בנו והניח לו רטייה ואמר לו כל זמן שרטייה זו מונחת על מכתך אכול מה שהנאך כך אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כמו שנזכר בראשון מבתרא. והמלאכה גם כן מפרכת כחו של אדם ומכנעת יצרו סימן לדבר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פן ירבה והעוסק בשניהם יצר הרע בטל ממנו והמתבטל מהם יצרו מתגבר עליו שהבטלה מביאה לידי זמה כמו שנזכר בפ' אע"פי ואם אין לו תורה שתגין עליו לשמרו מעון ורם לבבו ושכח את ה' ושמן ודשן ויבעט:

וכל תורה שאין עמה מלאכה. כתב רבינו שלמה ז"ל סוף בטלה וגוררת עון כתוב במשנה ואיני יודע אם בא לדקדק בין סופה לסוף ושמא לא היה כתוב זה בסדור תפלותיו והוצרך התנא לטעם זה שאם מפני הטעם הראשון היה די באחד מהם או תורה או מלאכה ולא הוצרך לתת טעם למה צריך לעסוק בתורה כי היא מצוה גדולה אבל הוצרך לתת טעם ליופי דרך ארץ עם התורה והוא מפני שני טעמים האחד מהם מפני קיום התורה עצמה. והשני מפני השמירה מעון שזכר תחלה. כי התורה שאין עמה מלאכה סוף בטלה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שאין ביניהם אכילה וכבר אמרו בילמדנו פרשת בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה ואם כן אם לא יטרח במלאכתו לצורך מזונותיו יצטרך להתבטל מתורתו מפני מזונותיו כשיחסר לחמו ולבסוף משתכחת ממנו. ולזה אמרו בפרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי הרבה עשו כן ועלתה בידם. ואמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי תרין ירחי בשתא כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא וכבר דברנו למעלה מזה בענין אהוב את המלאכה. ובמדרש רבה אמרו כי אדם אחד שאל לאליהו על מה שכתוב נותן לחם לכל בשר והיאך אפשר לתת לחם למי שעומד בטל אמר לו כבר אמרה תורה למען יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה לא לעומד בטל ולזה הטעם הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגם מפני השמירה מהעון הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כי מי שאין לו מזונות סופו להיות מלסטם הבריות וגונב וגוזל וחומס למלא בטנו או יחניף לרשעים כדי שיתנו לו מתנות או יבוא לידי חילול שבת וכמה עבירות הם נמשכו' אל מי שאין לו מזונות ע"כ אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ:

וכל העוסק עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים. ובמשניות גרסינן וכל העמלין עם הציבור יהיו עמלים והענין אחד הוא ואינו נקשר למעלה והיא אזהרה לכל מי שהוא עוסק עם הצבור לדבר עם המלך או אל שר הצבא שלא יתעסקו בזה שיתגברו עליהם ולהשתרר גם השתרר אבל יהיו עסוקים עמהם לשם שמים שאין להם להשתרר עליהם ולהתגאות לומר עשינו בשבילכם כל זאת הטובה כי המעשים הנעשים בהתעסקות העמלים עמהם לא נגמרו מפני עסקן אלא מפני שזכות אבותם של צבור סייעתם וצדקתם העומדת לעד ואם תאמרו אם כן מה לנו לטרוח בצורכי צבור כיון שאין הדבר נגמר אלא בזכות אבותם אמר להם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם שכיון שהתעסקתם עמהם לשם שמים יש לכם שכר בעמלכם על הכוונה הטובה שהיתה לכם בעמלכם. ומלת אבותם היא זרה בדקדוק כי כמו שהיחיד יאמר אבותיו בשני כינויי הרבים ראוי לומר לרבים אבותיהם אבל לשון הפסוק הוא ולא כחדו מאבותם:

ויש לפרש זה לענין העוסק עם הצבור לכוף אותם לתת צדקה לעניים שלא יאמרו הרי טרחנו הרבה בזה והשכר הוא להם כי מממונם נעשו הצדקות וזכות אבותם מסייעתם לעשות המצוה הזאת מנכסיהם וצדקתם עומדת לעד להם לבדם ואין לנו חלק בשכר מצוה זו על כן אמר ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם מממונכם וכמו שאמרו בפרק השותפין שרצו גדול המעשה יותר מהעושה. ואתם מעלה אני עליכם הם דברי רבן גמליאל. ורבינו משה ז"ל פי' שאם מפני שהתעסקתם עם הצבור נתבטלתם ממצוה אל תדאגו מזה כי מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והם דברי האל ית' אל העוסקים עם הצבור לשם שמים. והפירוש הראשון הוא יותר נכון אלא שבתוספתא ממסכת ברכות יש כעין ראיה לפירוש רבינו משה ז"ל כי שם שנו א"ר יהודה מהלך הייתי אחר ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קריאת שמע כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהם עסוקים בצורכי צבור בירושלמי פרק אין עומדין א"ר יהודה העוסק בצורכי צבור כעוסק בתורה:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

רבן גמליאל וכו'. ויש לשאול במאמר זה כי לפי הנראה היה לו לומר יפה ת"ת כאשר עמה דרך ארץ, ולא תורה עם דרך ארץ כי עשה עיקר דרך ארץ, ועוד כי יגיעת שניהם משכחת עון אם הדבר תולה ביגיעה, אם כן יהיה יגע בתלמוד תורה בלבד ולא במלאכה ותהיה משכחת עון מפני היגיעה אם כל יגיעה משכחת עון, ועוד שאמר כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וכמה תלמידי חכמים היו שלא היו בעלי מלאכה, ועוד למה גוררת עון בשלמא מה שאמר למעלה כי יגיעת שניהם משכחת עון היינו שהוא מסולק מן העון, דכאשר יש לו מלאכה אין צריך לגזול, אבל מה שאמר וגוררת עון משמע שגוררת עון אחר אף בלא טעם שצריך לו לגזול, דאם כן הוי ליה לומר וגורם עון לא גוררת עון, ועוד כל העוסקים עם הצבור מה ענין זה לזה, והיה לו לומר הוא היה אומר וכו' שהיה משמע מוסר בפני עצמו, ומאי ענין שזכות אבותם מסייעתם, וכן הוו זהירין ברשות מה ענין למוסרים שלפניו, ועוד ואתם מעלה אני עליכם וכו' כי אם הם דברי רבן גמליאל לא הי' לו לומר רק ואני מעלה עליכם כאלו עשיתם ומה ואתם מעלה אני עליכם וכו'. הנה לפי מה שנפרש לקמן בעז"ה, כי סמיכות המאמרים כפי הדורות של החכמים כמו שהיו זה זה אחר זה, ומכל שכן שאין צריך לתת טעם למה נזכר דברי הבן אחר האב וכמו שזכר שאר הנשיאים גם כן. מכל מקום בארנו לך למעלה בסוף הפרק שלפני זה, כי מפני שהיו דברי רבי מעשה האדם אשר הם מעשה המצות האלקיות והמדות שהם מביאים את האדם לחיי עולם הבא, ולכך בא הבן אחריו לתת מוסר לאדם בדרך ארץ שהוא הנהגת העולם שהם הכנה אל ההצלחה, כמו שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו'. ודבר ידוע כי דרך ארץ שהוא צריך אל הנהגת העולם הוא קודם מן המצות בצד מה, דהיינו כי האדם צריך קודם לדרך ארץ ואח"כ אל התורה כמו שיתבאר בסמוך, אבל מדריגת דרך ארץ למטה מן מעשה המצות שהם המעשים האלקיים אשר הם למעלה מן דרך ארץ שהוא לצורך הנהגת העולם, ולכך ראוי שיהיו דברי ר"ג שמדבר בדרך ארץ אחר רבי כמו שהתבאר בפרק שלפני זה. ופי' זה המאמר כי ר"ג בא לומר כי אף הדברים שהם מילי דשמיא כמו התורה, אל יאמר האדם די לי בעשיתם ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ולפיכך יעלה על דעתו שלא יפנה אל הנהגת העולם לעשות מלאכה, אבל צריך שיעשה האדם מילי דשמיא כפי הסדר הראוי, ולכך אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ שלא ישנה סדר הראוי רק שיהיה קודם דרך ארץ ואח"כ התורה, וזהו יפה ת"ת עם דרך ארץ שדרך ארץ קודם. וזה כמו שבארנו בהקדמה כי קדמה דרך ארץ לתורה, ודבר זה נמשך כפי היצירה של אדם שתמיד החכמה והשכל באים אחר הדברים שאינם שכלים לגמרי, וכך ראוי שיהיה האדם נוהג גם כן שמתחלה ילמד דרך ארץ שאין זה ענין שכלי, ואח"כ יקרב אל התורה השכלית וזה יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. ומה שאמר שיגיעת שניהם משכחת עון, כבר התבאר זה בסוף פרק שלפני זה, וזה כי האדם כאשר הוא שלם מבלי חסרון הוא מסולק מן החטא, כי החטא הוא חסרון באדם, ולפיכך אין ראוי שיהיה נמצא החטא באדם כאשר הוא שלם, והאדם כאשר הוא שלם בדרך ארץ וגם בתורה הנה אינו חסר דבר ומסולק מן החטא שהוא חסרון. אבל אם אינו בדרך ארץ או שאינו בתורה הרי הוא חסר תורה או שחסר דרך ארץ ואחר חסרון נמשך חסרון, ולא כן כאשר הוא שלם בכל אינו יוצא מידי שלימותו:

אך מה שאמר שיגיעת שניהם דמשמע שתולה ביגיעה במה שעמל ויגע, נראה שר"ל כי ראוי שיהיה האדם עמל בשני חלקים אלו אשר יש באדם, כי יש באדם גוף ונפש, והתורה היא שלימת הנפש, ודרך ארץ מה שהאדם צריך לצורך גופו לפרנסתו ושאר דברים, אמר כי כאשר האדם עמל בשני דברים דהיינו בדרך ארץ שהאדם עושה להנהגת גופו מה שצריך לו, ומה שהאדם עמל לשלימות נפשו שהיא התורה כמו שהוא דרך ארץ להשלים גופו ואז לא נמצא העון, כי על שניהם להשלים את עצמו, והעון לחסר את עצמו, ולכך יגיעת שניהם דוקא כאשר האדם עוסק בדבר שהוא להשלים את עצמו לגמרי ודבר זה משכחת העון שהוא חסרון לעצמו, אבל אין משכחת ממנו לעשות המצוה שגם המצות הם השלמת עצמו כך פירוש דבר זה והוא נכון. אבל אין לפרש כמשמעו כי מפני שהוא יגע בשני דברים אלו משכחת עון, א"כ אפילו אם יגע בדרך ארץ בלבד או בתורה בלבד גם כן יהא משכחת עון כמו שאמרנו, ועוד כי אי אפשר שיהי' האדם עמל תמיד ואי אפשר שלא יהיה נח רגע בלא אלו שניהם ויבא לידי חטא, אבל לפי הפי' אשר אמרנו הכל נכון שלא נקרא שהוא עמל להשלים עצמו רק על ידי שניהם דהיינו דרך ארץ ותורה, כי אלו שניהם הם השלמת האדם, וכאשר האדם הוא עמל בשניהם הוא עמל ויגע להשלמת עצמו ומסולק ממנו החטא אף בשעה שאינו עמל באלו שני דברים, מכל מקום הנה הוא האדם שעמל להשלים עצמו ולא יבא לידי חטא ועון, שדבר זה הוא הפסד עצמו. אבל אם עוסק בתורה בלבד מאחר שאינו עוסק להשלים עצמו דבר שהוא לצורך גופו גם כן, אפשר שימצא חטא ועון, כי צריך לעסוק בהשלמתו של אדם שהוא כולל הגוף והנפש, וזהו האדם שהוא מחובר מגוף ונפש משלים עצמו בתורה סוף סוף הוא אדם חסר כאשר חסר מה שצריך להשלים גופו, ואחר הדבר החסר ימשך חסרון, ומכל שכן אם אינו עמל בתורה שהוא השלמת נפשו שזהו בודאי אדם חסר נקרא. אבל אם הוא עוסק בדבר שהוא השלמתו לגמרי עד שהוא שלם בשני חלקיו, ואז הוא מסולק מן החטא והעון אשר הם חסרון האדם. אפילו אם יש לו ממון הרבה ואינו חסר, אם אין עוסק בהשלמת עצמו אינו משכח ממנו העון, וזהו שתולה ביגיעת שניהם:

ועוד יש לך לדעת, מה שאמר כי יגיעת שניהם משכחת עון שתלה הדבר בעמל ויגיעה, וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל. ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין דף קו:) אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשטים מה כתיב בתריה ויחל העם לזנות וישב יעקב מה אירע מכירת יוסף וישב ישראל בארץ מצרים מה כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וישב ישראל ויהודה לבטח מה כתיב ויקם ה' לשטן לשלמה, ובמדרש (ב"ר פל"ח) מפרש עוד וישב ישראל בשטים אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ע"כ. ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון, אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה. ואין דבר זה דומה כאשר האדם בעמל וחסר השלמה והוא עומד אל ההשלמה כי מאחר שהוא עומד אל ההשלמה אין דבק בו חסרון, ודבר זה רמזו בפרק חלק (סנהדרין דף צט:) דאמרינן שם יצר הרע מאימתי נתן באדם ואמר שנתן בו משעה שיוצא ממעי אמו דכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו חסר כתיב משננער לצאת מבטן אמו נתן בו יצר הרע, ומעתה יקשה לך למה דוקא משיוצא לאויר העולם, אבל יש לדעת כי טעם זה כמו שבארנו, כי יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות כמו שאמרו בפ"ק דבבא בתרא (דף טז.) והיצר הרע שנתן באדם הוא עצמו השטן והמלאך המות שמביאים האדם אל ההעדר והמיתה והכל הוא ענין אחד, ולפיכך כל זמן שלא יצא האדם לאויר העולם שלא נשלם והוא מתנועע אל ההשלמה, אין דבק בו ההעדר שהוא הפך ההויה ולא ימצאו שני הפכים ביחד, אבל תכף שננער מבטן אמו והוא נמצא בפעל בשלימות ואינו עומד אל הויה עוד, אז דבק בו ההעדר שהוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות שדבק בכל הנמצאים:

כלל הדבר כי היצר הרע והשטן אין להם כח על דבר שהוא עומד אל הויה, וזה אמרו כל ישיבה אינו אלא צער, שכאשר האדם עמל בעצמו וכל בעל עמל מורה שאינו בשלימותו בפעל, וכל שאינו בשלימותו הוא מוכן ועומד אל ההויה ואל ההשלמה ולא דבק בזה ההעדר והוא השטן, אבל כאשר ישב האדם וישיבה לאדם כאלו היה בשלימות בפועל שהוא נח ואינו עומד אל השלמה, אז ההעדר הדבק בנבראים נמשך אחר זה ולפיכך כל ישיבה אינו אלא צער. וכן מה שאמר במדרש אין ישיבה אלא תקלה, כי אחר הישיבה נמשך היצר הרע אשר כבר בארנו שהוא יצר הרע הוא השטן שהוא נמשך אל הנבראים כאשר הם בהשלמה וזה כאשר הוא יושב והוא נח, שהרי היצר הרע נתן באדם כאשר הוא בפועל ולפיכך כאשר הוא בשלימות הוייתו ונקרא אז יושב, ואז נאמר כל ישיבה אינו אלא תקלה כמו שאמרנו. ומכל מקום התבאר לך מה שאמרו שיגיעת שניהם משכחת עון, כאשר האדם עמל בשני חלקיו מסלקין העון כי לא נמצא היצר הרע באדם כאשר אין אחד מחלקיו נמצא בפועל השלימות, ומסולק מן העון כי אין יצר הרע מתגרה בו. ופירושו ברור הוא למביני מדע, כי בעל העמל מסולק מן החטא שהוא עמל לצאת לפעל השלימות, וצריך שיהיו שניהם בעמל כי אם אין שניהם בעמל דהיינו לצאת לפעל מצד גופו כאשר עמל להשלים גופו בדרך ארץ, ולהשלים נפשו בתורה השכלית ואז גופו ונפשו מסולק מן החטא ומסולק מן היצר הרע ולא יבא לידי חטא, אבל אם אין שניהם בעמל סוף סוף ימצא היצר הרע באחד מהם ולא יאמר בזה שהוא מסולק מן החטא:

ויש לך להבין בחכמה כי אלו שני דברים שזכר דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה, כנגד שני יצר הרע שברא הקב"ה יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, ועל ידי שהאדם עמל בדרך ארץ לצורך גופו מסלק יצרא דערוה ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דעבודה זרה. והדברים האלו עמוקים מאד בחכמה ואין להאריך כאן יותר כי נתבאר במקום אחר, אבל רמזנו עליהם להבין מעט מדבריהם והנה עולה הכל לענין אחד:

ואמר כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, רצה לומר מפני שהוא אדם חסר כי אין לו מלאכה המשלמת את האדם, ואם אין עם התורה מלאכה דבר זה חסרון לאדם מה שראוי לו וכל דבר שהוא חסר בעצמו אין קיום לו. ואמר שגוררת עון, וזה כי הדבר החסר ממה שראוי, נמשך אחריו עוד חסרון והוא החטא שאין חסרון יותר מזה, ואצל תורה שיש עמה מלאכה אמר שמשכחת עון ר"ל אפילו עון ששייך לבא משכחת ממנו, ואם אין עם התורה מלאכה אפילו עון שאין שייך לזה גוררת ממקום אחר, ולכך אמר שסופה בטילה וגוררת עון כמו שהוא לדבר שהוא חסר. ואם היו הרבה חכמים שלא היה להם מלאכה היה להם משא ומתן שהוא כמו מלאכה, או שכל כך חשקה נפשם בתורה שהיה קיום לתורתם, ואין פירוש המאמר הזה רק כך כי דברי חכמים בנוים על חכמה כאשר האדם יעמיק בחכמה לא יהיה לו ספק בזה:

ואמר וכל העוסקים עם הצבור וכו'. חבר אלו שני דברים דהיינו תלמוד תורה והעוסקים עם הצבור ביחד, כי הם מתדמים ומתיחסים, וזה כי התורה אינה כמו המצוה שהמצוה כאשר הוא עושה המצוה אינו מתעסק בדבר שהוא הכל כאשר הוא עושה המצוה ולא שייך בזה הכל, וכאשר הוא עוסק בתורה הוא קונה ענין כללי, וכל ענין השכלי הוא כללי ואינו דבר פרטי כמו שמבואר דבר זה. וזהו אמרם ז"ל שקול דבר אחד מן התורה ככל העולם כולו שנאמר וכל חפצים לא ישוו בה, הרי כל דבר מדברי תורה כללי הוא נחשב. וזה הפירוש גם כן כי נר מצוה ותורה אור, כי המצוה שהאדם עושה הוא כמו נר שהוא נר אחד פרטי, אבל התורה היא אור שאין שייך ענין פרטי באור כי הוא אינו חלק, ודבר זה עצמו הפירוש שלמעלה שמבואר בהקדמה כאשר תבין ואין להאריך בזה, ועוד כי אמרו הפוך בה והפוך בה דכולא בה, ולפיכך מחבר לזה כל העוסקים עם הצבור דהיינו עם הכלל אינו דומה למי שעוסק בדבר פרטי שהרי זה מתעסק בדבר כללי. ולפיכך אמר שיהיה כוונתו לשם שמים, שכאשר כוונתו לשם שמים אז בודאי נאמר עליו שהוא מתעסק בדבר שהוא כללי, שאם אין כוונתו לשם שמים הרי יוצא דבר זה מעסק הצבור שהוא עסק רבים ששכרו גדול, כי כאשר כוונתו להתגדל ולהתפאר אינו עושה לשם הצבור שהם הכלל, אפילו אם היה כוונתו שיעשה לשם אלו האנשים שהם הצבור אין זה שעושה אל הכלל מה שעושה בשביל אלו האנשים, רק אם יעשה לשם שמים רצה לומר בשביל שיש להטיב עם הצבור מפני שהם כלל וראוי להטיב עם הצבור שהם כלל, ודבר זה הוא לשם שמים כי הוא השם יתברך עם הצבור. ולפיכך אמר במסכת שבת (דף קנ.) מפקחים על עסקי צבור בשבת והיינו מפני שנחשב מילי דצבור מילי דשמיא והוא בכלל חפצי שמים שהם מותרים, וזהו שאמר שיהיה כוונתו לשם שמים בשביל טובת הצבור שהוא מילי דשמיא. ואמר שבזכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד, פירוש כי האבות שהם אברהם יצחק ויעקב זכות שלהם מסייעתן כאשר מתעסקין בצרכי צבור, כי האבות הם אבות לכלל ואינם נקראים אבות לפרט, כי הפרט יש לכל אחד ואחד אב בפני עצמו אבל האבות אברהם יצחק ויעקב הם אבות הכלל, וזכות האבות עומד ומסייע לכל אשר הם אבות להם כאשר הם צריכין, ולפיכך זכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד, כמו שהכללים הם עומדים לעד ואין הכלל שהוא הצבור נחשב כמו הפרט שהפרטים הם החולפים ומשתנים אבל הכלל עומד לעד, אפילו אם זה הצבור שהיה עוסק עמו גם כן עבר וחלף מכל מקום שם צבור עליהם שהוא הכלל שהכלל מקוים ועומד במה שהוא כלל, ולפיכך אמר וצדקתן עומדת לעד כלומר שיש לו זכות גדול כיון שעושים טוב עם הצבור שהוא הכלל אשר הכללים מקויימים לעד. והנה זכות זה מתחיל מן האבות שהיו האבות בתחילת העולם ועומד לנצח, וזה שאמר שזכות אבותן מסייעתן וצדקתן עומדת לעד, ר"ל כמה וכמה זכות גדול עושים שהרי זכות אבות מסייעתן וכאלו עושים זכו' שמתחיל מן האבות שהיו בתחילת העולם ועומד הזכות לנצח, שכך הוא ענין הכללי שעומדים לנצח ולכך העוסקים עם הצבור מתחיל זכות שלהן מן האבות ומגיע עד סוף כל הדורות עד שעשו העוסקים עם הצבור זכות מתחלת העולם עד סופו. ואם היו מבינים מנהיגי ישראל הדברים האלו בכל כחם היו עוסקים עם הצבור לשם שמים ולא לשם הנאתן:

ואמר אף שזכות אבותם מסייעתן כאשר הם מתעסקים בצרכי צבור. מכל מקום ואתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אתם ולא מצד זכות אבות, ולא אמר והם מעלה אני עליהם כאלו עשו, שהיה זה משמע שהוא חוזר על האבות שזכר לפני זה שזכות אבותם מסייעתן ומעלה אני עליהם כאלו עשו האבות דבר זה שהרי זכותם גרמה כל זאת, אבל כשאמר ואתם מדבר עם העוסקים עם הצבור שמעלה עליהם כאלו הם עשו זכות גדול הזה אף כי זכות האבות גרמה. וביש ספרים גרסינן ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה, ופירושו ששכר הרבה מאד יש לכם, לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור שהם רבים ומאחר שהם רבים הרבה שכר יש לכם כאילו עשיתם הרבה, אף כי לא עשיתם הרב' סוף סוף לרבים עשיתם וזכות הרבים הוא הרבה. ואמר ואתם מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אתם הדבר אף כי זכות האבות מסייע לכם בזה ושכר הרבה יש לכם על זה. ועוד יש לומר כי לכך אמר ואתם בשביל חוזק ההבטחה, שכאשר באים להבטיח את האדם מבטיח אותו פנים אל פנים כדי לחזק ההבטחה, וזהו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם הרבה, כלומר מבטיח אני אתכם על זה הדבר. ואמר זכות אבותם מסייעתן, כאלו היו האבות בפרט, כמו שיקראו אבותינו אברהם יצחק ויעקב לכל ישראל, יקראו אבותיו של זה כאשר עוסק בצרכי רבים, דכיון שעוסק בצרכי רבים נחשב כמו רבים. ודבר זה תמצא כי כאשר נגלה הקב"ה אל משה בסנה אמר (שמות, ג) אנכי אלקי אביך אלקי אברהם וגו' וכאלו היו האבות אבותיו של משה בפרט, ולכך היה סבור משה כי אלקי אביך היינו אלקי עמרם עד שאמר אלקי אברהם וגו' ואם כן למה אמר אלקי אביך, רק מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שימאן משה רבינו ללכת בשליחות הקב"ה שיאמר מה אני כי אלך אל פרעה, אמר הנה אתה מתעסק בצרכי רבים, והאבות הם אבות למי שעוסק בצרכי רבים כמו שהם אבות לרבים ויהיה זכות אבות בסייעתך כמו שאמר כאן שזכות אבותם מסייעתם, ולכך אמר אנכי ה' אלקי אביך וגו'. והסיוע הזה אברהם תומך ביד ימינו ומסייע אותו הן בדבור הן במעשה של העוסק בצרכי רבים, יצחק דוחה ומכרית כל המקטרגים שהם משמאל והמתנגדים אליו במעשה ההוא, יעקב מראה לו הדרך אשר ילך בו ואת המעשה אשר יעשה, כדכתיב (בראשית, כח) אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך עליה וגו' והבן זה היטב. גם יש לפרש כי לכך סמך לזה וכל העוסקים עם הצבור, ר"ל אע"ג כי אין זה רק דרך ארץ שהוא מתעסק בתקון צרכי רבים ונחשב זה דרך ארץ, ועם כל זה שכרו גדול ביותר. ומפני שאמר לפני זה יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שמשבח דרך ארץ אמר ואם עסק צבור הוא הדרך ארץ שהוא עוסק בו שהוא פקוח רבים מה שהוא לצורך חיותם שכרו הרבה יותר:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ לפי ששני דברים הללו עומדים כנגד דברים הרבה וכמו שמצינו שלא אבדה הארץ אף גם זאת בהיותם עובדי ע"א ועוברים על כל מצות התורה רק בעזבם לימוד התורה וכל עוד שהיו עוסקים בתורה היה הקב"ה עובר על פשעיהם וכמו שאמרו ז"ל ממשל המנגן וגם דרך ארץ והוא קירוב דעת ואהבת הבריות זו בזו והשלום שביניהם גם זה עומד למגן על האדם על עבירות רבות וכענין חבור עצבים אפרים הנח לו וז"ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו' כי שתים אלה משכחת העון לפניו ית' שעל התורה ועל השלום עובר על כל פשעים כי שתים אלו מכסים עליהם. אי נמי אמר כי יש באנשים עושים מלאכתם עיקר ותורתם טפלה ויש אוחז בזה ובזה שוה בשוה חצי לה' וחצי למלאכתו ויש עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה ועל הראשון אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אע"פ שעושה הדרך ארץ שהוא המלאכה עיקר ותלמוד תורה טפלה אל הדרך ארץ ואל זה מורה אומרו ת"ת עם דרך ארץ ולא אמר דרך ארץ עם תלמוד תורה כי קטן נתלה בגדול ואמר יפה הוא דרך זה וטוב הוא מהעושה מלאכתו עיקר ואינו עושה תורתו אפי' טפלה אלא כל היום עוסק במלאכתו מן הבוקר ועד הערב ואינו נותן חלק כלל בלימוד התורה ולזה קראו יפה שהוא דרך מיופה. אמנם אינו הדרך האמתי אבל מי שעושה את שניהם שוה בשוה זה טוב מן הראשון כי משכחת עון וז"ש שיגיעת שניהם משכחת עון כלומר שיגיעת שניהם שוה בשוה יותר מהיופי יש בו והוא שמשכחת עון, וטוב משניהם התורה שיש עמה מלאכה שהתורה עיקר והמלאכה טפלה וז"ש וכל תורה שאין עמה מלאכה כלומר שאיננה היא העקר ועמה מלאכה טפלה אל התורה אע"פ שישוה את שניהם ואמרנו כי מדה זו משכחת עון מ"מ סופה בטלה וגוררת עון אף גם שכל זמן שלא יתבטל ישכח עונות אחרים סופה בטלה וגוררת עון. אי נמי אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה לדחות עוד חלוקה אחרת שאם ילמוד כל היום כלו מן הבוקר עד הערב ולא יעשה מלאכה כלל שנראה מדבריו הראשונים כי מדה זו תהיה טובה מכל השאר והשמיענו שאין הדבר כן שאם יעסוק בתורה כל היום וכל הלילה ואינו עוסק במלאכה כלל אין זו מדה טובה כי לא יהיה לו מה יאכל וסופו להתבטל מה"ת וללסטם את הבריות למצוא טרף לביתו וזהו וגוררת עון ועל כן טוב מכולם. התורה עיקר והמלאכה טפלה ועם זה לא יתבטל לעולם מלימודו. אי נמי ביען אשר אפשר שימנע האדם עצמו מעסוק בצרכי צבור מיראה ומפחד שאם יארע איזה דבר אל השררה שישאלו מן הצבור יתפשו אותו תחלה להיות ראש הציבור ועוסק כל עסקיהם ויירא ויאמר אולי בתפשם אותו לא ימלט מידם ואף אם ימלט יתמעטו זכיותיו כענין שאמר יעקב אבינו ע"ה קטנתי מכל החסדים וגו' וגם אפשר שיהיה נכנס בכל הצער הזה ולא יהיה שום תועלת אל הצבור מעסקיו כי לא יעלה בידו לעשות תועלת המבוקש מן השררה אל הצבור לז"א וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים ולא יפחדו ולא ייראו כלל שאם יתפשו אל השררה ימלטו ולא בזכותם כדי שיתמעטו זכיותיהם רק בזכות אבות הצבור וז"ש שזכות אבותם של צבור מסייע אותם וצדקתם שלהם עומדת לעד ולא ינכו להם דבר מזכיותיהם ואף אם לא תועילו דבר במעשיכם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם והועלתם אל הצבור במעשיכם כי רחמנא לבא בעי. אי נמי אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר דברים של מוסר והנהגה של דרך ארץ וכל כך הוא היופי של זה עם זה עד שאני חושב שאם האדם ישכח יגיעת אלה השני דברים כמת מלב ולא יעשם אין זה לא דרך מקרה ולא על עונש איזה חטא בשוגג שקדם בו רק אני גוזר ואומר שיגיעת אלו השני דברים משכחת אותם מן האדם ומאבדם מכנגד פניו לבל יהיה יגע בהם ואיזה עון במזיד אשר עוה ולעונש אותו העון אשר עשה אין מספיקים בידו להיותו יגע באלו השני דברים:

וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. הכוונה שהזהיר לאדם שילמוד התורה על מנת לשמור ולעשות כי מעשה המצות תקרא מלאכה ובפרט אם היא בהתמדה וז"ש וכל תורה שאין עמה מלאכה כלומר שכשלומד אותה אין כוונתו לעשות מלאכה ולקיים את כל דברי התורה רק כוונתו ליקרא רבי או חכם ואין כונתו בלמוד התורה כדי לידע המצות כדי לקיימם לפי שלא עם הארץ חסיד ולא היתה זאת כוונתו רק רוח אחרת עמו פניה חיצונית איש כזה תורתו סופה בטלה לפי שהיתה שלא לשמה ולא עוד אלא שזאת התורה אשר למד הלא היא גוררת לו עון לפי שעד עתה קודם שלמדה אם היה חוטא איזה חטא היה נקרא חטא לא עון מפני שהיה עם הארץ נמשל כבהמות נדמו אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. אמנם עתה שלמד תורה וידע במה יכשל והוא לא למדה ע"מ לקיימה עתה זאת התורה היא גורמת לו עון והחטא שיחטא עתה יקרא עין ולא חטא לפי שיודע במה שהוא מצווה ואינו עושה והרי הוא מזיד ולא שוגג ולז"א וגוררת עון:

ואמר וכל העוסקים עם הצבור לומר להם שאף שהזהרתי על לימוד התורה ועל מעשה המצות והעוסקים עם הצבור אין להם פנאי לא לעסוק בתורה ולא במצות עם כל זה אל יחר להם על זה ולא יניחו את מלאכתם רק יעשו מלאכתם ויהיו עוסקים עמהם לשם שמים כי זו גדולה על הכל וביאר מעלתם שזכות אבות הצבור מסייע אותם וצדקת אבות הצבור. או וצדקת הצבור עומדת לעד לסייעם ואף אם בזכות האבות נגמרה ענין עם כל זה הקב"ה מעלה עליהם כאלו הם עשו הכל וז"ש ואתם וכו' ואמר ואתם כמדבר לנוכח בשם הקב"ה והנה לא נזכר במאמרו זה שם גבוה לשיחזור אליו מעלה אני עליכם הכונה כדברי המפרשים שבעבור שזכר למעלה לשם שמים שהוא כנוי להקב"ה שוכן שמים לכן אמר ואתם מעלה אני עליכם כאלו מדבר בשמו ית'. אי נמי השלם הזה הזהיר ללמוד תורה שילמוד אותה בדרך ארץ לא לאהבת הניצוח ולא לקנטר למלאות שחוק פיו כשיכשלו חבריו וז"ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כלומר כשלומדים אותה בדרץ ארץ ומוסר וענוה אז טוב לו שיגיעת שניהם משכחת עון כלומר שזכות יגיעתו בשני אלו הדברים כאחד לבל יתפרדו איש מעל אחיו אז זאת היגיעה משכחת העון ממנו כלומר אופן תאות העון לעשותו תשכח ממנו כי לגבי דידיה יראה מלתא זוטרתא היא ומעולם היצ"ה לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע:

ואמר עוד וכל תורה שאין עמה מלאכה הכונה במלת כל לכלול אפי' זה שלמד בדרך ארץ ויגע בשניהם ואין עמה מלאכה סופה בטלה וכו'. כי כאשר תכלה פרוטה מן הכיס אז יצטרך לטרוח יום ולילה ולא לעסוק במלאכה כלל וסופה להיות בטלה כאשר תכלה פרוטה מן הכיס וזאת התורה גוררת עון הביטול תורה העתיד לבא לבסוף. ואחר שהזהיר לאדם לעסוק במלאכה כדי לזון את עצמו עתה מדבר עם אותם אשר בחרו להם במלאכה להשתכר בהיותם עוסקים עם הצבור ונפרעין מן הצבור על כל עסק ועסק כפי מה שהוא העסק הגדול כפי גדלו והקטן כפי קטנו עתה הזהיר להם לבל יטריחו עם הצבור להרבות שכרם לפי שלא הם לבדם עשו וגמרו אותו העסק רק יש עמהם שותפין בו הלא הוא שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד לסייעם ואם יחשבו מחשבה זו נמצא שאינו מגיע להם רק חצי השכר הראוי לאותו העסק והשי"ת אף הוא ישיב אמריו להם שאפי' ימאותו חצי הריוח אשר הוא ראוי להם ימעיטו לפי שמלבד זה השכר הגשמי אשר אתם מבקשים אני מעלה עליכם שכר רוחני לנפש כאלו אתם עשיתם כל המעשה מבלי סיוע זכות האבות וז"ש ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם ולכן צריך לכם שלא תחושו לשכר הגשמי רק תעשו המעשה לש"ש והשכר הגשמי יבא מה שיבא הן רב אי מעט ויעשו עיקר מהמצוה ולא מהשכר הגשמי אשר יקוה: וה"ר שלמה הלוי פי' כי להיות קצת לומדי התורה מתגאים ובועטים בכל העולם אמר יפה תלמוד תורה עם ד"א ומוסר להיות החכם עניו ודעתו מעורב עם הבריות לפי שמי שיגע בשניהם כאחד זוכה לשכח העון מן העולם כי דבריו הם נשמעים ועושים רושם בשומעיהם לעזוב העון.

וכל תורה שאין עמה מלאכה ר"ל שיעסוק החכם להשיב רבים מעון שזאת היא מלאכת החכם סופה בטלה וגוררת עון לאחרים כי אדרבה הוא מחטיא את הרבים בהתרשלותו ואמר שזה העסק לא יהיה כדי להתראות חסיד בעיניהם רק לש"ש וזהו וכל העוסקים וכו': עוד כתב שרצה להשמיענו מעלת לומד התורה ועובד ה' מאהבה לא מיראת עונש והוראת זה בעובדו אותו עם היותו רק מהטובות החיצוניות הפך איוב שנא' עליו החנם ירא איוב אלהים וגו' שלח נא ידך וגע בכל אשר לו וגו' וזהו אומרו כמה יפה ת"ת כשהוא עם ד"א ר"ל שהוא יגע ואוכל ועם כל זה מרוב האהבה ויראת ממשלה לומד בתורה ולא מרוב כל כי יגיעת שניהם משכחת עון כי לא יעלה על לב זה עון וחטא כלל ואולם כל התורה שאין עמה מלאכה אלא העושר והכבוד סופה ותכליתה שהוא להשמר מהנזקין תבטל ויאבדו הנסים כמו שקרה לאיוב וגוררת עון שהתחיל להטיח דברים כלפי מעלה ע"כ:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקין עמהם להורות שאין ראוי למנות על הצבור רק ת"ח לפי שכבר הנהיגו עצמם במעלת המדות ובמעלות השכליות וע"כ ראויים להנהיג זולתם שבודאי ינהיגו ויהיו עוסקים עמהם לש"ש. אמנם עם הארץ שלא הנהיג את עצמו איך ינהיג את זולתו ע"כ אוי לו לצבור שהמנהיג שלו ע"ה שמסתמא יהיה שונא תלמידי חכמים ויכבה אור התורה כמו שאמר הכתוב ברבות הצדיקים ובמעלה שלהם רבה תפארת החכמה ובקום רשעים יחופש אדם עד שלא ימצא. והזהיר התנא לאדם שלא יהיה כונת הפרנס לשום שררה וכמו שדרשו על פסוק לכן ייראוהו אנשים שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים לא יראה כל חכמי לב כלומר לא יראה בן תלמיד חכם:

ואתם מעלה אני עליכם שכר כמדבר לנוכח עם הפרנסים עפ"י השי"ת שלא תאמרו כיון שישראל אינם עומדים אלא על דרך נס שהקב"ה מצילנו מיד הרשעים א"כ בעסקנו ופעולתנו לריק יגענו ולא תרצו לעסוק בצרכי צבור לכן אמר ואתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם הדבר וזכות הרבים תלוי בכם. וג"כ גלה בכאן שאין ראוי להם ליטול שכר מהקהל שאני נותן שכרם:

וה"ר יונה ז"ל כתב וכל העוסקים עם הצבור וכו' כלומר מעשיהם נעשים בזכות אבותם ומעלה אני עליכם כאלו זכותם גרם. ורבי יונה כתב אל תאמר כיון שהצבור נותנים ממונם לצדקה השכר להם ינתן ומה לי ולצרה ליתנו ע"י כי טוב לך לעסוק בצרכיהם שזכות אבותם מסייע שיגמר הדבר מהרה ותצליח במעשיהם ומעלה אני עליך כאלו הכל נתת מכיסך עכ"ל:

וה"ר יצחק קארו ז"ל כתב ואתם מעלה אני עליכם וכו'. פירוש אף אם לא עלה בידכם לקרב תועלת הצבור לא הפסדתם כלום משכרכם כי אני מעלה עליכם שכר כאלו נגמרה פעולתם על ידכם עכ"ל:

וה"ר שמואל ן' סיד ז"ל כתב יפה ת"ת עם ד"א לפי שהמשנה הקודמת אמר הסתכל בשלשה דברים ולא תבא לידי עבירה ואף אם יהרהר בעבירה וזה התנא רצה לומר שצריך להזהר מן ההרהור שאם יהרהר יפתנו יצרו ולא יועילו השלשה דברים להצילו אחר ההרהור ולכן צריך תורה עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון הרהור העון ולכן אמר משכחת וכו' עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב שזכות אבות של צבור מסייעתן ליתן להם חן לפני השרים וצדקתם של אבותם של צבור עומדת להם לעמלים עם הצבור. ואתם וכו' עשה עצמו כמדבר אל העמלים ואמר אף אם לא עלה בידכם להועיל לצבור מעלה עליכם מן השמים כאלו עלה בידכם כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב יפה ת"ת עם ד"א ומוסר ומדות שיגיעת שניהם כלומר כשיהיה חכם שמוכיח את הרבים ויש לו דרך ארץ שדבריו בנחת אז אין הבריות מזכירין לו עונותיו כי כשהחכם מוכיח לרבים ואין לו ד"א ומוכיחם בדברי קנטוריא מחפשים את מומיו ומזכירין לו עונותיו מה שא"כ כשהוא מוכיח באהבה ובחבה שאדרבה הם נזהרים בכבודו הרבה וכמו שארז"ל יערוף כמטר לקחי זה תלמיד שאינו הגון שבני אדם קצים בו בדברי תוכחתו כמטר. תזל כטל אמרתי זה תלמיד הגון שדבריו אצל ב"א כטל שהוא מתמיד לעולם בכל יום ואין שום אדם קץ בו. ולפי פי' זה יהיה ענין מה שאמר וכל תורה שאין עמה מלאכה מלתא באפי נפשה. שזכות אבותם מסייעתם דמן הסתם אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ יש לו זכות אבות והכונה שאעפ"י שבהיותם עוסקים בצרכי הצבור פורקים מעליהם עול כמה מצות זכות אבותם מצטרפת עם זכותם להעלות להם כאלו קיימו אותם מצות. וז"ש ואתם מעלה אני עליכם וכו' הוא דרך ספור דבר ה' לאותם העוסקים בצרכי צבור מעלה אני עליכם שכר על אותם המצות שפרקו עולם מעליהם כאלו עשאום אחר שבעבור עסקי הצבור נדחו מהם עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לש"ש ולא יהיו עוסקים על מנת ליהנות מהם או כדי שינהגו בהם כבוד שאף שאתם עוסקין וצרכי הצבור נעשים ולא אתם הגורמים אלא זכות אבותיהם של צבור מסייעתן לעשות צרכיהם ולא אתם עושים כלל ואעפ"כ מעלה אני כאלו אתם עשיתם עכ"ל:

והר"י ן' נחמיאש ז"ל כתב שזכות אבותם מסייעתם ומה שנגמר ענינם על ידכם לא משלכם היא אלא משלהם בזכות אבותם ובצדקתם שהיא עומדת לעד ומ"מ אם עסקתם עמהם לשם שמים אע"פ שמשלהם היא מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם. אי נמי שלא יאמרו פרנסי הדור מה יועיל העסק הזה ולא נוכל לגמור הענין כי קשה הוא אלא אתם התעסקו עמהם לשם שמים והדבר נגמר בזכות אבותם ואפילו שלא יגמור מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם ונגמר עכ"ל: