מלבי"ם על משלי יח


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לתאוה יבקש נפרד", מי שכבר נפרד מן התאוה ויבקש אותה, כגון הזקן והחולה שכבר נפרד מן התאוה והוא מבקש ועושה תחבולה שיתאוה תאוה, (ע"י סממנים וכדומה) הוא "יתגלע בכל תושיה" וחלושה (מלשון תשות כח) כי זה יחליש גופו בכל מיני תשות כח. ויל"פ עוד מי "שנפרד" מן התאוה (כמו הנזירים שהיו פורשים למדבריות במקום שאין אנשים) גברה תאותם עוד יותר מתוך "שיבקשו את התאוה" ולא נמצא אצלם, "ובכל יש" ונמצא שבא לפניהם "תתגלע" התאוה ביתר שאת:

ביאור המילות

"תושיה". חולשה ותשות כח, ורעהו ותמוגגני תושיה (איוב ל' כ"ב):
 

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", יש הבדל בין הכסיל ובין האויל, שהאויל הוא המסתפק על חקי החכמה, ובכ"ז הוא חפץ בתבונה, שאם יוכל להבין הכל בתבונה עד שלא יסופק לו היה חפץ יותר, לא כן הכסיל שהוא יודע חקי החכמה ובלתי מסתפק, רק התאוה תאלצהו, ועי"כ חולק על החכמה, והוא "לא יחפץ בתבונה" כלל, רק בציורי התאוה המתגלים על הלב כי כפי ציורי לבבו המתגלים מעומק הנפש בין טוב בין רע יעשה, הגם שהתבונן שציוריו לא טובים:

ביאור המילות

"כסיל". הוא נלוז מחקי החכמה מפני תאותו ואינו חפץ בדעת ותבונה, כמ"ש (א' ב') וכסילים ישנאו דעת (וכן י"ב כ"ג, י"ג ט"ו י"ח, י"ד ז', ט"ו ב', ז' י"ד, י"ז י'):
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בבוא רשע בא גם בוז", ממדת הצדק לכבד כל אדם, ודרך הרשעה לבזות, כמ"ש ורשע יבאיש ויחפיר, שכל בני האדם מבוזים בעיניו, ואם ימצא "קלון" יביא "עמו חרפה", קלון הוא הפך הכבוד, ודרך הרשע לבזות את הנכבדים ולחרף בחרפה את הנקלים:

ביאור המילות

"בוז, קלון, חרפה". הבוז משתתף עם הלעג, רק שהבוז יהיה גם בלב, והקלון הוא הפך הכבוד, והנקלה מבוזה בעצמו והוא שופך עליו חרפה שגדול מבוז:
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מים עמוקים דברי פי איש", מה שידבר אדם בדברי חכמה הוא דולה מים עמוקים, כי החכמה עמוקה מאד, וצפונה בעומק הנפש, ומן המקור עד ההוצאה לחוץ יש מרחק רב מעומק למעל, ובכ"ז "מקור חכמה" הוא "כנחל נובע" תמיד מבלי טורח כי החכמה טבועה בטבע הנפש ונובעת ומתפשטת מן הנפש יפוצו מעינותיו חוצה, רק טבע הגוף ויצרי הלב מעמיקים ומסתירים אותה, עד שהאדם שרוצה לדבר ולהציע דברי החכמה צריך לקשור חבל בחבל משיחה במשיחה עד יוציא המים מן העמוק וידלנה למעלה:

ביאור המילות

"מים עמוקים, נחל". הנחל אינו בעומק, והמקור משם המים נובעים:
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט, שפתי כסיל יבואו בריב", כבר אמר גם ענוש לצדיק לא טוב, שהוא השאלה ששואלים בהנהגה למה ה' מעניש את הצדיק, ואמר ע"ז חושך אמריו יודע דעת גם אויל מחריש חכם יחשב, וצייר שהאויל יחריש ולא ישאל שאלה זאת לפעמים, כי האויל חולק על חקי החכמה מפני שמסתפק בהם ואינו רשע מפני תאותו, ולכן לפעמים יחריש ולא ישאל שאלות האלה שאין לו עליהם דבר ברור רק ספיקות, אבל הכסיל יודע חקי החכמה וחולק עליהם מפני כי אכפה עליו תאותו לחפש עלילות ברשע, ושפתיו יבואו בריב וישאל השאלות האלה שתיהן, על הצלחת הרשע, שואל "שאת פני רשע לא טוב", למה ישא ה' פני הרשע ולא יענישנו, ומדוע דרך רשעים צלחה, וכן "לא טוב להטות צדיק במשפט" למה יביא ה' יסורים על הצדיק:  

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שפתי כסיל יבואו בריב ופיו למהלומות יקרא", השפתים הם ידברו דבור החיצוני, והפה ידבר דבור הפנימי בחכמה, והכסיל כשישאל השאלה הזאת בשפתיו החיצונים כבר יבוא בריב נגד ההשגחה, וכשידבר בפיו ולפי עומק החכמה, יתגבר בריב עד להכאות ולמהלומות, וירצה לברר מזה שההנהגה היא נגד חקי החכמה:

ביאור המילות

(ו-ז) "שפתים, פה", כבר התבאר (למעלה י') שהשפתים מורים הדבור החיצוני ופיו הוא הדבור הפנימי, וע"כ מוסיף בפיו מהלומות, ומחתה על ריב ומוקש של השפתיים ומבואר בכל הספר שהכסיל גרוע מן האויל, האויל הוא מסתפק והכסיל יודע ומתכוין למרוד, וע"כ אמר למעלה (י"ז כ"ח) שהאויל יחריש משאלה זאת אבל הכסיל שפתיו יבואו בריב ולא יחריש ויאטום שפתיו:
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו", המחתה הוא השבר, והמוקש הוא קודם למחתה, ור"ל בשפתיו החיצונים יעשה לו מוקש שבו תלכד נפשו בפח יקוש ובפיו שהוא בדבור הפנימני בחכמה יגמור את המחתה, בשפתיו תוקש נפשו לבאר שחת, ובמה שיקרא בפיו יהיה מחתה גם לגופו, כי יענישנו ה' גם בעונש הגוף:  

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"דברי נרגן כמתלהמים", מן השאלה הזאת יעמוד נרגן, שגדרו מי שמתלונן תמיד על ה' שבראו לרעתו, ושהרעות בעולם הם רב מן הטובות, ושטוב לו שלא נברא, ובזה יתלונן תמיד על הנהגת ה' עמו כי עזבו אל המקרה, "ודבריו כמתלהמים", כאילו ה' מכה אותו תמיד ועושה עמו רעות, "והם ירדו חדרי בטן", ר"ל שהרעות ומהלומות האלה אינם חוצה לו רק נמצאים בחדרי בטנו ובמצפון מחשבותיו, שהוא בדמיונו דואג תמיד ומתלונן ומצייר לו שכל מה שיש לזולתו חסר לו, וכל טובות ה' כאילו הם רעות, כמשל העורים שהזכיר בחובת הלבבות, וכמ"ש במורה על כי האלהים עשה את האדם ישר, באופן שמקור הרעות הם בעצמו ובדמיונו, ודבריו בעצמם מכים ומהלימים אותו, לא מכות מבחוץ, שאם לא ירגן ימצא בהפך שהכל לטובה, והכל חסד וברכה וישמח בחלקו ונפשו תגיל בישועת ה', שה' ברא את האדם ישר והכין הכל לתועלתו:

ביאור המילות

"נרגן". הוא המתרעם תמיד.

"מתלהמים" ההתפעל מורה על המדומה נראה כאלו מוכה במהלומות:
 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית", מי שהוטל עליו לעשות מלאכה למלכות, ואחד בנה את הבנין והשחיתו, ואחד ישב ולא בנה כלל, עונש שניהם שוה, כי בין כך וכך לא בנו הבנין המוטל עליהם והמתרפה ולא עשה הוא אח ודומה עם בעל המלאכה (ר"ל שעשאה) והשחית, וכן אין הבדל בין מי שעשה מצות ועשה עבירה שמכבה מצוה והשחית, ובין היושב ואינו עושה כלל לא מצוה ולא עבירה, ששניהם לא עשו את המוטל עליהם. ויל"פ שנמשך למטה מגדול עז שם ה', שם ה' הוא המגדל אשר בונים בני אדם, וזה מלאכתם המוטל עליהם להגדיל שם ה' ולבנות מקדשו, ויש בונה ומשחית ויש בלתי בונה כלל, ושניהם ענשם שוה, וזה ג"כ תשובה על צדיק ורע לו הנזכר למעלה:

ביאור המילות

"לבעל משחית". איש משחית (לקמן כ"ח כ"ד) כולל כל משחית, אבל בעל מורה על הקנין, ומורה שבנה והשחית וקלקל את מה שבנה:
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(י-יא) "מגדל עז שם ה', הון עשיר קרית עזו". הנה "שם ה'" הוא "המגדל עוז" באמת, "והצדיק" שבצדקו יכונן המגדל הזה "ירוץ בו", כי יעשה כל מעשיו לשם ה' ולתפארתו וגם "נשגב" בו מאויביו הנפשיים והגופנים, אבל "העשיר" יחשב "הונו" שהוא "קרית עזו", והוא אצלו "כחומה נשגבה", והוא נמצא רק" במשכיתו", ר"ל בשכיית לבו ודמיונו היא חומה נשגבה, אבל לא יוכל לרוץ בחומה הזאת ולא להשגב בה, כי הוא רק דמיון לא אמתי, כי קניני העולם הם קנינים מדומים ורק במשכיות הדמיון יסודם:  

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ביאור המילות

"במשכיתו". שכה, מורה על ציור הלב והדמיון, עמ"ש (ישעיה ב') על שכיות החמדה:
 

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לפני שבר יגבה לב איש", כבר אמר כי תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה, ר"ל שה' יענישנו תכף, והגבהות לב סימן אל השבר הבא אחריו, והעשיר אשר הונו הוא במשכיות לבבו כחומה נשגבה, ישבר, אבל "הענוה" תלך "לפני כבוד", שהענו וחוסה במגדל עוז שם ה' אשר ישכון את דכא ושפל רוח, יזכה לכבוד:  

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה", מדרך החכמה שלא ישיב רק דבר ברור, כמ"ש אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך וכו' ולכן צריך לשמוע טענת השואל וכל צדדי ספיקותיו ולהחליט הדבר הברור ובזה ישיג כבוד מן השומע אבל אם "משיב בטרם ישמע" כל צדדי הספק, ישיב "אולת" היינו ספק, וישיג "כלמה" מן השומע:

ביאור המילות

"משיב". יש הבדל בין ענה ובין משיב, שהמשיב בא לסתור דברי חברו (איוב כ' ב'):
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"רוח איש יכלכל מחלהו", הרוח הוא הנושא את הגויה, וגם אם י"ל חולי בגויה גדול כח הרוח לכלכל את המחלה, ויתן לו כח לסבול ולהחליף אומץ, אבל אם "הרוח נכאה" שהוא חולי הרוח "מי ישאנה", שאז יגע החולי גם בגויה כמ"ש ורוח נכאה תיבש גרם:  

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת", החכם קבל חקי החכמה בקבלה ואין לו מהם ידיעה ברורה, כי אין על חקי החכמה מופת, רק יבקש דעת ע"י אזנו, ילך אצל נבונים לשמוע מהם טעמי חקי החכמה בקבלה, אבל הנבון המבין דבר מתוך דבר, הוא יקנה דעת ע"י לבו המבין דבר מתוך דבר, והדעת הוא קנין לו וא"צ לבקשו אצל אחרים:

ביאור המילות

"נבון, חכמים". כבר התבאר הבדלם למעל' (א' ב') ובכל הספר, החכם קבל חכמה בקבלה ע"י שמיעה, ונבון מבין מעצמו, והקנין מורה מה שמשיג ע"י שקידתו מעצמו:
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מתן אדם ירחיב לו" - יש הבדל בין הנדיב ובין האיש מתן, שהאיש מתן דרכו לתת מתנות גם לעשירים ולגדולים, והגם שידמה שמפזר מעותיו בחינם, לפעמים ירחיב לו, כי ינחנו לפני גדולים, ובעת יצר לו, יזכרו מתנותיו וישתדלו בעדו.  

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יז-יט) "צדיק הראשון בריבו" וכו' "מדינים ישבית הגורל" וכו' "אח נפשע" וכו', בא ללמד שלא יתעצם בדינא ודיינא, כי גדול ההפסד מן השכר, וטוב יותר שיתפשר, ועכ"פ בדבר המסופק יעשו גורל ביניהם וכפי הגורל כן יקום, אמר אם תרצה לדון ותחשוב כי תצדק אצל השופט, הנה באמת "צדיק הראשון בריבו", אבל הלא "בא רעהו וחקרו", ולא ידעת מה יטעון כנגדך ואיך יסתור טענותיך, לכן טוב כי "מדינים ישבית הגורל" שאם יש ספק אצליכם ומדון ודין מי יקח חלק זה ומי חלק זה, יושבת ע"י "גורל", וגם "בין עצומים", שכ"א חושב כי טענותיו עצומים וכי עמו הצדק, יפריד הגורל, אבל אם תרצה לבא דוקא לדין, "יש אח נפשע מקרית עז", ר"ל יש מי שמגיע לו חלק ירושה, והוא לדעתו בטוח בזכותו כקרית עז, כמ"ש הון עשיר קרית עזו, והוא נפשע מקרית עז, ר"ל שפשעו בו ומוציאין אותו מירושתו, "ומדינים" והדינים סוגרים בעדו "כבריח ארמון" שסוגר היטב ואין מניח לשום אדם ליכנס, שע"י המדון והדין קשה עוד יותר שישיג חפצו ושיכנס לתוך הקריה שנפשע ממנה, ולכן טוב לעשות סוף ע"י גורל, כמ"ש בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו:  

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע", כבר בארנו שהפה מרמז על הדבור בחכמה, והשפה תרמוז על הדעת, החכמה כשידבר אותה בפיו תוציא פריה עד שתשבע בטנו, והתבואה היא הפרי הנגמרת וימליץ על הדעת, שאז ידע חקי החכמה בידיעה ברורה עד יוציאנה בשפתיו שהוא הדבור החיצוני שזה תבואת הפרי, אז ישבע שנית מתבואת הדעת, והנה החכמה והדעת יאכל וישבע, וכשישבע א"צ לאכול עוד, כי הם דברים מקובלים, ואזן חכמים תבקש דעת כנ"ל, וכשיקבל ישבע מאשר קבל ולא יאכל עוד, אבל.

ביאור המילות

(כ-כא) "פי, שפתיו, לשון". מתבאר למעלה (י' י"ג כ') ששפה תרמוז על דעת, ופה על החכמה, ולשון על הבינה, ויש הבדל בין פרי ותבואה. שהתבואה היא הנגמרת (כנ"ל ח' י"ט), כי הדעת הוא גמר הפרי:
 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה", הלשון מרמז על הדבור הנשגב התבוניי שמדבר בהיקישי התבונה שבו יבין להוציא דבר מדבר, ובו ישפוט בין האמת והשקר, שבו תלוי המות והחיים, שהמאמין בעקרי האמונה על ידי היקשי התבונה יחיה, וההולך בדרך עקש ומכחיש מציאות ה' והשגחה ושכר ועונש ימות, וזה תלוי ביד הלשון שהיא הבינה, "ואוהביה יאכל פריה", הוא לא ישבע לעולם רק יאכל תמיד, כי הבינה אין לה גבול ותמיד יוסיף להוציא דבר מדבר:  

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מצא אשה", המוצא אשה "ומצא טוב ויפק רצון", היינו שמצא אשה טובה מצדו, וגם יפיק רצון מצד האשה, שהיא רוצה בו, והוא משיג טוב ממנה, זאת היא "מה'", בהשגחת ה' וטובו:  

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תחנונים ידבר רש", אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן, אז העשיר יענה ויכניע את "העזות", שגם אם הוא עז בטבעו יכניע טבעו למלאת תחנוני הרש:

ביאור המילות

"יענה". מענין הכנעה, והוא פעל יוצא שמכניע את העזות:
 

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"איש רעים", כבר אמרו המחקרים כי הקונה אוהבים רבים אפילו אחד אין לו, כי האהבה יחידה היא, וכל שתתרבה בטלה ונפרדה, וז"ש מי שי"ל "רעים" הרבה, הוא רק "להתרועע" שידמה שהוא איש רעות ורעים, כי זה גדר בנין התפעל על המדומה, ובאמת אין לו ריעים, "ויש אוהב" אם יש לו אוהב אחד אז הוא "דבק מאח", וזה גדר האהבה, שתגדל על כל האהבות גם מאהבת אחים:

ביאור המילות

"להתרועע". ההתפעל מורה על המדומה, כמו מתעשר, מתרושש, מתכבד: