פתיחת התפריט הראשי

משלי יח כג: "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת."

תרגום מצודות: עם כי העני ידבר דבריו בתחנונים ובהכנעה, עם-כל-זה ישיב לו לפעמים העשיר דברי עזות (חזקות וקשות).

תרגום ויקיטקסט: סימן היכר של אדם רש (עני) - שהוא מדבר בתחנונים, מבקש עזרה בעדינות ובענוה; סימן היכר של אדם עשיר - שהוא עונה ומדבר בעזות, בקשיחות ובחוצפה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יח כג.


דקויותעריכה

הפסוק מתאר תכונות המאפיינות עניים ועשירים. מה המשמעות המעשית שלו?

1. ללמדנו איך להבחין בין עניים אמיתיים לבין עשירים שרק מתחזים לעניים (כמו ב(משלי יג ז): "מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב"*).

אם מישהו טוען שהוא עני, אבל במקביל צועק עליך בעזות-פנים "למה את נותנת לי רק 10 אגורות?!", או "מה, אתה לא מאמין לי?!", או "תעשי מאמץ ותגייסי בשבילי עוד כסף", או "אתה חייב להלוות לי, אני לא מבין איפה הבעיה, למה אתה לא מוכן להלוות?!", יש לחשוד בו שהוא לא באמת עני. כמובן, אין זו דרך מושלמת, כי מי שרוצה להתחזות לרש יכול גם לזייף תחנונים. הפסוק אינו נותן "תנאי מספיק" לזיהוי רש, אלא רק "תנאי הכרחי".

2. ללמדנו ש"דרך זה בכך ודרך זה בכך" (רש"י) - דרכו של העני היא להתחנן ודרכו של העשיר היא לענות בעזות, ולכן:

  • העשיר לא צריך לכעוס ולהתעצבן כאשר העני מתחנן אליו, שהרי זוהי דרכו של העני;
  • והעני לא צריך להיפגע ולהיעלב כאשר העשיר צועק עליו, שהרי זוהי דרכו של העשיר: "בא ללמד אל הרש... שידבר בלשון רכה ותחנונים עם כל הבריות... ואם העשיר יענה עזות, לא יקפיד ולא יכעוס, ולא יהיה דל גאה שאין הדעת סובלתו" (רמ"ד ואלי פירוש שלישי). אין הפסוק בא לתת לגיטימציה להתנהגות זו, אלא רק להכין את האדם לכך שזו התנהגות מקובלת, כך שלא יופתע וייפגע כאשר צועקים עליו.


ייתכן גם שהפסוק בא ללמדנו שיש קשר בין הדברים - כאשר העני מדבר תחנונים, מרבה בתחינות ובקשות יותר מדי, אז העשיר יתעצבן ויענה עזות והעני עלול להיפגע, ולכן העני צריך לדבר רק תחנון אחד, לבקש רק פעם אחת ולא יותר.

ורש"י מוסיף: "וכן העניין הרב לתלמיד", כלומר, המורה לא צריך להתעצבן כאשר התלמיד החלש מתחנן שיסביר לו שוב, שהרי זוהי דרכו; והתלמיד לא צריך להיפגע כאשר המורה כועס עליו, שהרי זוהי דרכו; וכך כתב הגר"א: "התלמיד ידבר תחנונים, אף שהעשיר, דהיינו הרב, יענה עזות, היינו שרבו כועס עליו, וכמו שאמרו (תלמוד בבלי ברכות סג): כל תלמיד שרבו כועס עליו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה..." (ושוב, אין הפסוק בא לתת לגיטימציה להתנהגות זו, שהרי נאמר "אין הקפדן מלמד", אלא רק להכין את התלמיד).


3. ללמד על תכונות שליליות של העוני ושל העושר (ר' יונה): ""

  • "הריש והעוני גנאי לאדם, כי יביאנו לדבר תחנונים ולהשפיל נפשו לבריות ולהחניף להם, ויראת הבריות והחנופה - פחיתות הנפש, והצריך לבריות - גנאי..."
  • "גם מן העושר יגיע האדם למידה פחותה, כי יוסיף עזות בנפשו, ולא ייבוש מדבר קשות, גם יתעקש בדבריו ויבוז לדברי החולקים על דבריו... גם כי יכיר האמת - לא ייכנע אליו להודות עליו, ויקשה רוחו להעמיד דבריו...".

רעיון זה מתאים ל(משלי ל ח): "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי"*.

- אמנם, לא מצאתי בתנ"ך ראיות לכך שהתחנונים נזכרים לגנאי. בדרך כלל, תחנונים נזכרים במשמעות חיובית, כאשר אדם מתחנן אל ה' מתוך עוניו ומצוקתו.

4. לתת עצה לעניים: "אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן, אז העשיר יענה ויכניע את העזות, שגם אם הוא עז בטבעו, יכניע טבעו למלאות תחנוני הרש" (מלבי"ם) (לדבריו המילה "יענה" אין משמעה "ייתן מענה ותשובה", אלא "מעניין הכנעה, והוא פועל יוצא, שמכניע את העזוּת").

5. על-דרך הדרש, הפסוק בא ללמדנו על התועלת בתחרות חופשית. במצב של תחרות חופשית, כל בית-עסק הוא רש, הוא זקוק ללקוחות כי ללא לקוחות הוא יאבד את פרנסתו, ולכן יש לו מוטיבציה לדבר אליהם בתחנונים ולהתייחס אליהם בכבוד. לעומת זאת, כאשר החוק מונע תחרות ונותן זכות מונופולית לבית-עסק מסויים, הוא מרגיש עשיר, ומרשה לעצמו לענות ללקוחות בעזות וחוצפה.

6. חכמי התלמוד והמדרש דרשו את הפסוק על תחנונים כלפי ה':

"אמר רב נחמן אמר רב... 'תחנונים ידבר רש - זה משה (כשהיה צריך לבקש רחמים על ישראל - היה מדבר בלשון רכה) ועשיר יענה עזות - זה יהושע... [שאמר:] 'ולו הואלנו' (ולואי שהואלנו לישב ולא לעבור את הירדן, משמע: שטוב היה לנו שלא לקיים מצוותך שאמרת לנו 'קום עבור את הירדן')" (בבלי סנהדרין מד א).

"אמר רבי תנחומא:" "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ זה משה שבא אצל בוראו בתחנונים. וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת עשירו של עולם זה הקב"ה ענה אותו עזות שנאמר אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי. ד"א אמר רבי יוחנן תחנונים ידבר רש אלו נביאי ישראל ועשיר יענה עזות אלו נביאי עבודת כוכבים. א"ר יוחנן: אין לך צדיק באומות העולם יותר מאיוב, ולא בא אלא בתוכחות, שנאמר (איוב כג, ד): "אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות". אין לך גדול בנביאים ממשה וישעיה, ושניהם לא באו אלא בתחנונים, ישעיה אמר (ישעיה לג, ב): "ה' חננו לך קוינו" ומשה אמר "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'"" (דברים רבה ב ד).

כמו כן הסיקו מכאן, שמותר לאדם להתחנן לפני ה' גם אם אינו הגון - גם אם הוא רש במעשיו (פרדס רמונים כג כב, ודומה לזה רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

הקבלותעריכה

1. קשר בין עושר לבין עזוּת נמצא גם ב(משלי י טו): "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ, מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם"*, (משלי יח יא): "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ, וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ"*. בקריאה ראשונה נראה שהמסר הוא "כדאי לך להיות עשיר, זה ייתן לך עוצמה וביטחון". אולם ייתכן שהמסר הסמוי בהם הוא הפוך: "העושר הוא עֹז רק במחשבתו ודמיונו של העשיר" (ראו ביאורינו שם).

2. מעבר לכך, ייתכן שהפסוקים הללו רומזים לכך שהעושר משחית את האישיות - הוא הופך את העשיר לעַז-פנים, גס וחצוף. הפסוק שלנו אומר זאת כמעט בפירוש. גם ב(משלי כח ו): "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ, מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר"*נרמז שהעשיר עלול להיות עיקש-דרכיים. הרעיון אף ברור יותר ב(משלי ל ט): "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי 'מִי ה'?!'"*. בפסוקנו העשיר נוהג בעזוּת כלפי העניים; במשלי ל הוא נוהג בעזּות וחוצפה כלפי ה'.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/18-23