כד הקמח/ראש השנה ב

ראש השנה ב

אמרו בגוים ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט ידין עמים במישרים (תהלים צ"ו, י'). אמרו רז"ל כי העוה"ז נברא בשתי מדות מדה"ד ומדת רחמים, מדה"ד שנא' בראשית ב׳:ד׳רא אלהים ואין אלהים אלא דין. מדת רחמים הוא שאמרו רז"ל הקב"ה ראה שאינו מתקיים במדה"ד שיתף עמו מדת רחמים שנאמר (בראשית ב') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ומזה אמר דוד (תהלים קמ"ג, ב') ואל תבא במשפט את עבדך. וכיון שנברא העולם בשתי מדות היתה ראויה התורה שהיא קיום העולם להיות כלולה משתיהן תורה שבעל פה כנגד מדה"ד ותורה שבכתב כנגד מדת רחמים. וזהו שכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, קרא לתורה שבע"פ מצוה ומצוהו עליה לשמרה ואותם דברים שבעל פה הם משלימין דברי הכתב החתום והמלך מאמין לאותו השליח ומצוה לסמוך עליו אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וקרא שם תורה שבכתב תורה זהו ותורה אור על שם שהתורה תורה את האדם דרך חיים במעשה המצות, והמשיל התורה לאור והמצוה לנר, התורה לאור לפי שאורו מצד עצמו אין אורו תלוי בדבר, והמצוה לנר לפי שמדליקין אותו מדבר אחר כי כשם שהנר נאצל מן האור כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב, ואין מצותיה של תורה שבכתב יכולין להתבאר זולתי על ידה שהרי כמה מצות יש שהן סתומות ואין לנו בהם שום ביאור מצד הכתוב זולתי ע"י הקבלה, כגון מצות ציצית שהקבלה האמתית שהיא מאירת עינים מחייבת בתוכן המצוה ח' חוטין ה' קשרים ולא נזכרו בתורה ולא היינו משיגין מתוך הכתוב אמתת עשיית המצוה ועקרה, וכן מצות תפילין לא היינו יודעין מן הכתוב תוכן המצוה ומנין הפרשיות ומנין הבתים בשל ראש ד' בתים ובשל יד בית אחד ושי"ן של ד' ראשין של תפלין ורצועות שחורות שהכל מן הקבלה והלכה למשה מסיני, וכן מצות שופר שנצטוינו לתקוע בו ביום הזה מן הכתוב האומר (במדבר כ"ט, א') ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועה יהיה לכם. והנה הפ' הזאת סתומה. והתקיעה הזו לא נתפרשה במה היא אם בשופר אם בחצוצרות או בשאר כלים גם לא נתפרש הטעם למה צוה בתקיעה, גם בכתוב לא נתפרש שהוא יום הדין, ואם תסתכל בשאר הפרשיות של שאר ימים טובים תמצא שמאריך בהן הכתוב והנה הוא מקצר בפרשה זו וסותם הענין, וברור הוא שהענין גדול אע"פ שהמקרא קצר כי כן דרך הכתוב בדברים שהן יותר נעלמים בהן מקצר יותר וסותם הענין, כמו שבא במעשה בראשית קיצר בבריאת האור העליון וכללו במאמר (בראשית א', ג') יהי אור ויהי אור. גם בבריאת הרקיע ביום ב' והאריך בג' בבריאת הארץ בדשאים ובפירות ואמר (שם) תדשא הארץ וגו', והטעם בזה שלא ישתבשו הפתאים ותשאר הידיעה ליחידים, ולפי שהמצוה הזו לא נתפרשה בתורה באה הקבלה שהיא נר דלוק להאיר עיני הלב לפרש שהתרועה הזו היא בשופר, ולמדנו זה מיובל מג"ש דשביעי שביעי כתיב הכא (ויקרא כ"ג, כ"ד) בחדש השביעי וכתיב התם גבי יובל (שם כה) והעברת שופר תרועה בחדש הזה, מה להלן בשופר אף כאן בשופר, והתרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה וזה בקבלה מן והעברת תעבירו, והנה חכמי התלמוד נסתפקו בשם התרועה מה היא והיא מחלוקת בין התנאים תנא דמתניתין סובר כי הוא ילולי זהו סי' תר"ת, ותנא דברייתא סובר גנוחי זהו סי' תש"ת, בא אחרי כן רבי אבהו שהיה אמורא וחשש כי אולי שם התרועה גנוחי וילולי ביחד ועל כן תקן תשר"ת, וסבר כי בסימן תשר"ת לבדו יצאנו ידי חובה לפי שהוא כולל דעת תנא דמתניתין ודעת תנא דברייתא, ומכח הקושיא שהקשו בגמרא ודילמא גנוחי ודילמא ילולי הוא הסכימו האחרונים לעשות כל הסימנין ביחד תר"ת תש"ת ותשר"ת, ומה שהקדימו תשר"ת והוא אחרון מתקנת ר' אבהו עשו זה בעיון ובכונה לפי שיש לנו לדחותו מפני תש"ת שהוא הסי' הב' לו וראוי שידחה אמורא מפני תנא דברייתא, וסימן תש"ת יש לנו לדחותו מפני תר"ת הסי' הג' כי ראוי שתדחה הברייתא מפני המשנה, ולחלוק כבוד למשנה העמידו סי' אחרון תר"ת כדי להעמיד כל הסי' עליו:

וטעם המצוה הזאת לעורר הלב כי הקול התעוררות דבר לאי זה ענין שיהיה, יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא לידי עצבון, הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים. כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל (ערבי פסחים קיז) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך השמחה שנא' (מלכים ב ג', ט"ו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה העבודה בשמחה, ומן הטעם הזה היתה כונת יצחק אבינו במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף ולחוש הטעם. הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב (עמוס ג', ו') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וידוע כי במתן תורה נאמר (שמות כ', ט"ו) וירא העם וינועו וכתיב (שם יט) ויחרד כל ההר מאד והיה שם קול שופר שנא' (שם) וקול שופר חזק מאד (שם) וכל העם רואים את הקולות והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב (שם) ובעבור תהיה יראתו על פניכם. וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר (תהלים מ"ז, ו') עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, והנה הפלשתים כאשר שמעו קול התרועה ידעו כי בא הארון ומיד אמרו (שמואל א ד', ו') בא אלהים אל המחנה, הוא שכתוב (שם) וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה וגו': גועוד במצוה זו רמז למלכותו ית' שביום זה ברא העולם והיה מלך כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחלת מלכותם כענין שנאמר (מלכים א א', ל"ט) ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ועל כן צונו יתברך שנתקע בשופר ביום זה בתחלת מלכותו ללמד כי מלך אלהים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו, ועל זה הזכיר דוד בכאן אמרו בגוים ה' מלך וגו', ועוד כי מנהג המלך שיצוה להכריז והעובר על מצותו חייב מיתה ועל כן אנו תוקעין בשופר להכריז הרוצה לשוב ישוב ואם לא ישוב דמו בראשו ואין לך התראה גדולה מזו. ועוד יש בו רמז לחורבן ביהמ"ק שהיה בקולות ושופרות כענין שנא' (ירמיהו ד', י"ט) קול שופר שמעה נפשי ואז נדאג ונבכה ונתפלל על בניינו, גם בזה רמז לגאולה כמו שהבטיח הנביא (ישעיהו כ"ז, י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, גם בזה רמז לתחיית המתים שעתידין לחיות ע"י תקיעת שופר כדכתיב (שם יח) כל יושבי תבל ושוכני ארץ וגו' כל יושבי תבל אלו החיים ושוכני ארץ אלו המתים כענין שנאמר (שם כו) הקיצו ורננו שוכני עפר, מלבד שיש בו עוד רמז לעקידת יצחק, ואע"פ שאמרו רז"ל כל השופרות כשרין ידוע כי של איל מצוה מן המובחר:

ונצטוינו במצוה זו ביום הזה שהוא יום הדין וזה רמוז במלת זכרון תרועה כי מלת זכרון נופל על הנשפטים כענין שכתוב (יחזקאל כ"א, כ"ט) יען הזכרכם בכף תתפשו וכתיב (במדבר ה', ט"ו) מזכרת עון וכתיב (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם, וארז"ל פקדונות הרי הן כזכרונות. היום הזה יום הוא שכל טובות העולם ורעותיו בענין מזונות האדם וחיותו וקיום בניו נגזרים ביום הזה כל אחד ואחד בפרט. ומזה אנו אומרין ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום אי זו לרעב ואי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, יום הוא שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ובו מתבררים לפני ה' הנסתרות והנגלות, יום שכל העולם עומד בסכנה כאשה הרה שיש לה צירים וחבלים ואינה יודעת אם תנצל ואם תמות, ומזה אנו אומרין הרת עולם, יום הוא שאין אומרים בו הלל שכן דרשו רז"ל (ערכין פ"ב דף י') א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להן אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרין שירה. ביום הזה נברא העולם וזה רמוז בבראשית, ועל זה אנו אומרין זה היום תחלת מעשיך, והיה מחסדי השם ית' יתעלה שהודיענו בתורתו הקדושה משפט היום הזה לבעבור נהיה זריזין בו ולמען הכין עצמנו לתפלה ותשובה ולהיותנו חרדים מאימת הדין כשנתבקש מצד המלך ה', כי אם יביאו אדם לידי מלך בשר ודם אע"פ שיודע בעצמו שהוא זכאי הלא יחרד חרדה גדולה וישתדל בכל מאמצי כח אחר מליצי זכות על אחת כמה וכמה היודע שיבואו דיניו לפני ממה"מ הקב"ה ויודע בעצמו שהוא חייב שיש לו להתפחד מזה, ולכך חייבה חכמתו ית' בעשרת הימים הללו הידועים בכל ישראל הנקראים עשרת ימי תשובה להיותם זמן לחוטא שישוב מחטאו, ומה שהיו עשרה לענין מוכרח לפי שחשבון זה הוא קיום העולם, שכן אמרו רבותינו בעשרה מאמרות נברא העולם, אחר שחטא אדם ועבדו ע"ז בימי אנוש והיו בונין היכלות לכוכבים ומקריבין להם קרבנות נתחייב העולם כליה בא נח ונשתכלל בזכותו והוא היה עשירי לאדם, אחר כן חטאו דור הפלגה ונתחייב העולם כליה בא אברהם שהיה עשירי לנח ונשתכלל בזכותו, ואברהם עצמו נתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן, ומשם זכו זרעו לקבלת התורה שהיא עשרת הדברות שהן קיום העולם, שכן דרשו רז"ל (תהלים ע"ה, ד') אנכי תכנתי עמודיה בזכות אנכי תכנתי עמודיה, אחרי כן נצטוה משה על המשכן שהיה עשר יריעות, וכן בשאר הכלים הארון והשלחן והמנורה יש בכל אחד רמז לחשבון עשירי, וכן במצות היום הזה שהוא ראש השנה קבעה אותו תורה שיהא יום הדין בראש החודש ושיהיה יום הכפורים בעשרה בחדש. ובאה הקבלה שהיא נר לרגלנו להודיענו על עשרת ימים הללו שהן קביעות זמן ליחיד החוטא לחזור בתשובה לפני השי"ת, ועל כן תקנו לנו רז"ל בתפלת היום הזה עשר מלכיות עשר זכרונות עשר שופרות, זהו כי נר מצוה ותורה אור, ואמר ודרך חיים תוכחות מוסר לרמוז על שתי מדות הללו מדת הדין ומדת רחמים שהתורה הנקראת מוסר כלולה מהן וקראן תוכחת לשון לנוכח על שם שהם זה כנגד זה. ושתי מדות אלו הן רמוזות במצוה זו של תקיעת שופר, התקיעה כנגד מדת רחמים, התרועה כנגד מדת הדין לבאר שהעולם שנברא בתשרי נברא בשתי מדות אלו, ובתקיעת השופר אנו מעוררין הלב למטה ומעוררין הכונה במדות למעלה, ולעולם התקיעה בראש ובסוף כדי שתתגבר מדת רחמים על מדת הדין, וזהו שאומרין בתפלה ויגולו רחמיך על מדותיך שיתגלגלו רחמיו ויהפך מדת הדין למדת רחמים, הוא שאמרו במדרש תהלים (שם מז) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר אמר רבי יהודה בשם ריש לקיש כיון שעלה הקב"ה בדין ויושב על הכסא כיון שתוקעין בשופר הוא עולה והופך מדת הדין למדת רחמים, וכשמריעין עלה בדין ומשהשופר תוקע עלה אלהים בדין בתרועה ה' בקול שופר ברחמים שנא' (שמות ל"ד, ו') ה' אל רחום וחנון: היום הזה קדוש ה' מכובד כי הוא מעולה ומקודש בעניינו, גם החדש הזה מקודש שהוא שביעי ומיוחד למצות הרבה הוא שקראוהו תקיף במצוה ממה שכתוב (מלכים א ח', ב') בירח האיתנים, וכשם שמספר שביעי יש לו מעלה ויתרון על שאר המספרים כך יש לחדש הזה מעלה במצות על שאר החדשים, שהרי נוהגות בו מצות רבות ראש השנה שופר יום הכפורים סוכה לולב ערבה, גם במהות החדש הזה ובמזלו יש לנו התעוררות גדול שהוא מאזנים והוא רומז פעולת היום הזה שכל מעשה הבריות נשקלין במאזנים לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכבר השגנו מתוך סדור שמות י"ב מזלות מופת ועדות על ההשגחה ועל עונש ושכר, והוא שמזל טלה הראשון הוא מזל האור ומזל שור השני הוא מזל החשך, ודרשו רז"ל דרכן של טלאים לבנים דרכן של שורים שחורים, ישראל נקראו טלה שנא' (ירמיהו כ') שה פזורה ישראל והיו עתידים לקבל התורה הנקראת אור שנא' (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור, ועתידין שיזכו ליהנות לעולם הבא בטוב הצפון שנא' (תהלים ל"ו, י') כי עמך מקור חיים וגו', ואמרו במדרש אימתי ישתמשו באותו אור לכשיבא אותו ששמו שור שנא' (דברים ל"ג, י"ז) בכור שורו הדר לו ואותה שעה יהיה חשך לאומות עכו"ם שנאמר (ישעיהו ס', ב') כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה', וסמך להם תאומים לפי שהתאומים הוא אדם והיה אדם עתיד להתנהג באור ובחשך וזהו סדר שמות י"ב מזלות, טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד, והאדם הזה שהוא תאומים נברא חלש כסרטן הזה שהוא שרץ חלוש וכשהוא גדל יצר הרע מתגבר עליו כאריה לכך סמך לו אריה, והוא בטבעו חזק בתאות הגשמיות ונמשך אל החומר שהמשילו הכתוב לנקבה בהרבה מקומות, וידוע כי הבתולה מעודנת במיני התענוגים יותר משאר האנשים ולפיכך המשיל עדוני העולם הזה לעדוני בתולה ולכך סמך לו בתולה, ובא ולימד שאם ימשך אחר החומר הזה ויגבר עליו תאות העולם שהמשילה לבתולה הנה כל מעשיו נשקלים במאזנים לכך סמך לו מאזנים להודיע כי כל פעולותיו ישקלו במאזנים, ואם ימצא רובו חייב יורידוהו לגיהנם לכך סמך לו עקרב לשון נחשים ועקרבים שהם משלים גופניים לרמוז על יסורי גיהנם, ואחר שיקבל דינו בגיהנם יזרקוהו משם כקשת הזורק את החץ לכך סמך לו קשת, ועל זה ארז"ל יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, ובעלותו משם ירקד כגדי המשילו לבהמה טהורה ראויה לקרבן ולזה אמר גדי ולא צבי לכך סמך לו גדי, וסמך לגדי דלי כי השי"ת יזרוק עליו מים טהורים וימחול על עונותיו ואז יירש העולם הבא שאין העין שולטת בו כדגים שבים שאין העין שולטת בהם לכך סמך לו דגים, וידוע כי החכמה נמשלת לים ופקח עיניך וראה כי בא הרמז הזה בשמות המזלות ללמדך כי אע"פ שכח המזלות גדול מאד ושהם פועלים פעולותיהם מששת ימי בראשית והעולם השפל מתנהג בהם הנה יש עליהם כח עליון הוא כח השי"ת כמאמר הכתוב (קהלת ה', ז') כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם והוא משפיע הכח ומבטל הכח כרצונו, ובא ולימד עוד כי הוא יתעלה מעניש את האדם וגומלו לפי המעשים הנשקלין במאזנים לא לפי המזלות, ועל כן נבחר החדש הזה שמזלו מאזנים שיהיה בו יום הדין שידין בו כל יצורי עולם כמו שאנו אומרים בתפלה היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים וכו'. יאמר היום הרת עולם כאשה הרה היושבת בסכלה, היום יעמיד במשפט על שם שאדם הראשון נידון ביום שנברא ולקח לשון זה על שם שכתוב (משלי כ"ט, ד') מלך במשפט יעמיד ארץ, אם כבנים אם כעבדים יאמר לא ידענו אם תדיננו על ענין שאנו בניך שנא' (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' אלהיכם או תדיננו על ענין שאנו עבדיך שנא' (ויקרא כ"ה, נ"ה) כי לי בני ישראל עבדים ואין דרך לרחם על העבד כבן, אם כבנים תדיננו רחמנו כרחם אב על בנים כלומר למוד אתה בכך כי כן אמר דוד ע"ה (תהלים ק"ג, י"ג) כרחם אב על בנים וגו', ודרך האב המרחם על בנו שיוכיחנו פעם וירצהו פעם כאמרו (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, הטיל הכתוב וכאב את בן בין יוכיח לירצה להודיע כי פעם יוכיחנו ופעם ירצנו, וכן דרך הבורא יתעלה הוא שכתוב (ישעיהו ס', י') כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך. ואם לא זכינו שתדיננו כבנים אלא כעבדים כמה אדונים יש רחמנים שמרחמים על העבדים, ועל כן עינינו לך תלויות, כלשון הכתוב שאמר דוד (תהלים קכ"ב) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו: