חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד ב

פרק שני האשה שנתארמלה

האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאת ויש לה מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה פירוש ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. גרסינן בירושלמי שמא נתגרשה נתאלמנה מי טוען היורשים. פירוש דב"ד טוענין ליורשים כל מה דהוה מצי למטען אבוהון ואם תאמר באלמנה למה גובה אפילו מנה כיון דאין כתובה בידה ניחוש לפרעון דשמא נתגרשה כיון שהוא מודה שלא פרעה שוב אינו נאמן ובאומרת שהיתה אלמנה כשיש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע נהימנ' במגו דאי בעי טעין פרעתי ואפ"ת דלא מצי טעין הכי דמגו במקום עדים לא אמרינן אבל אלמנה מצי טעין הכי ובשלמא למ"ד בגמרא במקום שאין כותבין כתובה ניחא שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא למ"ד דמתניתין במקום שכותבין הוי מצי טעין פרעתי לדעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל וי"ל שלפי דבריהם משנתינו כשהודה בשעת מיתתו שלא פרע ומיהו רש"י ז"ל וכמה גדולים ז"ל אומרים דאפי' במקום שכותבין כתובה הטוען אחריו לא אמר כלום ונראה דבריהם דכל זמן שאין לו עדים שכתב לה היה יכול לומר אלא אתנאי ב"ד סמכינן וכן דעת הרמב"ם ז"ל אם יש עדים שיצאת בהינימא וראשה פרוע כתובתה מאתים אמרינן בירושלמי ניחוש לומר שמא בתולה אלמנה מן הנשואין ופריק הדא דתימא בתולה אלמנה אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע ניחוש לומר שמא מוכת עץ היא ופריק לא חשו לדבר שאינו מצוי. ולהוי רביעי ראיה כלומר אם יש עדים שנשאת ברביעי ופריק ליתיה כלום דאפילו אלמנה נשאת ברביעי באדם בטל ולא אכפת לן בברכה ואמרינן בגמרא דאי ליכא עדים הבעל מהימן ולית לה אלא מנה ויש אומרים דמ"מ נשבע כדין מודה במקצת וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולא נהירא דלישנא דאמרינן הבעל מהימן משמע דמהימן לגמרי ואפילו בלא שבועה וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם וכי לא הודה ממון הטענה הוא ופריק כ"ע ידעינן שהוא חייב לה ממון והיא תבעתו מנה אחר המוציא מחבירו עליו להביא הראיה ע"כ ויש לפרש הירושלמי כן כיון דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הרי המנה ברור וכולו בשטר וכאלו תבעתו מנה בשטר ומנה בע"פ והודה במה שכתב שאין כאן מורה במקצת ומיהו לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אמרינן בירושלמי דמשמע להו מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין מודה במקצת גמור הוא וחייב שבועה וכדינו של הרמב"ם ז"ל. ועוד יש לפרש הירושלמי במשנתינו בהודה כבר על המנה בב"ד שאין טוענין אלא על מנה השני והוא כופר בכל ופטור וגם זה נכון ודכ"ע באלמנה אין כאן חיוב שבועה וכדתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. ואוקמינן באומרים חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכדאית' בפרק כל הנשבעין:

ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי' ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר :    פי' רש"י ז"ל זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא ע"פ של זה מה שאסר זה התיר ע"כ. ובתלמוד כתב ז"ל גבי הא דאמרינן התם אין שור שחוט לפניך שאם שתק זה לא היה עלי' עוררין הלכך אי לאו דבר פשוט הוא שלקח ממנו לא הי' אומר כן ונראה מלשונו ז"ל לפי פשוטו שאם היה תובעו בברי שדה זו של אבי היתה שלי היתה אין חבירו נאמן לומר לקחתי מאביך וכבר הקשו בתוס' חדא הא דקתני בסיפא ואם יש עלי' עדים שהוא של אביו ליתני ואם יש לו תובע אפי' אין כאן עדים ועוד דאמר בגמרא ליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ומאי קושיא דהא מסתמא אלו היתה שלו היה התובע בברי ותו לא מהימן אידך לקחתי' ותו דבתובעו הלה מאי הוה דהא ואיכא מגו מעליא שיכול לטעון לא היתה של אביך כיון שאין עדים לזה שהיתה של אביו ומגו דאוריית' היא ומסתברא נמי כדאמרינן לקמן לכך פירש דמשנתינו דאפי' הלה תובעו בברי גמור אין לו בית ודרך היא לומר שאף רש"י ז"ל לא נתכוין אלא לומר דכיון שאין עדים לתובע אלו שתק זה אין כאן שאין לו עדים וכן טעמא דאיכא עדים לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג הא אמר איהו מהימן פי' רש"י ז"ל דאמר גבי משארסתני נאנסתי דאיהי מהימן דאזיל בתר חזקה דגופא דהכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה ע"כ ויפה כיון ז"ל דהא ודאי עיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדפירש רש"י ז"ל בפ"ק:

דף טז עמוד א

דאפ"ת ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא :    פי' דבברי הוא דמהני חזקה דגופא דחזקה דממונא עדיפא. וא"ת והא באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן במכחישתו דהוי ברי. והוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה למה לי ההוא טעמא תיפוק ליה דהוי ברי וברי וכו'. וי"ל דשאני התם דמסייע לה רובא דרוב נשים בתולות נישאות ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא אי לאו דאי' ליה לבעל חזקה דסעוד' וכדמפרש התם:

ודקארי ליה מאי קארי לי' ופרקינן כיון דרוב נשים בתולות נישאת כברי ושמא דמי:    פי' שטענותיהם ברורות יותר דמסייע לי' רובא וברי דידי' כשמא חשוב קמ"ל. פירוש מאי דקארי לי' פרושה הכי קמ"ל דתלמודא דמודה ר"ג בהא דברי וברי הוא מכל מקום כיון שטוען כן בברי הטעם מסתברא דר"ג מודה זה דבעל מהימן מדקתני סיפא מודה ר"י אא"ב איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר"י דמודה דהך רישא הודאה הוא דמודה ר"ג לר"י וא"ל דאע"ג דפליגי בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למיתני בתרי' דר"י ומודה לר"ג באומר לחבירו שדה זו וכו' דאע"ג דפליגו בפ' ראשון גבי משארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דהכא אי בעי שתיק ולא א"ל של אביך הי' כו' אמר לקחתי' הימנו נאמן כדלקמן אלא אי אמרת לא מיירי הכא ר"ג ברישא דמודה היכא שייך למיתני' בתרי' ומודה ר' יהושע ואהיכא קאי עכ"ל רבינו ז"ל. ויש מקשים דאי איתא משום דאיירי בה ר"ג ברישא במודה שייך למתני סיפא ומודה אמאי לא קתני תנא ברישא בהדיא ומודה רבי גמליאל כדקתני ומודה ר"י ולא קשה דרישא כיון דלענין כתובה מיירי כעין פלוגתא דאפליגו לעיל קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם כלומר בהא אפליגו ובהא מודה ולא איצטריך למיתני' ומודה ר"ג אבל הודאה דר"י דאיירי במלתא אחריתי איצטריך למיתני ומודה ר"י בי נוסח' דלא גרסי' קמ"ל ולא גרס איירי דר"ג ולא איירי דר"ג אלא בה ומפרשים בה קצת רבנים ז"ל דכי אמרי' ה"נ ה"פ הנ"מ דמאן דקרי ליה רישא לאו ר"ג היא מדקתני סיפא ומודה ר"י אא"ב איירי בה ר"י ברישא כלומר דידי' בלחוד היא היינו משום דקתני סיפא ומודה ר"י דאע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא אא"א לא איירי ר"י ברישא דר"ג נמי היא היכי שייך למיתני סיפא ומודה ר"י ולנוסחאו' דגרסי' איירי בה ר"ג מפרשי איירי בה ר"ג בפלוגת' ואין פירוש זה נכון חדא דלשנא דתלמוד לא אתי שפיר ולהכי פירש ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחא דידהו ועוד דכיון דלהדיא פרקא דמעיקרא רישא ר"ג וקאמר קשי' לן דקארי ליה מאי קארי לי' היכא מהדרינן לשבושי פרוק דילן ולקיומא סברא דמאן דקרי לה אין שיטות התלמוד בכ"מ א"ו פירש"י ז"ל הוא הנכון ועליו הסכימו רוב המפרשים ז"ל ומיהו רש"י ז"ל שפירש אע"ג דפליג במשארסתני נאנסתי איכ' למימר מגו מודינא באידך מגו אינו נכון דא"כ דהשתא ס"ד דר"י אמגו קאי ואפרקין קמא קאי דהא מעיקר' הכי הוה משמע לן לכך יש לפרש דה"ק אא"ב דמיירי ר"ג במודה ברישא וא"ל ר"י אע"ג דפליגנא עליך בברי ושמא דלעיל מודינא בהא דאע"ג דהכא כעין ברי ושמא משום דרוב נשים בתולות נישאות אפ"ה בעל מהימן דס"ס ברי וברי הוא היינו דקתני סיפא ומודה ר"י נמי לר"ג ואנא מודינא לך באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה דהוי נמי ברי ושמא משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה והמחזיק יש לו ברי גמור. ובהאי ברי ושמא מודינא דהאי ברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא ואפילו בהתובע בטענות ברי לא מהני ליה וברי דנתבע עייף ואית לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אא"א לא איירי ר"ג ברישא דמודה היכא שייך למיתני סיפא ומודה ר"י ומהדרינן ר"י אמגו קאי ואפרקין קמא קאי וכדמפרש ואזיל:

גרסי' ומ"ש הכא אין שור שחוט לפניך והתם שור שחוט לפניך:    ופי' הוא ז"ל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שחוט זה לא היה עליו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט שלקח לא היה אומר של אביך הלכך אומרים מגו אבל התם גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך שלא מצא הם הסיתוהו לבוא לב"ד ואע"ג שיש להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דלמא לא אסיק אדעתיה א"נ קא מערמה עכ"ל ז"ל. וכבר הקשינו עליו לעיל ממקשה על פי' זה לפי פשוטו דמשמע דהודאה דר"י בשדה היינו לפי שאין עליו עוררין. ועוד יש להקשות על פירוש זה דהתם גבי לא מצא בתולים דאפי' לא יהא שור שחוט היכי איכ' למימר מגו דהא לר"י אפי' באומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כיון דלא אזיל בתר חזקה דגופא וכיון דכי אמרה הכי לא מהימנא לאו מגו הוא בשום דוכתא נדון עליו ולכך יש לפרש הא דנקט שור שחוט לפניך ואין שור שחוט משל בעלמא הוא ות"ק דהכא גבי שדה יש שור ששחיטתו ברורה ועומד בחזקת היתר דמיגו דיליה מגו גמור הוא שאלו אמר שלי היתה מעולם היה נאמן לד"ה הלכך כי אמר של אביך היתה ולקחתי' ממנו ראוי הוא שיהא נאמן במגו דדאוריית' היא וסברא נמי הוא כדקאמר לקמן בפירוש אבל הכא גבי לא מצא לה בתולים אין לנו שור שחוט כלום שאין לנו שום טענה ברורה אליבא דר"י להאמינה ואין לה שום מגו ברור אפילו בטענת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימן ליה דמגו דאמר התם היינו מגו כל דהוא שהיא טענה יותר מתוקנת ויפה אבל אינה יוצאת מחזקת ריעותא שהוא בה והוה ליה כבהמה כל זמן שלא נשחטה בחזקת איסור לכן פירשו בתוס' וכן פירש בהרמב"ם ז"ל דהכא לישנא צחות בעלמא הוא דתנא קמא דהכא מגו ברור והתם אינו מגו ברור ויש לנו כלשון הזה במסכת נדה פרק כל היד התם שור שחוט והכא אין שור שחוט מפני דהתם יש רגלים והכא אין רגלים וכדמפרשינן התם בס"ד ויש ללמוד מכאן דאמרינן מגו אפילו לאפוקי ממונא דהא לגבי בתולה אי לאו שאין מגו ברור כדפירש רש"י ז"ל היינו אומרים אותו אפילו לאפוקי ממונא ולפי פרושא דהכא לא אמרי' התם אין שור שחוט לפניך משום דהוי לאפוקי ממונא דהא פרישנא דאפי' הוה לאוקמי ממונא לא הוי מגו לר"י אבל יש לפרש דה"ק דהתם אפ"ת מגו לאפוקי ממונא אין שור שחוט לפניך לפי שאין המגו ברור אבל הכא שור שחוט שהמגו ברור והוא לאקומי ממונא ומ"מ עיקר הדין כך הוא מקובל מרבינו הרמב"ן ז"ל דאמרינן מגו אפי' לאפוקי ממונא:

וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתי עדים מאי הוי :    וקושיין אליבא דרב דאית ליה בממון הולכין אחר הרוב כדאית' בהמוכר בתרא ואף על גב דהלכתא כוותיה דשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב פרכינן הכי למימר אי הוי מתניתין פליגי עליה דרב וכבר כתבתי בכמה מקומות דאורחא דתלמודא הוא ופריך לזמנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכדפרכינן במס' קדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואע"ג דקי"ל דאת וחמור קנה כדאית' בפרק יש נוחלין כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו פירוש אע"ג דעדים עדיפא מקלא אע"ג דמתחזק בעדים וכדמוכח בשלהי מס' גיטין התם הוא דדלמא קלא דשקרא הוא דאפקינהו אויבים אבל במידי דהוה מדינא דאית ליה קלא לעולם כי אית קלא הכי חזקה אי לא מסהדותא דהא כו"ע אי איתא קלא הוה ליה למילתיה וזה דבר ברור:

דף טז עמוד ב

אלא אימא רוב נשאות יש לה קול:    פירוש השתא דאיכ' עדים אמרינן הא איתתא הוה ממעוטא דלית ליה קלא:

וניחוש דלמא מפקא לה לכתובה וגבי' בב"ד א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר:    פירוש דמתני' נאמן דאמר כותבין שובר והקשו בתוס' מאי זאת אומרת דהא מ"ד אין כותבין שובר טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שובר מן העכברים והכא כי מדיהבא ליה כתובה צריך לשמור מן העכברים למאן דסבר אפי' במקום שאין כותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותרצו דאפ"ה טפי ה"ל לשמור הכתובה מלשמור השובר שאינה קל לה לתבעה כתובתה אם יאבד ממנו השובר:

ר"פ וכו' איכ' דמתני לה אהא דתניא וכו' ר"פ אמר במקום שאין כותבין עסקינן:    פירוש דהשתא ליכ' למיחש דמפקה כתובה דהא אבדה כתובתה קתני. דכתב לה איהו כלומר שהיא מודה שכתב לה:

א"ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מא"ל:    וא"ת הא דכ"ע תקשה כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובה אפי' למ"ד כותבין שובר לא אמר כן אלא בטוען ואבד שט"ח וכדאית' בפ' גט פשוט וסברא נמי הוי. וי"ל דהטמינה ר"ל הניחותו להצניע במקום טמון ואינה יודעת היכן ולהכי פרכינן השתא דמ"מ דניחוש דשמא דאחר זכירה הצניעתו ותוציאנו לגבותו יש גורסין ותו אבדה ל"ל וטעות הוא דהא פרכינן היינו נשרפ' ובנוסח דיקאני לא גרסי' לה דליתא כפירש"י ז"ל אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי פירוש דחיישינן דילמא משכחת ומפקת לה והאי אוקימתא מוכחא דהכי גרסי' בבריית' אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובה דלמאן דגרס אבד' כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה וכו' לא אתי האי אוקימת' כלל לפום האי לישנא ודוחק הוא לפירש"י דהשת' מפרשינן לישנא דבריית' אי אוקימת' נשרפה אם יש עדים שנשרפה דליכ' למיחש למידי הביא עדים באחד מכל אלו מאתים. והקשו עליו דאי איכ' שנשרפה אמאי אוקמי ר"פ במקום שאין כותבין אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה ואפילו למ"ד דאין כותבין שובר הכא ליכ' למיחש דמפקה כתובה וכ"ת דבמקום שכותבין חיישינן לשתי כתובות משא"כ במקום שאין כותבין דאע"ג דכתב לה חדא לא הוה הדרי כתב לה כתובה אחריתי הא ליתא דהא קי"ל בפ"ק דב"מ אפי' במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות ותו דאי איכ' עדים שנשרפה לא סגי' דלא ראוה וקראוה וא"כ ליתו ולסהדי אי כתב לה בתולה או אלמנה דהא ליכ' לשנויי דדכירי בהאי ולא דכירי בהאי דכה"ג לא בעי לשנויי בפרק חזקת הבתים בשמעתין דאומן. לכן הנכון לפרש הכא ליכא עדים כלל אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה ונשרפה או אבדה או הטמינה ואיהי ודאי מהימנא בה כי במקום שאין כותבין מגו דאי בעי אמרה שלא כתב לה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיהו אע"ג דמהימנא שטענה אבדה כמי שהטמינה בפנינו דמי דחיישינן דשמא לאחר תמציאנה ותוציאנה ולמ"ד אין כותבין שובר ולהכי חיישינן להכא מדינא אבל כשאמרה שנשרפה הא ליכא למיחש לכתובה כלל:

וניחוש דלמא מפקא עידי הינומ' בהאי בי דינא וגבי' בי' והדר מפקא עידי הינומ' וגביא ביה בב"ד אחריתי:    פי' לר"פ פרכינן אליבא דמ"ד אין כותבין שובר היאך אמר שתגבה כתובתה בעדים דהא איכ' למיחש בהכי במקום שאין כותבין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בשלמא למ"ד כותבין שובר בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו פי' דאפילו במקום שטר אמרינן וכ"ש במקום עדים אבל למ"ד אין כותבין שובר וחוששין שלא יבא לידי פסידא בהא נמי ליחוש וליעבדו שום תקנה או יכול לטעון אחר ב"ד ופרקינן בהא כיון דלא אפשר מודה הוא שכותבין שובר ומוטב שישמור שובר מן העכברים משיבטל הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' כיון דלא אפשר לאשה למיעבד מידי אחריני אלא למכתב שובר. ולענין פסק הלכה הא דק"ל דכותבין שובר ורב פפא נמי דחוי הוא דקא מדחי:

ראוי' זו לאכול בתרומה אם נישאת לכהן שהיא עדיין בתולה וזו תחלת נשואין שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם. זימנין דתפסה מאתים פירש"י ז"ל דתפסה שלא בב"ד וה"ה שתפסה שלא בעדים דאית לה מיגו לומר תפסו ובדין תפסו דאי בעדים תפסו לית לה מיגו לומר וכי מהימנא לומר אתנוסי אתניס אלא ודאי כדאמרן וכן פירש רש"י ז"ל:

כיצד מרקדין לפני הכלה כלה כמות שהיא :    יש שפירש שאומר הלשון סתום והא דלא אמר יגנהו לפניו משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה ורש"י פי' לפי יפי' וחשיבת' מקלסין בה כלומר שאם בה מום ישתוק וא"כ יזכור דבר נאה שבא דלא סגי' שלא יהא בה שום דבר נאה וב"ה אומרים שישבחו לגמרי כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד גנות הוא לשאר. ישבחנו בפניו או יגננו בפניו פירוש דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק:

דף יז עמוד א

בריך מתייך לשלם:    פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלום ולא נהירא דלא אשכחן ברכה על גופה שלביאה לכך נ"ל ברוך המביאך לשלום וברכה הוא להש"י שהביאך לשלום:

אהני ליה שוטיתי' ואמרי ליה שטותי' :    פירש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהוא נוהג ור"י ז"ל פירש מלשון ארז שיטה שאף ארז שיטה הוא כדאית' במסכת ראש השנה וא"ת מנא ידעי שמפני זכות מצוה זאת היא וי"ל שהעמוד היה דומה לבד של הדס וכן בבראשית רבה מעבירין את המת מלפני כלה פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הלכה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות פ"ב המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המת מאוחר זה כבוד המתים וזה כבוד החיים ומינה שמעינן דלענין האבל קודם וזה שאמר שם האבל והחתן אבל קודם שזה אוכל ומאכיל לאחרי' וזה אוכל משל אחרים ע"כ וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת עצמו האבל קודם להכלה להתפרנס מקופ' של צדקה למ"ד נשיא וכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך פירש רש"י ז"ל דאע"ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במס' סוטה כיון שהוא מלך נותנים לו כבוד פרשת דרכים הוה פי' ולא היה ניכר מעולם שיהיה עובר מלפני הכלה ושמעי' מיניה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמר שם מצוה שאני הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד משא"כ בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן:

ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה:    עיקר הפירוש דבריית' כפשטי' דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמר על ר' יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם אפי' נמי שתורתו אומנתו כרב יהודה בר אלעאי והא דקאמר בפ"ק דמגילה פשיט' לן מת מצוה ות"ת מת עדיף לא למימרא דמ"מ חובה ושאר המתים רשות אלא משום דבעי למימר מ"מ ומקרא מגילה מאי נקיט בהכי מת מצוה למה שאמר בפ"ק דכלאים בירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלים בבה"מ ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מתיי' מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דית' לא א"ל כלום האי לאו לענין הוצאת המת איירי אלא לפני כהן שהיה שונה בבהמ"ד והיה שם אדם גוסס בסמוך שהיה עוברת הטומאה לבהמ"ד שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי הוא ואם רצה ליטמא יטמא כדי שלא יתבטל מתלמודא דסבירא להו לבני מערבא דטומאה כהנים אפי' בדאורייתא נדחת מפני תלמוד תורה ופליגו אתלמוד דינן שלא התירו זו אלא לטומאה דרבנן ארץ העמים ובית הפרס כדאי' בפ"ק דעכו"ם וכן מוכח בירושלמי בפרק מי שמתו מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה ואמרינן ר' יוסי הוי מתני' וכו' וכן אמרו שם ר' אמי הוי יתיב ומתני' ואמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ר' אמי שלח מאנך והב ליה ע"כ והיינו משום דס"ל ת"ת דוחה לאו דכלאים וה"נ בתלמוד דילן כדאית' בפ' מי שמתו והא דאמרינן בירושלמי ומנון בעניית בית נרש' בלוז תלמוד קודם למעשה ר' אבוהו שלח לרב חנינא בריה למר בטבריה שלחן אמרין לי' גמול חסדים הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברין בקסרין שלחתיך לטבריה כבר פרשו עלי' רבנן דקסרין מהו דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע"כ וא"ת הכי הא אמרינן בתלמוד דילן דאם יש כל צרכו שם אין מבטלין ודוקא להוצאת המת מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואע"פ שאמרו שם במועד קטן מ"מ בעיר כל בעלי אומניות אסורין במלאכה הכא דליכא חברתא התם הוא בשאר מלאכות אבל לא עוסקים במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם והקשו בתוספת על שמעתין מדגרס' בהלכות דרך ארץ אר"ע מתחלה ששמשת מלפני חכמים פעם אחד פגשתי במ"מ ונטפלתי בו ד' מילין עד שבאתי לבית הקברות וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי ע"כ ותירץ ר"ת דהתם מת מצוה היה והיה לו לקוברו במקומו דקי"ל מת מצוה קונה מקומו והכי מוכח (מ"מ קנה מקומו) במסכת שמחות שאמר שם כן וכשעובר על ד"ת חייב מיתה אר"ע פעם אחד וכו':

וה"מ למאן דקרי ותני אבל דמתני לית ליה שעורא ומאן דלא קרי ותני אמר בשאלתות דבעשרה סגי ליה ומיהו בספר המצות לרב מאיר מקוצי ז"ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכלם מלאים מצות כרמון ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה ולאשה בעשרה סגי לה:

דף יז עמוד ב

אלמנה מאי תני רב יוסף אלמנה לית לה כינסי :    תימא מה בעי אלמנה דהא לעיל פרכינן ולעבור קמיה בתולה וקמה בעולה לא עבור ויש לומר דלאו בעי' תלמודא היא אלא מלשון רב יוסף עצמה ודכותה בתלמודא וכו' ור"ת פירש מאי אלמנה להיכא דתפסה מאתים ופרכי' דלית לה כיסני שקליות דבר קל ולא מצי למימר אתניסי אתניס ואפילו אית לה מגו במקום עדים הוא:

ולתני [מודה] ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה :    פי' דהא עדיפא טפי דהוה תובע ברי טפי ואפ"ה נתבע נאמן ותו דבכל דוכתא דהיכא דאפשר למתני' בדידיה לא תני ליה ביורש אלא לצורך:

(כי) [אי] הכי אביו נמי פי' בשלמא לדידי ליכא בסיפא שום רבותא אלא תני לה אגב רישא אלא לדידך תקשי בשלמא גבי אביו משכחת לה דאיכ' בסיפא רבות' דאע"ג דאכלה שני חזקה לא מהימן וכגון שאכל שנים בחיי אביו וכדרב הונא דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל והא דרב הונא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דהא בפ' המפקיד אמר רב הונא אין מורידין קרוב בנכסי קטן דייקי בנכסי יתומים הא רחוק מורידין אמר רב ש"מ אין מחזיקין בנכסי קטן וא"ת א"כ אמאי הא דפרכינן וכי רב הינא מתניתין אתא לאשמעי' והא מימרא דר"ה לגופי' איצטרכי' שאין מורידין קרוב בנכסי קטן וי"ל דהכא הכי פרכינן היכא דייק לה רבא מדרב הונא לידוק לה למיתני' דהכא דהא ודאי לא נתכוון רב הונא להא דיוק כלל דהא לא אתא לאשמעינן מתני' ופרקינן רב הונא דיוקי דמתני' קמ"ל דלא אתא מדיוקא דמתני' דהכא ואתא מדיוקא למימרא דרב הונא ומאי אפי' הגדיל דאמר רב הונא עיקר הפירו' דאפי' החזיק בה ג' שנים לאחר שהגדיל אין לו חזקה כלו' דרבא ה"ק ש"מ מדרב הונא דהכי דייקינן לה ממתני' א"א אפי' הגדיל קמ"ל דלא אתיא וכו' וכן בדין דכיון דירד בעודו קטן לא ידע קטן כשיגדיל דימחא והוה ליה כיורד ברשות שאין לו חזקה לעולם ותו דאי לא האיך מורידין רחוק בנכסי קטן ניחוש דלמא ימשוך ג' שנים אחר שיגדיל ויאמר החזקתי ובמלתא דיתומים לכל מה דאפשר למיחוש חיישינן אלא ודאי כדאמרן וכן פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שפירשו אפי' הגדיל חזקה שיש בו טענה שטוען שהיתה של אביו או מאפטרופוס הראוי למכור נכסיו:

מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הוי מחאה וכו':    בדין הוא דהוה ליה למפרך מחזקה אי קסבר דמהני שלא בפניו של תובע אי לא דהא מתני' בחזקה איירי אלא משום דכח חזקה תלוי במחאה נקטינן במחאה כן פי' בתוס' ובפרק חזקת הבתים פרשנו יותר:

דף יח עמוד א

דהתם יהודא וגליל:    פי' בשנים פי' ילפינן שאין שיירות מצויות והקשו בתוספות מ"ש לענין המביא גט ממדינת הים לא"י שא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ופי' טעמא לפי שיש עדים מצוים לקיימו. ותרצו דשאני התם לענין גט שהאשה מחזרת בגיטה לקיימא וכיון שכן דיה בעולי רגלים ובבני מתיבתא משא"כ מענין מחאה וחזקה שאין בעל הדבר שואל כלו ואינהו בדידהו ואנן בדידן טרודי ולא חיישינן לאפוקי קלא:

וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך וכו':    ופרקינן משום דבעי למתני סיפא ואם יש עדים שלוה הימנו אינו נאמן דקי"ל המלוה את חבירו בעדים וכו' דאי לא לתני ומודה לו במנה לויתי ממך בקנין והא דלא קתני לה באומר כך תוך זמנו דהשתא אם יש עדים שלוה ממנו אינו נאמן י"ל דהא נמי פשיטא דלא עביד איניש דפרע בגו זמנו דליכא בסיפא שום רבותא ומכאן דקדק ר' מאיר הנשיא הלוי ז"ל שהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים דאי לא לתני מנה גזלתי ופרעתיו לך שהוא נאמן ואם יש עדים שגזל והוא אומר החזרתי אינו נאמן לה והדין דין אמת ונאמן אבל מכאן ראיה דאנן לא פרכינן ולתניי' אלא במלתא דשכיחי ודמיא לכתובה דאיירינן בה לעיל דהוה ליה כתובה אבל בגזל לא פרכינן דליתני כמה שנויי דגזל הכא טפי ממקח וממכר דאיירי בה:

ולתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך [בידי] והאכלתיו פרס שהוא נאמן בלא שבועה :    וא"ת ומאי קשיא דהא לא מצי למתני סיפא ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן דהא קי"ל דא"צ לפרעו בעדים וי"ל דמ"מ מצי למתני ואם יש עדים שהיה לאביו אצלו פרס אינו נאמן דכיון שהם מעידים שחייב לו פרס בשעת מיתתו כגון שהודה לו בפניהם שוב לא הוי משיב אבידה דהא לא מצי כפר בכל וחייב הוא שבועה כדין מודה במקצת כשזה תובעו בברי:

אליבא דמאן אי אליב' דרבנן הא אמרי' משיב אבידה הוי קשי' לן מאי קאמר דהא כיון דאית בה פלוגת' דרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי שפיר מצי למתני דמודה ר' יהושע לר"ג בהא משום דסבר לה כרבנן וי"ל דאין ה"נ והכי דדחי אבל שהסוגי' דניח' ליה טפי למתני מידי דלית ליה פלוגתא ובתוספ' פירשו בענין אחר עוד וזה נכון:

בטוענו קטן :    פי' בר יעדאי בטענות שמא אפילו לגדול אין נשבעין:

ג"ה אלא הכא בדרבה קמפלגי וכו':    פי' רש"י ז"ל אלא לעולם בטוענו קטן להכי קרי ליה בטענות עצמו ודקאמרת דהא תנן אין נשבעין על טענות קטן ההיא בבא בטענות עצמו ומשום דאין נתינות קטן כלום אבל בטענות אביו נשבעין והקשו בתוספות דא"כ כל התירוץ הוא חוץ מן הספר דהא כיון דאוקמינן בטוענו קטן פרכינן מדתנן אין נשבעין על וכו' וא"כ ההיא פירכא הוי לן לפרושי בהדיא לכך פי' הכא בטענות ברי דאלו לקטן אין נשבעין לעולם. וא"ת ובגדול אמאי פליגי בדרבה קמפלגי דאמר רבה מ"ט אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע עיקר הפירוש דנהי דרגלים לדרב לחייבו לשבועה כיון דמודה מ"מ כיון דקי"ל דכופר בכל פטור למה הוא חייב כשמודה במקצת דהא אית ליה מגו ומגו דאוריית' וכ"ת מנ"ל דכופר בכל פטור דדלמ' כי כתיב כי הוא זה היא גופא קמ"ל דאפי' במודה במקצת ישבע משום דכופר בכל נשבע. וי"ל דאיכ' מתני' טובא דתנן הכופר בכל פטור כדאית' במס' שבועות:

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח :    כלומר וכיון שכן אין כאן מגו דכופר הכל שאין אדם רוצה להעיז פניו לכפור בפני ב"ח וכו' ובכולהו בעי דלודי ליה כלומר וכ"ת שכופר במקצת נמי לימ' שיהא נאמן שלא היה מעיז פנים האי בכולהו בעי דלודי והאי דלא אודי ליה פי' וכיון דמצי למתני בהכי לא חיישינן דמעיז פנים ומיהו אפשר שאין דעתו לכפור על זה אלא כשיצא מב"ד זכאי לא ישתדל עוד לפורעו הלכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה מקודם שיצא מב"ד זכאי הלכך משום דכופר בכל מעיז פנים ומודה במקצת אין מעיז פנים ומפני כן נשבע ולא מהימן במגו מפני שאין אומרים מגו ממעיז לשאינו מעיז להאי מגו כאותו מגו בלא שבועה:

דף יח עמוד ב

רבי אליעזר אומר לא שנא בו ול"ש בבנו אינו מעיז הלכך אומרים אין לומר משיב אבידה הוא וחייב שבועה ומיהו אין לומר כך אלא בטוענו שמא גדול שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו דאלו בגדול ושטוענו שמא או בקטן ושטוענו אפילו ברי א"א לומר כן דודאי יכול להעיז דלא עדיף בנו ממנו שאם טוענו שמא אין מעיז וזה הטעם גמור לפי ר"י ז"ל דאמר אין אדם מעיז פנים בפני בע"ח פי' רש"י ז"ל בפני בע"ח שגמלו חסד ולא נהירא דהא בפקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור ומודה במקצת חייב כדאית' בכמה מתניתן אלא הכי פירושו בפני ב"ח שידע האמת כמוהו ולהכי סבר ר"א נמי כשהוא גדול וטוען ברי כלומר שהודה לאביו בשעת מיתתו אינו מעיז ורבנן סברי בבנו מעיז דמצי למימר הוא פייסני' שהודה לו בפניו כדי להשביע את עצמו. וא"ת ולהאי פירוש דפירשו פלוגתייהו ר"א ורבנן בבנו גדול אמאי קרי ליה ר"א טענות עצמו דהא סבר ר"א אפי' בבנו מעיז. תירצו בתוס' דלדבריה' דרבנן קאמר ליה טענות עצמו ופסקו רבותינו ז"ל הלכה כר"א בן יעקב שמשנתו קב ונקי ובמקומ' פי' בארוכה בס"ד והא דפרכינן לעיל ולית ליה לר"א משיב אבידה פטור ופירש רש"י ז"ל והא תנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם והקשו בתוס' כמה קושיו' המוצא מציאה וכו' ואפילו כשהוא עצמו טוענו ברי ואמר תקנו העולם שאם לא כן אין לו מגביה מציאה לחבירו ותו והא ר"א לית ליה דכל היכא דליכא מגו ברור שיהא משביעו והא מגו דאוריית' וסברא נמי הוא כדאיתא לקמן בפירקין:

אמר רמי בר חמא ל"ש שאינו נאמן אלא שאמר אנוסים היינו :    פי' רש"י ז"ל שאין אדם משים עצמו רשע ואם ניחא אנוסים היינו איכא לפרושי הכי פסולי עדות היינו נמי דאמר גזלנין היינו אלא קטנים היינו מאי רשעת איכ'. ויש לומר דבההיא איכ' טעמ' אחרינא דמלוה גופיה מדקדק ולא מחתים כדאמר לקמן וכן תרצו בתוספ' ואנוסים היינו מחמת ממון ולא סוף דבר מפני שמשימין עצמם רשעים כדפי' רש"י ז"ל אלא שמעידים על עצמם שחתמו שלא כדין והשתא ה"ה כשאומרין קטנים היינו ונכון הוא. וא"ת ויהיו נאמנין לומר בזה שיכולין לומר בזה שיכולין לומר אנוסים היינו מחמת נפשות וכיוצא בזה. וי"ל שעד אין נאמן כשיש בעדותו חשש מחמת גוף העדות ומה ששנינו ברישא שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ההיא לאו מגו ממש הוא משום דאי בעי היה שתיק:

אמר להו רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:    יש שפירש בתוספת מדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו דאית לן למדרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדדרשינן ביבם אשר לא יבנה בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכיון דכן ע"כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד לכתחלה בענין זה שרצה לומר עכשיו שוב אינו חוזר ומגיד ואחרים פירשו שאת"ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן שבועות עדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פירש רש"י אינו חוזר ומגיד דגבי עדיות חדא הגדה כתיב ואם לא יגיד ולא נהירא דחיוב שבועת העדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפי' חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש מחוור דלא שייך ביה למדרש מידי במי שהעיד בב"ד אבל הנכון דנפקא לן האי פי' דלא יגיד מדכתב על פי שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות או לחיוב לאלתר ואם יכולים לחזור ולהעיד האיך יקום דבר והיינו דאמר וכ"ת ה"מ על פה כלומר משום דכי כתיב יקום דבר ע"פ שנים עדים כתיב:

הא אמר רשב"ל עדים החחומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד:    הא דריש לקיש בתוספתא היא דתניא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה בין לטהר ובין לטמא אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו עבדים היינו נאמנין פירוש אפילו לאחר כדי דבור במידי דבעינן חקירה ודרישה שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקירה ולפיכך היו מסיעים אותם ממקום למקום כדאיתא התם אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו אנוסי' אנו אינן נאמנים פירש לאחר כדי דבור דוקא וכל כדי דבור כדבור דמי אפי' לענין עדות וכדמוכח בדוכתא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו':

אלא אי אתמר אריש' אתמר הרי אלו נאמנים לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו':    שאין אדם משים עצמו רשע ולהכי אוקימתא הא דתני פסולי עדות היינו כגון שאמרו קטנים היינו קרובים היינו ונתרחקו או עבדים היינו ונשתחררנו שאין משימין עצמם רשעים. וא"כ כיון שהם בעדות אחד העידו שהיה כתב ידם ושאנוסים היו מחמת ממון ואין אנו מאמינים אותם על אנוסי' ולמה אנו מאמינים אותם על כתב ידם. וי"ל דפלגי' דבורא וכדאמרי' התם גבי פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו דפלגינן דבורא. וא"ת א"כ דפלגינן דבורא ונאמר שהם נאמנים לומר אנוסים היינו אבל אין נאמנים לומר מחמת ממון ויתבטל השאר ולוקי' ממונא בחזקת מריה ויהא יד בעל השטר על התחתונה כי דמחמת ממון פירש דאנוסי' היינו הוא דלית לן למפלגיה הא לית' דהתם נמי לרצונו פירש לרובעו הוא דלא סגיא לרובעה שלא תהא לאונסו או לרצונו וכי אמר לרצוני אמרינן לאו לרצונו הוא אלא לאונסו וקטלינן ליה. וי"ל דאכתי לא דמי להתם עדות רבע' עדות גמור הוא לחייב הרובע בין שיהיה מחמת רצונו של נרבע או לאונסו פירוש דלרצונו מלתא אחריתי היא ושייך בחיוב הנרבע עסקינן וכיון דכך אית לן למפלג דבוריה ולמיתב מסהדותא מאי דאצטריך לו ואידך דפסול לן נמי ודכוותה הכא כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דכתב ידינו הוא עדות שלם ולא צריכין למימר טפי בענין זה כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון א"צ לעדותינו כלל וכיון שמוסיפין מידי דלא מהניא פלגינן דבורא ונקטינן מאי דסגי לן ומאי דהוין עלה בנדון זה אבל ליכא למנקט אנוסים היינו לחוד בלי מחמת ממון דהא אנוסים היינו עם מחמת ממון כולהו חדא מלתא היא וכיון דאינו מעיקר עדות וכולה חדא מלתא היא לית לן למפלגי כלל אלא דשבקי' תנא וכן אתה אומר בההוא דהרגתיו והגלוהו דפלגינן דבורא ונקטינן אי שהוא עיקר עדות שלפנינו והיינו שנהרג אותו פלוני והותרה אשתו אבל מה שבלשון הזה שזה הורגו שבקינין ליה כיון שאינו נאמן על עצמו ודמיא לה להאי דאמרינן בפרק יש נוחלין בתרי גופי פלגינן בחדא גופא לא פלגינן דבורא וזה נראה לי ברור:

ובתוספות תירצו עוד בזה דאין לחלק לפרושי דאנוסים היינו מחמת נפשות דהא מלתא דלא שכיח' היא ואית ליה קלא על הרוב וכיון דכן א"ל למימר דודאי לא היה בהא מודה כלל וגם זה נכון ומיהו כל שאמר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירש מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסים מחמת נפשות בעינן למימר דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעת בעדים שחתמו מחמת ממון וכן דעת מורי הרב הלוי ז"ל קטנים נמי כדריש לקיש וכו' וא"ת וכי רבנן נמי לית להו דריש לקיש והק"ל כרבנן וק"ל דר"מ דסוגיא כוותיה בפרק [מי] שמת ובפרק זה בורר. וי"ל דרבנן סברי דלא מהניא ההיא חזקה במקום מגו וה"ק בפרק מי שמת במעשה של ברק שאמרו חכמים יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה ולא חששו לריש לקיש מפני שלא היה משטר מקוים אלא שהם הודו בו והפה שאסר הוא הפה שהתיר. ויש מתרצים בכאן בענין אחר אבל זה הוא העיקר:

העדים (עדים) שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר פירש רש"י ז"ל הלכך כי אמר שלא נהרגו משוי' נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינו הוא שתהרגו. וזה תימא גדול דמדינא שמעינן הא להדיא אמרינן בכל דוכתי' לד"ה שאין לך דבר עומד מפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ותו דא"כ מאי האי דמהדרינן דאלו אתי לקמן אמרינן להו חתמו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נותיב לר"מ ויש שפי' דהכא במדות חסידות קאמר שהן נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון שבשורת הדין אמרינן להו דלסהדי ולא נקטלהו ואפילו לפ"ז לאו למימרא שיהא מדת החסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ היה גדול הדור ועושה כן לצורך הדור כההיא דמישאל ועזריה דהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפרישוה בדוכתא אלא הם ה"ק שהם היו סוברים שהיה מדות חסידות כי בנהגות שבעולם הרבה בני אדם רוצה ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להם עדות שקר טובא:

דף יט עמוד א

טעמא דר' מאיר כרב הונא:    פרש"י ז"ל ומתניתין בשחייב מודה בשטר שכתבו שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה דר"מ אית לי' הא דר"ה ורבנן לית להו והקשו בתוס' דא"כ הוי ליה למתלי ולתני' בהדיא ומה ענין עדים לכאן ותו דהל"ל בדרב הונא קמפלגי דכי אמרינן טעמא דר"מ כדרב הונא משמע דלאו דרב הונא ממש אלא דשייך טעמא כטעמא דרב הונא לכך פירש בטעמא דרב הונ' פליגי דר"מ סבר כי היכא דמודה בשטר שכתבו אינו נאמן לפוסלה ה"ה לעדים ורבנן סברי ולעדים מיהת נאמנים לפוסלה ודכוותיה אמרינן בפרק מי שמת אר"י שאני אומר ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ופרכינן והא מפליג פליגי דתני' אין נאמנים לפוסלו וכו' ומשני אי עדים אלימו ומרעי לשטרא איהו כל כמיני'. וא"כ א"כ מאי דאמר ליה ר"ל לר"ה גברא רבה גנבא גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ דהא לפום האי פירושא כרבנן נמי אתיא דמודו רבנן בבעל דבר. וי"ל דהכי אמרינן דמודו רבנן לר"ה היינו לר"ה או לר"י דסבירא ליה כותיה אבל לאו הכרח הוא דדלמא אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו ור"נ לית ליה דרב הונא כדאיתא בסמוך הכי סבירא ליה דרבנן בכולהו פליגי והא דקאמר לקמן לעולם כדאמר רב הונא בדין הוא דהוה מצי לאוקמי בעדים וכדרב הונא אלא דלישנא דהאומר שטר אמנה ניחא טפי לאוקמי בבעל דבר מלאוקמי בעדים:

אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו:    פירוש דסבירא להו מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו והלכת' כר"נ בדיני. פשיט' כל כמיניה הא ודאי אפילו לחייבו שבועה אינו נאמן דאע"ג דאי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משתבע ליה התם הוא דשטר לפרעון קאי משא"כ בטענת אמנה או דכוותה כגון בטענות רבי' וכיוצא בה וכ"כ הרא"ש והרמב"ם ז"ל ; אמר אביי לעולם דקסבר דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים :    פי' שחב לאחרים הבא לגבות מן הלווים שלו מדרב נתן והקשו הראשונים נוחי נפש למה אינו נאמן במגו דאי בעי מחיל דהא קי"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו פטור ובכולהו תלמודא אמרי' מגו שחב לבעל ויש מתרצים דאמנה עולה ומשים עצמו רשע וכיון דכן אין להאמינו בזה משום מגו ואחרים אמרו כיון דבטענות זאת אין מרוויח כלום לעצמו אדרבה הוא מפסיד חובו אין לנו לומר דין מגו במקום שחב לאחרים ובתוספ' כתבו דהא לא מגו הוא כי הוא סבר שאע"פ שאומר אמנה לא יפסיד חובו היא בכך ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו מפסיד לאלתר והראב"ד ז"ל תירץ דליתא להאי מגו כלל דלא מצי מחיל ליה כיון דמשעבד ליה מדרב נתן וכאלו הוא בעל חובו ממש וכדאמרינן בפרק כל שעה כי היכא דמשתעבדי לו כן משתעבדנ' לב"ח דאבוכן מדר' נתן משא"כ במוכר שט"ח לחבירו דלא משתעבדו ללוקח זה כלל וזה הדין נראה נכון בעיני והקושי' מתפרקת בו כראוי והיינו דנקטינן הכי כדר"נ ולמה ליה ר"נ דהא אפילו רבנן דלית להו דר"נ הכי הוה דינא כשבא לגבות שלא כדין מן הלווים בני חורין או ממשועבדים אלא ודאי דלרבנן כיון דלאו משתעבד ליה להאי מלוה כי מחיל ליה מלוה דידיה מחול ונאמן במגו משא"כ אליבא דר"נ ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש שהוא כתב דטעמא דהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול היינו משום מכירת שטרות דרבנן א"כ בזה שבא לגבות מדאוריית' אין מחילתו של מלוה כלום הלכך כשם שהוא אומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כך האומר פרוע הוא אין נאמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומינה שמעינן אליבא דידיה לא מצי מחיל דאי לא שעבדו זה היא מחילתו למה אינו נאמן במגו וההיא דב"ק באשה שחבלה ואתי ניזק למגבי כתובתה ואמרינן כל לגבה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטרחינן שאני התם דלא נתנה כתובה מחיים לגבות וא"א לנו לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב משתעבד ליה מדר"נ כיון שאינו חיובו ברור ואם איתא אין דינו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובה בתורת גוביינא בטובת הנאה והא במכר הנאה ולפי' אם מחלה אח"כ לבעלה מחול וכן דעת הרשב"א ז"ל אבל דעת מורי רב אהרן ז"ל דאפילו בהא יכול המלוה למחול לבעל חוב כדברי הראשונים ז"ל:

ורב אשי אמר לעולם דאמרו עדים וכו':    מסתברא דרב אשי לרווחא דמלתא עבד האי אוקימתא ולא שמעינן עיקר דינא דהא מודה כדברי אביי מדלא אתקיף עליה מידי וכדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב כדכתיב' לעיל ומשום דתלמודא פריך מעקרא דלא אתי' לא בלוה ולא בעדים אתי רב אשי ואמר דאפילו בעדים נמי אתי שפיר והדין אורחא דתלמודא:

דף יט עמוד ב

ומשהי ליה אפשיטי דספרא:    ומכאן נלמוד שיכול המלוה שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש לוה שיפרעהו ולא יתן לו שטרו יפרעם בפני עדים או בפני ב"ד:

וספר שאינו מוגה:    פירש רש"י ז"ל תורה ונביאים וכתובים וה"ה לספרי התלמוד בזמן שנהנו לכתוב משום עת לעשות לה' ורבותינו ז"ל אמרו כיון שלרבי אמי שעדיין לא נתן התלמוד לכתוב דלא תימא דדוקא סתם ממש כשקנה תורה נביאים וכתובים מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה פירוש ואין שכונה פחותה משלשה ימים:

ואמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היה דבריהם אינם נאמנים:    פי' אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדלעיל ודכוותא נמי במודעה והא דפלגינהו נמי בתרי משום דלא שוה בטעמא לגמרי דהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דהא להציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו כן א"נ כרב אשי מפליג בתרווייהו:

מ"ט זה ניתן ליכתוב וזה לא ניתן ליכתוב:    פירוש רש"י ז"ל מודעה ניתן לכתוב אע"פ שידעו שנמסר המודעה על המכר דהוא נותן לעדים לחתום בשטר המכר כדי להציל האונס מאונסו אבל שטר אמנה לא נתן ליכתוב וכי אמרו חתמנו משוי' נפשייהו רשעים ותימא מ"ט דרב"נ דאמר דמודעא לא ניתן לכתוב וי"ל דר"נ סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויעלי' היו לאחותי בכתיבת שטר המוכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא להא דאמרינן בהניזקין גבי סקריקן דרב דאמר בשטר קנה דמסתמ' לא אניס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאפילו בשטר לא קנה דשטר אניס ליה התם בסקריקן וודאי אבל הכא ליכא למתלי בהכי סתמא ומר בר רב אשי סבר בהא נמי חיישי' דאנסי ליה לשטרא כדי לתלות שאין העדים משקרין בדין והלכתא כר"נ דבעי' דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאלו למר בר רב אשי כיון דמודעא מהני כ"ש בתנאי וסוגין נמי בפרק חזקת הבתים כר"נ דהתם פרכינן בהדיא מדר"נ וכן פסק ר' האי והרא"ה ז"ל והרבה מן הפוסקים ז"ל והא דק"ל בתנאי היה דברינו מהני משום דמילתא אחריתי היא כדפסק ר"נ ועבד בה עובדא כי אתי לקמיה:

יש שפירש דאפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ואף ע"ג דאמרינן באנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוי' נפשייהו רשעים כלל אמרינן לעיל אין נאמנין שבכתב ידם יוצא ממקום אחר התם הוא דמ"מ עיקר סהדותייהו לחמרי שלא היה שם כשנתקיים התנאי אבל ר"י ז"ל פירש ואחרים עמו דאין נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותדע דבעי' רבא אפילו מוכח מילתא הכי דאמרינן מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא וכו' אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעא ואמנה דחמירו בהו חכמים שלא להאמינם כלל או לא אבל לא לאפוקי תרי דרגא שיהיו נאמנים אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר זה אינו במשמע דא"כ הוה ליה לפרושי ותו דאמרינן גבי עד א' אומר תנאי תרוייהו בשטרא מעלי' מסהדי' אלמא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם דאי לא הל"ל הא שטרא מעליא היא אלמא כולא שמעתין בהכי מיירי וכן פסק הר"מ ז"ל ומיהו כל הדברים האלו אינם אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעה כשחתמו אבל אם אומרים שלא ידעו כן כשחתמו אלא שחתמו כדין ואח"כ נודע להם שהודו כן בפיהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אומר שחזר ומחלו או שחזר ומכרו לו וכבר פרשנוהו כן בפרק בתרא. נמצא ג' דינים בדבר אבל האומר אמנה היה דברינו או אנוסים היינו מחמת ממון וכל דבר שמשימין עצמן רשעים אינם נאמנים אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר כל האומר תנאי היה דברינו או אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו וכל דבר שאין משימין עצמם רשעים נאמנים כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכל שאומרים שלא ידעו בשום דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר הרי הם נאמנים אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר וכן כשהשטר יוצא מתחת יד העדים נאמנים לעולם לא מצד העדות אלא מדין שליש בעלמא:

בעי מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי ליה לשטרא :    כלומר שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר לעולם ולא יהיה וכיון שסותרים מה שחתמו והעידו בשטר אין נאמנים כלל תנאי נמי הא עקר ליה לשטרא שלפי שהשטר מכירה חלוטה היתה וזכה בה הלוקח מיד ולפי עדותם לא היתה חלוטה ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל וכיוצא בזה עקירת השטר האחד והעדות האחד והעדות ההיא או דילמא תנאי מילתא אחרינא הוא פירוש שהרי שהשטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי אף לעדות זו של עכשיו כשיתקיים זה התנאי ולא יתקיים אלא תוספות העדותן מפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שאמנה דבר א' הוא והתנאי דבר א' וראוי להאמינם כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מיהת אמר להו כי אתו לקמן אמרי' להו לבעלי השטר זילו קיימו תנאייכו כלומר שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם טוען שקיים תנאיו עליו להביא ראיה כשהתנאי בקום עשה וכדכתיב' במס' קדושין ובמס' גיטין בס"ד:

עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי:    פי' שהיו ב' עדים חתומים בשטר זה אחד אומר זה כתב ידו אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים שאלו אמר תנאי היו דברינו ונתקיים הרי שטר קיים אפילו לדבריו ועד אחד אומר אינו תנאי שהשנים אומר זה כתב ידי ולא שמעתי ביה תנאי אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ הוי חד מינייהו משקר. והוה ליה עד אחד הכחשה ואינו כלום:

אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי :    כלומר שניהם מודים שהוא כתב ידם כי השטר אמת וכמו שהוא חתמו בלא תנאי האי דאמר תנאי היה בו מבחוץ הוה ליה חד ואין נאמן לעקור של שניהם החתומים שנתקיים על פיהם:

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א"ה אפילו תרווייהו נמי :    כלומר שאתה מחלק עדותו של זה כאלו היה שתי עדות ואתה עושה סוף דבריו שאמר התנאי היה כאלו בא אחר שהעיד בן אחר שהעידו שנים על כתב ידם אפילו השנים אומרים תנאי היו נמי למה הם נאמנים ואמרינן להו קיימת' תנאייכם וחותו לדינא לימא כיון שאמרו שניהם כתב ידינו הוא נתקיים השטר וכשחזרו ואמרו תנאי היה דברינו הרי אלו כאלו באו שנים אחרים ואמרו תנאי היה דבריהם ולהוי תרי ותרי ואי תפס לא מפקינן מיניה א"כ להוי כאלו הם חוזרים והעידו לאחר כדי דבור שתנאי היה דבריהם שאינן נאמנים כלל דכיון שהגיד שוב אינן חוזרין ומגידים מפירוש רש"י ז"ל והוא הנכון אלא אמרינן הכא למעקר סהדותייהו קאתי ולא מהימנו כלל וכי אמר אמנה טעמא מאי לא מהימן משום דלמעקר שטרא קאתו ה"נ למיעקר שטרא קאתו ולא מהימנא או דלמא תנאי מלתא אחריתי היא ומהימנא אלמא כי מהימנא לומר תנאי היה דברינו היינו משום דמלתא אחריתי היא ולא למעקר סהדותייהו אתו והא דקי"ל לעיל אמר ואמנה היה ומודעא למעקר שטרא אתו ולמר שלא חתמו בהם והשתא לא אמרינן למעקר שטרא למעקר סהדותייהו דאסהידו השתא לומר זה כתב ידינו ולא לעקר לגמרי כי עדיין הם מודים בדבר אלא שעקרם מקנתם כי לפי מה שאומרים כתב ידינו הוא זה אלא שתקו יהיה השטר מתקיים שאין בו תנאי הלכך כשחוזרין תוך כדי דבור לומר תנאי היה דברינו הרי עוקרין בקצת כח העדות הנזכר לומר שאין המכר והשטר קיימין אלא בקיום תנאי ומשום הא קרינן ליה עקירה ומיהו עדיין י"ל שאין זה סתירת החתימה הראשונה אלא מלתא אחריתי היא להוסיף ולפרש בה כי בתנאי היתה וכן פירש רש"י ז"ל:

אלא למעקר סהדותייהו אתי ע"כ לאו חתימה מקיומת היא :    כלומר זה כתב ידינו וכיון שתוך כדי דבור מסקי דבורייהו ואמרו אבל על תנאי היה דברינו אמרינן למעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו היא זה קאתו ולומר לא חתמנו אלא ע"מ שיתקיים וכיון דתנאי מילת' אחריתי היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימנה דעדות בפני עצמה היא ע"כ לשונו ז"ל וזה כמו שפירש ממש דהא ודאי מוכחא דהאי שטרא אינו מתקיים אלא ע"פ עדים אלו שאל"כ כי מהימן האי עד דתנאי היה בו מאי הוה הרי נתקיים השטר בשנים ואין עד א' נאמן לומר שהיה בו תנאי דכ"ע דעד אחד במקום שנים הוא וכיון דכן כי פרקי' א"ה תרווייהו נמי בהאי מיירי וכדכתב לעיל וזה ברור:

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע:    פירוש ולא זכה בקרקע זה שנתקיים תנאי והיינו ששניהם אמרו כתב ידינו הוא זה והאחד אמר פרוע הוא לכ"ע השטר מקוים גמור הוא ואין זה אלא כעד אחד מעיד שהוא פרוע שנשבע וגובה כדאיתא בפרק הכותב:

תנו רבנן שנים החותמים על השטר ומתו:    אפשר דאורחא דמלתא נקט שאלו היו מקיימים הם עצמם היו מעידים על כתב ידם אי נמי משום סיפא דאע"נ דמתו הנך הכחשה שלא בפניהם כדאמר בסמוך. ובאו שנים מן השוק ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו פי' אנוסים היו מחמת נפשות ופסולי עדות היו מחמת קורבה דאי כשאומרים אנוסים היו מחמת ממון או גזלנים היו שהוא פסול שבגופן היכי אמרינן בסמוך דהוי ליה תרי לבהדי תרי כיון שעל גוף העדות מעידים אין שלעדים כלום להכשיר עצמם כי בשני עדים פסולים. אבל יש שפירש באומר גזלנים ואנוסים מחמת ממון דכיון דמתו ואינם ראוים לפסול הגוף אין עדות אחרונים חשוב אלא כמעיד על ממון וזה אינו והא ליכא למימר כדאמרינן בסמוך דלא עדיפא במיתתם מבחייהם וכיון שאלו היו בחייהם והיו אומרים כשרים היינו לא מהימנו השתא נמי לא מהימנו כלל אלא כדאמרן וכן פי' רבינו בשם רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר. וא"ת א"כ השתא נמי יהיה העדים האלו נאמנים בסופה מגו דאי בעו אמרו גזלנים היו. וי"ל דהא פרישנא לעיל שאין העדים נאמנים במגו:

הכחשה תחלה הזמה היא:    פי' לאו דוקא תחלת הזמה היא ממש דהא אין הזמה באה אחר הכחשה ולא דמי אהדדי כלל אלא לומר קצת הזמה שאומרים על הראשונים שלא העידו כדין ולפיכך כשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם שהם באים לעונשים והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם דמ"מ עדות הכחשה על גופן הוא שהעידו שקר ולפי דבריהם של אלו הראשונים פסולי עדות הם ואע"ג דבהא בשמעתין אינם מעידין שהעידו שקר אלא שהיו קרובים או אנוסים מחמת נפשות מ"מ כיון שלפי השטר הרי אנו חוששין שהעדים מעידים שחתמו כראוי והשטר קיים ויציב ואלו מעידים שאין עדות קיימת שם הכחשה שכן אין להכחישם אלא בפניהם כך יש לפרש שיטתינו:

דף כ עמוד א

אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה :    וא"ת למה אין נאמנים פי' רש"י ז"ל דה"ק אין נאמנים לבעל השטר לגמרי ולא מגבויי מגבינן ליה ולא קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי זה הלשון משמע דברישא כיון שנדו נמי קרעינן ליה וכן דעת קצת רבותי והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן יש שפירש דאי תפיס דוקא בלא עדים דיש לו מגו כיון דתפיס הוא לא מפקינן מיניה דאוקמא ממונא בחזקת מריה והא דאמר התם תקפו כהן מוציאין אותו מידו משום דהתם אפילו תפוס בלא עדים לית ליה מגו דבטענות שמא תפס ביה וא"ת אי כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפי' רישא מאי מפקינן מיניה וי"ל כיון דברישא האי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומיהו אי טען ואמר לו מלוה תפיסנא ולא משום האי שטרא השתא וודאי איכא מגו ומהני תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז"ל פי' דהכא אפי' תפס בעדים לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ובאיסורא לחומרא ובממונא אוקי ממונא בחזקת מריה דתפס ליה כי היכי דקים ליה ליקום וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל אין דעת ר"י ורבינו ז"ל אבל כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה קמא אוקי איתתא בחזקת' אבל הכא בא"א החמירו לאוסרה מספק דרבנן ולא נימא אוקי אתתא בחזקתה דהיינו עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפרקין בשמעתין דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד וכן פי' רבינו חננאל ז"ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בהלכה בכמה דוכתא בס"ד. והריא"ף ז"ל הביא ראיה לדבריו והרא"ם דתרי ותרי אמרי אוקי גברא בחזקתיה ה"נ אוקי עידי השטר בחזקתיה ותמוהין דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהא בהכחשה לא שייך לוה דנוקמינהו בחזקתיה א"כ איכא למידק לאידך גיסא דנוקי' אידך בחזקתייהו ומאחר שהם מעידי' עדות אמת ויש מפרשים דבריו ז"ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ונימא אוקמינא לסהדי אחזקה דריש לקיש שאין חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול טעם זו אינו דליכא ההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישי ליה הלכך אין לנו אלא אפי' הנה שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבתי לעיל שדעת רש"י ז"ל שפירשו כיון שנאמנים קרעינן ליה לשטרא וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל בשם הרא"ם ז"ל וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי ז"ל אמר כיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים וקיימוהו והוי לי' תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי' מספק וההיא דאמר בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דלמא איכא דיינא דעבד כר' אלעאי ואע"ג דליכא למעבד כר' אלעאי לכתחילה ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים התם אבל כשהמלוה קיים ולא מקיימין ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהימנא אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר ; אתו תרי סהדי ואמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין וקי"ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו:

אמר אביי אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת (מריה) [בר] שטי':    פי' ואפילו המטלטלי' התפס לוקח מפקינן מיניה לפי הפי' שכתבו וכ"ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטי' חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקח הוא ולא ידענא לאימת לקחה אמרי' כשהוא שוטה זבין כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתיה של זה וכל שאין לתובע ראייה וחזקה ראשונה אין יכול להוציא מיד שהוא מוחזק בהם ואפי' אין למחזיק בפרק חזקת הבתים ואע"פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה ואין לנו שום חזקה דהא אמרינן חזקה דהא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בעל הדבר גדול וכן דעת נוטה התם הוא לענין המוכר שהם צריכין להכירו ואין לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהם זכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירים אם הוא קטן אם הוא גדול וזה פשוט הוא אליו ושראיתי א' מן החכמים משתבש בדבר זה והזמה שלא בפניה' נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי כלומר נהי דהזמה לא הוה לחייבם כדין הזמה הכחשה הוא לבטל עדותן כפי' רש"י ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל טעם דבר דהזמה לא הוה לפי שהעדות ממש עליהם לעונשין ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל הכחשה עיקר הדין על הממון והרי בעל השטר קיים להעיד עליו בפניו:

ג' רש"י ז"ל קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ופי' רש"י ז"ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא"ם ז"ל ואינו מחוור דכיון דהוחזק בב"ד ונתקיים ע"י עדותו ליכא למיחש למזויף וא"כ בטלת כל קיום שטרות לכך נכון כגרסת הרי"ף ז"ל שהוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרב אסי אין מקיימין את השטר שקרא עליו ערעור אא"כ הוחזק בב"ד והא קמ"ל דאע"ג שקרא עליו ערעור בב"ד שהוא מזויף ושתק ערעור הוא ונשאר בעל השטר בחזקת ממון ההוא דאפ"ה לא מחשבינן ליה במקום דדלמא השתא שתק הערעור ומחר תבעי' ליה בדינא ותנא נמי להך רבותא קתני משטר שקרא עליו ערעור אפי' הוחזק בב"ד בעינן:

אמרי נהרדעי אין מקיימין השטר אלא משני (שטרא עדות) [שדות] או משני כתובות והוא שאכלם בעליהם בשופי שלש שנים הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אמי דהא דרב אסי מתניתן היא ותו א"כ הל"ל נהרדעי אלא דנהרדע' אתי לאשמועינן דזמנין מקיימין שטר שלא הוחזק בב"ד כלל והוא כשעדים חתומים על שתי שטרות שיצאו כבר בב"ד על שדות של מכר או של כתובה ואוכלים בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון שכן ראה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזק בב"ד בעינן ב' שטרות אבל בדרב אסי ומתניתין כשהוחזק בב"ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידייהו אחספא ושדי ליה בי דינא מחזיקינן ליה וכל שמחזיקו בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי' סהדי חתימות ידייהו בבי דינא וכן דעת תוס' ועיקר. אבל הראב"ד ובעל הלכות גדולות ז"ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני' ב' שטרות בענין ולא בעי למימר נהרדעי אלא דלא בעינן הוחזקו והא דנקט ר' אסי ומתני' משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט:

אמר רב שימי וביוצא מתחת ידי אחר נמי דלמא חזי וזייפא ופרקינן כולי האי לא מצי לכוין כיון שאין החתימה לפני והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטר או כתב או ספר יד מכתב עדים שהוא מוציא ב"ד אע"פ שקיימנו בפניו ניחוש שמא מזויף הוא ודמי כתב לכתב ואפילו יבואו עדים ויעידו על כתב ידם ממש שמא זה כיון כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ותרצו דשאני הכא שהשטרות שאנו למדין מהם אינם מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינם כתבים של עדים כלל והכא הכי פירושו תחת ידו דלא דלמא זיופא זייף שחתם כולם שלא יהא נראה ככתב ידם ושנים כתבו וזה מאי צריך תחבולות לשנות כתב ידו ולכתוב ג' כתבים משתי חתימות מכל אחד שוה ודומות זו לזו וקס"ד כל מי שיודע לעשות כן ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחד ומהדרינן דכולי האי לא שכיחא שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידו של עדים וזה הפירוש הוא נכון. גרסינן בירושלמי למדין מספרי מוגה כגון דאמרי אלין פי' שהם מחזי' לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת וכאלין אגרת צריך פי' אבל מאגרת של רשות המחזקים בכתב ידי עדים אלא צריכא רבא אם למידין מהן בחזקה זאת בלבד כך נ"ל פירוש הירושלמי הזה וכן פירש לפני מורי הרב ז"ל:

תנו רבנן כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע"י שטר הזה כאלו מעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא על ידי כתבם ור"י אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר ע"י השטר והלכת' כר"י ומיהו כל שאינו זוכר עדות כלל אפילו ע"י השטר אע"פ שאומר שזה הכתב שהוא כתב ידו אין מקיימים את השטר ממנו ואף על פי כשאנו מקיימים את השטר על ידי אחרים היינו כשמעיד על כתב ידם שאני הכא שהעד עצמו כשהעיד על כתב ידם על מנה הוא מעיד וכיון שכן צריך שיזכור העדות ולפ"ז הא דפ' גט פשוט ההוא דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ואי לא לבעל השטר ומודה הוא ומקיים שטרו ואע"ג דודאי לא זכר גופי' של עדות שהרי שקר הוא ומזויף היה. ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על ידו והשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לי' התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמר על מנה שבשטר הוא מעיד אפי' כשישמעו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן הכי ועוד א"כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו סבירא ליה כרבנן. ובירושלמי אמרי' אתיא כר' ורבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים. ויש לפרש הירושלמי דהכי קאמר רב הונא סבר כרבי על כתב ידו אין זה קיום וצריך להזכיר על העדות מעצמו וזה הפירוש רחוק ועוד דהא שמעתתא לא הוה לן לאתויי הכא אלא לקמן על פלוגת' דרבנן ורבי. ועוד בכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא כשאומרים העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכי סגי לכ"ע לפי שאין הפירוש הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים. ורבי' האי גאון ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו בב"ד אפי' לאחר כמה שנים כי אם העידו דבר ונתאחרה חתימתם אפילו לאחר כמה שנים חותם אותה ומעידים בב"ד והוא שזוכרה מעצמו ה"ג ור' יוחנן אמר אע"פ שאינה זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר. ויש אומרים שאין דברי רבינו האי אמורים אלא בשטרי הקנאות קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידין לפרעון אין העדים לחתום בו אלא לאחר זמן פרעון דעבידי אינשי דפרע בזמני' ודלמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתוב שטרא ואפילו חייב מוד' אין להם לחתום בו דשמא עושים קנוניא על הלקוחות אא"כ כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכך כתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן דעת הרב מורי הוראה ז"ל אבל הרשב"א היה אומר דזה אינו דכיון שהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א"כ בסתם קנין שעומד לכתוב אין להם אלא לעשות עדות' ושליחות' ואם פרעו הלוה כשלא החזירו לו שטר או שובר הוא מפסיד וההפסד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי מצי למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמן הלוה וישאר השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם ש"ח אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתנו לאחר זמן וליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר ה"נ לא שנא דמת לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הלכך לעולם חותמין ונותנין לו אפילו לאחר זמן ועם כל זה אין הפירוש דבריו ז"ל מחוור אפילו תימא שהדין בש"ח כדעת הרשב"א ז"ל ונימא דהוה אתי לאשמועינן מ"מ קשה מאי האי דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות שם ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו דאמר ר"י דהכי באתרא דידענא אע"פ שאין הגירסא כן ברובי הנוסחאות וגם לפי זה הפירוש אין הירושלמי מתיישב כי מענין זה אצל המחלוקת רבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתו' ואם מה שכתוב בשטר אמרו שמענו ושכחנו תנשא אשתו. ורש"י ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאו עד בדבר ויראה לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעו ומגיד ע"פ אותו הכתב אפילו אחר שראה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית שטר נזכר עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה ע"פ עצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ. וכן פירש הרי"ף ז"ל ולהאי פירוש אתי שפיר הא דתני בתוספת' שאם מצאו העדים כתב בפנקס מזכרת שחתמו בו די. פירוש כל מה שהם אומרים עכשיו מה שכתב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע"פ עדות ומה שאמר ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתה ולר"י אע"פ ששכחו כלל ולא נזכר עד שראו השקר ונזכר ע"י כותב אדם על השטר וכו' וגם לשטה זו אפשר לפרש הירושלמי דאתי כרב הונא דרב סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראייתו חתימתו אהדדי כי מכירה אינו חשוב עדות כלל ואע"פ שמזכירו אין זו הזכרה ואין זה אלא כאלו הפנקס מעיד וה"ל מפיהם ולא מפי כתבם ור"י סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי זו כאלו נזכר מן הענין לגמרי שהוא מעיד על מנה והוא המעיד בדבר ולא השטר וה"ה נמי במוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אע"פ שאינו זוכרה מעצמו מה שמזכירו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרי' ביה. ומיהו לפ"ז קצת קשה היכא קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני שכתוב על חתיכת קלף זכרון שאין נקראים שטר בכל מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו עדים נוהגין לעשות מתחתם שטר בלשון קצר מתורפו של ענין והיו בו חתומים ואח"כ כותב וחותם שטר גמור בכל חוקותיו וכל דיקדוקיו בביאור לחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו בקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו השטר ה"ה כל ענייני העדות לא היה כותבין אותו אלא כדי שלא תשכח העדות ואפילו כיון שחותמין בו העדים קרינן אותו שטר בשתוף השם ואף לפ"ז אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר מגר על דעת שידונו בו בב"ד בשעת הצורך אע"פ שנשאר בידם כמה ימים או שהוא בידם עד זמן הידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב ידינו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכשחתמו בו או העידו עדותן ומדאורייתא לא בעי קיום ומדרבנן הוא דצריך כדאיתא לקמן בפרקין ובשמעתין קמ' דגיטין ואי קמ"ל הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין אמרינן משום דלא אפשר דהיכא נעבד לנחי' גבי דידי' זימנין דבת אחותו היא ומחפה עלי' לנחי' גבי דידיה מחקה ליה לנחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדי ואי לא דכירי זמנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ ואמאי לא הוה ביד העדים ויוציאוהו בב"ד דעידו שחתמו ותו לא בעינן מידי אחרינא. אלא ודאי ש"מ דאפילו בריא בעינן דדכורי סהדותא והרי"ף ז"ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העידים וברשותה היו לעולם לא היה ראוי לאוסרו לבעל דבר אין נכון בשטר גמור אלא במזכרת כך פי' רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון הוא דמשום דרוב קדושין בכסף מצטרפי לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעינן מינייהו שטר עדות הקדושין ואנהו לא מפקד שטרא ואתו ולסהדו' מגו כתב עדותם וה"ל מפי כתבם אם אינם נזכרין מן העדות אפילו ע"י השטר כרבי יוחנן ואע"פ שבכאן לא חשו לכך אין זו קושיא דהכי קתני תנא כיצד ראוי' לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מה דאפשר למיחוש דכיון דבעינן למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קדושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבא ממנה שום ריעות' בעולם וכן פירש רבינו ז"ל וכן מצאתי אח"כ בתוספות אחרונים דכ"ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת השטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אע"פ שיצא בב"ד דרחמנא אמר מפיהם ולא כתבם ופירש רש"י ז"ל בחומש פרט לשולח אגרותיו וכתבו בתוספת שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב"ד שישלח העד אגרות עדותו לב"ד דדנין ע"פ עדות ההיא לפיכך כתבו מקצ' האחרוני' ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה שאין נקרא מפי העדות יפה ורוצה לשלחו לב"ד הרי כתבו כפיו וכאלו מעיד בפה דומה ואע"ג דממעט אם שאינו מגיד מתוך הכתב התם הוא משום דלאו בר הגדה הוא וחקירה בב"ד הוי לפיכך הגדה מעכבת בו:

דף כ עמוד ב

אי צורבא מרבנן הוא:    פי' רש"י שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן הוא ופשוט הוא הנכון יותר דאע"ג שהבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני גבי העד שצריך שיזכור כשיזכרהו אבל לפירוש רבינו ז"ל אתי שפיר כיון דהוא צורבא מרבנן לא סמיך אבעל דבר אי לאו דמדכר שפיר וכדאמר רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך קא סמכינא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכר:

תנן התם התלוליות הקרובות וכו' לימא ערעור ממש:    פירוש אע"ג שאינו מחזקת בית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק כדרך בית הקברות מספק מי מחזקי' טומאה והאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל פירש רש"י ז"ל עילה מלשון עלילה שמצאו טומאה בקרקע והחזיקו לתלות עליה ולטהר את א"י אלמא מספק לא מחזקינן טומאה וטהרו את א"י גרסינן ולא גרסינן כל ויש גורסין צלעא כלומר צלע ופירש בעל הארוך צלע מצאו וטהרו ואמר בטומאה שהיו מחזיקין בו הצלע היתה וטהרו כל א"י והטעם לב' גרסאות שוה כי במקום אחד של א"י שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחר שהוחזק שם קבר ולא היה זורעת אותה וכשמצאו טומאה בקרקע אחר משום שהחזיקו הטומא' שם וטהרו שאר מקומות דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אא"כ נודעה או הוחזקו שם וכי הוחזקה תלינן בה בכל מה דאפשר כדי לטהר את שאר מקומות מאידך בית הקברות פירוש דרך הולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות והתל זה נמצא קרוב לדרך הזה ורחוק מן העיר גרסי' ז"ל לפיכך עד חמשים אזלא לחודיה טפי דברי' אינש בהדה ולא גריס לבית הקברות אזלה כי הוא ז"ל פירש חדשות רחוקות טהורות כיון דרחוקות כולהו יותר מחמשים אמה דברה אינש בהדה ויש לה קול וישנות אע"פ שהן רחוקות טמאות שמא נשתכח הכל:

ולהאי:    פירוש קצת קשה הרחוקות מן הדרך כשהן ישנות למה אין טמאות דגבי דרך לא הטמן ליה אלא משום דזימנין מתרמין ליה בין השמשות וקברי התם והא ליכא למימר ברחוקות מה לי ישנות ומה לי חדשות ותו לא אתי שפיר להאי פרושי למאי דתני בתוספתא עלה כי קתני ישנות מטמאות שאני אומר עיר או דרך היה שם ושכחו. ועוד היכי דייק מיניה רב חסדא דהאי סהדותא עד ס' שנין בלחוד מה ענין שכחת דבר לשכח' הקול כי הקול ודאי אינו נמשך ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי כדגריס רבי חננאל ז"ל וכן היה ברוב הספרים טפי לא מדברי אינש בהדה ולבית הקברות אזלה ופי' רש"י ז"ל בעד אמה אזלה לחוד טפי דברה בהדה ואזלה לבית הקברות וישנות בין לדרך ובין לעיר טמאות אע"פ שהן רחוקות וחיישינן שמא התלוליות קרובות היו ונתרחקו והא דלא חשיב אחזוקי טומאה דהוי מלתא דשכיחא שישוב העיר מתמעט או מתרבה והדרך ג"כ מתקלקל וזהו שאמרו בתוספתא שאני אומר דרך או עיר היה שם ושכחו השתא דייק רב חסדא דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם הכא נמי לענין סהדותא לא מדכר אפשר טפי מששים שנה ומהדרינן דשאני עדות דר"ח דרמי עלה ודייק בם טפי מכל מקום לענין עדות חזקה קיימא לן כרב חסדא דהא לא רמיא מלתא עלה:

מתני' זה אומר כתב ידי הוא זה וכו':    גרסינן בירושלמי הם אמרו כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אין כתב ידם הוה תרי ותרי פירוש דאע"ג לרבנן אין אחד מהעדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים אחרים (מחרים) מעידים על כל א' וא' לא חשיבי תרי לגבי א' דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הא חשיב כאידך דבר אבל הם אומרים אינו כתב (ידם) ידינו ואחרים אומרים כתב ידם (ידינו) הוא. תני רבי חייא לא מעלין עידי השטר ולא מורידין פירוש העדים שאומרים אינו כתב ידינו מיירי שאין אחד מעיד מהם אלא על שלו ואידך דמכחישי' ליה מעידים על כל אחד ואחד מהם והוי ליה תרי לגבי חד אמר רבי מתניתן אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמנים פי' וטעמא משום דליכא למימר דפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפי' אמרי אי כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כתב ידם כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה:

דף כא עמוד א

גמרא לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים:    פירו' לא שהיו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתניתין לא קתני הכי אלא דסבירא לרבנן כיון שהם עצמם חתומין בשטר וכשאומר זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה עדות שנחקרה בב"ד והא חשיב לן כאלו הן מעידין עכשיו על מנה שבשטר ומאי נפקא מינה לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריך שנים מן השוק להצטרף עם האי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ"ד על מנה שבשטר הם מעידים זה שהעיד עמו על חתימתו כמאן דלית' דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד כתב ידו המת הא נפיק אפומיה דחד כוליה ממונא נכי רבעא כתב חתימת ידי' אחספא ושדי ליה בבי דינא דהוה ליה ומחזיק ליה על ידי' דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידי' אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמין כתיבה לכתיבה ומכאן אני אומר שישראל שהיה חתום בשטר ואח"כ עובד כוכבים ומזלות ואין עד שיעיד על כתב ידו לא חשיבא עדות דהוא כותי ולא מחזיק חתימת ידי' בבי דינא ומדמי ליה. דהא לא חשיבא עדות:

ודוקא אחספא אבל אמגילה לא וכו':    משמע אחספא משום דליכ' למיחש משום דכי כתב עלה אינש מה דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוס' מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על השטר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב אי נימא האי בעידי מסירה וכדר"א דאמר עידי מסירה כרתי ולא חיישינן לזיוף שהרי יבואו עידי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף הוא שלא היה שיעיד והא דאמרי' הכא דכתב אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדי ליה בי דינא לברא לא רמי אדעתיה לומר דאי' ביה שום כתב ולא שקלי' אבל במגילתא איכא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צריך לכל זה דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראי' שעומדים ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שנעש לשעתו ולקנות בו ולזרקו אעפ"י שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראייה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו לאחר שזכה בה שטר כתוב וחתום כראוי ואתיא מתניתין אפי' לר"מ דאמר דעידי חתימה כרתי וכן פירש הרמב"ן ז"ל:

ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים משועבדים :    וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא כי עביד ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדלמא כתוב ביה נאמנות ותו דהא סתמא מאן דמפקי' עליו שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ובדין הוא דהכא אפי' במגילתא נמי ובכתיבת ארישא דמגילתא כדאיתא בפ' גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן ולכתוב אחספא וה"ה נמי דאפי' סופה דמגילתא (כולו) [יכול] למכתב תשר"ק צפע"ס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא אחזקי' כתב ידי' בשטרא כדאמרינן בירושלמי למידן מוגה אלא דעבד הרחקות דלמא מחוי כתב ידו גופא ואתא לידי תקלה ע"י ב"ד דהא אפי' מחבירו פירוש דמשמע לי בהא מסתבר טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לב"ד טועין הכא לרווחא דמלתא הוא חיישינן משום האי מלתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מבעי לאינש למעבד בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת וליחוש בכל מה דאפשר למיחש והאי דכתב בהאי הנפק שמות המעידין על חתימות לא שיהו חובה כך דהא מסתיי' כך לכתבו בדאתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים כאן האי שטרא כראוי אלא לרווחא הוא דכתיב ביה הכי ומיהו זמנין בעי למכתב הכי כגון שהדיינים לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אחד הם קרובי למקיי' הללו אם הם כשרים לעדות אם לאו אי נמי כגון שאינם בקיאין במקיימים הללו ובהא ודאי צריכין לפרש שמותן בלשון. עדותן מצטרפי' פי' רש"י ז"ל שטר כתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד על הנפק והעיד ג"כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזוייף:

אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדי לא קא מסהיד דיינא :    פי' רש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוספות ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל אכתי צריכין לעדים שני' אחרים דלא נפיק נכי רבעא דממונ' אפומיה דחד סהדי כדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירש בתוספת דהיינו קושיא מאי דקא מסהיד וכו' דהא אמר שמואל דהכא מיירי שהעד מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו והדיין שמעיד ג"כ על כתב שני העדים מצטרפי ואיכא ב' עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי קא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מסהיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדי ולשון התלמוד דחיק לפירוש זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברא רברבי נינהו היכי טעו בזה דהא מימרא לעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל היא. לכך נראה לומר דבהא לא קפדי דסברי כי אמרי' דצריכין שנים מן השוק זהו בתחלה דהנפק כשאנו באים לקיים את השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף מזייף עדים לחודייהו או דיינים לחודייהו וכיון דכן נתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות מדרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא נהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חולקין בעדותן דמאי דמסהיד האי לא קא מסהיד האי כך נ"ל פי' רש"י ז"ל ולשון התלמוד מסקינא דעד ודיין אין מצטרפין וכתב בה ז"ל שאם נתקיים הכתב שני הדיינים בהכי סגי שהרי ב' מעידים על שני העדים ואיכא תריל כל חד וחד ולב"ד חצוף לא חיישינן ואע"ג דלא כתב בי' במותב תלתא כחדא הוינא. דחיישי' הכי היכי דלא חזינן ביה ג' כלל אבל כי חזינן ביה ג' לא חיישינן דהוה ב"ד חצוף תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דלמא השנים מזויפים הם אפילו כתב בו במותב תלתא לא מהני דחד הוא דאסהיד דהוה תלתא אבל ודאי כל היכא דאתנהו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לזיופא דאידך אף על גב דכי לית ליה שלשה פסולים וכי איתא לשלשה ואייתי מקויים הוה כשר האי לאו אתי' מטעמא דאמרינן דב"ד חצוף לא שכיח והוי ליה כעין האי דאמרינן עלייהו בקרובים כשר. ואגב אורחא שמעינן משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרינן דכולי האי לא מזייף והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם אשרי דדייני מהו שיהא צריך קיום רבי אושעיא אומר יתקיים בכתב ידי העדים או ידי הדיינים ואחרים אומרים אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין והא דתנן במסכת' שבועות אמר להם אין מעשה ב"ד צריך קיום ההיא אינו ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר' יהודא בדרשא דפרוזבל צריך לחתום בו עדים ודיינים אמר לו אינו צריך ושאין מעשה ב"ד צריך קיום אחר ואפילו לדבריו דרבנן אפי' בעדים לחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח הדיינים חותמים למטה או העדים וא"ת כיון שאע"פ שכתוב הנפק צריך קיום למה היה רגילים לכתוב בו הנפק קודם שקראו עליו ערער וכדמוכח מעובדא דרבי שמואל לעיל. וי"ל מפני שלפעמים אין כתב העדים ניכר כל כך. ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו למלוה ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטרא כדאיתא בפ"ק דב"מ:

דף כא עמוד ב

א"ר הונא ג' שישבו לקיים את השטר ב' מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפנינו וחותם:    תמיהא מלתא דהא ודאי מה שמעידין אינו להכיר בו הכתב דאלו היה חוזר ומכיר בעצמו הא ליתא דעד מפי עד הוא ועוד מדאמרינן בסמוך דלא קיימא הגדה בחד כלומר דחשיבא בב"ד הגדה אלמא מה שמעידין לפנינו אינו אלא כמי שמעידין בב"ד וכיון שכן תקשי לן כי מעידין בפנינו מאי הוה דקיום שטרות בג' ובעינן במותב תלתא כחדא הוינא וליכא למימר דמיירי שהג' גמיר וסביר וראוי לדון יחידי ה"ה דסגי בקיום לפנינו א"כ למה הוצרכו ג' להצטרף עמו ועוד דסתם שלשה שישבו לקיים את השטר אפילו הדיוטות משמע דמסתמא קאמר בכל שלשה הראוי לקיימו וליכא למימר שיעמדו שנים עמו דא"כ הוה ליה לפרושי כדאמרינן לקמן גבי עדות החודש. והנכון דהכא אפילו בג' והוא הדיוט מיירי דכיון דיש ג' לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים וכאלו מעידים לעצמן ומעידין לג' ודכוותא אשכחן בפ"ק דגיטין גבי שליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם למ"ד בפני עדים וכדפי' רש"י התם. ולענין דחכים גמר וסביר אי סגי לקיים שיתקיימו לפניו היה אומר מורי ז"ל דגזירות חכמים הוא דקיום שטרות בג' שלא יהא עד מפי עד וכדאמרינן לקמן בי דינא דרב אשי ולא סגי בשנים ומיהו בסתמא גמיר וסביר ונראין הדברים משחתמו אין מעידין לפניו וחתום פירוש דהא כי חתמו השנים לא הוי במותב תלתא והוה ליה שקרא ממש:

והאמר רב פפי משמיה דרבא וכו':    ואע"כ דליתא לדרב פפי דהא אדחי לקמן בפרק הכותב וכן בפרק כל הגט גבי כותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידחי' ליה לגמרי ואפילו לכתחלה לא חייישינן ליה הכא לא פרכינן לרב מיניה אלא דקשיא לן הא דרב להדיא פליגי עליה והיכא אפשר דרבא פליג אדרב ופרקינן ליה למימרא דלא פליגי הא דרב עלה דרבא מיהת וזה ברור ודכוותא בתלמודא ויש דוחין דלא מדחי דרב פפא אלא בדעביד ואחרים אומרים דלא אדחי' אלא בדבר שאין מעשה ב"ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב"ד חיישינן ליה לכתחלה וליתא דכיון דתלמודא קאמר וליתא משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפ' הכותב לכתחלה משמע ומלתא דבי דינא ואפילו הכי לא חשו לדרב פפי ואע"ג דאיכא מילי דחיישינן למחזי כשיקרא כי האי דאמרינן בפרק מרובה גבי אורכתא ובהני בפרק גט פשוט גבי שטרא אקנייתא הא פרישנא בדוכתא התם דאיכ' בחתימה מחזי כשיקרא אבל כל היכא דכתיבה הוא לא חיישינן ליה כשיקרא:

ש"מ עד נעשה דיין אפילו עד שהעיד נעשה דיין ע"פ עדותן וש"מ דיינין שאין מכירין חתימת ידי העדים צריכין להעיד בפניהם והכי פירושו ולא סגי שיעידו בפניהם השנים ותימא דמאי קמ"ל דהא פשיטא כיון דקי"ל דקיום שטרות בג'. וי"ל דשורת הדין הוא דקיום שטרות יהא סגי בשנים שיש בו תורת עדות כיון שאין משא ומתן שיכריע השלישי ביניהם מידי דהוה אפרוזבלי וגיטי דבעי רק שנים והא דאצטריך ג' בקיום היינו כדי שלא יהא נראה כעד מפי עד וכיון דכן הוא אמינא דכיון דישוב השלישי ביניהם בהכי סגי ואע"פ שלא שמע עדות המקיימין קמ"ל דצריך:

ודיינים המכירים חתימת ידי עדים וכו' דלמא צריכין:    פירוש בהגדה בעינן ושאני הכא דמקיימין הגדה בחד וא"ת והא בקידוש החודש לא בעינן הגדה שאם ראו בפני ב"ד א"צ להעיד בפניהם. ויש לומר דשאני התם דאמר רחמנא כזה ראה וקדש וכדאיתא התם וכן פרש"י ז"ל התם וא"ת מהיכי תיתי לן דניבעי הגדה בעדים ולא נימא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. וי"ל דכיון דכתב קרא ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וכו' אנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינים לפני ה' אלו הדיינים וקי"ל דעדים בעמידה ודיינים בישיבה דלמא גזרת הכתוב הוא דבעינן קרא כדכתיב ראוהו ג' והן ב"ד סומכי' הרואים לקדש החודש יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל יחיד ודכוותה אוקמ' כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום הן עצמן מקדשין אותו שאין שמיעה גדולה מראיה שאין יחיד נאמן על ידי עצמו פירוש דגזירת הכתוב דקידוש החודש בעי ג' כמשה ואהרן כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד:

ואי איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשה :    פירש"י ז"ל ואם איתא שהעד נעשה דיין למה האחד לומר מקודש הם עצמם יקדשו אחר שהעיד בפנינו ויש עוד לפרש דאפילו תימא שהם עצמם חוזרים ומקדשים אותו הכא קשיא לן למה הוצרכו לעמוד ולהעיד ליתבו בדוכתייהו ולקדשו ע"פ ראייתם דאע"פ שראו בלילה בשעה שאין ראוי לדין אלא לעדות ולא גריעה מעד שהעיד ממש בב"ד שהוא נעשה דיין אלא ודאי ש"מ דאפילו מי שנזדמן להעיד שאינו נעשה דיין וכ"ש עד שהעיד ויש מקשין דמהא מתני' גופיה דייקינן דמוכח דעד נעשה דיין מדקתני שהשלישי נעשה דיין ואלו הכא דייקינן שאין העד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן שאין העד נעשה דיין על פי עדותו והתם דייקינן עד היודע כיון שאין צריכין לעדותו נעשה דיין עם חביריו וכדפרשינן בדוכתא בס"ד:

ושאני הכא דקיום שטרות מדרבנן:    וכן הלכתא דבעלמא אין עד נעשה דיין ותלתא גוונא איכא עד שהעיד ועד שרואה ודיין וכך דינם בקיום שטרות אפילו עד שהעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפילו דיין הרואה אין נעשה דיין דהלכה כר"ע כדתנן בסנהדרין סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתם נעשו עדים ומקצתם נעשו דיינים דברי ר' טרפון ר"ע אומר כולם עדים הם ואין נעשה דיין ופריש טעמא דר"ע דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת וכיון דחזו לקטלא נפשא תו לא חזו לזכותא ולפום האי טעמא אפילו ראו ביום אין דנין אותם אפילו ע"פ אחרים ואע"ג דרישא אוקמא כשראו בלילה אבל ראוהו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם וכדאיתא בפרק החובל ההיא לר' טרפון הוא אבל לר"ע פליג אפילו ראוהו ביום והלכתא כר"ע בדיני ממונות אין עד נעשה דיין אחר שהעיד ואפי' ע"י אחרים אבל עד הרואה אעפ"י שנזדמן להעיד נעשה דיין ע"פ עצמו כדמוכח בפרק יש נוחלין בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה שכותבין ואין נעשין דיינים אבל ע"פ אחרים נעשים דיינים ודיין שהוא רואה ולא נזדמן להעיד אלא שראה ביום בהא (ליכא) [איכא] פלוגתא בין רבנן ז"ל אם נעשה דיין ע"פ ידיעתם וראייתם כי בעי הגדה דאחרים דאיכא דאמרי הגדה בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וכדדחי רב אשי הכא במשמע דשאני הכא דמקיימי הגדה בחד בר מעדות החודש דרחמנא אמר כזה ראה וקדש אבל דעת ר' ז"ל דהא דרב אשי דחיה בעלמא דלא בעינן קרא כדכתיב ויש ראיה לזה מההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום שאם רצו יכתבו ורצו נעשו דיינים ועוד כי הא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' דלר' טרפון מוקמינן בפרק החובל כשראו בלילה אבל ראו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם ואע"ג דלית הלכתא כוותיה בדיני נפשות משום דבעינן עדה דשופטת ועדה מצלת אבל בדיני ממונות הלכת' כוותיה ויש (שוחין) [דוחין] דההיא דג' שנכנסו לבקר את החולה הוא שצוה בעל דבר לפניהם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וההוא דסנהדרין האיכא התם בפרק החובל אוקימתא אחריתי לרב אשי דהתם פרכינן מינה על עובדא דההוא דתקע חבירו קמיה דרב יהודא ואמר הא אנא הא דר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ואמרינן מאי הא אנא אלימא הא אנא דחזקתיך למימרא דעד נעשה דיין והא תנא בסנהדרין כל מקצתם נעשין עדים הא כו להו דיינים לא מפרקינן דרישא כשראוהו בלילה דאי אפשר הא אנא דסבירא ליה כר' יוסי בתוקע לחבירו שנותן לו מנה צורי ולעולם עדים דנין אותו וכן דעת הרב ר' אברהם אב ב"ד ונראין דבריו ז"ל דודאי כי אמר בפרק החובל ואי בעי' אימא לרווחא דמלתא אמרינן לה למימרא דההיא עובדא ליכא למשמע מינה מידי וכדדחי ליה רב אשי גופא לההיא דלעיל אבל קושטא דמלתא היא כהתם והכא הלכתא היא דבההיא דפריך בתלמודא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה:

ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם עד שלא חתמו מעידים בפנינו וחותם :    פירוש רש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידים עליו חבירו עמהם ואין כאן נגיעת העדות אבל כשחתמו אין שנים מעידין עליו להכשיר דנוגעין בעדותן הם שרוצים להכשירו כדי שלא יאמרו עליהם גנאי שיצטרפו הב"ד עם אדם פסול ודוקא הם עצמם אין מעידין עליו אבל אחרים מעידין עליו ופרכינן ערעור דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי ננהו פי' אבל תרי ותרי ספק הוא ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים היאך חותם והא ספק הוא ופסול הוא ואלא ערעור דפגם משפחה שמעידין עליו שהוא עבד גילוי מלתא בעלמא ואפילו משחתמו יעידו עליו ואין זה עדות גמור כי סוף שנתברר עניניו מאליו ואין עדותו [מועלת]:

דף כב עמוד א

אלא גילוי מלתא בעלמא ואפילו משחתמו וכו':    מקשים מנ"ל שיהא עניניו מתברר מאליו למחר להתכשר דלמא יתברר לפסול וי"ל דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ומהדרינן דלמא ידעינן בזה דעבד תשובה בהא ליכא הכחשה דסהדי קדמאי ולית לן למיחש אלא לנגיעת עדותו וכן פירש הרי"ף ז"ל וזה לפי שיטת' שהם פוסקים דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל לדעת ר' חננאל ז"ל שוהא פוסק דכל תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה פי' רש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידים עליו חביריו או אחרים וחותם משחתמו אין מעידין עליו לא הם ולא אחרים כדי שיחתום עמהם דנהי דאתכשרו מכאן ואילך כשחתמו בכאן דהא במותב תלתא כחדא שפסולו של זה הפסק בנתיים ופרכינן והיכי דמי אלימא ערעור דגזלנותא תרי ותרי ננהו וכאלו אין כאן עדים ואוקי גברא אחזקתיה וכאלו היה כשר מעולם ולא נתבטל הצירוף וכ"ש כי ערער דפגם משפחה היה דגלוי מלתא בעלמא הוא ואוקי בידיה אחזקתיה ופרקי' לעולם ערעור דגזלנות' וכגון דאמר ידעי' ביה דעבד תשובה דאפילו לפי עדותן של אלו גזלן היה וליכא למימר אוקי גברא אחזקתיה והרי נתבטל הצירוף ביניהם וא"ת כיון שהעידו אלו שעשה תשובה קודם ערעור של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשר היה כשחתמו וי"ל דהא ליתא כי אין זה נכשר עד שיעידו בב"ד ועוד דאפי' הוא נכשר למפרע ומשום דעבד תשובה כיון דלא נתברר הכשירו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף צריכא למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פי' אין הקפידא אלא דלכתב במותב תלתא כחדא הווינא. ואע"ג דלא כתבינן וחד ליתוהי דכיון דכתב דהוי במותב תלתא למה לי למכתב וחד ליתוהי אמאי צריך טפי עדיף כי כתב בי דינא מכי כתבי במותב תלתא כחדא הוינא. וא"ת דמיירי כי כתבי וחד ליתוהי האיך חשו לב"ד חציף אלא ודאי כדאמרן וכן משמע לעיל וכן פירשו התוספות. ודלמא כרבנן דבי רב כשמואל סבירא ליה ושמעינן מהכא דלית הלכתא כדשמואל ובדיעבד הוא הרי דיניהן דין ואע"ג דרב נחמן סובר התם כשמואל הוא סוגיא דהכא דנהירא כרבי אבהו דאמר אין ראיה דין ובתוספתא דחו דהכא ה"ק דלמא כדשמואל סבירא ר"ל בקיום שטרות דרבנן ואנן קי"ל דאדרבה אף שמואל מודה בקיום שטרות כדאיתא בפרק חזקת הבתים דההיא דברי הכל היא וכיון דסוגיון דהכא איכא לפרושי הכי לית לן למדחי דשמואל ור"נ דהלכתא כוותייהו בדינא משום דהכא כר' אבוהו וכן פסק ר"ת ז"ל ופסקו הלכה כר' אבהו וכן דעת רבותי והא כתיבנא לה בדוכתיה בס"ד:

אלמא רב אשי וכו':    פי' וכיון בעצת רב אשי ומדעתו נזקקין לקיימן מסתמא כהלכה עשאוהו ורב אשי מסתמא לא סבירא ליה אלא כהלכתא וה"ה כל שכתוב בהנפק שעשאו מדעת אדם גדול ובקי בדינים:

מתניתין האשה שאמרה אשת איש אני וכו':    מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפום מאי דס"ד השתא דדוקא שאמר תוך כדי דבור לפלוני קדשתיך אבל למסקנא כדפרישנא קרא לומר שנאמן האב לאסור את בתו מן התורה שאפילו שלא אמר לפלוני קדשתיה אלא לאחר זמן הוא נאמן דגלוי מלתא בעלמא הוא דהא כיון שאמר לא קדשה לא סגי שלא קדשה לשם פלוני והכי מוכח במסכת קדושין כדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא ואתא כמסקנא דהכא ויש מקשין דאכתי למה קרא שיהא נאמן לאוסרה דהא כיון שבידו לקדשה פשיטא שיהא נאמן במיגו עליה. ומתרצין שאין זה מגו גמור שאין בידו לקדשה כיון דבעינן דעת המקדש והנכון דהכא כוליה חדא דקרא אשמעינן שבידו לקדשה ומינה שהוא נאמן לאוסרה:

ואם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת :    אומר בשם ר' יחיאל שאם אמרה מתחילה אשת איש הייתי אינה צריכה אמתלא לדברי' דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא אבל עדים שאמרו א"א היתה אין ראיה שהוא פנויה אלא דאינהו לא ידעו אי נתגשה אי לאו והיינו דתנן אם יש עדים שהיתה אשת איש וכו' ונכון הוא בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת וא"ת מאי אף בזו והלא איסור א"א חמור הוא דאית ביה מיתת ב"ד וי"ל דה"ק אף בזו שיש לה תקנה בטבילה נאמנת ולא אמרינן הכא תיזל ותטבול כך פי' רש"י ז"ל ואפי' הכי לא עביד שמואל עובדא בנפשיה המעשה הזה הביא הירושלמי ואמרינן התם שמואל בעי לאזדקוקי לאנתתיה אמרה לו טמאה אני למחר אמרה לו טהורה אני אמר לה אמש טמאה שמירין טהורה אמרה לו לא הוית בתולה עד עד כאן. פירוש שמירין לשון היום בלשון יוני הוא היום בלשון עברי ופירוש לא הוי בתולה שהיתה חוששת שום מיחוש בגופה שהיתה תשמיש קשה לה והלכתא כל שנתנה אמתלא הנכרת שאין בה שום הערמה הרי היא נאמנת בין לטומאת נדה בין לשאר דברים:

דף כב עמוד ב

תנו רבנן שנים אומרים וכו':    כולה מיירי בהכחשה גמורה שנים אומרים כך ושנים אומרים כך דמסתמא דלישנא היינו דפרכינן מברייתא ותרי נינהו והבא עליה באשם תלד קאי להאי לישנא אתי שפיר למ"ד דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא דאלו למ"ד אוקי איתתא אחזקתיה ליכא בהא אשם תלוי דאי בחזקת אשת איש היתה חיוב חטאת הוא דאיכא ואי לא היתה א"א ליכא קרבן כלל והא דנקט אשם תלוי פי' ר"י ז"ל דלא דק וה"ק בספק א"א קאי דלמ"ד תרי ותרי ספיקי דאורייתא איכא אשם תלוי ממש דאסור למ"ד דבעי חתיכה משני חתיכות ספק א"א כזה כיון שאפשר להתברר בחתיכה כשתי חתיכות דמי וכדמוכחאי ולמ"ד מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתיה אפילו תימא בחזקת פנויה היתה מ"מ הא איכא ספיקא (כרבנן) [דרבנן] לענין א"א מיחוש ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות נקט הכא אשם תלוי משום רווחא דמלתא:

אמר רב ששת כגון שנשאת אחד מעדי':    פי' שברי לו שהי' פנויה שכיון שנשאת לא תצא ואי קשיא דהכא משמע דהכ' משום דאיכא תרי ותרי לא תנשא לכתחלה הא לאו הכי תנשא לו ואלו בפרק ג' דיבמות תנן הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו וי"ל דשאני הכא דאיכא תרי סהדי שאין שנים מצוין לחטוא בשביל א' וכדאיתא התם בירושלמי באומרת ברי לי פירוש רש"י ז"ל באומרת שאין לבי נוקפי ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דאי אמרה ברי לי מ"מ למה לי עדים דהא כשאמרה מת בעלי תנשא והקשה עליו רבינו ז"ל דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו מ"מ איסורא דרבנן או דאורייתא איכא וכ"ש אי קיימו בחזקת א"א דאיכא חיוב חטאת לכך פירשו שאומר ברי לי מ"מ וכדדייק לישנא וכי אמרינן שהאומרת מת בעלי תנשא הני מילי היכא דליכא עדים דסייע ליה כלל אבל אי איכא עדים דסייע ליה כלל דמביאה עדים ולא דייק ומנסבא:

אמר רבי יוחנן שנים אומרים מ"ש רישא ומ"ש וכו':    פירוש דאפילו תימא דרישא בדקיימא בחזקת פנויה וסיפא דקיימ' בחזקת א"א דאפילו רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן דכל תרי ותרי בא"א לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא ולמה לא תצא. ועוד מסתמא כולה פירוש רישא וספיקא מסתמא בחדא גוונא מיירי דאי לא קנקיט חדא במיתה וחדא בגרושין:

אמר אביי תרגמא בעד אחד:    פירוש והא דאמר שנים אומרים אחד משנים קאמר אי נמי משום דעד הימנ' רבנן כבי תרי כדאיתא בסמוך נקט בה שנים ונקט בה אידך גם דידיה אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי פירוש וכאן שבאו (שבא) לב"ד קודם שבא לב"ד עד המכחישו והתירו על פיו דאלו אתו בהדי הדדי עד אחד בהכחשה אינו כלום וכדאיתא בפרק האשה דאמר עלה כל מקום שהאמינו עד אחד הרי כאן שנים. יש שפירוש שבעדות האשה לא האמינו עד אחד שאין דבר של ערוה פחות משנים ומ"ש שהאשה נשאת בעד אחד שמת בעלה אינו אלא מדרבנן שהקילו משום עגונה ואפקיענהו רבנן לקדושין מיניה וכי אמרינן שהאמינה התורה עד אחד כב' זהו בשאר איסור שעד א' נאמן בהם מן התורה ורבנן נמי כבי תרי בעדות אשה ולפ"ז אפי' באסורין דעלמא אם באו שני עדים בזה אחר זה אין דבריו של שני במקום ראשון וראשון נאמן אפילו להקל ופשיטא דמימריה דעלמא משמע ה"ה באסורין דהא בכל מקום קאמר ואיהו בעינן בעדות שמת בעלה נראה דברי רבינו ז"ל דההיא מדאורייתא היא וכדפרישנא בדוכתא בס"ד:

א"ה אפילו לכתחלה נמי:    פירוש בשלמא דההיא דלעיל כיון דאיכא תרי ותרי דין הוא שלא תנשא לכתחלה אפילו לא מעידים וכשאומרת ברי לי אבל הכא אימא לא דהא אין דבריו נראין של אחד במקום שנים כלל ומשום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפתים הרחק ממך פירש רש"י ז"ל דעיקר מלתא דרב אסי בפרק קמא דיבמות ולא נהירא דהתם נמי הכי קאמר כי הכא דאמר רב אשי ולא אשכחן עיקרא מימרא בשום דוכתא וכך יש לומר כי זה הפסוק הוא במשלי דרב היה רגיל לומר בכל דבר שהוא מגונה כיוצא בו וההיא דיבמות כן פירשו בתוספות:

תרווייהו באשת איש קמסהדי והא דקאמר הוה ליה חד ואין דבריו של חד במקום שנים :    הקשו בתוספות דמהאי לישנא משמע דהאי אתתא לא הוי מעיקרא בחזקת א"א חלא אפומייהו דהכי הוא מסהדי עלה הכי ותו דאי קיימי בחזקת א"א פשיטא אין עד א' בגרושין כלום ואפילו ליכא דמכחשי וא"כ בחזקת פנויה היתה היכא הוה א"א אפומייהו דהא כיון דמכחשי אהדדי חד מנייהו שקורי משקרי ותירצו דהכא במאי עסקינן כגון שזרק לה גיטה א"א קרוב (לו) [לה] היתה ונתגרשה ודאי דאע"ג דכל חד מינייהו טעין הכי בבריא מ"מ כה"ג טעותא וכל חד סבר לומר הכי בקושטא ולא חשבינן דמהדרין בשיקרא והוה ליה כההיא דאמרינן זה אמר בשני שעות וזה אומר בג' שעות ולא שנוי' דחיקא היא דהא מסתמא לא עבוד דפליגי סהדי בגרושין דמכחשי אהדדי אלא בכה"ג אבל יש שתרצו דהכא כשהיא אומרת א"א הייתי וגרושה אני כאלו ליכא עדים כלל הכא מהימנא אבל השתא דאיכא עדים לא מהימנא ומיהו מהני דיבורא לשני דמסהדי א"א הכי בקושטא. והפירוש הזה דחוק מדלא פירשו הכי בתלמוד:

רבא אמר תרי ותרי והא דרבי יוחנן:    פירוש וכגון שבאו עדים ואח"כ נשאת לא' מעדים ובאומרת ברי לי ולפום הא אוקימתא ליתא להא דרבי יוחנן דהא רבי מנחם ברבי יוסי יחידאה הוא וכרבנן ק"ל ואע"ג בהאי אוקימתא כר"י סבר לי' כוותיה בגירושין הא איכא אידך אוקימתא כרב אשי דבסמוך דמוקי לה כר"י ואפילו לרבנן ועלה סמכינן:

רב אשי אמר דאמר עכשיו מת עכשיו גירשה:    פירוש ואפילו נשאת ואח"כ באו עדים ובנשאת לאחד מעידי' באומרת ברי לי דבלאו הכי לאו (לאו) לאוקמא לעולם בכל היכא דאיכא תרי ותרי וכדמוכח לעיל בהדיא ואפילו בהא דגרושין תצא כיון דאפשר לברורינהו דאמר להו אחוי גיטך ולא מחוי ליה ודאי כדקאמרת:

תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה וכו':    מ"ש רישא ומ"ש סיפא פירוש דמסתמא כולהו בחדא גוונא וליכא בינייהו אלא הא בקדושין והא בגירושין ותו דאפילו תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה וסתם סיפא נמי משמע שהיתה בחזקת א"א ובאין להעיד על גרושין מ"מ אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן:

דף כג עמוד א

אמר רב פפא תרגמא בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:    הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק ליה עד א' בגרושין אינו כלום אע"פ שאומר נתקדשה בפני שנים וכדאיתא במסכת קדושין במתני' דחבילה וכיון דכך אע"ג דליכא מאן דמכחיש ליה אינו כלום. ויש מתרצין דהכא רב פפא לטעמיה דאמר במסכת קדושין המקדש בעד אחד חוששין לקדושיו וכ"ש שחוששין לעד אחד שאומר נתקדשה בפני שנים הלכך אי לאו דאיכא עד אחד דמכחיש ליה היינו חוששין ליה דהוה ליה אחד במקום שנים ואם תאמר אכתי למה לי האי טעמא תיפוק ליה דעד אחד בהכחשה אינו כלום אפילו לרב פפא מודה שאין חוששין לו וי"ל דהא לא חשיב הכחשה גמורה דמיירי שזרק לה קדושי' זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה דהא טעות היא ולא הכחשה גמורה אדרבה הוי ס"ד דכיון דתרווייהו מודו שזרק לה קדושין תהא צריכה גט קמ"ל דאדרבה תרווייהו בפנויה קא מסהדי ואין דבריו של א' במקום שנים ודוחק הוא לאוקמי מתניתן דלא כהלכתא והוה לן למימר דרב פפא לטעמיה וכל שכן דברובה דנסחאות גרסינן התם רב פפי והכא רב פפא ובתוס' פירשו עוד דאפילו למ"ד דאין חוששין לעד אחד בקדושין אתיא מתניתין להכי אוקימתא דהכא כשזרק לה קדושין בפני עדים ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואלו מדינא כל היכא דלא אתו אידך סהדי היתה ספק מקודשת מדרבנן חיישינן שמא קרוב לו היתה וכדאיתא ביבמות בפרק ד' אחין אבל השתא דאתו סהדי שאומרין שדקדקו בדבריו זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה אמרינן דהני תרווייהו בפנויה קמסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא וכיון דכן הוא דקאמר נתקדשה חשוב כאחד במקום שנים וסיפא מתפרשא כדמפרש לעיל באוקימתא דאביי. ויש שפירש דהכא מוקי לה רב פפא ארישא אפילו אדקיימא בחזקת א"א ובאו שנים ואומרים בפנינו נתגרשה וחזר וזרק לה קדושין זה אומר קרוב לו וזה קרוב אומר לה ומ"ה אמרינן דתרווייהו מודו בפנויה היא שנתגרשה בפניה' והא דאמרינן דחזרה ונתקדשה הו"ל עד אחד במקו' שנים ומשום דלא תימא דאדרבה כיון דמכחשי אהדדי בגרושין חד מינייהו סהדי שיקרא ואין כאן אלא עד אחד בגרושין קמ"ל דהיא לאו הכחשה גמורה אלא טעותא ואדרבא תרווייהו בפנויה מסהדי שפיר ודכוותא מתפרשא אידך בבא דסיפא דאע"ג דקיימא בחזקת פנויה ובאו שנים ואמרו נתקדשה בפנינו ואח"כ זרק לה גיטה א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה להכי אמרי' תרווייהו בא"א קמסהדי ולא אמרינן דחד מינייהו משקר דמתכחשו בגרושין ובדין הוא דהוי ליה לרב פפא למימר כשאמר נתגרשה וחזרה וקדשה וסיפא באומרה נתקדשה ואחר כך נתגרשה אלא דנקט לישנא קלילא משום דפשיטא ליה דלא אפשר אוקימתא אלא בהכי והשתא אוקי' רב פפא למתני' באוקימתא דעלמא משכחת לה ארישא אע"ג דקיימא מעיקרא בחזקת א"א לא תצא וסיפא אף ע"ג דק"ל בחזקת פנויה מעיקרא תצא והא דרב פפא אע"ג דדרך אוקימתא אתמר ודוחקא הוא דלישנא דברייתא דקתני שנים אומרים ושנים אומרים מ"מ הלכתא היא לפום הני תרי בתראי:

רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך שנים אומרים וכו' עד קמ"ל דעביד אינש דמגרש בצנעא :    פירוש וה"ה אע"ג דתני רישא אצטריך למתני סיפא ואם לא ה"א גרושין דעביד אינש דמגרש בצנעא כדי שלא תתבזה בב"ד אבל קדושין לא מקדשי לעולם אלא בפרהסיא דשבח הוא קמ"ל:

דזמנין דעביד דמקדשה בצנעא כדי שלא יקדמו אחר או שמקדש אשה שאינה הוגנת לו:    והקשו בתוס' הר"ר מנוח ז"ל דמ"מ אכתי תקשי לן מדיוקא דרישא ולדיוקא דסיפא דרישא משמע דוקא משום דכת אומרת לא ראינוהו שנתקדשה הא אלו אמרה בודאי לא נתקדשה תצא אלמא שתי כיתי עדים המכחישים זו את זו בקדושין אם נשאת לאחר לא תצא והדר קתני סיפא שנים אומרים טעמא דאמרו לא ראינוהו שנתגרשה הא אלו אמרו ראינוהו ודאי שלא נתגרשה תצא אלמא עדות המשכחת בגרושין תצא ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה כמעיקרא דמ"ש רישא ומאי שנא סיפא. ותירץ ז"ל הא ל"ק דמוקי דיוקא דרישא בשנשאת לאחד מעידיה וסיפא בשנשאת לאחד מעלמא והא דלא משנינן הכי פשטא דברייתא משום דלא ניחא לאוקמי בתרי גווני אבל השתא דגבי דיוקא דאמרינן הכי ל"ק ולא מידי דהא לפום פשטא פשיטא דרישא אשמעינן דתצא דאע"ג דנשאת לאחד מעידיה שאמרו לא ראינוהו שנתקדשה ופשיטא שנתקדשה דסיפא אשמעינן דלא תצא אף על גב דנשאת לעלמא כ"ש בסיפא בשבוי' הקילו משום דמטולא נפשה לגבי שבאי אבל ליכא למימר שהקילו בה משום שאין בה אלא איסור לאו דהא אסיקנא ביבמות דכל אורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת:

דמאן דמתני לה ארישא אית ליה להא דרב הממונא שבא למידק לדברי האומר דחזקה דרב הממונא מהני ליה להתירה להנשא וכדברי כל הפוסקים א"כ היאך אתיא מתניתן כרב המנונא דהא קתני רישא שאם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת וי"ל דאפי' רב המנונא לא קאמר שתהא נאמנת לגמרי אלא באומרת לבעלה בפניו גרשתני וכדאמר חזקה אין אשה מעתה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו לא עבד לה מגורשת ודאי ואהני לה שאם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא דאמר גרושין אינה יכולה מכחשתו כשבא עליה ויערער והכא הכי קאמר לימא כדרב המנונא שאם אמרה לפניו נאמנת להנשא וה"ה דכל שאר אמרה בפניו שלא תצא:

ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה לדרב המנונא דאלו מודה בדרב המנונא לא סגי דלא מודה שלא תצא שלא בפניו ומהדרינן דכ"ע אית להו לדרב המנונא כשאמרה בפניו דבהא הוא דאמר רב המנונא וכדיוקא דדייקינן מינה שאומר' שלא בפניו פליגי ומדדייק מינה מדקאמר דאהני לה שלא בפניו תצא ומ"ס דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה והיינו דלא אמרינן בהאי שינוי' ומ"ס כי אתמר דרב המנונא בין בפנין בין שלא בפניו דהא ודאי ליכא למימר למ"ד הכי וכדדייקינן נמי לישנא דרב המנונא להכי אמרינן ומ"ס שלא בפניו נמי אינה מעיזה פניה כלומר אינה מעיזה לגמרי ואהני' שלא תצא בשנשאת בסתר וסוגיא בכולא דתלמודא הלכת אכרב המנונא הלכך כל שבפניו נאמנת לגמרי ותנשא לכתחילה ונוטלת עיקר כתובה דהא קרי בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספ' לית לה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת היאך תהא נאמנת א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וי"ל דהיינו רבותא דאשמעינן רב הונא ורב המנונא בגדולה חקה זו אפילו באיסור א"א שאין לך אחת מישראל ואפילו פרוצות שבהן שתעיד ותאמר כן בשקר ומיהו אינה נאמנת בטענה אחרת בשום האי מגו דכיון דחזקה דאין אשה מעיזה פניה ומעיזה בזו בטענה אחרת אין כאן מגו ומורי הרב היא אומר בשם אחיו ז"ל שלא האמינה רב המנונא להנשא שלא להוציאה מרשות הבעל ושלא לדונה כמורדת ולההיא דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה בשלהי נדרים דהתם מדמי להו לרב המנונא והתם צריכין דין גט ע"כ וכדקתני בההיא והשתא אתי שפיר למאן דמוקי כרב המנונ' והא דאמר בגיטין שלש מדות בגרושין וכו' ולהמני מדרב המנונא בשאומרת נתן לי ואבד התם משום דבעל ושליש מודים והא דאמרינן ביבמות אשה שהלך בעלה למדינת הים היה קטטה בינו לבינה ואמרינן מת בעלה אינה נאמנת ופריך ה"ד קטטה שאמרה גרשתני ופרכינן ולהמני כרב המנונא דאלמא כרב המנונא נאמנ' להנשא. י"ל משום דקתני מתני' אינה נאמנת דמשמע אינה נאמנת כלל ואם נשאת תצא מן השני בלא גט להכי פרכינן ולהמני ואם נשאת תהא צריכה גט א"נ דהתם ע"כ לא אתיא השתא למימר דלהמני מדרב המנונא להנשא דהא כיון שהיא באה לפנינו להתיר עצמה בטענת מיתה הרי אינה סומכת על הגירושין כאלו מודה שלא אמרה אמת אלא הפי' האיך אפשר דלתנהו תנא האי דאשתקד טעונה לבעלה גרשתני ולא המנוה והשתא טענה ואמרה שמת בעלה דהא פשיטא שאינה נאמנת כאלו המנוה אשתקד דהוה לן להימנה לענין לא תהא תחתיו ולא לענין שתטול ממנו מזונות ואלו אנן אמרינן שהיתה יושבת תחת בעלה כשהלך למדינת הים אלא ודאי דליכא לאוקמא מתניתן בהכי ובודאי שדין זה נכון וראוי הוא לדון בו בדין א"א החמור אלא שאני רואה הסכמות כל הפוסקים ז"ל להקל ויש למידן עוד מכאן שאין טענה על בעל שכופה ומשמשתו שנאמנות עליו הוצאה ונוטלת כתובה דהא נמי כיון דקים לה לבעלה ההוא חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה וכדאמרינן בשלהי נדה באותן ג' נשים ובהא ודאי לא מודינ' כלל והא דרב המנונ' הבו דלא לוסיף עלה ואין לנו שהאמינו בשום מקום בתלמוד מדרב הונא במידי דפגמה ליה וכבר הארכתי בזה בתשובה שאלה וכל וכו' וכל שאמרה גרושה אני בפני בעלה נישאת ואח"כ באו עדים דכיון דלא אתפרש היכי כי הלכה כמאן דמתני לה ארישא ספק א"א ותצא וצריכה גט מן השני כדאי' בשלהי מסכת גיטין אמר רב הונא האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לו וצריכה הימנו גם ואסורה לראשון כדפרשינן התם ואוקימנ' כרב המנונא כלומר דסבירא ליה דשלא בפניו נמי מעיזה פניה וכן הלכתא אלא בכהן הוה:

מי הוה מזלזל' בהו:    קשה לן דהא ודאי שפיר קאמר שמואל ואמאי איענשי וי"ל דאבוה דשמואל שרינהו מקמי דחזא שביינו והוה לי' נשביתי וטהורה אני וכ"ת חזי שבויינהו נמי שרינהו בטעמא דאמר כיון שהתירה להנשא ואמר דלישרינהו מכאן ולהבא ושמואל לא ידע דשרינהו אבוה מקמי הכי א"נ דידע לה ולא סבירא לי' כוותי' משום הכי אמרינן עד האידנא מאן נטרינהו כיון דאיכא עידי שבוי' הרי הן בחזקת טומאה ומשום דאמר לי' באאי לישנא אי קפיד אבוה ואמר לי' אלו בנתך הוי וכו':

והא איכא עדים לאו דוקא דא"כ היאך קאמר השתא מיהת ליתנהו אלא ה"ק דהא אמרינן כ"ע והא איכא קלא שלא פסק הא איכא עדים במדינת הים ואמר לי' השתא מיהת ליתנהו עדים בצד אסתן ותאסר כלומר דאפילו הוה קלא דלא פסיק לא חיישי' להכי גבי שבוי' וכדאמרינן עלה דהאי בפ"ק דקדושין אם הקילו בשבוי' נקל בא"א וכדפרישנ' התם בס"ד טעמא דליתנהו הא אתנהו חיישינן וקאמר אבוה דשמואל וכו' וק"ל דהלכת' כאבו' דשמואל וכמתני' דלעי' דהשתא קס"ד לעידי שבוי' אתמר וקשיא לן דהיכי סלקא אדעתן דרבי חנינא פליג אאבוה דשמואל והא איהו דאמר בנן דמורינן אינון וי"ל דמאן דקארי לה להא לאשמעינן לה ההודאה אי כמ"ד דס"ל דה"ק בנן דמורינן אינן נשים חכמות הם ורצו לעשות חכמה אבל לא הועיל להם עידי טומאה אתמר למה הקילו בה יותר מא"א כדאי' בקדושין והא כיון דאיכא עידי טומאה לרבה טעמא דמנוולא נפשה גבי שבוי' וי"ל דאדרבא חזקה דמנולה נפשה לגבי שבאי כ"כ גדולה עד שראוי לומר דהאי קלא דאמר שנטמאתי קלא דשקרא הוא ואע"ג דאתחזק בבי דינא:

דף כג עמוד ב

תנו רבנן אני טמאה וכו':    וכולה מתניתין איירי כשחברתה שותקת או בדלית' אי נמי בשוטה דאי איתא דמכחשת לה הא ודאי לא משתרי אפומה דידה דהא שוויתה לנפשה חתיכה דאסורא אפילו עדים שבי' דהא שוויתה לנפש' חתיכ' דאסורא:

אמר מר אני טהורה אבל בהא קמא ל"ק כלל דההיא שפיר אתי' בין דאיכא עדי' שבי' בין דליכא עדי' שבי' דין הוא שתהא טמאה דהא שוויתא לנפשא חתיכה אסור' ואפילו עידי' שבי' חברתא טהורה על פיה דאנן תנן הכל נאמנים להכשירה אפילו עבד אפילו שפחה ומיהו כדאתו רב פפא ואמ' מתני' איירי בדאיכא עד אחד דאפיך מיפך כולה ואפילו בבא קמא אלא כההיא שבי' והדין אורחא דתלמודא ואלא פשיטא דאיכא עדים כלו' עדים שבוי' והא דקתני שאין נאמנות על חברתה ה"ק שאין אנו צריכין לנאמנתה ואיידי דתנא ממש שאינה נאמנת בדידה תנא נמי גבי חברתה כיון דכיילי כחדא בחד לישנא אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא ולא פריש' דקאמר אין אנו צריכין לנאמנת ולית ליה למתני' הכי כיון דבגופא קתני נאמנות ממש ולא כיילי' בהדא חברת' בהאי לישנא:

חברתה משתרי דידה:    פירוש כגון דאתיא איהי מעיקר והימנוה רבנן כבי תרי כעולא וכן אידך חברתה משתרי' אפומ' דעד אחד דאתא אותו העד מעיקרא הא לאו הכי עד אחד הא בהכחשה ליכא כלום ואע"פ שזה איש וכדאמרינן בירושלמי ביבמות ר"ג בר מרימר בשם רב כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש האיש מכחיש האשה והאשה מכחשת את האיש ע"כ הלכך אפילו נשא' לאיש ההוא תצא ושלא כדברי הרמב"ם וכבר כתיבנא לה לה ביבמות בס"ד:

ה"ג איהו כיון דאיכא עדים לאו כל כמיני' :    כלומר כיון דאיכא עדים שבי' ולא גרסינן דאיכא עדים דמשמע דמשום האי דאי עד אחד דטומא' היה ולא מהימנא והא ליכא דבלאו עד דטומאה לא מהני כל היכא דאיכא עד שבוי' וכדאמרינן במתניתין בהדי':

חברתה משתרי אפומי' דעד:    וא"ת אמאי לא פרכינן הכי דמאי קמ"ל דהא מדקתני רישא דמשתרי אפומא דידה ממילא ידעינן דמשתרי דעד כשר ותירצו בתוספות דדלמא הוה אמינא דוקא אפומי' דחבירתה שלא זז מתוך ידה אבל אפומא דעד דעלמא משתרי כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה וכי תנא הך דעד הוה אמינא דוקא אפומא דעד כשר אבל האשה וחברתה לא משתרי במקום הכחשה דעד אחד קא משמע לן:

היינו רישא:    פירוש רישא דהך מציעתא דהא מסתמא כולה דכוותה דהכא אינו אלא במאי דקתני דמשתרי חברתה אפומא דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמר אבל לעיל דליכא למימר הכי לא משתרי אפומא דעד כיון דהא קיימא תמיד בהדה אכחשה לי' קמ"ל אבל היכי דמכשרה נפשה לא מהימן קמ"ל ומיהו דאי קמייתא לא נצרכה ומאידך נפקא אלא דתנא לא זו אף זו קתני דעקרה תנא בההוא צריך ליה דכי קתני אידך דעדיפא שבקי' לקמא כדאי':

אבל עדים דליכא דררא דממונא:    פירוש דליכא דידהו דררא דממונא בהא אבל א"א דאסורא דרבנן לא קמ"ל וה"ה דממונא לא גמרי מאיסורא דאוקי ממונא בחזקת מרי' אינו נאמן להשיא אשה תמיהא לי מילתא להשיאו אשה מאי עדות בעי דאי להשיאו אשה בקהל ישראל הא כל ישראל בחזקת כשרים עומדים וכדאמרינן התם זיל גלי או נסיב בת מינך מכלל דכל היכי דלא ידעי פסולי דידי' כי אמר ישראל כשר אני מהימן ליה להשיאו בת ישראל כשירה ואי משום חללות דהוי פסול לכהונ' הא נמי לית לן למיחוש מסתמא ועוד הרי לא הוזהרו כשרות לינש' לפסול ותירץ ר"ת ז"ל דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא לומר דאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס ולהעלו' את בנו לעבוד' או לסנהדרין ולהשיאו בתו לכהן בלא בדיקה דאמר בפרק בתרא דקדושין דכהן הנושא אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על החזקה של משפחה שתהא בחזקת כשירה ואיכא למימר להשיאו אשה ממש שאין אצלן בחזקת כהן ומיוחס לעבודה ולסנהדרין על שנתחייבו להשיאו אשה בדוקה כהן ומיוחס:

דף כד עמוד א

למימרא דר' יהודא חייש לגומלין:    פי' בעד א' דאי בשני עדים הא חיישינן כדקתני סיפא בהדי' שלי חדש ושל חבירי ישן פי' רש"י ז"ל דלא לענין אסור קאמר לי' אלא להשביח מקחו של חבירו לפי שהישן משובח כדתני ישנות משלש חדשות מד' וכן עיקר. יש שפירש דלענין אסורא קאמר הכי שלי חדש שלא התירו העומר ושל חבירי ישן משל אשתקד שהתירו עומר א"נ שלי חדש משל שנה שביעית ושל חבירי ישן משל שנה ששית ולא נהירא חדא דהא אשכחן שנחשדו סתם עם הארץ לא בחדש ולא בשביעי' וכדכתיב' בפרק הניזקין ובפ' קמא דחולין ועוד כי פרכי' לקמן מדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הם לענין של חבירו מתוקן לענין של חבירי ישן מאי איכא למימר. ועוד הקשו ז"ל מדתנן במסכת דמאי נכנס לעיר ואינו מכיר מי הם ואמ' מאן נאמן למעשר אמר לו אחד אני איני נאמן אבל חבירי נאמן הרי זה נאמן הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן ואמר לו מי ששלחך אצלי אע"פ שהן הגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים ע"כ ומדקאמר לשון מי כאן מוכר ישן מכלל דעד השתא חדש לקח ואי לענין איסור הוא אחר שלקח חדש ולא חש לאסורא חוזר אחר ישן דהתירא אלא ודאי לענין שבח המקח הוא כדפי' רש"י ז"ל וקמ"ל כיון דמוסיף בה דברים אחרי' לא אמר בה להשביח תבואת חבירו מתכוון וליחוש לגומלין:

כשכלי אומנתו בידו. פירוש דמוכחא מלתא דתגר קבוע הוא ורוצה למכור ומשום גומלין הוא דאמרי הכא:

דף כד עמוד ב

ואיבעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלי' מתרומה ליוחסין קמפלגי :    פי' וטעמא דר"י לאו משום גומלין הוא אלא משום דסבירא ליה מעלין מתרומה ליוחסין וכיון דכן י"ל אסוקי לתרומה אסוקי ליוחסין הוא ובעי תרי ורבנן סברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הלכך בתרומה בחד סגי דעד אחד נאמן באסורין. ואם תאמר מכל מקום שמעת מינה דרבנן נמי משנינן כדאמרי' כשכלי אומנתו בידו נמי לא חייש לגומלין בחד ותקשה דרבנן אדרבנן וי"ל דלרבנן משנינן כדקאמר כשכלי אומנתו בידו ולא אתי' השתא אלא לשנוי מדר"י אדר"י דלא מצרכינן למימר כדשנינן לעיל בדמאי הקילו:

אבעי' להו מהו להעלות משטרות ליוחסין:    פי' נקטינן יוחסין משום דכל היכא דסמכינן אשטר' ונימא אכולא מלתא קא מסהדי הרי הוא כשר אפילו ליוחסין ומיהו דכלל בעיין הוא אם מעלין משטרות ליוחסין ואם מעלין משטרו' לתרומה דכל היכא דאמרת דאמנה שבשטר קא מסהדי אף הוא ודאי דאפילו לתרומה אין מעלין אותו:

דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי וחתומי סהדי מאי וכו':    ודוקא בזה אבעיא לן אבל דשטר שכתוב בו בלשון עדים פלוני כהן לוה פשיטא אכולא מלת' קא מסהדי להו והא דאמרינן בפ' בתרא דמכילתין העורר על השדה וכו' עשהו חבירו סימן באחר והוא חותם עליו דהוא אבד זכותו ההוא בפירו' כתוב בו בשטר בלשון בעל דבר דכיון דממונא דידי' ועביד ביה חברא מעשה וחתם עליה הוא ודאי אודי ליה ולא דמיח להא דהכא וכיון דכן איכא למימר דלא קפדי אלשון בעל דבר דאיהו אמנה שבשטר קא מסהדי ומאי דדמי להכא דהכא היינו כגון שיש בשטר אחד קרקע ממכר לשם ראובן בשטר זה ראיי' שהשטר שלו מי אמרינן אמכירת קרקע השטר קא מסהדי או דלמא אכולה מלתא קא מסהדי ואע"פ שכתוב בלשון בעל דבר ונראין דברים דלאו סהדותא הוא דע"כ לא אבעי' לן הכא אלא מדברי שהוא משמו של בעל דבר דאפשר דדייקי עדים אמכירתו אבל בההיא דהתם למה להו למידק והיינו דקתני התם והוא חתם עליו עד איבד את זכותו הא אין עצמו חתם עליה אין איבד את זכותו ודוק' כשתובע בלשון בעל דבר אבל כותב בלשון עדים אכולא מלתא קא מסהדי ואי לא ידעו דדידיה היא לא הוה כתבי הכא וכן היה אומר מורי ז"ל אלא שהיה אומר הא מילתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למידין ממנו נראה לי' גבי תרומה ליוחסין הא דמייתי' לראי' דאפילו בעדים מסיחי' לפי תומם מסקינן מתרומה ליוחסין אבל לענין עדות בס"ד בעינן או שטר גמור אבל עדות זה שכתוב אגב גררא אינו נידון בשטר לענין זה ואין מוציאין בי' ממון מרשות אחרים והא דאמרינן אילימא דכתב אני כהן עד מאן מסהיד עלי' פי' בתוספות מ"מ לא גרע ממסיח לפי תומו שמעלין אותו לתרומה וכדלקמן ונראין הדברים ומיהו ההיא דלקמן אינו אלא לתרומה דרבנן דהא אמרינן בפרק הגוזל אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד ופרכינן מהא דלקמן ואוקמינן בתרומה דרבנן וכיון דכן ליכא למיחש בהא דלמא מסקינן מתרומה ליוחסין דלכ"ע מתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין וכדאיתא לקמן:

אבעי' להו מהו לעלות מנשיאות כפים ליוחסין תיבעי למ"ד וכו':    הקשו בתוספות מאי קא מבעי' לן דהא כולה מילתא תליא בהעלאה לנשיאת כפים גופא בכמה ואי אמרינן לנשיאות כפים ע"פ עד אחד מנשיאות כפים ליוחסין ותו הא אמרינן תבעי לך למ"ד מעלין מתרומה וכו' הני מילי תרומה בעון מיתה וכו' מאי קאמר הא ודאי אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד אפילו יש בו עון מיתה אין מעלין ממנו ליוחסין ואי מעלין לתרומה ע"פ שנים אפילו אין בו אלא איסור עשה אין מעלין ממנו ליוחסין יש שפירש דהכא קים לן ששורת הדין להעלות לנשיאו' כפים על פי עד אחד דמיירי דמפרסם ולית לי' הנאה במלתא ומינה שאין מעלין ממנה ליוחסין אין מבעי לן אם יש לנו לחוש דטעי ומסקי לי' ליוחסין וכיון דכן נחמיר דזה השתא תיבעי תרי או לא חיישינן להאי ונוקמא אדינ' וליסגי בחד ותיבעי למ"ד מעלין מתרומ' ליוחסין אם יבואו העולם ללמוד מתרומה שמעלין ליוחסין לנשיאת כפים או לא והפירוש הזה היה נכון אלא דלישנא דמהו לעלות לא משמע אלא דדינא ממש מיבעיא לן וכי אמרינן נמי חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין הכי משמע והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דהכא עיקר (בעינן) [בלאן] אם מעלין לנשיאת כפים עפ"י עד אחד או לא ומינה שמעינן אם (טעמא הוא דאידך ובדידיה תלי') מעלין מנשיאת כפים ליוחסין דהא בהא תליא ונקטינן הא בידו משום דעיקר טעמא הוא דאידך ובדידיה תלי' ומשום דבעינן לומר תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין והא דאמרינן תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה וכיון דחמירא כולי האי בעי תרי משום הכי מעלין ממנה ליוחסין אבל נשיאת כפים דאיסו' עשה בחד סגי לאפוקי לדידיה ומינה אין מעלין ממנה ליוחסין ותיבעי למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכלי בצנעא וכיון דכן לא מפקינן מינה ליוחסין והיא נותנת שמעלין ליה ע"פ עד אחד אבל נשיאת כפים דבפרהסיא הא ודאי ראוי להעלות ממנה ליוחסין והא הנותנת שמעלין ע"פ עד אחד דתבעי תרי סהדי לאפוקי לכהונה עד עמוד הכהן לאורים ותומים שזה אחד מחמשה דברים שחסרו בבית שני כדאיתא במסכת יומא הכא במילתא בעלמא אוקימנא כאדם האומר לחבירו עד שיבא משיח:

שאני הכא דרעי חזקייהו:    פי' רש"י ז"ל דלא אכלו בקדשים והקשה ר"ת ז"ל דהא איכא למיחש דמסקי לקדשים כיון דמעלין ממנה אפילו ליוחסין לכן פירש ר"ת ז"ל דרעי חזקייהו שאבד כתב היחוס שלהם וכל העולים מרעי' עליהן כדכתיב ויגלו מן הכהונה ועיין בתו' שלנו בד"ה שאני הכא וכו' ויובן לך. וא"ת ואדקאמר לה היכא דלא חזו דרעי חזקייהו. וי"ל דאיהו סבר דהיה לנו למיח' דלדורות ישתכח העוות הזה וישתכח ואתא לאסוקינהו:

דף כה עמוד א

ואלא מאי גדול' חזקה פשיט' דמספיק' מפקינן להו מחזקייהו :    וא"ת ולמ"ד אין מעלין הא ליכא למיחוש למידי וא"כ מאי גדולה חזקה ויש שפי' דהכי קו' דתלמוד' היא דפריך לכ"ע ולא דייק הכא לישנא דאמר ואלא אלא ה"פ בשלמא לדידי לית לי טעמייהו דרעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעי בהכי אדרבה אלו היו יכולין היו מורידין אותו שהקול היה משתכ' וכיון דכן אע"פ דמדינ' אין מעלי' איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך א"א דריעי חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אלו היו יכולים היו מורידים מחזקתם וכמו שנעשו בימי עזרא אי לאו דאוקימינהו עזר' בחזקייהו א"כ מאי גדולה חזקה:

וא"א מתרומה דרבנן וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא היה צריך לומר השתא כי מסקי מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דגופא הכא ליכא למימר הא דאמרינן לעיל למ"ד מתרומה כיון דאכלו תרומה אתי לאסוקינהו וליכא לאברוחי מתרומה כדלעיל והדין אורחא דתלמודא בדוכתא טובא:

אכילת חלה דאורייתא לגופא ולתרומה דאורייתא:    פירשו סבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא וא"כ כיון דחלה מדרבנן היא מאי אירי' סורי' אפילו בבל נמי בשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא משום הכי נקרא סורי' משום דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש וחלה דידי' דאורייתא וי"ל דאע"ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ מ"מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכיבוש יחיד שמי' כיבוש וכן יש לנו לפרש באידך מתני' דבסמוך דקתני חילוק גרנות דבסוריא ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו הכי דוקא בא"י חמירא דאית ליה עיקר מן התורה משא"כ בסוריא דקסבר ההוא תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וכן פי' רש"י ז"ל:

אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינין קבועי' שם :    פי' והא קמ"ל דאי איכא האי דינא דקבעני' דהכא כד הוה קביעי התם בנשיאת כפים הוה חזק' דאי לא מאי קמ"ל דהאי מאי דהוה היה:

שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה:    פי' רש"י ז"ל נתחייבו בחלה דכתיב ביה בבואכם ותניא בספרי משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן נאמר בבואכם ללמוד כיון שנכנסו לה נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ומעשרו' דכתיב מעש' דגנך תירושך ויצהרך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב במעשר במנין שני השמיטה כדכתי' בשנה השלישי' שנת המעש' ושמיט' לא נאמר עד שנכנסו וחלקו כדאי' בסדר עולם ובמס' ערכי' ע"כ ובפ' בהר סיני אשכח' דמפיק שלא נהגו שמיט' עד שכבשו' וחלקו' דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשוה וחלקוה לא הוא שדך וכרמך ואיכא דמפיק דשמיטן נפקא לן מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' והא אתיא שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפרק השולח אבל ר' יוסי דהוא תנא בסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי בשביעי' ותו דכתב ז"ל בפרק השולח דשמטות קרקע אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפירש רש"י ז"ל אלא שמיטות עבוד' קרקעות ונשבעין ואע"פ שפרשו הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בס"ד ובתוספת כתבו ותרומה ומעשר לא משמטין לפי' אלא מדכתיב ועברת' את הירדן בארץ וכו' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא כשהוא ראויה להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה ואע"פ שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישן לאבוד מעתה הדרי שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין וכדפירש רש"י ז"ל. יש ספרים דגורסין כתנאי כי תבואו יכול משנכנסו בה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ואין גירסא זו מכוונת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג לה יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכ' ופי' ז"ל כיון דשוה ביאה זו לגמרי דכתי' בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתם מדלא כתיב כי תבואו. וחיוב חלה נמי דהא תניא בכיבוש הארץ קודם כיבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל מ"מ בעינן שיהי' כל ישראל או רובם וכו' בארץ כמו שהיא בזמן כיבוש דשיבה וכדאסקינהו עזרא לאו כולהו סליק אע"ג דחלה נהגה מן התורה בזמן כיבוש וחילוק לא נהגה עכשיו כיון שאיו רוב ישראל עליה ואפי' מתרומת ומעשרות נוהגות בה מן התורה משום קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזו הכתוב הוא נחלה:

דף כה עמוד ב

בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול:    פירוש לפי שלא היה שם כהן או שהיה כהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במסכת מגילה וכדאמר רב קרי בכהני אמר לי' בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פירוש דאמרינן בגיטין ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופירש"י ז"ל שאין לוי קורא כלל ואתי' הא דהכא שפיר. ורשב"ם ז"ל פירש שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות לפי מעלתו ולהאי פירוש נמי אתי' שמעתין שפיר אבל יש שפירש נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהי' לוי קורא שני לעולם אע"פ שאין חשוב כישראל ואין קורא אלא לפי מה שראוי במעלתו וגם אם ראוי ליקרא שני קורא שני ולאותו פירוש יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בחזקת שהוא לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו ובס"ד הארכתי בזה במסכת גיטין ושם כתבתי דעת מורי ז"ל שרשאי לקרו' כהן או לוי בכל מקום שירצה ובלבד שיאמר אע"פ שהוא כהן או אע"פ שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסין שלא שמעו דאינהו משאל שאילי ואמרי להו ולפ"ז הא דגרסינן בתוספ' עיר שכולה כהנים שאין יודעים לקרות בתורה אלא הכהן שקורא הכהן ז' פעמים י"ל שזהו מנהגם שלא היה קורין איש בשמו וכדמוכח נמי בשמעתין ולפי מנהגם יכולין לקרא כהן אחר כהן כשאמרו לכל אח' אע"פ שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיה שם שני כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה ג' או בשאר מקומות והש"צ קורא אע"פ שהוא לוי:

ואם אין שם גורן בטלה כהונה:    פירוש במקום שאין ב"ד שאין נשיאת כפים חזקה בעיירות שאין חילוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:

שמעת מיניה מילי דבר נפחא ולא אמרי' לי' משמי':    פירוש שאלו אמר משמי' הייתי מקבלו ולא הייתי עושה טענה בדב' ור"א בר שילא אמר משמי' דר"מ משום שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך שהכל יודעים שהיה תלמידו של ר' יוחנן וכדאמרינן ביבמות יהושע היה יושב ודורש והכל יודעים שהיה תורתו של משה ושמעינן משמעתין שאין לקרוא לאדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיהא מביא ראיה שאלו היה נאמן בלא ראיה היאך מעלין חזקה זו להאכילו בתרומה כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה דומיא דתרומה דכשם שאין מעלין מתרומה לייחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאת כפים הוא דאפלגו אבל בהא כ"ע מודו:

דתניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן הוא להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה :    פי' רש"י ז"ל להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא שהנכון כדפירש ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר להשיאו אשה בבדיקה וכדכתבינן לעיל:

אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו לאכול בתרומה וכו':    פירש רש"י ז"ל שיש בידו ליתן תרומה והקשו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין ומפקינן משאר כהנים ועוד דהניחו בעודו עמו אבל אי הוא אז הולך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשיו בעוד שזה נאמן עליו במגו הא הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשה אידך דשמעתין נמי קשה לן טובא האיך אמר ליה רב לר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן ב' דא"ל רב חייא כר"י ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכא שביק רבנן ואמר כר"י ועוד אי כר"י וארבנן פליג איהו ור' הוה ליה לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום קורבה פסיל ליה ר' חייא כדפרכינן:

ורב חייא מ"ש (אב) [בן] דלא אב קרוב הוא וכו':    דאלמא בעד אחד דעלמא מודה ר' חייא דסגי לתרומה והדר' קושיא לדוכתיה ויש מתרצין דרב חייא ה"ק ליה כיון שאתה מאמינו אע"פ שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לן דרחמנ' הימנוה דכתיב כי יכיר יכירנו לאחרים כשם שנאמן הוא לומר ממזר אני כך נאמן לומר שהוא כהן וא"כ אף להשיאו יש לך להאמינו מטעם זה ומהדר ליה משום מגו הוא דמהימן משום שבידו להאכילו בתרומה תו (קמ"ל) [ק"ל] אשמעתין בהא דתניא בפרק עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריכין להביא ראייה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחרי' וכדאמרי' עלה ואמר ר"י ל"ש אלא בקדשי גבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך ראייה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחרי' ויש דוחק דריש לקיש כרבי חייא סבירא ליה והא דרבי יוחנן והתם אפילו ליוחסין דאי לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר לה כרבי יוחנן ויש דוחק עוד דההיא ודאי פליגי אדרבי ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמעתין ליישב כל מה שהיה קושיא דסוגיא דהכא כשלא נודע לנו עד עכשיו שהוא בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואלו היה רוצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא מעלי' הלכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר על זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאכילו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפילו כשיש אחד עמו להצטרף מן השוק ואמר ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדה למה אין אתה מאמינו ליוחסין וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אלו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר לענין יוחסין כיון דבעינן ב' עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדים משום מגו וכדאמרינן בפרק בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימנא גזירת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא האי מגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה שהאמינו תורה עד אחד אין זו מדין עדות ממש אלא מדין תורה וכשם שהאמינו המסיח לפי תומו הלכך שייך ביה מגו והשתא ל"ק סוגיא דבפרק י' יוחסין דהתם קודם לכן היו מחזיקים בו שהם בניו ואין לו מגו כדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי ידעינן שהם בניו ולפיכך אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שנולדו בכאן ולא הוחזקו בכשירות אצלינו שאלו במי שנותן כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי ולפי' יש ראייה בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי ואמר ליה זה בני וכהן הוא אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן אמרלו רב חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו תאמינו אתה שהוא כהן אם אי אתה שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בה חוק עדות ויהיה נאמן עליו כלומר שנאמין את אב משום מגו דהא כי בעי אמר רחוק אני ויהיה נאמן אמר לו בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן במגו עליו וזה מוכח בפ' זה אלא בירושלמי הפכו' הסברות דברי דגמרין רבי לר"ח ור"ח לרבי:

דף כו עמוד א

והטבילן מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצוים שם:    פי' נפקא לן מרבנן ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד עיסה ודבק בה רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח ופירש רבינו ז"ל עליה במס' נדה ובמס' חולין וקידושין שדרך תינוק לטפח בשרצים וכבר דחו פירוש זה בתוס' דהתם שדרכן לטפח עיסה קאמר וסתם תינוק הוא טמא מפני שהנשים נדות מגפפות אותן כדקאמר במשניות:

והעלוהו לכהונה פי' להאכילו בתרומה דרבנן כדאית' בפ' הגוזל כדכתיב' לעיל התרומה לכהן ומעשר א' ללוי:

דברי ר"ע ור"א אומר וכו':    פרשתיה ביבמות דבדיני דאורייתא פליגי וטעמא דר"א משום שהרבה מקומות קראום לכהנים לוים ולאו כדפי' רש"י ז"ל דלר"א משום קנס דעזרא אמר ליה כיון דאמר בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהיה לכהן ולא ללוי:

בתר דקנסינהו עזרא:    מה שפירוש ר"א קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסוהו שיתן בין לכהן ובין ללוי ולא נהירא דהא אמרינן ביבמות בההיא גזרו דהוה ליה לר"א בן עזריה דהוא יהיב מינה מעשר ראשון לכהנים והדרא ליה ר"ע פתחא לבית הקברות דאלמא דלא ללוי ולא לכהן אף דבתר דקנסו עזרא ואי רע"ק קניס דליתנו לכהן ולא ללוי אמאי אהדר להו פתחא לבית הקברות ועוד דבסמוך משנינן אמר רב רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן ומדלא אמר אלא אמר רב חסדא מכלל דאכתי ס"ל דמתניתן כר"א ואמאי הא אמר בתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע אם כן למה לא אמרינן נמי לעולם ר"ע דבין לכהן ובין ללוי א"כ שפיר אתיא ההיא דר"ע דלוי ודאי לא הוה מאי איכא למימר בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע ללוי ולא לכהן וכן בכאן דבשלמא לר"א כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן ובין ללוי אפשר לא קניס אלא לכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא והכהנים כזרים הם בזה היכי מתקן דליתביה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי אפילו למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אין לעשות כך דרך קביעות להפוך דין תורה וכי קניס נמי ר"ע במידי אחריני קנסוהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג מעשר ראשון שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכ' לו ההיא כר"ע היא בתר דקנסוהו עזרא הוה ורבי יהושע לא היה מן השוערים כדאיתא התם ואלו לר"א מעשר לכהן ולא ללוי היה ומיהו ההיא שפיר אתיא כר"ע אפי' למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן ובין ללוי ולא כדברי מי שהיה כדאמרי' הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרי' דקנסינהו לכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל דלא דייק לישנא דאמרי' ממאי דאקמינהו מתניתן כר"א וסבירא נמי לא מוכחא דקנסינן לרבי עקיבא כולי האי ותו דא"כ מתניתן דר"ג וזקנים כמאן לא כר' עקיבא ולא כר"א ודוחק לומר דלוקמינהו כדעת ג' החולק עם אחיו בנכסי אביו בב"ד אינו חזקה פי' רש"י ז"ל כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין חזקה זו משבחת עליו הקול ההוא וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ויש לפרש עוד דאפי' בלא יצא קול אלא שאביו היה לו בנים כשרים והלך למדינת הים ובא עמו בן זה צריך להביא ראייה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין שזה לא הוחזק לנו בכהונה אלא שיביא עדים שחלק עם אחיו בנכסי אביו מהו דתימא מדהך לאכילה הא נמי לאכילה פירש מדלא אמרו ליה טול אתה חולין ואנו תרומה כדי שלא לזלזל התרומה מרשותו קמ"ל דהנך לאכילה והאי לזבוני לכהנים בדמי התרומה כי שמא היו חלקם רב ולא יוכלו להחליף עמו לחלקו בחולין שלהם:

רשב"ג היינו ת"ק:    ורש"י ז"ל היינו ר"ח ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד דכי פרכינן היינו ת"ק משום ר"א אמרינן משום דהוי ת"ק דרשב"ג דאלו ת"ק דמתניתן ליכא למימר דלמא פליגי בחייש לגומלין דתנא לא חייש כדקתני לה בהדיא ורבי שמעון בן גמליאל דהיינו דחייש כדקתני ע"פ עד אחד ולא שיהיה שנים שיעידו זה על זה דת"ק סבר עד אחד ורשב"ג סבר ערעורי תרי פירוש דסתם תנא בחדא מלתא לטפויי קאתי ואלו ר"א אמר אימתי במקום שיש עוררין ואפלו חד אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה ועביד תלמודא דקרי לעד אחד עוררין או עסוקי' בלשון רבים:

הא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים לא אשכחן עיקרא בהא דרבי יוחנן היכי אתמר דבכל דוכתא אמרינן ליה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירש דהא דא מתני' דהכא אומרת כלומר דכולי תנאי דהכא מודו דאין ערעור פחות משנים ובהא מתרצה האי דמקשו רבנן ז"ל דהא אמר בפרק עשרה יוחסין דהא כר"י ס"ל דאית ליה חזקה דאבהתא ודלמא מתניתן בדלית ליה חזקה דאבהתא ולפי מה שפירש בירושלמי אין לומר כך דהא רבי יוחנן על הא מתניתן אמרה ומיהו בר מהכא ל"ק לן דר"ג לאו דלית ליה חזק' דאבהתיה אמרה דא"כ האיך מעלין אותו ע"פ עד אחד כיון שיש שיעורר עליו עד אחד בהכחשה אינו כלום הלכך ע"כ השתא בדאית ליה חזקה דאבהתי שמעינן ליה והא דאמרינן בסמוך אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן אבוה דהאי כהן הוה לאו מלתא לא למימרא דעקרא לא סבירא לן אלא כיון דלעבוד אוקימתא חדתי אמרי' לה כו' כדאיתא מריש ועד סוף:

ונפקא עליה קלא דבן גרושה או בן חלולה יש שפירש דקול המוחזק בב"ד הוא משום הכי חשו לקול ההוא ואחתינתו ורש"י ז"ל פירש קול בעלמא וכן פירשו בתוספות דקלא האי לא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא אלא לומר שהיו חוששין לו והיינו כי אתא עד אחד ואמר כהן הוא מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא משום דחששה בעלמא הוא דקול לאו דעוררין הוא אלא דלא איתחזק הוא שעה אחת בכהן כשר מן הרח' יצא הוא ושוברו עמו ולפיכך חששו לו והינו דנקט במוחזק לן באבוה כהן ולא נקט במוחזק לן ביה שהוא כהן:

ואתא עד אחד ואסקינהו:    פי' דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול א' רשב"ג סבר אנן אחתיני' ליה ולזילותא דבי דינא שהורידים שני פעמים וכו' והקשו עליו דבפרק ח"ה אמרי' גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמרינן אייתי סהדי דאבהתי' הוא ואחתינהו הדר אמר רב נחמן אנן אחתיני' אנן אסקינן ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ופרכינן עצה מהא דתניא והא ההם לא אחתינהו אלא חדא זימנא לכך הנכון הוא דזילותא דבי דינא הוא שסותרין דינא על הספק ובלא ראיה מבוררת דכל תרי ותרי אין הדבר ברור לגמרי אבל ההיא דמעקרא דאחתי' והדר אסקי' ע"פ עד אחד ליתא זילותא כדפרישית וכן פירש הרמב"ם ז"ל:

דף כו עמוד ב

ורשב"ג סבר אנן אסקינן ואנן אחתינן וזילותא דבי דינא לא חיישינן והקשה רש"י ז"ל היכא מסקינן לי' תרי ותרי נינהו ותירץ אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתא קמייתא ואסקינהו ע"פ עד אחד שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררין הוא והקשו עליו בתוס' שכיון שאותו העד כבר הוכחש עכשיו אין חזקתו כלום דכיון דאוקי תרי לבהדי תרי דכולהו מהכא ובעיא חזקה אחריתי בר מההיא ועוד היכי פרכי' א"ה אפילו תרי ותרי נינהו נמי דא"כ הרי לית להו חזקה על פום סהדי קמא וליכא למיחש דלוקמא בהוא עדים הלכך אפילו באו השנים והודיעוהו מתחלה והעלוהו על פיו כיון ששניהם אחרים באו והכחישם אוקי תרי לבהדי תרי הא ודאי בטלה חזקה דסהדי קמאי דאל"כ נמצאת מאמין את האחד ומיהו אוקי תרי לבהדי תרי דאמרינן וכו' והכי משמע מההיא דחזקת הבתים דמייתינן לעיל וא"כ כדברי רש"י ז"ל היכי מסקי' ליה נימא ארעא היכא דקאי תיקום דהא אתחזק אפומיה דקמאי דהימנוה מההיא שעתא דלא הוה עלייהו ערער ואע"פ שיש לדחות בזה דהות ארעא בחזקתיה מעיקרא ומיהו בר מההיא טעמא דמסתבר מוכח הוא דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות וכיון דבטלה עדות בטלה חזקה וטעמא דשמעתין כדפירש רש"י ז"ל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאבהתיה כבר פירש רש"י ז"ל שאין אומרים כן אלא לענין תרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא שהיה בחזקת כשר ומסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה או חלוצה ועובדא דינאי מלכא בקידושין בפרק האומר דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאבהתיה כבר פירש"י ז"ל שאין אומרים כן אלא לתרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא וכ"ש לעבודה והאי דינאי מלכא דעבודה היה וטעמים אחרים כתבנו שם בס"ד:

אי הכי אפי' תרי ותרי נמי:    פי' דכ"ע אצטרפו לעדות ובזילותא דבי דינא פליגי אמאי פליגי בדאתו סהדי דמכשירי ליה במפוזרין דהא ע"כ מתניתן בהכי מיירי כדקתני במעלין לכהונה ע"פ עד אחד כלומר שבאו עדים אחד אחד ולמה ליה לתנא למתני הכי לתנייהו לפלוגתייהו כי אתו תרי ותרי וכ"ת דהיא גופא קמ"ל דמצטרפין לעדות הא הוה למתנייהו בהדיא אלא ודאי במצטרפין לעדות קמפלגי ובפלוגתא דר"נ ורבנן הא לאו הכי ע"כ דזילותא דבי דינא לא חיישי' וכבר איפסיק הלכתא כר' יוחנן וכיון דכן קי"ל כרשב"ג וכההיא אוקימתא דרב אשי:

מתניתן האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה דמשום הפסד ממון אין מפקירין אותה ע"י נפשות אסורה לבעלה מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר שמא נתרצית להם באחת מביאותיה ופירש סיפא אסורה לבעלה ישראל ומיהו אף לפירוש זה רישא דקתני מותרת לבעלה אף לבעלה כהן קאמר כיון דע"י ממון הוא ואין מפקירין אותה אבל היא אינה נבעלת להם כלל והם אינם אונסים אותה וליכא לפרושי דרישא דוקא ישראל מותרת דאין מפקירין אותה כדי שתהא נבעלת לרצון אבל באשת כהן אסורה הא ליכא למימר כלל חדא דעלה קתני לא שנו אלא שיד ישראל תקיפי על עובדי כוכבים אבל כשיד עובדי כוכבים תקיפא על עצמן אסור' ואם איתא דרישא דוקא לבעלה ישראל הוא דשרי' לה א"כ דכי אתינן לומר שיד ישראל תקיפא אסורה דאסורה לבעלה ישראל קאמר והא לא אפשיטא אדאתא לסיוע בלישנא בתרא מההיא דאשקלון וההיא לענין כהונה דאסורה כדקתני וריחקוה בני משפחתה ועוד בפרק קמא דע"ז מוכח דרישא דמתני' בחזקת שלא נבעלה כלל משנינן ליה דרמינן התם מתניתן דקתני אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שחשודין על הרביעה ותנו לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין משום רובע ולא משום נרבע ומשנינן הא לכתחלה והא בדיעבד כלומר בדיעבד לא חיישינן לרביעה כלל ואמר ומנא תימר' דשני לן בין לכתחילה ובין בדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהם ורמינהו אשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה וזו ראיה ברורה דרישא דמתני' אפילו לכהונה מותרת ואף לשון רש"י יש לפרש כן ומיהו במאי דפירוש רש"י מורי ז"ל בסיפא אסורה לבעלה ישראל שמא מתוך שהנהיגו מנהג הפקר נתרצת באחת מביאותיה ובתוס' הקשו על זה הטעם דא"כ השבויה תהא אסורה לבעלה דשביוה כולהו איתנהו ביה ונוהגין בה מנהג הפקר ואלו אנו שרינן לה אפי' יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן וכדתנן אם תשתבאי תפרקין ואותבינן ליך לאינתי ותו אנשי דגנובי גנב דאמר בתלמודא דאע"ג דמטינן להו נהמא ומטינן להו גירי ביד שרואין דמחמת יראה הוא דעבדין ולא חיישינן להו לרצון עד שבקינן ואזלין בהדייהו דאלמא חזקה דבנות ישראל אינה נבעלת ברצון ועוד השיבו מאסתר המלכה שנתן אחשורוש כתר מלכות בראשה ונהגו בה מנהג הפקר ולא חיישינן שמא התרצה לו באחד מביאותיה ולא אסרוה על מרדכי כדאיתא אגדה דמגילה על מה שכתוב כאשר היתה באמנה אתו ואע"ג דאסתר המלכה היתה צדקת מ"מ אם איתא דבאידך חיישינן לרצויי ע"י הפקר בעילות הרבה להאי ודאי הוה ליה למרדכי הצדיק למיחוש מתוך שהמליכוה תחת ושתי. בתוספתא נתנו טעם אחר בדבר כיון דע"י נפשות הם נמי נחשבות וידעינן דאזל' לקטל' ממש כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והן מפקירים עצמם מאיליהם ונבעלת ברצון כדי שלא יהרגם ולא דמיא להא דאסתר המלכה כלל ומתניתן מלתא פסיקתא קתני דרישא מותרת אפילו לבעלה כהן ואין חוששין שנבעלה כלל וסיפא אסורה אפי' לבעלה ישראל ובתלמוד' אמרינן על רישא לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל כשיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אסורה לבעלה כהן ובדין הוא דברישא כיון דאפי' לכהן שרי אלא הוי ליה למיתני מותרת לבעלה דהא לכולי כהנים נמי הוא דשריאדבכל פסולי כהונה ליכא למנקט לבעלה אלא איידי דתני סיפא לבעלה משום אשת איש נקט רישא נמי לבעלה ורבי' ז"ל אומר בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דכולה מתניתן באשת כהן דוקא בין רישא ובין סיפא אלא באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת לבעלה דלעולם חזקה היא שאין א"א נבעלת ברצון וכל מה דעבדה אונס הוא דעבד' וכדאמרינן בנשי דגנובי גנבה והא דקתני לבעלה ולא קתני אסורה סתם אי נמי פסולי לכהונה רבותא אשמועינן דאפי' מבעלה כהן מפקיע לה ואגב סיפא נקט רישא נמי לבעלה כדפרישנא והשתא אתיא מתני' בפסולי כהונה דומיא דכולא פירקין וכי קתני סתמ' האשה שנחבשה אדלעיל קאי דמיירי בשבוייה כהנתי':

גמרא לא שנו שידו וכו':    אם אי אתה מאמינו שהיא טהורה פירוש כגון שלא היה עדים כשרים אל תאמינו שהורהנה דהא ודאי לענין שבויה בעינן שני עדים כשרים ובטהורה נאמן אפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה. והאי אשקלון כיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן פירש רש"י ז"ל דאשקלון שהיה בא"י כדאיתא בספר יהושע וכדתנן בפ"ק דגיטין:

הורהנה:    פירוש שהורהנה אצלם שאם לא יפדוה ליום ידוע שתהא מוחלקת להם וכדאמרינן בפרק כל שעה וכגון שהורהנה אצלה:

דף כז עמוד א

הורהנה אין נחבשה לא:    פירש רש"י ז"ל הורהנה דמדעת נתמשכנה וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של נכרים בדיניהם ומשום הכי בעינן עדים שלא נסתרה אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים והואיל וע"י ממון פירוש לפי' דקס"ד השתא דלהכי טרח למיתנייהו הורהנה לאשמעינן האי הפרשה וליכא הפרשה בין הורהנה ונחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאה חמירא מנחבשה ויפה כיון ז"ל. היכי דמי ע"י נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי שבעליהם נתלין ודרך המושל להפקיר נשיהם ובניהם:

ולוי אמר כגון אשתו שבן דונאי ורוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקיר ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז איכא חד לישנא דמשמע דסברי להו דכל שנתיחדה עם הכותי במקום דליכא הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפילו בדיעבד וא"כ אמאי שריא הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דונאי שלא נגמר דינו להריגה מי עדיפא מההיא דליכא חבישה ולא שום הורהנה ואסורה לבעלה מיהת בשלמא לפירוש רש"י ז"ל ל"פ דכולה סיפא באשת איש מיירי וי"ל כל שנתייחד מדעת עצמה עם הכותי אית לן למיחוש טפי דאלו בנחבשה ע"י מושל מרת' מפני המושל שהיא צווחת למושל ואימת מושל חמירא להו מהפסד ממון:

ואמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינו להריגה :    יש שפירש דר"י וחזקיה על מתניתן אמרוה ומיהו חזקיה סבר כרב דמוקי מתניתן בנשי דגנבי ולהכי בעי נגמר דינו להריגה ור"י סבר כלוי ולהכי לא בעי נגמר דינו להריגה דא"כ הוי להו למימר דהוי בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפילו באשתו של בן דונאי מרתת מפני אימת מושל עד שיהא נגמר דינו להריגה ור"י אמר אפילו למאן דמפרש מתניתן בנשי דגנבי כיון דמפקרא מושל נשיהם להכי לא בעינן נגמר דינו והלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הלכה כחזקיהו דרביה דרבי יוחנן הוה:

מתני' עיר שכבשוה כרכום כל כהנות הנמצאות בתוכה פסולות :    פי' כהנות לאו דוקא נשי כהנים ה"ה דכולי נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי דכהני דאפ"ה מפקינן ליה כדפרישית לעיל:

אם יש להם עדים ואפילו עבד ואפילו שפחה :    ויש שפירש דוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסולי יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולים לעדות זו כשם שפסולים לעדות אשה שמת בעלה כיון דשרינן להו בהוראה אחד בנשאל עליו ועל חבירו ביחד דהוי כבת אחת דמי:

הכי השתא דהתם ודאי איכא טומאה בחד מיניה הכא מי יימר דאטמי והא לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך יחוס וא"כ פשיטא ליה בעיא דהא אפילו אינה מחזקת אלא אחד מצלת על כולן דבשבוי' הקילו דהשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך עבדי לה תלמודא כמגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא א' דמכספת לה שהיא לבדה נחבאו' שם דאי במחזקת מיעוטם של מיעוטם הא לא כסיפא לומר שנחבאת והכי מדמו לה למגו במקום עדים וש"מ שאלו אמרה נחבאתי מהימנא או דלמא לא אמרי' מה לי לשקר כי האי דטענה נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרי' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' ואע"ג דלא דמי ליה מ"מ קס"ד כיון שהוא סבירא לי' דריעי טענותא לומר לפני בית דין שנחבאתי הא' לבדה אע"פ ששורת הדין שהיא נאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דאי אמרה נחבאתי לא מהימן ואין לנו לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שהאמינהו ב"ד ושיהיה נראות לב"ד לטעון ההיא היתה ברורה לו:

דף כז עמוד ב

מ"ש מההיא מעשה וכו':    וההוא עובדא דנהר פקוד כבר פרשנו לה בפרק המפקיד ובפרק חזקת הבתים בס"ד דכל היכא דהוה מגו במקום עדים מ"מ אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשופי מגו במקום עדים אבל הכא לא היו יודעים העדים ממש כנגדו אלא שעל הרוב שכיחא תמן מים וכיון דכן סבר אביי הא הות במקום עדים ורבא סבר כיון דזימנין ליכא מגו אע"ג דמיעוטא שפיר עבדא לה מגו אי נמי דהכא מתרצה לה דבורה משום מגו דהכי קאמר לא הוה תמן מים דלאותבינהו תמן חמרא. התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי סהדי דאבהתי' היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא מה לי לשקר במקום עדים וטעמא דרבא איבעית אימא אינך זבינתי ואכלה שני חזקה ואמר ליה אביי לרבא מה לי לשקר במקום עדם וטעמא דרבא משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טעותיה דבעי לומר של אבותי שלקחו מאבותיך א"נ דסמיכי עלי בדאבהתי ואביי ורבא דלית לתרוצי לישנא כלל אחר שבאו עדי' כנגד הרגלה שבטעותו והלכתא כוותיה ולא תתייחד. מתני' איתא במס' גיטין גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו במעכשיו אם מתי דקתני סיפא לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. ופרש"י ז"ל טעמא משום דלא הוי גט ישן דק"ל כב"ה דאמרינן שלא תתייחד עמו מאחר שכתבו ליה וטעמא שלא יהא גיטה קודם לבנה והקשו בתוספות והא הכא ליכא גזירה דגט ישן הוא לפי שנתייחד עמה קודם שנתן לה והיא אינה מגורשת אלא מנתינתה ואילך ואם נתעברה בנתיים דאמר היום או מחר דגיטה קודם לבנה כסבורים שנהנם לה ביום שנכתב ונחתם אבל שכבר נתנה לה ואם ימות הוא מגורשת בשעת נתינה כי נתעברה אח"כ ויאמר גיטה קודם לבנה קושטא קאמרו ואם לא ימות הרי אינה מגורשת כלל והא ל"ק כלל דהא אוקימנא מתני' דהתם באומר מעתה שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו כדי שיהיה גט מחיים ולא תפול לפני יבם וכיון שכך הרי זה כמתייחד בין כתיבה לכתיבה. ובתוספות פירשו טעמא דלא תתייחד משום יחוד של פנויה אי נמי שמא יבעול לשם קדושין וצריכא גט אחר ולא נהירא וכדפרישית בדוכתא בס"ד:

התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא:    פירוש דהתם אינה צריכה צריכה להעיד בב"ד שלא נבעלה אלא כשתאמר אני הייתי עמה הלכך לא מהימנא אבל הכי שתיקתה אוסרתה כי צריכא להעיד בב"ד שלא נבעלה ופרכינן השתא נמי אתיא ומשקרא להעיד בב"ד שלא נבעלה כדי לחפות עליה. ומהדרינן תרתי לא עבדי פירש רש"י ז"ל תרתי לא עבדי חדא למשתקי בקלקולא ועוד דתיתי ומשקרא. ואיכא למידק דלא תרתי הוי דהא כי שתקא לא עבדי ולא מידי כי שתיקתה אוסרתה ר"מ תרתי לאו בההיא בחדא עובדא אמרי' אלא לומר אע"ג דעבדי שתיקתה כי התם למשריה לא עבדה הא דהכא לאסהוד' בשיקר' ועוד י"ל דהכא נמי אלו אמרי' חבירתה טהורה אני וזו יודעת ושותקת היינו סבורים לומר דמהימנא דשתיקותא כעדות להכי ס"ל דאפילו בהא לא מהימנא דדלמא מאהבה או מיראה שתקה אבל שאלנוה ותעיד בפירוש שהיא טהורה נאמנת דהשתא ודאי תרתי לא עבדית למשתק בקלקולא ולהעיד:

שפיר קאמר לך ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו :    פירש רש"י ז"ל פירש קאמר לך שאינו מכירך לפי שיצא בלא חתימת זקן יבא בחתימת זקן ע"כ ונראה מדבריהם אלו דהאח זה בא לכאן כבר וראהו מרי בר איסק אלא שאינו מכירו אם הוא זה אם לאו להכי דייק לישנא דסוגיין דאתינא עלה לישנא דהאי קרא ויכר וגו' ואיכא למידק דהתם בפרק המפקיד דאמר להו למפלג בשבחא דמשבח ואמר להו לא יהיבנא לך דאמרי לך דשפיר קאמר ולא יהיב ליה ואף על גב דאמרינן דשביחי גדולים את הנכסים השביחו דהתם הוא דידע דמחיל אבל הכא מי ידע דמחיל ופירש רש"י ז"ל מי ידע דאית ליה אחא וי"ל כי ע"י שהיה זמן גדול שהלך מכאן ולא שמענוהו ממנו סבר שהיה מת או אולי מיירי בשמע בו שמת ויש מקשים אכתי למה ליה לרב חסדא למייתי מהאי קרא ומשום שהלך בלא חתימת זקן תיפוק ליה דאפילו הלך בחתימת זקן כיון דאמר שאינו מכירו עליו להביא ראיה שהוא אחיו וכדאיתא בפרק יש נוחלין ומתרצין אין הכי נמי אלא לפי שזה צועק שזה היה רמאי והיה טוען טענות רמאות שאינו אחרי שכבר ראוהו בודאי אלא הניחו בחתימת זקן לא היה נאמן לומר אני מכירך ויש לו לטעון בבריא שאינו אחיו כיון שהוא ראוהו אותו כבר בחתימת זקן אנן סהדי שיש לו להכירו ושיקרא טעין והא דתנן התם שאם אמר אין אני יודע עליו להביא ראיה התם אמר אין אנו יודעים שלא ראינוך מעולם או אין אנו יודעין אם ראינוך אם לאו אבל השתא שהניחו בלא חתימת זקן הרי הוא נאמן לומר שאינו מכירך כדכתיב ויכר יוסף את אחיו:

הכי גרסי' זיל איתנהו :    כלומר הכא עדים הללו שזה אומר דמסתפי מינך והכי מוכח מהא דאמר ליה השתא נמי אתי ומשקרי ומהדרי' תרתי לא עבדי אלמא אותן העדים עצמם אמרו לו שיביאם וכן בדין שאם אתה אומר מחייבהו להביא עדים שאינו אחיו זה דבר רחוק הוא ועוד דא"כ לא שבקת חיי לכולהו עלמא שאם יתבועי תביעה על פה ויאמר התובע שיש לו עדים ומסתפי מיניה שנחייב לזה להביא עדים שהוא כדבריו וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן פירשו תוספת. תרתי לא עבדי פירוש שימנעו מלהעיד אמת ויעידו שקר וכדפירש רש"י ז"ל וליכא למימר דתיפוק ליה דלא משתבע בשיקרא דהא ליתא הא אין העדים חיוב שבועה על עדותם אלא השביעום ואומר אחים שיש עליהם חיוב קרבן כדאיתא בקראי ובמסכת שבועות. דרב פפי ורב אשי ודאי תנאי פירוש דברייתא קמייתא פליגי עלייהו בהדיא. אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא פירוש דלפום פשטא דמתניתין פליגי עלייהו דקתני חוץ מהימנא ובעלה הא שפחתה מהימנא. וא"ת אמאי משני דשפחה היא בכלל הימנוה וכדמשני לעיל דשפחה לעצמה דמי וי"ל דשאני הכא דקתני חוץ מהימנה ובעלה כיון שהוציא בפירוש לבעלה מן הכלל ולא חתמי בכללה ולא הוציאן בפירוש בשפחה איכא למימר דשפחה במסיח לפי תומה פירוש ואפ"ה היא ובעלה אינו נאמנים ואעיג דלעיל גבי תרומה הימנוה במסיח לפי תומו התם הוא בתרומה דרבנן אבל לא ליוחסין דאסורה דאוריית' היא דחיישי' דלמא מערמי'. אעפ"כ:

יחד לה בית בחצירו:    פירוש אע"פ שאסורה לו התירו לו לעשות כן. פי' רש"י ז"ל כהן שגירש אשתו מה לעשות כן דהא ודאי פסול כהונה הוא או דלמא בשבוי' הקילו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת עליו ובהא הוא דאבעיא לן אבל ישראל שגירש את אשתו דכל זמן שלא נשאת לאחר אינה נאסרת עליו ואין כאן אלא משום יחוד דפנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו ואלו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר משום דפנויה בעלמא וכולי סוגין דלקמן אינו אלא בכהן שגירש את אשתו אע"פ שלא נשאת מזו ישראל שגירש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו וכן פירש"י דלקמן דבכהן שגירש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטעה בדבר הזה:

דף כח עמוד א

נדחת מפניו ואין הוא נדחה מפניה:    פי' קתני לישני יתירא לאשמועי' שהיא נדחת מפניו ואף צריכ' ללכת מרחוק ואין הוא נדחה מפניה אפילו למקום קרוב ודלמא דאגיר אגיר ואתא מה לי אגר איגר או שיש לפניהם שווים בחצר וי"ל דקיימא לן טפי להו טפי מינ' כשהי' דרה במקו' מושכר מלהוציא מחצר שלה כשיש לפניה' בית בחצר ונגדי מנגודין להו פי' אף לאחר השמת' דאי לא מאי נגידי נמי דקאמר שהרי השמת' חמורה מן המחה' כדאיתא בפ' מקום שנהגו הלכך הנכון כדפירשו הגאונים ז"ל ואסקי' דכל היכי דגייסי אהדדי אפילו מן הארוסין אינם נפרעין אלא ע"י שליח והיא הצריכה לעשות שליח בשבילה כשם שאמרו היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ושמעי' מהכא האשה שאינה צנועה שיש לה תביעה מן האחרים והוא רוצה להתבזות בב"ד ע"י עצמה מזדקיקינן לה ומיהו אם האשה צנועה היא ואינה רוצה להתבזות בב"ד יכלה למנות אנטלר ואפי' היא נתבעת ואפילו למאן שאין נתבע ממנו אנטלר דאלו לדידן כל נתבע שבעולם יכול לימנות אנטלר וכדכתיבנא במסכת שבועות בס"ד:

מתניתין אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן:    פי' אע"ג דלענין עדות גמור גדול בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר ובעינן נמי תחילתו וסופו בכשרות כדאתא בפרק מי שמת ובמסכת גיטין בדברים שבמשנתינו הקילו אע"פ שתחילתן היה בפסלות מטעמא דמפרש בתלמודא:

נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא:    פי' ואע"פ שלא הכירו אלא כשהוא קטן וה"ה הכא נמי דשרינן ממילא על חתימת קרובו ותנא לא אתיא לאשמועינן הא משום ההיא פשיטא ליה דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא כתב ידו ואין זה מעלה או מוריד לקרובו כלל ונראה הדברים דה"ה שהדיינים המקיימין העדות יכולין להיות קרובים של עדי השטר שהרי אינם דינם על הקרובים כלום אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינים המקבלים עדותם קרובים אלו לאלו ואע"פ שהדיינים מכירים חתימות ידי העדים אין צריכין להינה בפעם ואפילו העד נעשה דיין משים קיום שטרות דרבנן כדאיתא לעיל אפילו הכי יש לחוש בזה משום לעג דעלמא שלא יהא הדיינים קרובים לעדים שהוא פסול כדאמר בירושלמי לא מעידין זה על זה ולא זה על זה משום דרכי שלום ושם פי' הטעם שאם הוזמו הרי הם נהרגין על פי קרובים שהעידו עמהם או שדנו אותם ולפי הטעם ההוא יכולין הדיינים לדון השטר שהוא חתום בקרוביהם דהא בעדות השטר ליכא הזמה שמא אחרוהו וכתבוהו וכפירוש רש"י ז"ל בסנהדרין אבל אין זו שיטת התלמוד דילן דהזמה מילתא אחריתי ומעלמא קאתי להו כדאיתא במסכת סנהדרין גבי הא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן הרי ג' עדות ואין עדות אחד בהזמה וטעם פסול קורבה בתלמוד דילן גזרות המלך הוא שלא יהא הדבר יגמר ע"פ קרוביהם שהם כגוף אחד וכשהעדים קרובים זה לזה אינה חשובים אלא כעד אחד וכשהעדים קרובים להדיינים הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין אחר שהעיד ואין כאן דין שלם וכיון שכן יש לגזור בזה אפילו בקיום שטרות דרבנן שאין לקבל אפי' עדות הקרואים וכן דעת מורי הרמב"ן ז"ל. אבל יש מרז"ל שאומרים דבקיום שטרות דרבנן כיון שהעד נעשה דיין אפילו נעשה דיין ע"פ קרובו וכן היה דעת מכרעת ולכ"ע צריך שלא היו עדים הקיום קרובים זה לזה דא"כ אין כאן אלא עד אחד וכן אתה אומר בדיינים וצריך ג"כ שלא יהיה הדיינים ולא העדים קרובים למלוה ולא ללוה שא"כ הרי השטר יגבה בעדי קרובים או בדיינים קרובים נמצא אתה אומר שלא הותרה קרובים בקיום אלא שיהיו המקיימים או הדיינים קרוב לעדים החתומים או שיהא עד קרוב לדיין לדעת קצת מרבותינו ז"ל ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול:

גמרא:    אמר רב הונא בריה דר' יהושע והוא שיש עמו גדול ודייקי קצת רבנן ז"ל דדוקא עמו בעינן אבל רחוק לא בעינן כי אע"פ ששני העדים המקיימין קרובים וכך נראה הדברים אע"פ שהיה אפשר לדחות הראיה דהכא מאי דאצרכי למימר לפרש מתניתן נקט מתניתן לא אתי לאשמועינן מידי אלא לענין קטטות והא דבעינן גדול עמו היינו הדברים השנוים במשנתינו שצריך שני עדים כגון זה אומר זה כתב ידו של אבא וכגון שמעיד על האשה שיצאה בהינומא אבל לענין תרומה א"צ לצרופו של גדול דא"כ באותו גדול נמי סגי דהא מעלין בתרומה ע"פ עד אחד ואע"ג דהא דתרומה כר' יהודא דאמר אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד וכדאיתא בתלמודא הא מתני' בתרומה דרבנן היא ואפי' לר' יהודא מעלים לתרומה ע"פ עד אחד דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל ולענין תחומין דרבנן נמי סגי בעד אחד וכן לענין טומאת בית הפרס אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא קמ"ל ופירוש ומתני' לא זו אף זו קתני ומסברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמ"ש ותנא דמתני נקט והנהו דמסתמא שכיח גבייהו וידעי כתבי דידהו:

הימנוה רבנן בדרבנן :    וא"ת וכיון דמלתא דרבנן הוא למה אינו נאמן להעיד כשהוא קטן לגבי תרומה וכולהו אסורין דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ כדאיתא במסכת פסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' קטנים ופרשינן התם טעמא משום דבדיקת חמץ דרבנן וי"ל דהתם רגלים לדבר משום דבבדיקות חמץ מצוים כל השנה וכולם מתעסקים בה הלכך אפי' תינוקת דייקי בה משא"כ באידך דמתני' דלא דייקי בה טפי ואמר בדדמי ובפרק הגוזל האמינהו קטן לומר מכאן בא נחיל זה כשהיו הבעלים מרדפים אחריהם ואלו מסיחים לפי תומם וקושטא אמר ואומר מכאן יצא נחיל זה והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן כדאית' התם וטעמא בכה"ג שהבעלים מרדפים אחריהם ומסיחים לפי תומם רגלים לדבר דקושטא קאמר והוא שאמר כן על אחר כדאיתא בירושלמי:

וליחוש דלמא עבד כהן הוא:    וא"ת כי הוה עבד כהן מאי הוה דהא ראוי להאכיל בתרומה למכרו דלשיחרור ליכא למיחוש כדמוכח בסמוך אפי' לר"י ותו כי אמרינן בפירקן דלעיל חילוק גרנות חזקה לכהונה אמאי לא פרכינן כי הכא דניחוש דלמא עבד כהן הוא ועוד אלא דהאי ליכא לאוקמי לא כר' יוסי כדאמרינן הכא דע"כ ר' יוסי היא כדאמרינן לעיל ויש לומר דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו בתרומה בתורת כהן גמור כדאמרינן לעיל כי אמרינן דנהוג היה מנהג בנים אלמא נאמן עליו גבי אכילת תרומה לו ולבניו בתורת כהן וכיון שזה המעיד קטן היה באותו שעה לכך איכא למיחוש שמא עבד כהן הוא ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה אבל לבני ביתו אין להאכיל אבל בההיא דלעיל שהמעיד הוא גדול ומעיד בפי' שהיה מחלק בתורת כהן תו ליכא למיחש מידי:

דף כח עמוד ב

תנן כמ"ד [אין] חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו:    כלו' כר"י דאמר הכי כדאמר ומפרש ואזיל. איכא דקשיא לי' דהא טעמ' דר"י לפי שבמקומו היה מעלין מתרומה ליוחסין והאי בתרומ' דאוריית' היא ואלו מתניתן איכא לאוקמי בתרומה דרבנן וי"ל בתרומה דאוריית' הוא מעיד שראוהו חולק על הגרנות אלא אנן לא מהימנין לי' אלא בתרומה דרבנן וכן תירץ שר ווקוצי ז"ל:

אמר ר' יוסי יכול הוא שיאמר וכו':    פירוש אי אתמר לענין כהנות שנתערב ולדה בולד שפחתה דר' יהודא סובר אין חולקין להם תרומה רק לשניהם דוקא ביחד ור' יוסי אומר אפילו לזה שלא בפני זה:

מפני שיכול לומר אם כהן אני :    וא"ת ניחוש שמא מכרו או שחררו וי"ל דשחררו קלא אית ליה ולא שכיח נמי אלא לדבר מצוה. ומכירה נמי כיון שרבו שני חייב במזונותיהם אין אדם חוטא ולא לו:

ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם וכו':    ואפי' למאי דמפרש בתוספת שאין אומרים כן אלא באיסור אכילה הכא איסור אכילה איכא שמאכילין תרומה לבניו שלא כדין. אזיל ואסהיד באתרא דר' יהושיע. פירוש ואחר הי' עמו דהא לר' יהודא אין מעלין לתרומה אלא ע"פ שנים ומשום כבודו הוא דלא חשיב ליה:

קס"ד תחומין דרבנן:    פי' ובלא גדול עמד דבתחומין אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים כדאיתא בדוכתא וכבר ברירנא לה לעיל. מנפח אדם בית הפרס והולך כבר פרשתי במסכת נדה ובמסכת ברכות בס"ד:

נאמן התינוק לומר משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשירה:    פירש בתוס' דאין נאמנות גמורה שהרי אין הקטן נאמן לא לאסור ולא להתיר אלא לומר שחוששין לדבריו כקול בעלמא כדי להתרחק מאותו משפחה. א"נ נאמן ממש כגון שתי משפחות שהיתה אחת מהם משפחה בפסול אלא דלא ידעינן דהי מינייהו ונאמן לומר זו היא פסולה כיון דדעתיה לאגיוריה מידק דייק ואע"ג דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקקי ליה בדינא נכרי לאו דינא גמור וכסבור הוא דליזדקק ליה עבד נמי דשמא מריה דעתי לשחרורי וזו היא קצבה שתינוק נאמן עליה. ובירושלמי פירש שאם גרשה ומתה נעשין בעל קצבה להודיע שמותר להתערב זרעו בזרעם: