חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עח עמוד א

האשה שנפלו פרק שמיני

האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס:    פרש"י ז"ל ונתארסה ויפה פי' ז"ל דאלו כשנשאת לא איירינן בריש' ובסיפ' הא דקתני עד שלא נשאת ונשאת יש שפירש אפילו מה שנפלה לה עד שלא נתארסה כך פי' רש"י ז"ל עלה. נפלו לה משנתארסה פירוש והיא מוכרת מן האירוסין כדפירש רש"י ז"ל וכן בדין דהא ברישא לא איירי' במכירה דבתר נשואין ובסיפ' הוא דאיירינן בה כדפרישנא ועוד דאי הא מיירי כשמכרה אחר נשואין היכי אמרינן בתלמודא מ"ש דריש' ומ"ש דסיפ' הא שנא ושנא דריש' שמוכרת בארוסין תמכור לכתחילה והכא דמן נשואין לא תמכור לכתחילה לב"ה:

אמר רב יהודא אמרו חכמים לפני ר"ג וכו':    בתלמודא פריש לה על החדשים אנו בושים על מה שמכרה לאחר נשואין כדפי' רש"י ז"ל. גרסת רש"י ז"ל עד שלא נשאת ונשאת רב אמר מוכרת ונותנת קיים ופירש"י ז"ל עד שלא נשאת כגון שנתארסה או קודם לכן ואתיא כב"ש דאלו לב"ה אפי' כשמכרה בארוסין לא תמכור לכתחילה כדאית' בריש' ואמר לך ר"ג שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כדאיתא בתלמוד' ואע"פ שר"ג השיב על דבריהם בריש' לפי דברי התנא השיב לו וליה לא סבירא ליה. ויש גורסין עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים וזו היא גרסת הראשונים והיא הנכונה ויש מקשים עלמשנתינו אמאי לא משנינן במסכת עדיות פלוגתא דב"ש וב"ה דהכא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ותי' דלא חשיב התם אלא מה שהוא חמור מכל הצדדים משא"כ בזו דקולא של זה חמור של זה ואע"ג דקתני התם מאי דאפליגו ב"ש וב"ה במדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומר שתי שבתות וב"ה אומר שבת א' התם אף לאשה היא חמורה כשנתגרשה מיד בשבת אחת ואע"פ שהוא רוצה בכך אנן ידעינן דרעה היא לה:

גמרא מ"ש רישא וכו' סיפ' אימר בזכותו נפלו לכתחילה לא תמכור:    והקשו בתוס' א"כ אמאי לא תמכור טמא אין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן בפרק החולץ גבי הא דתנן שומרת יבם שנפלה כשהיא יבמה מן הארוסין וזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה וכיון שהיא מוחזקת הוה ליה יבם ספק ואיהו ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ותירצו דהתם הוא משום דעומדת לחלוץ כמו ביבם וכיון דכן וזיקת ארוסה אינה אלא ספק ארוסה תמכור לכתחילה אבל הכא לא תמכור דאיהי נמי לא חשיב' מוחזקת קצת:

איבעיא להו רבי יהודא לכתחיל' או דיעבד:    ופירש רש"י ז"ל בשם הראשונים ז"ל דאי ר"ג היא דהשיבם ואמר על החדשים אנו בושים וכו' לכתחילה קאמר מוכרת ועל דא איתבי' ליה הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אי דיעבד שמעה דאמר אם מכרה ונתנה קיים אבל מודה הוא שלא תמכור לכתחילה ואמרי' ת"ש דתניא וכו' עד מכרה בטל אף זו לא תמכור וכו' ש"מ דיעבד קאמר ואמרינן תנא אמר רבי חנינא בן עקיבא לא כך השיבן כלומר לא כן השיבן שלא תמכור לכתחילה דהא אדרבה אפילו עד שלא נשאת ונשאת מהו אמר להו מוכרת ונותנת קיים וכן הם גורסים בסופה דהא מתני' עד שלא נשאת אם מכרה ונתנה קיים אבל רש"י ז"ל גורס במתני' מוכרת ונותנת וקיים וגרס ברב זביד תני אם מכרה ונתנה ואמר שכן מצא הגירסא בספרים מדוייקים ובברייתא גורס אמר להם אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים (אבל רש"י ז"ל גורס במשנה מוכרת ונותנת וקיים וגרס כרב זביד אם מכרה) ופרכינן והא אנן תנן מוכרת ופרקינן תני אם מוכרת ובתוס' ג"כ מצא אם מכרה ונתנה קיים וכתב רבינו ז"ל כי לפי פי' ראשונים ז"ל הא דאיבעיא לן לכתחילה או דיעבד דלר"ג אליבא דר"י איבעיא לן והא בתלמודא דאסיק בדיעבד קאמר הוצרכו להגיה באידך ברייתא כר"ג אם מכרה ונתנה קיים דאי לא קשיא לרבי יהודא אליבא דר"ג דדידיה אדידיה דהא בתרוצא דרב פפא אמרי' דלרבי יהודא מוכרת ונותנת אפילו כשמכרה לאחר נשואין ואלו בבריית' קמייתא קתני שלא תמכור לכתחלה אפילו מן הנשואין לכך הוצרכו דבמתני' קתני אם מכרה ונתנה ובריית' דר"ח קתני שלא תמכור לכתחילה אפילו מן הנשואין והוצרכו עוד להגיה במסקנא דר"ח דאמר כב"ש ואלו בעיקר נסחי אשכחן ורבי יהודא דאמר כב"ש וכדי ליישב לשון התוספ' וגרסת הספרים פי' רש"י ז"ל דבעיין לאו לר"ג היא דאפי' בעד (אחד) שלא נשאת קתני מתניתין לר"ג שמוכרה ונותנה לכתחלה לב"ש הואיל וזכה או דיעבד נמי פליגי אמאי אם מכרה ונתנה קיים לב"ה ומוכחינן דבדיעבד פליגי מדאמר ליה לר"ג אף זו מכרה בטל ולא גרסי' אמר להם אף זו לא תמכור אלא ה"ג אמר להם על החדשים וכו' ואמרינן תנא אמר רבי חנינא בן עקיבא לא כך שנו כלומר לא הוצרכו להשיבם כך על החדשים אנן בושים וכו' אלא תשובה נצחת השיבם אם אמרתם בנשואה שכן זכה וכן עד שלא נשאת ונשאת מהו אמר להם אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים ופרכינן והא אנן תנן מוכרת ונותנת וקיים ואמר רב זביד תני אם מכרה:

דף עח עמוד ב

רב פפא אמר לא קשי' הא ר' יהודה וכו':    ור' יהודא דאמר כב"ש וקשה לפי פירוש רש"י ז"ל כי רמינן מתני' אמתני' אמאי פריק רב זביד תני אם מכרה לאשמעינן לשבש מתני' מקמיה בריית' נמי איפכא תני במתניתן מוכרת ונותנת וקיים דאלו לגרסת הראשונים ז"ל כיון דאשכחן לר"ג במתניתן קמייתא קתני דארוסה לא תמכור לא ניחא לן לגרוס באידך מתניתן מוכרת ונותנת וי"ל דאפי' לריש' לא ניחא לן לסיומי מתני' מקמי מתני' דמתני' דחזקה לר"ג דאתי כב"ש וכדפרכי' בסמוך ור' יהודא דאמר כב"ש ומ"מ קשיא גם על פירש"י ז"ל היכא מספקא לן אי קאי משא ומתן דר"ג על ב"ש או על ב"ה דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ופשיט' דאדיעבד קיימי ולכך פירש ר"ת ז"ל דהכי קמבעיא לן מ"ש לר"ג והשיב להם אלכתחילה דריש' קאי כשנפלו לה קודם שנתארמלה שהיא מוכרת לכתחילה או דיעבד דסיפ' שנפלו לה משנתארסה דקתני אם מכרה ונתנה קיים ומייתינן לה אדיעבד קיימי מדאמר ליה אף זו מכרה בטל ומסתמ' לא אמרינן הכי אלא אסיפ' דאלו כשנפלה לה עד שלא תתארס ליכא מאן דלימא שיהא מכרה בטל בדיעבד ואפשר דגרסינן השת' נמי אמר להם אף זו לא תמכור ואע"פ שהם לא שאלו אלא על דיעבד דאלו לכתחלה מודה ר"ג וה"ק אף זו שאתם שואלים עלי למה מכרה קיים הא ודאי דין נשואה יש לה שלא תמכור לכתחילה אבל אם מכרה ונתנה קיים. אינהו דאמרי כרבותינו פירוש ולפי שלא היתה בבריית' דרבותינו שגורו במדרש עשוהו מימרא ולא אמרו הלכה כרבותינו:

ידועין מקרקעי:    פירוש לפי שידועים לכל אחד ואחד וא"א להבריחם. אלא שאינם ידועין כל שיושבת כאן ונפלה לה נכסים במדינות הים פירוש לאו דוקא במדינות הים ה"ה דנפלו לה כאן ולא ידע לבעל אלא דאורחא דמילת' נקט:

ההיא אתתא דבעי' דתברחינהו לנכסי' מגברא:    פירוש אלמנה היתה והיתה רוצה להנשא ולהבריח נכסים מההוא גברא דבעי לאנסובי ליה כתבתינהו לנכסים לבתה פירש רש"י ז"ל והודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא כדי להבריח ולא כדי שתזכה בהם והקשו בתוספת דהא אמרינן בפרק מי שמת אפילו למ"ד מברחת קני וה"מ היכי דלא גלי לדעתה אבל היכא דגלי דעת' לא קני ואלו הכא אפליגו בדגלי' לדעת' ופירשו כן לעדים ויש שתירצו דההיא בדגליא לדעתה בשעת קנין ובכאן לא אמר' לעדים אלא קודם לכן ולא נהירא דהא ודאי כיון דאמרה להם כן בתחלה אין לך גלוי דעת גדול מזה וכשעשתה אחרי כן סתם על אותם דברים נעשתה מן הסתם דין והנכון דפלוגתא דהכא כשלא אמר לעדים כלום ואפ"ה קי"ל דלא קני ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים אומדנא דמוכח שאני ודברים שבלבו ובלב כל אדם דברים הם וכדפרי' במסכת קדושין בס"ד. קרעיה נחמן לשטרי' פירוש בכל שטר היוצא בב"ד שאינו ראוי לעשות בו מעשה יש לו לדיין לקורעו:

דף עט עמוד א

גרסת רש"י ז"ל מורה הוראה אני וזו נסח' נכונה:    מיתבי וכו' פי' מדרבנן פרכינן דקתני וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום ולכשארצה. יש שפי' מהיום מתנה גמורה תהא וכשארצה לחזור בו אחזיר ואין הלשון הולם פי' זה והנכון כדפי' רש"י ז"ל מהיום וכשארצה שתהא מתנה ואם יבא הבעל לזכות בהם תאמר הריני רוצה שתהא מתנה וזוכה הלוקח למפרע ואם יזכה הלוקח לזכות בה מדעתה תאמר איני רוצה או תשתוק שלא נתקיימ' המתנה עד שתאמר רוצה אני:

ל"ק הא בכולה הא במקצתה:    פירוש אם הבריחה כל נכסים לא קנה לוקח דאומדנא דמוכח הוא שלא עשתה אלא להבריח אבל אם לא כתב' לה אלא מקצת ושיירה לעצמה שום דבר מתנה גמורה היא עד שתפרו'. ואם לא קנאה לוקח ליקנהו בעל פירש רש"י ז"ל אדשמואל פרכינן היכי דהוה מתנה בכולן כיון דלא קנינהו [לוקח] ליקנינהו בעל וכן עיקר דליכא למפרך במתנה במקצת ובכותבת מהיום ולכשארצה דהיכי קני להו בעל הא כל שבא לזכות תאמר היא שרוצה לקיים מתנתה:

אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש ושמעינן מינה דהלכה כר"ש דהא קי"ל כשמואל דמברחת לא קנה וגם הבעל לא קנה ויש דוחין דהכא ה"ק שעשאוה מברחת לדידן כנכסים שאינם ידועים לבעל לר"ש אבל הא עדיפ' לן (למימר אליב' דר"ש אלא שהיה) [מדרבי שמעון כיון שהבריח קודם נשואין וליתא דא"כ לא הוי לי' למימר ואליב' דר"ש בויו אלא הי'] לנו לומר אליבא דר"ש בלא וי"ו. ונראין הדברים דכיון דמברחת לא קנה לוקח דאף פירות דלמפרע לא קנה והיינו דקרי ליה לעיל שטר פסים שצריך לפייסו לקבל מתנה זו לפי שאין לו שום זכייה במתנה זו כך נראה לי אבל מקצת רבותי' אמרו שזוכה הוא בפירות למפרע עד שעת שמת בעלה או שבאה היא לזכות במתנתה. ודין מברחת כל שנתנה אחר שידוכין אבל קודם לכן צריכה לפרש. וכתב ר"ת ז"ל שהבא ללות ונתן כל נכסיו קודם לכן סתם זכה המקבל שאין דין הברחה אלא באשה לפי שעשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל משא"כ בבעל חוב שגובה אפילו מנכסים שאינם ידועים לו (ואיכא מאי) [וא"כ מה] הברחה עביד ב"ח דהא כל היכי דלא קנינהו לוקח קנינהו בעל חוב אלא ודאי למתנה גמורה נתכוין:

אילני וגופני ואילני הא דמשמע הכא דדיקלי עדיפ' מגופני ואלו בפרק החובל משמע דגופני עדיפ' כדאמרי' התם אייתי לי מקורייהו ויש מתרצים דמקומות מקומות יש ואחרים תירצו דגופני עדיפ' היכי דטרחי בהו בעבודתם אבל דקלי אינה צריכה טורח כ"כ וגם אינם מתקלקלים כ"כ מפני חסרון עבודה ולהכי עדיפא טפי מגופני. אבא זרדת' שהיה יער צומח עצים ופירי דכוורי אמרי (לא) [לה] קרנא וא"ל פירי פירש רש"י ז"ל אם נפלו לה אבא זרדתא ופירא דכוורי קציצת העצים והדגים הוה פירא והקרקע הוא הקרן ואמרי לה קרנא הואיל והעצים והדגים כלים בסוף הוא הקרן ולפיכך ימכור הכל ויקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והקשו בתוספת חדא דא"כ לא הוה הא דומיא דריש' דארעא ובתי ואידך כולהו ותו אמרינן כללא דמילתא שאין גזעו מחליף הוא וא"נ פליגא אדרב נחמן דאמר לקמן עיילא לי' גלימא דרב שאין גזעו מחליף הוא ועד דהוה בפלוגת' דר"מ וחכמים דלקמן הוא אי הוה מקום בקרקע או לא לכך פירש ר"ת ז"ל דה"ק מהו ליקח בכספים אבא זרדתא ופירי דכוורא אמרי לה פירא כלומר אין בהם אלא אכילת פירות ויכולה היא לעכב ביד הבעל ואמרי לה קרנא ויכול ליקח אותם דהא מיכלי' קרנא וגרסינן כללא דמילתא גזעו מחליף קרנא ואין גזעו מחליף פירי ויש לפרש לאמרי לה פירא שיש כאן פירות [לבד הקרן ואינה יכולה לעכוב ואמרי לה קרנא אין כאן אלא אכילת קרן איכא לעכוב כללא דמלת' גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא] (ועיקר נכסים). וזה הנכון:

דף עט עמוד ב

ושאני בהמה דאיכ' עורה וקשיא לן ולרבנן דחיישי בשפחה למיתה משום דליכא עונה הא דתנן לקמן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו הא ילדים לא ימכרו ולא חיישינן למיתה לימא כחנניא היא ולא כרבנן וא"כ אדפסק שמואל הלכה כחנניא לפסוק הלכה כמשנתינו ועוד מה הוצרך לפסוק כלום פשיט' דסתם מתני' ומחלוקת בבריית' הלכה כסתם מתני' וי"ל דההיא אפילו רבנן מודו דלא חיישא למיתה אלא לתיקון קרנא כל היכ' דאפשר שלא יאכל הבעל וולדות של קרן כדי שיעמדו [לאחריות] הקרן אבל לא חיישינן למיתה לאחמורי עליה שימכרו וילקח בהם קרקע כדי שיהא הקרן קיים לעולם כן תירץ הרמב"ן ז"ל:

הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שיכלה הקרן :    פירש רש"י ז"ל דגבי בהמה איתא עורה וגבי תרנגולת (לביצתה) איכ' נוצה ובדקל איכא עצים נראה מדבריו ז"ל שהגוף והקרן שלה הוא ולדבריו ז"ל עד שתכלה הקרן לאו דוקא אלא ה"ק שיכלה מה שהוא עתה חשוב קרן והוא דחוק ועוד מאי קמ"ל דהא אפילו רבנן מודו דכיון דאיכא עורה ותו דהא ר"ג גופי' פסק כחנניא וכי ליכא עורה לכך פירש רבינו ז"ל דהכא מיירי דשאין לאשה בהם אלא גוף לפירות בלבד ואשמעינן דאפ"ה אוכל והולך עד שיכלה הקרן ואתי כסברא דחנניא וקמ"ל דלא תימא דוקא בלבד בהמה הוא דלא חייש משום דוולד פירא אלא אפילו בהני דליכא קרנא אחרינא לא חיישינן למיתה:

עיילא ליה גלימא פירא הוי מכסי ואזיל והשחקים יהיו קרן שלה ואמרינן כמאן אמר רב נחמן להא דשיור פורתא דהוה ליה קרנא כמאן כי האי תנא דפליג אדר"מ דגופרית ומחפורת של צריף פירא במקום גופיה דמשתייר הוה קרנא וא"כ אזלא הא כשיטתה כרבנן ולא כחנניא דלחנניא אע"ג דליכא שיורא נמי ואלו ר"נ פסק כחנניא אלא א"כ נאמר דמודה חנניא דבעי דלהוי בקרנא שיורא ולא אמר איהו דלא חיישינן למיתה אלא לגבי ולד בהמות מלוג דאיהו גופא פירא. ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דהאי מכסי ואזלי עד דכליא לגמרי אע"ג דליכא שום שיורא כיון שאין כלוי בא אלא לאחר זמן מרובה ואתיא כחנניא וכעין אידך כי הא דגופרית ומחפורת של צריף דכי כלו שום שיורא בעולם ואפילו הכי אמרי רבנן דפירא הוה:

מחוברים בשעת יציאה איכא בינייהו:    פירש רש"י ז"ל דרבנן לא איירי ביציאה כלל ומיהו אתלושין דיציאה לא אפשר דפליגי ובמחוברים הוא דפליגי דשמעינהו דר"ש לרבנן דאמרו דמחוברין נמי שלו כיון שגדלו ברשותו ואתא איהו ואמר שהם שלה ותלושין דאמרי לא סוף דבר תלושין לגמרי אלא ה"ה כל היכי דלא צריכא לארעא כלל שכל העומד לתלוש כתלוש דמי וכדאיתא לעיל בפרק נערה:

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו:    פירש בירושלמי כשאין עושין כדי טפולם וקשיא לן למ"ד (והם) [דלא תמכור והא] נהם כריסא לא שווה וי"ל כגון שאינם בעלי מלאכה אבל ראוים לשמש בפני גדולים דלהוי לא הוה לא חזו למאן דהוה עני אלא לעשירים חזו:

רשב"ג אומר לא תמכור משום שבח בית אביה:    פי' בתוס' שלא אמר רשב"ג אלא כשעושין קצת אלא שאינו כדי טפולין דאלו בשאין עושין כלום לא חיישינן לכבוד בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים. פירוש בשאין עושין כדי טפולן שהוצאה יתירה על השבח וכדפרישנא בריש'. המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' פירוש כל נכסי אשתו בכלל ואפילו שאין לו בהם כלל שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים תדע דלא מפיק בתלמודא מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט וגם לתת נכסיה למי שתרצה אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קמעא דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה ועדיין הוא מצפה שתמות ויירשנה. הוציא ולא אכל פירוש שלא אכל כלל או שאכל פחות מכאיסר שלא כדרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול ואוקימנא בתלמודא שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ומסתברא דאפילו ברישא אם התנה בב"ד או בעדים שאינו מוחל ישבע כמה הוציא ויטול יכדאמרינן בפרק מי שמת במי שהניח בנים גדולי' וקטני' והשביחו הגדולים את הנכסים וכתב רבינו חננאל ז"ל מיהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע משתבע (בהן) דידע ושקיל פירוש במי שחיובו ברור כגון זה. והקשו בתוס' אמאי לא תני במסכת שבועות בהני אותן שנשבעין ונוטלין ותירץ דלא תני התם אלא היכא דאיכא הכחשה (שנים) וחשיד חבירו וחנוני על פנקסו הא איכא הכחשה בין החנוני ובין הפועלים משא"כ בזו דליכא הכחשה כלל ושם פי' בס"ד. וא"ת הוציא ולא אכל למה אינו נוטל הוצאתו בשבועה וידו על העליונה דהא יורד ברשות היא וי"ל דכיון דשייך בנכסי כלל דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך ממחל מחל ליה כיון שלא התנה:

דף פ עמוד א

גמרא אמרי בי רב אפילו שגרא דתמרי:    יש שפי' אשכול של תמרים והקשו רש"י ז"ל דא"כ מאי אפילו דהא תמרים עדיפא מגרוגרת כדאמרינן בפסחים אכל גרוגרת ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה ויש מתרצים דהא בי רב אמתני' אמרה דאפילו שגרא דתמרי חשיבא אכילה לומר מה שהוציא הוציא ורש"י ז"ל פירש שגרא דתמרי תמרים הנופלים קודם גמר בשולן וזה יותר נכון לפי הלשון:

עביד ר' יהודא עובדא בחבילי זמורות:    פירש רש"י ז"ל שהאכיל מהם לבהמתו וחשיבא באכילה ואמר מה שהוציא הוציא וכגון שהיתה האכילה באיסר או בדינר ר' יהודא לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. פירש רש"י ז"ל שהפרי בכל אלו אסור ולא אכל מהם אלא העצים ואפ"ה חשיבא אכילה למהוי חזקה והקשו בתוס' דהא עצים דבכלאים אסורים הם בהנאה כדקתני גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ותירצו דהתם הוא שהיה זרוע בכלאים מעיקרא שנאסרו בהשרשה אבל הכא כשזרוע ובא שאינו נאסר אלא בתוספת כדאית' בפ' כל שעה וכיון שכן העצים שגדלו בהיתר מותרים והרמב"ן ז"ל פירש דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעי כלאים וחסרה בעלים שהיו אוכלים אותה בהיתר וכיון שכן אע"פ שזה אכלה באיסור חזקה הוא וראייה דמייתינן הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולים לאכול ממנה בהיתר אלא העצים וזה בלחוד אסרינהו ולפיכך הוה חזקה ואע"פ שאכל זה הפירות דסוף סוף כבר נהנה ומיהו אשכחן נסחי דגרסי בבבא בתרא אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינו חזקה. ולפי' התוספת אפילו לקיימה כגון שאכל המזיק הפירות שהיתה אכילתו באיסור ולפיכך אינו חזקה וכן כתב בתוס' אבל אינו מחוור מן הטעם שכתבנו. והגירסא נכונה שם הרי הוא חזקה כדגרסי' הכא וכן פירש הרמב"ן ז"ל ושם פי' בס"ד:

ההיא אתתא דנפלו לה די מאות זוז וכו':    האי קרנא אכיל הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. וא"ת מה שיש לו ליטול דהא הכא ליכא שבח אלא ארבעה מאות זוז ואמרינן לקמן שאינו נוטל להוצאה אלא שיעור שבח וי"ל דמהכא איכא שבח במה שזכאו גבי חוזאה אבל לא יטול אלא מה שראוי להוציא אדם בדרך:

המוציא הוצאות על נכסי אשתו הקטנה:    ופירש רש"י ז"ל קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ויכולה למאן דכמוציא על נכסי האח' דמי ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כאחד מאריסי העיר פירוש לפי' דבהא לא מחיל כלום כיון שיכולה למאן וכיון דכן לעולם דיני יורד ברשות ועבדי ליה רבנן תקנתא שיהא טורח ברשות כי היכי דלא ליפסידנהו דכל היכא דלא שקיל כאריס גמור מפסיד להו שיאכל ולא ישביח דחייש למיאון:

בעל שהוריד אריסיו תחתיו:    פי' ועמד וגרשה אחר שאכל קימעא מה שיטלו דינם כמו שהתנה מי אמרינן אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסתיה קיימי פי' ונוטלים כאחד מאריסי העיר או דלמא אדעתא דבעל נחית ולית להו כלום. מתקיף להו רבה בר רב חנה היכי אפשר דלית להו כלום מאי שנא דהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחחונה ליטול הוצאות שיעור שבח מיהת ומהדרינן התם ליכא אינש דטרח בלא דמים הכא איכא בעל דטרח בלא דמים:

מאי הוה עלה אמר רב הונא בריה דרבי יהושע חזינן אי בעל אריס הוא דאסתלק בעל אסתלק אינהו :    פירוש דיכולה למימר הא איכא בעל דטרח ומיהו אם אמר הבעל שכרכם עלי חייב הבעל לפרעם אבל אם שכרם סתם פטור ולא דמי לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו שנותן לו שכרו דהכא שפיר הוה ליה לפועל למידע כי קרקע של נכסי מלוג היה והיה לו להתנות ולפרש וכן כתוב בתוס':

בעל שמכר קרקע לפירות מהו מי אמרינן מאי דקני אקני ליה או דלמא כל תקינו רבנן משום ריוח ביתא תקינו :    וכתבו בתוס' דדוקא נקט שמכר קרקע לפירות דכיון שהקרקע ביד הלוקח תולש ואוכל ליכא רווח ביתא אבל אם לא מכר אלא הפירות והקרקע עומד בידו והוא מלקט הפירות אי אפשר שלא יאכלו מהם בני הבית ואיכא רווח ביתא והיינו דאמרינן לקמן מאי בינייהו ארעא וכו' ולא אמרינן א"ב שלא מכר הקרקע לפירות דמשום תכסיף ליכא ומשום רווח ביתא איכא דאלמא בההיא אף משום רווח ביתא ליכא מאן דחזי סבר מה שעשה עשה ולישנא קלילא נקט דאלו בעובדא דהכא הכל מודים שמה שעשה עשה אלא ודאי כדאמרינן ולא היא משום רווח ביתא הוא והא קא רווח פי' שאף עתה היא עושה צרכי הבית ואית לה הנאה ושמעינן מינה שהונשא אשה על אשתו ויכול למיקם בסיפוקה יכול להשרות שתיהן עמו בבית אחד ואין הראשונה יכולה לעכב דאי לאו הכי תצווח שלא תהא צרתה בבית וכיון שתצא מן הביה תו ליכא רווח ביתא אלא ודאי כדאמרן כנ"ל:

דף פ עמוד ב

מ"ט אמר אביי שמא תכסוף והלכתא כרבה:    ומיהו המוכר קרקע של נכסי מלוג מכירה גמורה אף לגופה כשם שהמכר בטל לגבי הגוף כך הוא בטל לענין פירות וכדאמרן לעיל להדיא מתני' בחייה ולפירות וסתמא היא ואפילו היכא דאיכא רווח ביתא וכן דעת גדולי חכמי' ז"ל וכבר פי' בב"ב בס"ד:

מתני' שומרת יבם מה יעשה בכתותה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה :    פי' כתובתה קרי לעיקר כתובה ונדוניא ותוספת. ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם האב דייקנא בפרק החולץ דכיון דקתני עם יורשי האב אלמא אינהו עיקר בנכסי מלוג איירי ב"ש אבל בכתובתה כבית הלל סבירא ליה והא דקתני הכא עם יורשי האב ולא קתני עם יורשי האשה וכדתנן בב"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום דהכא לא ידיע מאן נינהו יורשי האשה הזאת ומשום הכי קתני לישנא דניחא יורשי האב כי היכי דתנן בב"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משום הכי דלא ידעו מאי ננהו יורשי האשה הזאת ומשום הכי קתני לישנא רווחא יורשי האב וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב פי' רש"י. דכולהו דיני נכסים קתני וה"ק עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עלה בחזקת יורשי האשה ונכסים של צאן הברזל בחזקתן ולא פי' בחזקת מי ובפרק מי שמת גבי נפלה הבית עליו ועל אשתו אמרי' בתלמודא בחזקת מי איכא מ"ד בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי האשה ואיכא מ"ד יחלוקו וכיון שפי' התם לא הוצרכו לפרשה כאן ולא בפרק החולץ דאיתא למיתני' דהכא ותנא גופיה ודאי לא קים ליה שפיר והיינו למ"ד בחזקת יורשי הבעל לא ערבינהו בהדי כתובה ולמ"ד בחזקת יורשי האשה לא ערבינהו בהדי נכסים הנכנסים ויוצאים עמה ואחרים פירשו דתנא תרי דיני קתני בלחוד וכלל ופרט קאמר נכסים בחזקתם כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה ותוס' ונדוניא בחזקת יורשי הבעל ואפילו למ"ד גבי נפל עליו ועל אשתו דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה טעמא דמלתא דהתם דכי מיית בעל ברישא בטלה חזקתיה אבל הכא דאיכא יבם דקאי במקום בעל קים ליה שהנכסים בחזקתו כמו שהיה בחזקת הבעל וכבר ברירנא בפ' החולץ דפלוגתא דהני פי' שייכא בפלוגתא דאפליגי התם אביי ורבא אליבא דרבה דלאביי מתפרשא כפי' רש"י ז"ל ורבא מתפרשא כאידך פירוש בתרא וכיון דכן לא גרסי' במתני' ובכתובה בוא"ו דא"כ ע"כ תלתא דינא קתני ולא אתיא שפיר לרבא אלא כתובה בחזקת יורשי הבעל בלא וי"ו והשתא איכא לפרושי הכי והכי ושם הארכתי בזה בס"ד:

גמרא אבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי [כתובה] או דלמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה ופי' הא אתיא שפיר כפשטא לפום פי' בתרא דפרישנא למתני' וה"ק יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כל כתובתה עיקר כתובה ותוספת ונדוניא וקי"ל תקנו קבורה תחת כתובתה או דלמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי הנכסים הנכנסים והיוצאים עמו דאע"ג דתקנו קבורה תחת כתובתה תניא ה"מ היכא דליכא נכסי מלוג אבל הכא דאיכא נכסי מלוג דירתי להו קרוביה לא תקון רבנן קבורה לבעל אבל לפירוש רש"י ז"ל דאיכא למ"ד דנדוניא בחזקת יורשי האשה כי אמרינן יורשי הבעל קברי לה דירתי כתובתה משום עיקר כתובתה ותוס' בלחוד נקטינן ואע"ג דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדוניא ודאמרן לעיל גבי ארוסה שאין הבעל קוברה אף על פי שיש לה כתובה שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים ה"מ לארוסה דלא חזי לנדוניא אבל בנשואה כיון דרוב נשים יש להם נדוניא ואפילו היכא דליכא נדוניא נמי לא פליגי רבנן וכדפי' רש"י ז"ל דהרבה קוברין אע"פ שאין להם נדוניא ומיהו קשיא לן היכא נקטינן לה סתמא ולא אדכרינן נדוניא כלל וי"ל משום דלב"ה נכסים בחזקתן קתני סתמא ולא נתפרש יפה בחזקת מי נקטינן בחזקת מי שהוא ודאי וה"ק יורשי הבעל קברי לה כיון דירתי כתובה ותוס' מיהת ואפילו תימא לית להו בנדוניא כלום כי הרבה קוברין בלא נדוניא או דלמא יורשי האב קוברים לה כיון דירתי נכסי מלוג ואפילו תימא שאין להם בנדוניא כלום דבמקום דאיכא לאחרים ירושה בנכסים לא תיקון לה רבנן קבורה מבעל אפילו היכא דירית מינה נדוניא. כנ"ל:

דף פא עמוד א

איזה היא אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם :    פי' דסיפא איירי בשומרת יבם אבל רישא באלמנה דעלמא היא מדקתני שהיא נזונת מנכסי יתומים. אמר רבא ולימא [אח) אני יורש אשתו אין אני קובר שאין אני יורש נדוניתא אלא כתובה ותוס' שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אותו, ואמר ליה אביי משום דבאים עליו משני צדדים אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כמו שהיה הוא קוברה אם מתה בחייו ואפילו שלא הכניסה לו כלום כי הרבה קוברין בלא כתובה ואם אינו קובר יתן כתובה שהקבורה באה תחתיה, אמר ליה רבא הכי קאמינא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים כ"ז שהבעל חי ואני במקום הבעל עומד שהייתי מצפה לכונסה. לשון רש"י ז"ל ותימא מאי קאמר הא לגבי אחיו נמי לא נתנה עיקר כתובה לגבות מחיים ואפ"ה חייב לקוברה בלא נדוניא וא"כ זה שעומד במקומו יקבור וי"ל כיון דלגבי בעל כיון שמתה היא בחייו עשאוה חכמים כאלו יורש ממנה עיקר כתובה אבל בכאן שהבעל מת בתחלה הרי זכה היבם בנכסיו כולם קודם שנתחייב הבעל בקבורתה וכי הדרא היא ומתה לא חשיב דירות מינה כלום וכבר נפטר היבם מקבורתה במיתת הבעל ומיהו קשה לר"ת ז"ל היכי נקטינן סתמא אחי אני יורש משום שאינו יורש ממנה נדוניא דהא לפום פירושא בתרא דלעיל אף נדוניא הוא יורש אף לפירוש רש"י ז"ל הוא יורש נדוניא למ"ד התם בחזקת יורשי הבעל ולבר קפרא דאמר יחלוקו הרי יורש חצי נדוניא לכך פירש ר"ת ז"ל ולימא אחי אני יורש ואשתו איני קוברה וקס"ד דה"ק דקבורה תקנתא דרבנן היא ולדידיה חייבו אבל אני ירושתו זכתה לי תורה משום מצות יבום ואין לי להתחייב בחיובן שלו ודוגמא דההיא אמרינן הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבים באונסים ומהדרינן משום דבאים עליו משני צדדים אם אחיו הוא יורש יקבור את אשתו כלומר דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואם עומד במקום אחד ורואים אותו כאלו הוא חי יקבור את אשתו ואם רואין כאלו הוא מת הרי היא ראויה למפרע למגבות כתובתה כדין אלמנה דעלמא ואפילו עיקר כתובתה בעי למיתן לה וכ"ש נדוניא אמר לי' רבא ה"ק אחי אני יורש אשתי איני קובר אחי אני יורש לזכות בנכסיו אשתו איני קובר שלא זכתה מעול' בכתובת' שלא נתנה כתיב' מחיים של יבם דבעינן לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתב ליכי ולבעלה הוא דתיקון רבנן כתובה תחת קבורה אע"פ דלא ירית לה מינה ולא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל לדידי לא תקון רבנן כיון שזכותי בא לי מחמת אחי קודם שיבא חיוב כתובתה ולא ירתינא מינה מידי:

ואמרינן מאן שמעת ליה דאת ליה למדרש כתובה ב"ש :    פירש"י ז"ל היא ביבמות פרק האשה וכו' גבי האשה שאמרה מת בעלי דאמרי ב"ש שנוטלת כתובה כיון שהתירה להנשא והלא דברים ק"ו אם התירו ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל ועוד ספר מכתובה נלמוד שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ואיכא למידק דבסיפא קתני וחזרה בית הלל להורות כב"ש. ותרצו בתוספות דהתם מכח טעם ק"ו חזר ולא משום מדרש כתובה ואע"ג דגבי ארוסה אמרי' שאינו קוברה ופרישנא טעמא לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הוה דלא כבית הלל התם כיון שמתה בחייו ולא בא לידי גוביינא כלל בלא מדרש כתובה נמי מודו כולי עלמא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל אבל כל שמת הוא בתחלה בהאי שייכא פלוגתא דמדרש כתובה וסבירא לן דב"ה לית להו מדרש כתובה וראוי' היא לגבות כתובתה אף מחיים דיבם:

הא שמעינן לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמיא וכיון שכן נכסים בחזקתן ואינה יירת ייבם אף עיקר כתובתה:    ופרכינן והא בעינן כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי תמיהא מלתא למאן מקשינן אי לב"ש הא פרכינן לה ופרקי' דאפ"ה כיון ששטר עומד לגבות כגבוי דמי היא חשובה מוחזקת ומינה דידה ירת ואי אליבא דב"ה פרכינן הא אמרינן דלית להו מדרש כתובה ויש מתרצים דאליבא דב"ה פרכינן דכי לית להו מדרש כתובה היינו ליפות כוחה ולהגבות כתובתה כשתנשא על פיה או ע"פ עד אחד אבל להרע כוחם כדי שלא תזכה בקבורתה ונימא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אפילו ב"ה מודו בהו וכדאמרינן לה גבי ארוסה לדברי הכל והנכון דלב"ש נמי פריך דאפילו תימא לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא מהני לשווי' מוחזקת בנשים כל היכא דקרי בה כשתנשאו לאחר כגון ההוא דמתו בעליהם אבל הכא דלא קרי בה כשתנשאי לאחר הרי אינה עומדת לגבות וליכא למימר בה כל עומד לגבות כגבוי דמי ומהדרינן יבם נמי כאחר דמי פי' דלגבי מדרש כתובה כאחר דמי ואע"ג דאיכא מילי אחריני דלא חשיב אחר כההיא דאמרינן בעלמא לאיש אחר ולא ליבם:

ומי נתנה כתובה לגבות מחיים:    פי' מחיים דיבם דאי מחיים דבעל כ"ע מודו בה וכדפרישנא לעיל. יבם הרוצה למכור בנכסי אחיו פי' לאחר שכנס את יבמתו כיצד יעשה פי' דרבנן אלמוה לשעבודא דיבמה לגבי יבם מבעל דאלו בעל כל היכא דבעי לזביני מנכסיו מצי מזבן ומכרו קיים עד שתבואי לטרוף כדין ב"ח והא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא במסכת גיטין באותן ג' שדות דווקא כדאיתא בפרק חזקת הבתים אבל יבם אינו יכול למכור מנכסי אחיו ואם מכר מכרו בטל אם לא לקח מן האשה תחלה והטעם משום דבעל כיון דשעבדה עליו דקא כתב לה דקנאי ודקנינא אע"ג דמזבן סמכא עליה וליכא איבה אבל יבם דלא כתב לה דאקנאי ודאקני' לא סמכא דעתה דדלמא מוכר נכסי דמשתייר גבה ואע"ג דק"ל אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח בב"ד ואע"ג דכי ליכא לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני ה"מ כי לית ליה נכסי לראשון כלל אבל הכא הא איכא נכסי לראשון שהם ביד הלקוחות והיא אינה לטרוח אחר הלקוחות כיון שאין לה שום אחריות על יבם זה ועוד דאלו משני לית לה אלא מנה הלכך אמרו רבנן דלא למזבן ועשו כל נכסי אחיו המת שיהיו משועבדים לכתובה כאלו היה נכסיה שגבאתם והכניסתם ליבם ולר"מ דסבר מטלטלין משתעבדי לכתובה ילקח מן המטלטלין קרקע והוא אוכל פירות כדאיתא במתני' וה"ה לרבנן בזמן הזה דגביא כתובה מן המטלטלין דכתבי לה בהדיא בשטר כתובה דאלו משום תקנת הגאונים ז"ל אפשר לא היו עשו חיזוק לדבריהם כ"כ שיהא היבם לוקח בהם הקרקע ואם ישראל היא מגרשה מחזירה, פי' לפי' עשו חיזוק לדבריהם וכי הדר ומחזירה כותב לה ודאקנאי ודאקני ודינו כבעל שיכול למכור נכסיו חוץ משלש שדות:

דף פא עמוד ב

ואי סלקא דעתך נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וייחד לה שיעור כתובה ושארה ליזבן :    פי' שהרי הגירושין גנאי הוא לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דר' אבא אדרמי' בה מדר' אבא אותביה ממתניתין דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן ומשני דמתניתין ליכא לאותביה והא דקתני לא יאמר לאו למימרא (שאם [שאין] רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לומר כך ופי' רש"י ז"ל עצה טובה שמא יאבדו אותם מטלטלים שייחד לה ונמצא בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת פירוש לפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתיבה ויש שהקשה עליו ז"ל דהא ניחא לר"מ אלא לרבנן דאמרי מותר להשהותה בלא כתובה מאי א"ל וי"ל דאנו דחינן דממתניתן ליכא לאותבי דהא איכא למימר דסתם מתני' ר"מ היא עצה טובה קמ"ל, ויש שפירש עצה טובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא דר' אבא קשיא פי' דההיא לאו משום עצה טובה היא דמשום עצה טובה לא אמרינן לה שיגרשנה שהוא גנאי ומוטב שיחד לה ולא נחוש לאידך עצה אלא ודאי משום דלא נתנה כתובה לגבוה מחיים דיבם הוא. דר' אבא נמי משום איבה היא פי' רש"י ז"ל שהמיחד לאשתו קרקע או מטלטלים לכתובה נותן איבה עולם ביניהם דסברה עיניו נתן בגירושין אבל זה המגרשת אע"פ דהשתא איכא איבה כשמחזירה ידעה דלא עשה אלא למכור ופקעה לה איבה:

ההוא גברא דנפלה וכו' מאי דעתיך משום נכסי:    פירש הרמב"ם זוכה בכל נכסי המת ואלו החולץ יורשים אחיו עמו בנכסיו פליגנא לך כאלו הייתי חולץ פי' רש"י ז"ל שקנו מידו ע"כ שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמר רבנן לא לזבין אינש אע"ג דזבין לא הוה זביני' זביני ומה שעשה זה שהתנה עמה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא במכר קשיא לן דאי תנאי הוא ולא פליג מהשתא אע"ג דקנו מידו מאי הוה קנין דברים בעלמא הוא כדאית' בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדת לי בפומבדיתאה רמאה ופי' רש"י ז"ל שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר ליה בנכסי פליגנא לך והכי משמע לישנא ואח"כ חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפי' לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבידא לי בפומבדיתאה ואמר לו בנכסי פליגנא לך מהשתא דאלמא דבפומבדיתאה לא פליג מהשתא:

אלו ואלו מודים שאם מכרה מכרה קיים :    וא"ת מאי ראיה מזו שאני התם דפריש לה בהדיא דבדיעבד מתני' וי"ל דהתם נמי לא אמרו ב"ה אלא שלא תמכור ואעפ"כ אמר רבי דמודו ב"ה שאם מכרה ונתנה קיים:

הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני (יותר) [יורש] החזקתי :    פי' החזקתי בנכסים אלו ואין לפרוע עתה כלום עד שתבא לגבות כתובה דאלו להחזיק ושלא לשלם כלל פשיטא דלא מצי אמר לר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ודאי כדאמרן והיינו דדחי ודלמא דטבא ליה עבדו ליה ופי' רש"י ז"ל דטבא ליה שהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה ואלו היה יכול להחזיקה לעצמו לגמרי הא ודאי ההוא טבא לי' דמפטר מחיובי' אלא ודאי כדאמרן והיינו דמייתי ראייה מהכא דיבם לא מצי מזבי דהא הכא כיון דתפסם בה היבם בחיי בעלה וזכה בהם דמלוה להוציאה ניתנה ואינם אלו הנכסים משועבדים ואפילו הכי קתני שמוציאין מידו וילקח בהם קרקע וכ"ש כשמכר לאחר מיתת הבעל שלא יועילו מעשיו ואיכא דקשיא ליה ולימא שיבם מוחל ויש מתרצים בתוספות דאין הכי נמי ומיהו לא יועיל לו דהא מחייב מדינא דגרמי כדאמרינן לעיל ומגבי ביה כשורה לצלמי. ויש עוד לומר לפי מה שכתבתי בפרק האשה שנתארמלה דאע"ג דמוכר שט"ח יכול למכור או יורש שיש לו הלוואה אינו יכול למחול לבעלי חובותיו דהא משתעבדי למלוה שלו מדרבי נתן דהא מתניתין ר' נתן הוא כדאיתא בסמוך וכן הדין בעיני אע"פ שאין זה דעת רבותי' בעלי התוספת ז"ל ולא דעת רבי' ז"ל. והרמב"ן תירץ דקושיא מעיקרא ליכא לפי שאין האדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל נמחל וכן נראה בפרק הגוזל:

תנא תני מוציאין:    פי' דמשמע בע"כ ואת אמרת דטבא לי' עבדו ליה אילימא דהוה לי' מטלטלי פירוש שכל חוב אינו חשוב אלא כמטלטלין ואע"פ שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלין חשיב בכל דוכתא כדאמרינן בעלמא ולקמן באידך פירקא אנן מטלטלי שביק לן אבונא גבך ומיהו לא אמרינן אלא שדינו בזה כמטלטלין אבל אינו בכלל לשון מטלטלין למי שנתן או מכר או שיעבד מטלטלין וכיוצא בו וזה ברור וכן הוא דעת כל רבותי':

ודלמא ר"מ היא דאמר מטלטלין משעבדי לכתובה:    פי' דאע"ג דלית ליה הלכתא כר"מ מ"מ לא ה"ל אינה משנה דהאי לישנא משמע שלא נישנת כן מפורש כדפי' רש"י ז"ל בכאן ולא כמו שפי' גבי החובל ומבעיר אינה משנה אינה הלכה ושם דחינן פי' בס"ד. ושמעינן מהכא דלר"מ אפילו מטלטלין דיורשין משתעבדי לכתובה ולא כמו שפי' ר"ת ז"ל שלא אמר ר"מ אלא מיניה דיבם כדידיה חשיב דהא ודאי דיבם לא גרע בהא מהיורשים דעלמא ומיהו רבנן פליגי עליה דר"מ דאפילו מיניה דידיה לא גבי' מטלטלי וכדכתיב' לעיל במכלתין ובכמה דוכתי בס"ד:

דף פב עמוד א

דתניא ר"נ אומר וכו':    משמע דלתנא דפליג עליה דר"נ אין המלוה גובה חובו מבעלי חוב' שיש ללוה שלו, ותימא אמאי עדיף מנכסים משועבדים שהלוה טורף מן הקרקעות וגם מן המטלטלים אם שעבדן לו באגב וי"ל ידכל ששיעבד לו בעל חובו מטלטלי אגב קרקע שקנה ושיקנה אין ה"נ שגובה אותן מב"ח מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו לו אותן מעות שחזר והלוה לו לזה אבל לר"נ בלא"ה גובה הימנו בע"כ דהא איהי גופיה משתעבד לו מדאורייתא וכאלו גובה מן הלוה שלו ולא עוד שגובה ממנו בלא שבועה אם הוא מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפירעון דהא ליכא פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו אלא כשהגיע זמנו ומיהו אינה גובה ממטלטלי דיתמי לרבנן כשם שאינו גובה מיורשי לוה והא ר"מ כדאמר בסמוך:

לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרא כר"מ ור"נ אלא כר"נ לחוד ולית ליה דר"מ או דר"מ לחוד ואיכא למידק דהא אשכחן לקמן בפרק הכותב אליבא דר' יוחנן דתנן מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים ויש לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהם ואמרינן מאי כושל כתובת אשה משום חינא והנכון דהתם לא מוציאין מן הלוה בע"כ אלא שהלוה בא ומוציא מנכסיו בפניו ואומר לנו למי יתן אותם ליורשים או לכתובה או לב"ח דבהא ליכא משום דר"נ אלא משום ר"מ לחוד ואגב אורחין שמעינן מהכא דמלוה מוחזקת היא לגבי גוביינא דב"ח וכתובה דאלו ב"ח וכתובה אין גובין מן הראוי כדאיתא בתוספת דבכורות בהדיא אלא ודאי כדאמרן וכבר ברירנא לה בפרק יש נוחלין בס"ד. דין. ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כברייתא זו משום דקי"ל נמי דכתובה נגבית נמי מן המטלטלין ותקנת הגאונים ז"ל והדין עמו דלא מחמירין תרי חומרא בכתובתה אלא דלא אשכחן מאן דסבר הכי הא אלו אשכחינן עבדינן ואנן דאשכחינן להו לתרווייהו כחדא דיינינן ביה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב דלא עדיף לו תקנת הגאונים ז"ל ממטלטלי דתלמודא לר"מ שאינו גובה מדר"נ ואין דבריו מחוורים מן הטעם שאמרנו כמו שכתוב רבינו ז"ל בספר הזכות:

אי בעי' פליג מהשתא קשיא לן האי מאי אהני ליה דהא אמרו רבנן דלא הוה זביני זביני כדאמר ר"י לעיל וי"ל דהא גברא דינא לא הוה גמור וסבר איהו שאם מכר ונתן קיים, ומיהו עדיין קשיא לן מאי מדמינן ליה לאידך דמשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר ל' יום וי"ל דהא נמי מסתמא ה"ק לי' פלוג והחזיק מעכשיו ולא תקנה לך אלא לאחר שתכנוס ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא וכפירוש רש"י ז"ל:

הא דקאמר קנה מעכשיו והא דלא קאמר קנה מעכשיו :    פי' דרב דימי דקאמר קנה בדא"ל קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום וה"ק לי' קני' גופי' מהיום ולא תקנה פירות אלא לאחר שלשים יום ולאחר ל' יום קנה אף במשיכה דהשתא והא דתני בעומדת באגם ל"ד דה"ה עומדת בר"ה אלא נקט אגב אורחי' דמילתא שמשימין שם בהמות ותדע דבאגם בלא משיכה אחרת בסוף שלשים יום הוא קונה א"כ מה לי אגם מה לי ר"ה שאין משיכה קונה בו ואלו מדין חצירו אין האגם קונה לי שאין חצירו המשתמרת לדעתו וזה ברור ואידך דרבנן בדלא אמר מעכשיו ולפיכך לא קנה אא"כ היתה עומדת בחצרו המשתמרת לדעתו לאחר שלשים יום ושלא חזר בו המוכר בנתיים ואסיקנא דבין יבם ואח"כ חילק ובין חילק ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום. דין:

תני שלה ופי' רש"י ז"ל ולא דמי למחוברין דנכסי מלוג דהתם פירי תקינו להו רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירא נינהו דגמרי ברשותו אבל הכא קרנא ופירא דידיה הוא ושעבודא הוא דאית לה עלייהו ומאי דאשתעבד ליה מחיים דבעל לא אמרינן פירא הוה לאפוקי שיעבודא כנ"ל:

לא תסגי לה בגט אלא בחליצה:    פי' דלבעי תרווייהו גט וחליצה גט ליבמתו וחליצה לזיקתו קמ"ל דלא ואי משום ויבמה הרי הוא מיותר לכמה דרשות במסכת יבמות. אמר קרא ולקחה לו לאשה לישנא יתירה הוא ולדרשה אתא:

דף פב עמוד ב

ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני:    פי' תקינו לה רבנן משני מנה דהא בעולה נישאת לו וכן דעת רבותי' ז"ל. קמ"ל כדר' אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדר' אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדר' אבא ניחא לן לאוקמי יתורה דמתני' להכי הא אלו ליתא לדר' אבא לא לא מוקומינן בהכי ואע"ג דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכוותא בתלמודא כההיא דאמרינן וקמשמע לן דאין חומש מעכב ולא מוכחינן ליה מהתם בפרק הזהב. בראשונה היו כותבין לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים פי' רש"י ז"ל דלא משעבדים נשייהו נכסייהו לאחריות כתובה ולא נושאות נשים שלא היו רוצות להנשא להם דאמרה לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשים יצנעו מעות של ירושה ע"כ. ולשון הזה בא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וס"ל נמי דאמר אחריות טעות סופר הוא אבל אליבא דהלכתא כותבין היו בפירוש שלא ישתעבדו מנכסיהם לכך והיו הנשים חוששין שיבריחו נכסיהם ולא ימצאו נכסים בני חורין לגבות מהם:

ה"ג עניות עושין אותן עביט :    ולא גרסינן עביט של מי רגלים שהרי אי אפשר לומר כן בשום פנים ומנה ומאתיים עדיפים טפי מעביט של מי רגלים אלא עביט שמניחים שם כליהם קאמר והוא של נחושת או כיוצא בו וכן כתבו בתוס' עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב כל נכסים אחראין לכתובתיך ומיהו אף לר"ש כל שכתב לה אחריות נכסים יכול הוא לייחד ואח"כ חזרו ותקנו שלא יוכל לעשות כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדתנן וכן לא יאמר לאשתו וההיא בתר שמעון בן שטח נשנית מפי' רבינו ז"ל: