כתובות כח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה מי נדחה מפני מי ת"ש דתניא היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה איבעיא להו היתה חצר של שניהם מהו ת"ש היא נדחית מפניו במאי עסקינן אילימא בחצר שלו פשיטא ואלא בחצר שלה והתניא אם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה אלא לאו כי האי גוונא דלמא דאגיר מיגר מאי הוי עלה ת"ש (ישעיהו כב, יז) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ואמר רב טלטולי דגברא קשין מדאיתתא ת"ר לוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע"י אחר אמר רב ששת ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקקינן להו רב פפא אמר שמותי משמתינן להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי נמי מנגדינן להו אמר רב נחמן תנא באבל רבתי בד"א שנתגרשה מן הנשואין אבל כשנתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה שאין לבו גס בה ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבא יתיב רב אדא בר מתנא קמיה אוקי רבא שלוחא בינתייהו א"ל רב אדא בר מתנא והאמר רב נחמן תנא באבל רבתי כו' א"ל קא חזינן דקא גייסי בהדדי איכא דאמרי לא אוקי רבא שליח בינתייהו א"ל רב אדא בר מתנא ניקום מר שלוחא בינתייהו א"ל והא [אמר] רב נחמן תנא באבל רבתי כו' א"ל ה"מ היכא דלא גייסי בהדדי אבל הני קא חזינא להו דגייסי בהדדי:
מתני' ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ושהיה חולק עמנו על הגורן והמקום הזה בית הפרס ועד כאן היינו באין בשבת אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה:
גמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גביה אבל רבו לא ואי אשמעינן רבו משום דאית ליה אימתיה דרביה אבל אביו לא ואי אשמעינן הני תרתי אביו דשכיח גביה ורבו דאית ליה אימתיה אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא קמ"ל כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן:
זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע:
מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נישאות גלוי מלתא בעלמא הוא:
ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה:
ודלמא עבד כהן הוא מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שילמד את עבדו תורה ולא והתניא לוה הימנו רבו או שעשאו רבו
רש"י
עריכה
ואם היה כהן - אפילו לא ניסת:
לא תדור עמו במבוי - שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו: ואמר רב גרס ומהאי קרא שמעינן לה:
לוה הימנה - בהיותה תחתיו:
בנכסי אביה - שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו קא מיירי:
אינה נפרעת - הימנו ע"י עצמה שלא יקרבו בדברים:
באבל רבתי - מסכתא היא וקורין אותה שמחות וזו היא משנה ראשונה שלה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו:
ארוס וארוסתו - כהן היה:
והאמר רב נחמן תנא באבל רבתי - דמן האירוסין נפרעת על ידי עצמה:
דגייסי בהדדי - מכירין זה את זה ברמיזות וקריצות בלע"ז פריווי"ץ:
מתני' זה כתב ידו של אבא - ומקיימין השטר על פיו אע"פ שמת אביו בעוד זה קטן:
שיצאת בהינומא - והוא סימן שניסת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פירקין:
יוצא מבית הספר - כשהיינו למידין תינוקות בבית רבן ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:
אבל אין נאמנין כו' - דאפוקי ממונא הוא ובעינן עדות מעלייתא וכתובה היינו טעמא דרוב נשים בתולות נישאות:
מעמד ומספד - מקום היה לו כאן להספיד מתיו כשמוליכן לבית קברות שלו ולעשות שם מעמדות ומושבות שהיו עושין שבעה למת:
רבי יוחנן בן ברוקא אומר נאמנים - לא גרסינן ליה במתני' אלא בברייתא ולא אדרך מעמד ומספד קאי:
גמ' דשכיח גביה - ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו:
קיום שטרות מדרבנן - דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ר"ל (לעיל דף יח:) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד:
הימנוהו רבנן בדרבנן - בדבר שהוא מדבריהם האמינו ואין זה עוקר דבר מן התורה הם אמרו והם אמרו הם הצריכו קיום העדות והם הכשירו בו את אלו:
גלוי מלתא בעלמא הוא - כלומר אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור בלא גמגום:
תוספות
עריכה
ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי: דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פרק קמא דע"ז (דף כא.) דכיון דנישאת חמירא ליה אפי' לכהן:
כפר קטן נידון כשכונה. וטעמא לפי שאין בני אדם מצוין שם ורגיל יותר לבא אצלה ודווקא כפר קטן אבל כפר בינוני לא:
רב הונא אמר נגודי מנגדינן להו. נראה לר"ת דלרב הונא נמי משמתינן וגם מנגדין שכל אחד מחמיר מחבירו ואם הוא אומר דנגדינן ליה בלא שמתא הוה מיקל טפי כדאמרינן במועד קטן (דף יז.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא כי מחייב צורבא מרבנן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא:
אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן. משמע דבקוטנן לא מהימן אפילו בדרבנן דהא מוקי לה בגמרא בתרומה דרבנן וקשה לריב"א דאמר בפ"ק דפסחים (דף ד: ושם) דנאמנים על בדיקת חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופריך מידי מששא אית בהו. ומשני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן וי"ל דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוא בידו לכן נאמן אפילו קטן בדרבנן אבל קשה דהיכא דבידו אפי' בדאורייתא אשה מהימנא דבפרק המדיר (לקמן דף עב. ושם) תנן . וקוצה לה חלה ובניקור מעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן וי"ל דבירושלמי מפרש דבדיקת חמץ הוא טורח ונשים עצלניות הן ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוו מהימני:
והוא שיש גדול עמו. לא קאי אתרומה דבתרומה סגי בא' כיון דאין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין דלהכי מוקי לה בתרומה דרבנן דבתרומה דאורייתא כיון דסבר תנא דידן דמעלין ממנה ליוחסין כדאמרינן לקמן אינו נאמן אפי' יש גדול עמו הלכך בתרומה סגי באיהו לחודיה וכל היכא דבעינן תרי מדרבנן סגי בהוא ואחר:
קיום שטרות דרבנן. תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר א"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו והכא אור"י דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן אי נמי כגון שנתקיים משדה אחת או משתי שדות ויוצא מתחת ידי עצמו דאמר לעיל (דף כ.) דחיישינן שמא זייף ומיהו בריש גיטין (דף ג. ושם) מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל הוי מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד:
ודלמא עבד כהן הוא. פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין וקשה לרבינו יצחק דבפ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) מפרש הש"ס הא דאין חולקין תרומה לעבד משום דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין מה צריך להאי טעמא הוה ליה למימר דאין חולקין אפי' אין מעלין שמא ישאל גם אחר שישתחרר כדפריך הכא הש"ס וכן מפרש התם הש"ס דאין חולקין לאשה בלא בעלה משום גרושה ומאי טעמא נמי דמאן דאמר חולקין וי"ל דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שישתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד ויוציאו עליו קול עבדות ולא חיישינן נמי פן ימכרנו רבו לישראל וישאל תרומה שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו וכולי האי לא חיישינן שמא יאמר לו רבו ישראל צאי מעשה ידיך במזונותיך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
קיח א ב ג מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ז, סמג לאוין קכז, טור ושו"ע אה"ע סי' ו' סעיף ז', וטור ושו"ע אה"ע סי' קי"ט סעיף י"א:
קיט ד מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ט סעיף ח':
קכ ה ו מיי' שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ט סעיף ט':
קכא ז ח מיי' שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ט סעיף י':
קכב ט י מיי' פ"ז מהל' עדות הלכה א', ומיי' פי"ד מהל' עדות הלכה ג', סמג לאוין רטו, טור ש"ע ח"מ סי' לה סעיף ד ה ו, וטור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף י"ז, [ וברב אלפס עוד ביבמות פ"ג דף י ע"ב ]:
קכג כ מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה כ"ה, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף ט"ו:
קכד ל מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ט"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף ה':
קכה מ מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה י"ח, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"א:
קכו נ מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה י"ז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע':
ראשונים נוספים
והוא שיש גדול עמו: יש דלא קאי אלא אזה כתב ידו של אבא, ובפלוניתא שיצאת בהינומא, אבל שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו, אינו צריך לצירופו של גדול, שאם אתה אומר כן תיפוק משום גדול לבדו, דהא מעלין לכהונה על פי עד אחד. אבל הראב"ד ז"ל אוקמה אכולהו, ומתניתין דהכא רבי יהודה היא דאמר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וכדמוכח לקמן דמתניתין רבי יהודה היא, דאמרינן תנן כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, והיינו רבי יהודה, אלמא מתניתין רבי יהודה היא. ומיהו הני דלקמן דקתני בברייתא נאמן התינוק לומר משפחה זו טמאה ומשפחה זו טהורה וכו', הנהו אפילו לחודייהו בלא צירוף גדול מהימני, משום דהנהו קלא יתירא אית להו ומיפרסמא מלתא, ועבידא לאיגלויי ולא אתי לשקורי.
הימנוה רבנן בדרבנן: ודוקא בגודלן מה שראו בקטנם אבל בקטנן לא הימנוה, וקשיא לן, ומאי שנא מבדיקת חמץ דהימנוה אף בקטנן, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (ד, ב) הכל נאמנים על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ואמרינן התם דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. יש לומר, דהתם שאני, דהא מוקמינן לה בדאמרי אנן בדקנוה, דכיון דאינהו גופייהו בדקי לה דייקי טפי, אבל הכא דלמא אמרי בדדמי. ואפילו לספרים דגרסי התם, כגון דאמרי בדיק ליה. איכא למימר, דכיון דבדיקת חמץ שכיחא בכל שנה וכלהו מתעסקין בה, אף תינוקות דייקי בה טפי אבל בדמיון כתיבות אי נמי, באשה היוצאת בהינומא, ודאי לא דייקי בה כולי האי, דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין, ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר. כן נראה לי.
נדחת מפניו ואין הוא נדחה מפניה: פי' קתני לישני יתירא לאשמועי' שהיא נדחת מפניו ואף צריכ' ללכת מרחוק ואין הוא נדחה מפניה אפילו למקום קרוב ודלמא דאגיר אגיר ואתא מה לי אגר איגר או שיש לפניהם שווים בחצר וי"ל דקיימא לן טפי להו טפי מינ' כשהי' דרה במקו' מושכר מלהוציא מחצר שלה כשיש לפניה' בית בחצר ונגדי מנגודין להו פי' אף לאחר השמת' דאי לא מאי נגידי נמי דקאמר שהרי השמת' חמורה מן המחה' כדאיתא בפ' מקום שנהגו הלכך הנכון כדפירשו הגאונים ז"ל ואסקי' דכל היכי דגייסי אהדדי אפילו מן הארוסין אינם נפרעין אלא ע"י שליח והיא הצריכה לעשות שליח בשבילה כשם שאמרו היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ושמעי' מהכא האשה שאינה צנועה שיש לה תביעה מן האחרים והוא רוצה להתבזות בב"ד ע"י עצמה מזדקיקינן לה ומיהו אם האשה צנועה היא ואינה רוצה להתבזות בב"ד יכלה למנות אנטלר ואפי' היא נתבעת ואפילו למאן שאין נתבע ממנו אנטלר דאלו לדידן כל נתבע שבעולם יכול לימנות אנטלר וכדכתיבנא במסכת שבועות בס"ד:
מתניתין אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן: פי' אע"ג דלענין עדות גמור גדול בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר ובעינן נמי תחילתו וסופו בכשרות כדאתא בפרק מי שמת ובמסכת גיטין בדברים שבמשנתינו הקילו אע"פ שתחילתן היה בפסלות מטעמא דמפרש בתלמודא:
נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא: פי' ואע"פ שלא הכירו אלא כשהוא קטן וה"ה הכא נמי דשרינן ממילא על חתימת קרובו ותנא לא אתיא לאשמועינן הא משום ההיא פשיטא ליה דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא כתב ידו ואין זה מעלה או מוריד לקרובו כלל ונראה הדברים דה"ה שהדיינים המקיימין העדות יכולין להיות קרובים של עדי השטר שהרי אינם דינם על הקרובים כלום אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינים המקבלים עדותם קרובים אלו לאלו ואע"פ שהדיינים מכירים חתימות ידי העדים אין צריכין להינה בפעם ואפילו העד נעשה דיין משים קיום שטרות דרבנן כדאיתא לעיל אפילו הכי יש לחוש בזה משום לעג דעלמא שלא יהא הדיינים קרובים לעדים שהוא פסול כדאמר בירושלמי לא מעידין זה על זה ולא זה על זה משום דרכי שלום ושם פי' הטעם שאם הוזמו הרי הם נהרגין על פי קרובים שהעידו עמהם או שדנו אותם ולפי הטעם ההוא יכולין הדיינים לדון השטר שהוא חתום בקרוביהם דהא בעדות השטר ליכא הזמה שמא אחרוהו וכתבוהו וכפירוש רש"י ז"ל בסנהדרין אבל אין זו שיטת התלמוד דילן דהזמה מילתא אחריתי ומעלמא קאתי להו כדאיתא במסכת סנהדרין גבי הא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן הרי ג' עדות ואין עדות אחד בהזמה וטעם פסול קורבה בתלמוד דילן גזרות המלך הוא שלא יהא הדבר יגמר ע"פ קרוביהם שהם כגוף אחד וכשהעדים קרובים זה לזה אינה חשובים אלא כעד אחד וכשהעדים קרובים להדיינים הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין אחר שהעיד ואין כאן דין שלם וכיון שכן יש לגזור בזה אפילו בקיום שטרות דרבנן שאין לקבל אפי' עדות הקרואים וכן דעת מורי הרמב"ן ז"ל. אבל יש מרז"ל שאומרים דבקיום שטרות דרבנן כיון שהעד נעשה דיין אפילו נעשה דיין ע"פ קרובו וכן היה דעת מכרעת ולכ"ע צריך שלא היו עדים הקיום קרובים זה לזה דא"כ אין כאן אלא עד אחד וכן אתה אומר בדיינים וצריך ג"כ שלא יהיה הדיינים ולא העדים קרובים למלוה ולא ללוה שא"כ הרי השטר יגבה בעדי קרובים או בדיינים קרובים נמצא אתה אומר שלא הותרה קרובים בקיום אלא שיהיו המקיימים או הדיינים קרוב לעדים החתומים או שיהא עד קרוב לדיין לדעת קצת מרבותינו ז"ל ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול:
גמרא: אמר רב הונא בריה דר' יהושע והוא שיש עמו גדול ודייקי קצת רבנן ז"ל דדוקא עמו בעינן אבל רחוק לא בעינן כי אע"פ ששני העדים המקיימין קרובים וכך נראה הדברים אע"פ שהיה אפשר לדחות הראיה דהכא מאי דאצרכי למימר לפרש מתניתן נקט מתניתן לא אתי לאשמועינן מידי אלא לענין קטטות והא דבעינן גדול עמו היינו הדברים השנוים במשנתינו שצריך שני עדים כגון זה אומר זה כתב ידו של אבא וכגון שמעיד על האשה שיצאה בהינומא אבל לענין תרומה א"צ לצרופו של גדול דא"כ באותו גדול נמי סגי דהא מעלין בתרומה ע"פ עד אחד ואע"ג דהא דתרומה כר' יהודא דאמר אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד וכדאיתא בתלמודא הא מתני' בתרומה דרבנן היא ואפי' לר' יהודא מעלים לתרומה ע"פ עד אחד דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל ולענין תחומין דרבנן נמי סגי בעד אחד וכן לענין טומאת בית הפרס אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא קמ"ל ופירוש ומתני' לא זו אף זו קתני ומסברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמ"ש ותנא דמתני נקט והנהו דמסתמא שכיח גבייהו וידעי כתבי דידהו:
הימנוה רבנן בדרבנן : וא"ת וכיון דמלתא דרבנן הוא למה אינו נאמן להעיד כשהוא קטן לגבי תרומה וכולהו אסורין דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ כדאיתא במסכת פסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' קטנים ופרשינן התם טעמא משום דבדיקת חמץ דרבנן וי"ל דהתם רגלים לדבר משום דבבדיקות חמץ מצוים כל השנה וכולם מתעסקים בה הלכך אפי' תינוקת דייקי בה משא"כ באידך דמתני' דלא דייקי בה טפי ואמר בדדמי ובפרק הגוזל האמינהו קטן לומר מכאן בא נחיל זה כשהיו הבעלים מרדפים אחריהם ואלו מסיחים לפי תומם וקושטא אמר ואומר מכאן יצא נחיל זה והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן כדאית' התם וטעמא בכה"ג שהבעלים מרדפים אחריהם ומסיחים לפי תומם רגלים לדבר דקושטא קאמר והוא שאמר כן על אחר כדאיתא בירושלמי:
וליחוש דלמא עבד כהן הוא: וא"ת כי הוה עבד כהן מאי הוה דהא ראוי להאכיל בתרומה למכרו דלשיחרור ליכא למיחוש כדמוכח בסמוך אפי' לר"י ותו כי אמרינן בפירקן דלעיל חילוק גרנות חזקה לכהונה אמאי לא פרכינן כי הכא דניחוש דלמא עבד כהן הוא ועוד אלא דהאי ליכא לאוקמי לא כר' יוסי כדאמרינן הכא דע"כ ר' יוסי היא כדאמרינן לעיל ויש לומר דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו בתרומה בתורת כהן גמור כדאמרינן לעיל כי אמרינן דנהוג היה מנהג בנים אלמא נאמן עליו גבי אכילת תרומה לו ולבניו בתורת כהן וכיון שזה המעיד קטן היה באותו שעה לכך איכא למיחוש שמא עבד כהן הוא ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה אבל לבני ביתו אין להאכיל אבל בההיא דלעיל שהמעיד הוא גדול ומעיד בפי' שהיה מחלק בתורת כהן תו ליכא למיחש מידי:
ת"ש המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו. פי' לפי שמכרת ברמיזותו ובקריצותו ושמא יבואו לידי עבירה. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. פי' שמא יבוא עליה וכהן אסור בגרושה [אם היה כפר קטן] זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה:
איבעי' להו מי נדחה בפני מי ת"ש דתניא היא נדחת מפניו והוא אינו נדחה מפניה. ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה איבעיא להו היתה חצר של שניהם מהו. ת"ש היא נדחית מפניו דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא:
ת"ר לוה ממנה בנכסי אביה. פי' בעודה תחתיו שהי' בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו מיירי ה"ז אינה נפרעת אלא על ידי שליח. פי' ולא ע"י עצמה שלא יתקרבו בדבריהם. א"ר ששת כי אתו לקמן לא מזדקקינן להו. ר"פ אמר שמותי משמתינן להו ר"ה ברי' דר"י אמר נגידי נמי מנגדינן להו. אמר ר"נ תנא באבל רבתי פי' מסכתא היא וקרי' אותה מס' שמחות ומשנה ראשונה שלה זו היא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו בד"א בשנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה שאין לבו גס בה. ההוא ארוס וארוסתו דאתו קמי' דרבא אוקי רבא שליח בינייהו. פי' בפניו היו הוה יתיב ר"א ב"מ קמי'. א"ל למה ליה למר כולי האי והאר"נ תנא באבל רבתא וכו'. א"ל ה"מ היכי דלא גיסי אהדדי הכא הא חזינא דגיסי אהדדי. פי' שמכירין זא"ז ברמיזות ובקריצות:
מתני' ואלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן. פי' אע"ג דבעינן ראי' והגדה בכשרות הכא נאמנים על ראיית קטנותם משום דהוה מדרבנן ודוקא להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן אבל להעיד בקטנותם לא פי' שאם יאמר הקטן זה כת"י של אבא אין משגיחין בדבריו דאמרי' אין ממש בדבריו אבל כשהגדיל ומעיד על ראיית קטנותו אמרי' אי לאו דקים לי' שפיר לא הוה מסהיד בגודלו. נאמן אדם לומר זה כת"י של אבא זה כת"י של רבי זה כת"י של אחי. פי' ומקיימים השטר על פיו. ואע"פ שמתו בעוד זה קטן. שנמצא שמעיד עכשיו כשהוא גדול על ראיית קטנותו נאמן הוא משום דקיום שטרות דרבנן. זכור אני באשת פ' שיצאת בהינומא וראשה פרוע פי' והוא סימן שנשאת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פירקן. ושהיה איש פ' יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו ושהיה חולק עמנו בגורן ושהמקום הזה הוא בית הפרס אבל אינו נאמן לומר דרך הי' לאיש פלוני במקום הזה מעמד ומספד הי' לפלוני במקום הזה. פי' דאפוקי ממונא הוא ובעי' עדות מעלייתא והיינו טעמא דכתובה דרוב נשים בתולות נשאות:
אמר ר"ה ברי' דר"י והוא שיש גדול עמו. פי' דשני עדים צריך להעיד על חתימ' שהיא שלהן כדאמר לעיל דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' אלא בז"א זה כתבי אבל זה כתב חבירי מודו רבנן דבעינן שנים עדים על כל חתימה וחתימה והכא אמר ר"ה דוקא ראיית קטן א' הכשירו ולא ראיית שני קטנים שאם היו שניהם מעידין בגודלן על מה שראו בקוטנן אינן נאמנים אלא בעי' שיהא א' גדול מעיד על ראיית קטנותו. וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גבי' פי' ונותן עיניו בקטנותו מכתב יד אביו אבל רבו אימא לא ואי אשמועינן רבו משום דאית ליה אימתי' דרביה אבל אביו אימא לא ואי אשמיענן הני תרתי אביו משום דשכיח גבי' ורבו משום דא"ל אימתי' אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל. כיון דקיום שטרות דרבנן. פי' דמדאורייתא לא בעי קיום דאר"ל עדים החתומים ע"ה נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הימנוה רבנן בדרבנן פי' בדבר שהוא מדבריהם האמינוהו. ואין זה עוקר דבר מן התורה אלא הם אמרו והם אמרו. הם הצריכו העדות והם הכשירו בו את אלו ודוקא באלו שהוא רגיל בהן הוא נאמן אבל על כתב נכרים אינו נאמן להעיד על ראיות קטנותו דדילמא לא קים ליה שפיר ואפילו אמר אני ראיתי כשחתם בשטר זה אין ראיית הקטן עדות עד שיאמר כי אני מכיר בחתימתו ודוקא הקרוב מעיד על חתימת הקרוב ואין זה נוגע בעדותו שאין מגיע לקרובו שום הנאה והפסד אלא למלוה וללוה מגיעים. אבל אם היו העדים קרובים למלוה או ללוה או שהי' שניהם קרובים זל"ז אינן נאמנים להעיד על החתימה שאין מוציאין ממון ע"פ קרובים. ואע"ג דקיום שטרות דרבנן ראיית קטן הוא דהכשירו בהן חכמים. אבל לא עדות קרובים:
זכור הייתי וכו' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלוי מילתא בעלמא הוא לברר הדבר. פי' אע"ג דבמידי דממונא לאו מהימן דלאו עליה בלחוד סמכי אלא על הרוב. וה"ה דבעינן נמי הכא והוא שיש גדול עמו ששני עדי' צריך בעדות הינומא כדתנן אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע וכל היכא דבעי' שני עדים בעינן שיהא גדול עמו שלא יעידו שניהם על ראיית קטנותן:
במאי עסקינן אילימא בחצר שלו פשיטא — אם תאמר: תקשי לך נמי סיפא, דקתני: "אם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה", פשיטא? יש לומר, כל היכא דשמעינן רבותא ברישא, איכא למימר דסיפא תנא משום רישא. מ"מ יצ"ו.
- ויש אומרים, בסיפא לא קשיא ליה, דקא משמע לן שלא תאמר טלטולא דגברא קשי מדאיתתא, נהי דלא הוה פשיטא לן דמהאי טעמא בחצר של שניהם היא נדחית, אבל סברתינו היתה נוטה דטלטולא דגברא קשי טפי. ויש לי להוכיח דהשתא נמי הוה סבירא לן דטלטולא דגברא קשי, מדדחינן: דילמא דאגור מיגר; והא איכא דאגור מיגר דתרווייהו שוין בה, והיא נדחית מפניו. מיהו בחצר של שניהם הוה מספקא לן אם היא נדחית, משום דכל כבודה בת מלך פנימה ולאו אורחה לשכור בתים. שיטה ישנה:
ודילמא דאגור מיגר — ואם תאמר, מה לי אגור מיגר, או שיש לשניהם בית בחצר? דהא והא שניהן שוין בחצר. ויש לומר, דאפילו [הכי] קיל טפי להודיע כחה טפי מיניה כשהיא דרה במקום מושכר, מלהוציאה מחצר שלה כשיש לשניהם בית בחצר. הריטב"א ז"ל:
תנו רבנן: לוה הימנה בנכסי אביה — פירש רש"י ז"ל: לוה ממנה כשהיתה יושבת תחתיו מנכסי מלוג שלה. ויש אומרים, שלותה היא מאביה והלותה לבעלה, וגרשה, ומת אביה ותובעת חובה. ואם תאמר: אמאי לא נקט אינה נפרעת כתובתה על ידי אחר? יש לומר אורחא דמילתא נקט, דאילו כתובתה, לאלתר כשגרשה מתרעמת ונפרעת ממנו. שיטה ישנה:
נגודי נמי וכו' — פירוש, שמותי ונגודי; דאי אמרת נגודי בלבד, נמצא שהוא מיקל. דהא שמתא חמירא מנגודי, כדאמרינן בפסחים (דף נב.): במערבא ממנו אנגידא וכו'. ורב הונא ודאי להחמיר אתי, דהא קאמר נגודי נמי. שיטה ישנה והריטב"א ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל, אלא דלא מכרעי מדקאמר נמי, דאפשר דלא הוו גרסי נמי; אלא מדהוה בתרא, עיין בתוס':
באבל רבתי — כתב רש"י ז"ל: מסכת היא, וקורין אותה מסכת שמחות, וזו היא משנה ראשונה: "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו". פירוש לפירושו: הוקשה לו ז"ל אמאי קראו אותה "מסכת שמחות", ולא קראו אותה על שם תחילת המסכת, כמו "מסכת משקין", "מסכת ביצה". ותירץ ז"ל, לפי שהמשנה הראשונה "הגוסס", לכך לא קראו אותה על שם תחילתה, דאין קוראין שם של פורעניות. כן נראה לי:
ואי גייסי בהדדי — כלומר, שאנו מכירין בהן שאין מתביישין זה מזה, אפילו מהאירוסין נפרעת על ידי אחר. ר' יהונתן ז"ל:
מתניתין: אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן — פירוש, דאף על גב דלעדות – גדול בעינן, כדכתיב: "ועמדו שני האנשים", ובעדים הכתוב מדבר, ובעינן נמי שתהא תחילתו וסופו בכשרות, כדאיתא בפרק מי שמת ומסכת גיטין. ובדברים אלו שבמשנתנו הקלו אף על פי שתחילתן היה בפסלות, מטעמא דמפרש בגמרא:
נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא — פירוש, ואף על פי שלא הכירו אלא כשהוא קטן. והוא הדין נמי דשרינן הכא ממילא להעיד על חתימת קרובו. והכא לא אתא לאשמועינן הא, משום דפשיטא ליה, דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא על כתב ידו, ואין זה מעלה ומוריד לקרובו כלל. ונראין הדברים דהוא הדין שהדיינין המקיימין העדות יכולין להיות קרובים לעדי השטר, שהרי אינן דנין על קרובם כלום. אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינין המקבלין עדותן קרובין אלו לאלו, ואף על פי שהדיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם, ואפילו העד נעשה דיין, משום דקיום שטרות דרבנן, כדאיתא לעיל; אפילו הכי יש לחוש בזה משום לתא דעלמא, שלא יהיו הדיינין קרובים לעדים, שהוא פסול כדאמרינן בירושלמי: אין מעידין לא זה על זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה. ושם פירשו הטעם, שאם הוזמו הרי הן נהרגין על פי קרוביהן שהעידו עמהם או שדנו אותם. ולפי הטעם יכולין דיינין לדון שטר שהוא חתום בקרוביהם, דהא בעדות בשטר ליכא הזמה, שמא איחרוהו וכתבוהו וכדפירש רש"י בסנהדרין. אבל אין זו שיטת גמרא דילן, דהזמה מילתא אחריתי הוא ומעלמא קאתי להו עונש, וכדאיתא במסכת סנהדרין (דף כח.) גבי הא דתנן: שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת להזמה. וטעם פסול דקורבא בגמרא דילן גזרת מלך הוא, שלא יהא הדבר נגמר על פי קרובין, שהם כגוף אחד, וכשהעדים קרובים זה לזה אינן חשובים אלא כעד אחד, וכשהעדים קרובים לדיינין הרי הוא כאילו העד עצמו נעשה דיין אחד שהעיד, ואין כאן דין שלם; וכיון שכן, יש לגזור זה אפילו לקיום שטרות דרבנן, שלא יקבל דיין עדות קרוביו. וכן דעת מורי הר"א הלוי ז"ל. אבל יש מרבותי אומרים, דבקיום שטרות, כיון שהעד שהעיד נעשה דיין, אף נעשה דיין על עדות קרובו. וכן היתה הדעת מכרעת. ודכולי עלמא צריך שלא יהו עדי הקיום קרובים זה לזה, דאם כן אין כאן אלא עד אחד, וכן אתה אומר בדיינים; [ו]צריך גם כן שלא יהיו העדים ולא הדיינים קרובים לא למלוה ולא ללוה, שאם כן, הרי השטר נגבה בעדות קרובים או בדיינים קרובים. נמצאת אתה אומר שלא הותרה קורבה בקיום, אלא שיהיו המקיים או הדיין קרוב לעד החתומים, או שיהא העד קרוב לדיין לדעת קצת [רבותי] ודעתי. ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול. הריטב"א ז"ל:
גמרא: הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: והוא שיש גדול עמו — לא קאי אלא אקיום שטרות ואיצתה בהינומא, דאפוקי ממונא נינהו; דאילו אתרומה ובית הפרס ובתחום שבת, אי כשיש גדול עמו, תיפוק ליה דאותו גדול נאמן לבדו. שיטה ישנה:
והוא שיש גדול עמו — דייקי קצת רבנן ז"ל דדווקא גדול עמו בעינן, אבל רחוק לא בעינן; כי אף על פי ששני העדים המקיימין קרובים לעדים החתומים, הרי הם כשרים אם אינם קרובים זה לזה. וכן נראין הדברים, אף על פי שהיה אפשר לדחות הראיה, דהכא מאי דאצטריכא ליה למימר לפום מתניתין נקט, דאילו במתניתין לא אתא לאשמועינן מידי אלא לענין קטנות. והא דבעינן גדול עמו היינו לדברים השנויין במשנתינו שצריך שני עדים, כגון זה אומר כתב ידו של אבא, וכגון שמעיד על האשה שיצאת בהינומא; אבל לעניין תרומה אין צריך לצירופו של גדול, ואם כן באותו גדול סגי, דהא מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואף על גב דאוקים להא דתרומה כרבי יהודה דסבר אין מעלין לתרומה על פי עד אחד, וכדאיתא בגמרא, הא מתניתין בתרומה דרבנן היא ואפילו לרבי יהודה מעלין לתרומה על פי עד אחד, דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל. ולעניין תחומין דרבנן נמי בעד אחד סגי, וכן לטומאת בית הפרס. הריטב"א ז"ל:
משום דאית ליה אימתיה — וכשמלמדו נותן עיניו בכתיבתו, וכדי לכתוב כמותו. אבל אביו דליכא אימתא כו'. תלמידי הר"י ז"ל:
אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל — פירוש, ומתניתין לא זו אף זו קתני, ומסתברא דכיון דקתני אחיו דלא הא ולא הא, הוא הדין לאדם רחוק דעלמא, דמאי שנא. ותנא דמתניתין נקט הנהו, דמסתמא שכיח גביה וידע כתבא דידהו. הריטב"א ז"ל:
וכבר כתבתי במתניתין מה שכתבו תלמידי הר"י ז"ל בזה. והרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וזה לשונו: זה כתב ידו של אחי. ודווקא אהני תלת, אבל איניש דעלמא לא מפורש בירושלמי, ע"כ. ועיין בפסקין:
הימנוהו רבנן בדרבנן — ואם תאמר: וכיון דמילתיה דרבנן הוא, למה אינו נאמן להעיד אפילו כשהוא קטן, לגבי תרומה וכולהו איסורין? דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים: "הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו קטנים", ופירש טעמא התם משום דבדיקת חמץ דרבנן. ויש לומר דהתם רגלים לדבר, לפי שבדיקת חמץ מצויה בכל שנה וכולם מתעסקין בה, הילכך אפילו תינוקות דייקי בה [מה שאין כן באידך דמתניתין, דלא דייקי בה] טפי ואמר בדדמי. ובפרק הגוזל האמינו קטן לומר: בכאן יצא נחיל זה, כשהיו בעלים מרדפין אחריהם ואלו מסיחין לפי תומם ואומרים: מכאן יצא נחיל זה. והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן, כדאיתא התם; ובכהאי גוונא שבעלין מרדפין אחריהם והם מסיחין לפי תומם, רגלים לדבר דקושטא אמרו, והוא שאומרים כן לאלתר כדאיתא בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: ואית דגרסי התם בדיק ליה. ויש לתרץ לאותה גירסא, דהתם מהמניה משום דאי בעו מצו למבדקיה השתא בפנינו, והרי בידם לתקן. וליכא לאקשויי תרומה נמי הרי בידו להאכילו בתרומה, דאיכא למימר קטן לא יכול להחזיקו בתרומה דאין מעשיו כלום. וקשיא לי, אם כן בית הפרס דבידו לתקן ולנפח אמאי לא הימנוהו עליו בקטנו? ויש לומר, דילמא קטן לא ידע למנפח, וידע לבדוק מחמץ, שרגיל בו. אמי"ץ. ועוד יש לומר, התם דשב ואל תעשה הוא, הימנוהו שלא להצריכו בדיקה; אבל לעשות מעשה על פיו, כגון לתת תרומה ולעשות טהרות בבית הפרס ולאפוקי ממונא, לא מהמנינן להו. אי נמי יש לומר, דברים הקבועים לעולם, כגון מצות בדיקה שקבועה בכל שנה, בההיא מהמנינן להו בדרבנן. ולא נהירא, דאם כן בתחומין אמאי לא? ובעירובין פרק כיצד מערבין נמי גרסינן גבי תחומין: לא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, ואפילו עבד ושפחה נאמנין; ואילו קטן לא קתני. וטעמא דעבד ושפחה דמהימני, מפני שגם הם מוזהרין במצות שבת כמו האנשים; ועוד, דשבת היא מצוה תדירה בכל שבוע, ובדברים שהם ענין צרכי הבית ותדיר בכל יום נשים נאמנות אפילו בדאורייתא, כגון בניקור בשר ובמליחתו ובספירת נדה. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: יש לומר דהתם שאני, דהא מוקמינן לה כדאמרי: אנן בדקנוה, דכיון דאינהו גופייהו בדקו לה, דייקי טפי; אבל הכא דילמא אמרי בדדמי. ואפילו לספרים דגרסי התם: כגון דאמרי בדיק ליה, איכא למימר דכיון דבדיקת חמץ שכיח בכל שתא וכלהו מתעסקין בה, אף תינוקות, דייקי בקטפי. אבל בדמיון כתיבות, אי נמי באשה יוצאה בהינומה, ודאי לא דייקי בה כולי האי, דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר, כן נראה לי. ע"כ:
כיון דרוב נשים וכו' גלויי מילתא בעלמא הוא — אין פירושו דכיון דגלויי מילתא הוא לא משקר, דהא אין אנו חוששין שישקר מדעת, אלא שיטעה במחשבתו, משום דבקטנו לא דק. ועוד, אם כן בתחומין דגלויי מילתא בעלמא היא, מאי שנא דמהימנינן ליה משום דתחומין דרבנן? אלא הכי פירושו: כיון דרוב נשים בתולות נישאות, לא היינו צריכין לעדות גמורה, אלא בפרסום דתרי בעלמא סגי, ובגלויי מילתא שיצא הדין לאור ויתפרסם הדבר בלא גמגום, וכך פירש רש"י ז"ל. שיטה ישנה:
וליחוש דילמא עבד כהן הוא — ואם תאמר: וכי הוי עבד מאי הוי? דהא ראוי לאכול בתרומה, [ו]למכירה ולשחרור ליכא למיחש כדמוכח בסמוך, ואפילו לרבי יוסי. ותו, כי אמרינן בפרק דלעיל: חלוק גרנות חזקה לכהונה, אמאי לא פרכינן כי הכא, דניחוש דלמא עבד כהן הוא? ולא עוד, אלא דבההיא ליכא לאוקמה דלא כר' יוסי כדאמר הכא, דההיא על כרחך ר' יוסי היא כדמוכח לעיל. ויש לומר, דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו לתרומה בתורת כהן גמור, וכדאמרינן לעיל: "כי אמרינן דנהיג ביה מנהג בנים", דאלמא נאמן עליו להאכילו לו ולבניו בתרומה בתורת כהן; וכיון שזה המעיד הוא קטן באותה שעה, איכא למיחש שמא עבד, ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה, אבל לבני ביתו אין להאכיל. אבל בההיא דלעיל, שהמעיד הוא גדול ומעיד בפירוש שהיה מחלק בתורת כהן, תו ליכא למיחש מידי. ע"כ הריטב"א ז"ל:
מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי וכו' — והילכך הכא נמי, כיון שמעיד שהיה יוצא מבית הספר לטבול, ודאי מוכחא מילתא, שכן בדין, שאם היה עבד לא מניחו רבו ללמוד תורה בקביעות עם מלמד, דאסור לאדם שילמד את עבדו תורה. תלמידי הר"י ז"ל:
ולא והתניא וכו' — פירוש, ובלא זה לרבי יהושע בן לוי בלחודיה לא תקשי ולא מידי, דהוה יכילנא לשנויי דשאני בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכמו שחילק הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה לגבי לימוד הבת דהויא לה כאילו מלמדה תיפלות. ומיהו במתניתין דקתני יוצא מבית הספר, דסתמו היינו תורה שבכתב, הילכך קשיא, כן נראה לי:
לאכול בתרומתו בתרומה דרבנן — פירוש, לתרומה דרבנן מהימנינן להו אבל לא להאכילו בתרומה דאורייתא. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וקשיא ליה למורי יצ"ו, והא אתי לאסוקיה מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא? ותירצה, בתרומה דרבנן בחוצה לארץ, דליכא למגזר משום תרומה דאורייתא. אי נמי בתרומה דרבנן בארץ, ולרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, שאין מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, דהוי כמאן דמסקא ליה ליוחסין, כדאמר רבי יהודה דאין מעלין לתרומה על פי עד אחד משום דהוי כמאן דמסקינן ליה ליוחסין. וכן משמע מדתריצנא לעיל: וכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא, מתרומה דרבנן לא מסקינן; ומינה משמע דמתרומה דרבנן לא מסקינן לדאורייתא, כיון דלא מסקינן מינה ליוחסין. ומתניתין ודאי ר' יהודה כדמוקים לה לקמן, דאמרינן: תנן כמאן דאמר אין חולקין וכו', ומפרשינן טעמא דר' יהודה משום דמעלין מתרומה ליוחסין. ר"ת. שיטה ישנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה