כתובות כא ב

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

איקלע רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא למזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אמר אמימר כמה מעליא הא שמעתא אמר ליה רב אשי לאמימר משום דקלסה אבוה דאמך את נמי מקלסת לה כבר פרכה רבא:

אמר רב ספרא אמר רבי אבא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא ואמרי ליה אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידין בפניו וחותם ומי כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דניכתב מקמיה דניחוו סהדי אחתימת ידייהו פסולה דמתחזי כשקרא הכא נמי מתחזי כשקרא אלא אימא עד שלא כתבו מעידין בפניו וחותם משכתבו אין מעידין בפניו וחותם ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין וש"מ דיינין המכירין חתימות ידי עדים אינן צריכין להעיד בפניהם וש"מ דיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד מתקיף לה רב אשי בשלמא עד נעשה דיין שמעינן מינה אלא דיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם דלמא לעולם אימא לך צריכין ושאני הכא דקא מקיימא הגדה בחד ודיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד דלמא לעולם אימא לך אין צריכין ושאני הכא דלא קא מקיימא הגדה כלל יתיב ר' אבא וקאמר לה להא שמעתא דעד נעשה דיין איתיביה רב ספרא לרבי אבא ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש החדש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו ואי סלקא דעתך דעד נעשה דיין למה לי כולי האי ליתבו בדוכתייהו וליקדשי אמר ליה אף לדידי קשיא לי ושאילתיה לרב יצחק בר שמואל בר מרתא ורב יצחק לרב הונא ורב הונא לחייא בר רב וחייא בר רב לרב ואמר להו הנח לעדות החדש דאוריית' וקיום שטרות דרבנן אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנותא

רש"י

איקלע רבנאי למיזבן שומשמי גרסי' ולא גרסי' דאיקלע ולא גרסינן לגבן ולאו רמי אמרה דא"א לומר כן שאמר רמי עדות זו על אמימר ורב אשי שהרי רב אשי כמה דורות היה אחריו דאמרינן בקדושין (דף עב.) יום שמת רב יהודה נולד רבא יום שמת רבא נולד רב אשי: אבוה דאמך - רמי בר חמא:

שלשה שישבו - בב"ד:

לקיים השטר - ובלא העדאת עדים שיעידו על כתב ידן לפי שהדיינין עצמן מכירין אותה השנים מכירין אותה ואחד אינו מכיר:

עד שלא חתמו - השנים על ההנפק:

מעידין - לפני השלישי שזהו כתב ידן של חתומים:

וחותם - עמהם על מה שכותבין אשרנוהי וקיימנוהי לשטרא דנן במותב תלתא דאשתמודענא דחתימת ידא דסהדי היא:

משחתמו אין מעידין - דחתימה קמייתא בשקרא הוה דלאו תלתא הוו דידעי:

ומי כתבינן - לאשרתא דידיה בתמיה וכי קודם שנתקיים לפני שלשתן יכתבו במותב תלתא הוינא ואשתמודענא כו':

אשרתא - לשון חוזק שמחזקים [את השטר] וכותבין אשרנוהי:

דנכתבא מקמי דניחוו סהדי כו' - עד שלא העידו העדים על כתב ידם כתבו הדיינין במותב תלתא הוינא ונפיק שטרא דנן קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני אחתימת ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי:

עד נעשה דיין - שהרי השנים העידו על החתימות:

צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד - שאם העידו בפני השנים אין הג' יכול לחתום דהא הכא הוצרכו השנים להעיד בפני הג':

דלמא לעולם צריכין - להעיד שאין עדות אלא ע"י הגדת עדות:

ושאני הכא דקא מקיימא הגדה - בפני היחיד שאינו מכיר:

דלא מקיימא הגדה כלל - אי לא הוו מסהדי באפיה:

ראוהו ג' - בעדות החדש קאי:

והן בית דין - מסנהדרין המקדשין את החדש:

יעמדו השנים - להיות עדים והתם פרכינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה ומוקמינן לה כשראוהו בלילה לפיכך אם לא יעידו לבקר על מה יאמרו מקודש:

שאין היחיד נאמן - לקדש החדש ביחידי:

ליתבו בדוכתייהו - אחר שהעידו בפניו:

וקרא ערער על הא' - שהוא פסול:

עד שלא חתמו - השני דיינים על האשרתא:

מעידין - על זה שהוא כשר:

משחתמו - הוו להו נוגעין בעדות שגנאי להם שישבו עם פסול בדין:

תוספות

האמר רב פפי האי אשרתא. תימה דפריך מדרב פפי ובפרק הכותב (לקמן דף פה. ושם) מסיק דליתא לדרב פפי מדרב נחמן כו' ועוד דבפ' כל הגט (גיטין כו: ושם) מסיק דרב לית ליה דרב פפי והיכי פריך הכא מדרב פפי אמילתיה דרב מיהו הא איכא לתרץ דאלישנא דאמרי לה משמיה דרב הונא פריך ואין לומר דהכי פריך כיון דאמר משחתמו אין מעידין לפניו וחותם אלמא חיישינן למיחזי כשקרא אם כן משכתבו עד שלא חתמו נמי דכתיבה נמי מיחזי כשקרא דא"כ הוה קשיא דרב אדרב דהכא חייש למיחזי כשקרא ובפרק כל הגט (שם) לא חייש אלא טעמא דמשחתמו דמי לנוגעים בעדות כעין שפירש בקונט' גבי ההוא שקרא ערער על אחד מהן ותירץ ר"ת . דדרך הש"ס להקשות אפילו מדבר דלא הוי הלכתא הכי ופוסק ר"ת דכתבינן אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה דלא קיי"ל כרב פפי דחייש למיחזי כשקרא אע"ג דפריך מינה ופריך נמי מנהרדעי בכמה מקומות בפרק שבועת העדות (שבועות דף לג: ושם) ובפרק יש בכור (בכורות דף מט.) והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא כו' וי"מ וליתא דקאמר בהכותב ובפ' כל הגט (גיטין דף כו: ושם) דלא בעי למימר דליתא לדרב פפי אלא דליתא לקושיא שאין לדמות אשרתא שהוא מעשה ב"ד לשאר שטרות דבמעשה ב"ד לכ"ע חיישינן למיחזי כשקרא ור"י מדנפי"ר תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן למיחזי כשקרא כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כו' (ב"ב דף קעב.) אבל בדיעבד לא חיישינן ולהכי פריך הכא דהוי לכתחלה והא דקאמר דליתא לדרב פפי היינו דיעבד דההיא איתתא דהכותב (לקמן דף פה. ושם) כיון שהיתה צריכה לחזור לב"ד כדיעבד דמי והרשאה נמי דכתבינן אמטלטלי דכפריה היינו משום כיון דאינו יכול לילך שם כדיעבד דמי:

וש"מ דיינין המכירין חתימת עדים א"צ להעיד בפניהם. דקס"ד דצריך להעיד בפניהם אע"ג דלא תהא שמיעה גדולה מראייה לפי שהיו נראין יותר בית דין דכשאין מעידין בפניהם אין נראה אלא כעד מפי עד ומטעם זה הצריכו ג' בקיום שטרות דהוה סגי בב' אלא משום דבעינן שיהא ב"ד כדפרישית ועוד אומר ר"י דס"ד דצרי' להעיד בפניהם משום דפעמים אין מכירין אלא על ידי שראו בלילה דליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה כדאמר בר"ה (דף כה: ושם) דחקירת עדים כתחלת דין דמי ותחלת דין אינו אלא ביום כדאמרינן בסנהדרין (דף לב.):

בפני כל אחד ואחד. דס"ד כיון שהעידו בפני שנים יכול השלישי לכתוב על סמך השנים אע"פ שלא העידו בפניו:

הנח לעדות החדש דאורייתא. ובדאורייתא אין עד נעשה דיין וטעמא דאין עד נעשה דיין משום דבעינן שיעידו לפני הדיינין כמו שמפרש רשב"ם דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינין וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינין עדות שאין אתה יכול להזימה היא שלא יקבלו הזמה על עצמן ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינין אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהם אלא כיון דבני הזמה נינהו בב"ד אחר עדות שאתה יכול להזימה קרינא בהו ה"נ יהיה הדיין נעשה עד ודוקא בעד המעיד אמרינן דאין עד נעשה דיין דשייכי הני טעמי אבל עד שאינו צריך להעיד כגון שיש אחרים שיעידו או כגון שראוהו ביום שאינו צריך להעיד דלא תהא שמיעה גדולה מראייה נעשה דיין ודווקא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות אפילו עד שאין צריך להעיד אין נעשה דיין לר"ע דאמר במסכת מכות (דף ו. ושם) אפילו הן מאה כולן עדים וטעמא מפרש בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כו. ושם) משום דכתיב והצילו העדה והנך כיון דחזו דקטל תו לא חזי ליה זכותא ודווקא בדאורייתא אבל בדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק ב (עריכה)

עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם: פירוש אפילו הן עצמן, וקא משמע לן דעד נעשה דיין, משחתמו אין מעידין בפניו אותן שנים מפני שהן כנוגעין בעדותן, כדי שלא יבטלו מה שעשו, אבל אחרים מעידין בפניו בין כך ובין כך. ואינו מחוור לי, דלמאי דקס"ד למימר דלמיחזי כשיקרא חיישינן, אי אפשר לומר כך, אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל: עד שלא חתמו מעידין בפניו אפילו הן עצמו וכל שכן אחרים, משחתמו אין מעידין בפניו לא הן ולא אחרים משום דחתימה קמייתא כשיקרא הות דלאו תלתא הוו ידעי לה. פירוש לפירושו, דבאותה שעה שחתמו יצטרף השלישי עמהם, דהוא לא ידע שזו היא חתימתן, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן, ומאי דהוה הוה, ואין צירוף למפרע, נמצא שלא היו כאן שלשה ראויים לקיים, ולא היו דיינין אלא עדים, וכן פירש הראב"ד ז"ל.

דלמא לעולם צריכים ושאני הכא דהא מקיימין הגדה בחד: כלומר דבחד מיהת איקיימה תורת הגדה, ואף על גב דלא איקיימא בשאר דייני, מכל מקום כיון דאיכא הגדה בחד מינייהו, ומקיימינן בחד אם לא יגיד, בהכי סגי. והיינו דאיצטריך באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, כלומר כלל דאלמא אי איקיימא הגדה במקצתה בהכי סגי. ויש שפירשו (רמב"ן) דהכי קאמר שאני הכא דאיקיימא הגדה בחד, כלומר בשביל זה שהיה צריך להעיד לפניו נתקיימה הגדה בכלן שהרי הן עצמן כשהעידו בפני זה אף הן שמעו הגדה בבית דין מפי עצמן. ואם תאמר העדות שהעידו בפני זה השלישי היאך שמה עדות, דעדות בפני שלשה בעינן דאין עדות אלא בבית דין. ויש לומר בשהיה מומחה ויכול לידון דיני ממונו ביחיד ונמצאת הגדתו בפניו כהגדתו בבית דין של שלשה הדיוטות. ואפילו הכי צריכי כולהו למחתם בשטרא ולא סגי באותו יחיד משום דיחיד מומחה אף על פי שרשאי הוא לדון יחידי אין לו נאמנות, ואי חתים איהו לחודיה לא עדיף מעד אחד, הילכך חוזרים כולן ומצטרפין עמו בתורת בית דין וחותמין כולן בשטר, ומיהו לא מסתבר דביחיד מומחה עסקינן, (דאי לא) הוה להו לפרושי בהדיא. ויש לומר דמעידין בפניו בשיושיבו מחבריהן אצלו קאמר. ואחר שהעידו נעשו אלו דיינין עמו.

ואם תאמר אם כן למה לי כולי האי ליחתמו אינהו גופייהו ומה להם לאלו לחזור להצטרף ולחתום עמו. יש לומר דהא לא קשיא דדינא קתני ולומר שיכולים לעשות כן. ואי נמי אפשר דאף תקנתא קא משמע לן דשמא אף על פי שיש בכאן חמשה שראויים לדון, רוצה הוא להחתים אלו השלשה ולא האחרים מפני שכתיבתן של אלו ניכרת, ולא יצטרך לקיום אחרת, אי נמי אפשר לומר דהכא בפניו בלבד קאמרי ואפילו הכי חשיבה הגדה בבית דין משום דאילו נעשו דיינים ועדים בבת אחת משום קולא דקיום שטרות שהם דרבנן, וכדאמרינן בפרק קמא דגטין (ה, ב) בפני כמה נותנו לה בפני שנים, קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, והתם שליח נעשה עד ודיין בבת אחת, וכדכתיבנא התם (בד"ה איתמר), והוא הדין הכא שנעשו עדים ודיינים בבת אחת כיון דקיום שטרות דרבנן. הרב מורי ר"ש נ"ר (חידושי וידל קרשקש למסכין).

בירושלמי [ר"ה פ"ג ה"א ע"ש, ועי' ר"ן כאן], וליתב חד וליקום חד ומשני אין עד נעשה דיין. והא דדייקינן מינה הכא דאין עד נעשה דיין, והתם בדוכתא (ר"ה כה, ב) דייקינן מינה עד נעשה דיין מדמושיבין חד מינייהו אצל חביריהן. אין פירושן בעניין אחד, דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי דמסהדי קמיה, והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין, מדאצטריך להושיב אחרים אצל היחיד ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמן.

הנח לעדות החודש דאורייתא: ונמצא כללו של דבר בדיני נפשות אפילו עד היודע אינו נעשה דיין כרבי עקיבא (ר"ה כו, א), משום דבעינן והצילו העדה וכיון דחזא דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, ובדיני ממונות וכן בעדות החודש דאינון דאורייתא עד היודע נעשה דיין, אבל המעיד אינו נעשה דיין אף על פי שאינו(?) צריכין עכשיו לעדותו, כגון דאתו אחריני ואסהידו ביה לבתר דאסהיד האי משום דהוה ליה כנוגע בדינו דכיון דאסהיד עביד לאחזוקי דיבוריה, אבל בקיום שטרות דרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין וכדאמרינן נמי בריש פרק קמא דגיטין (ה, ב) גבי בפני כמה נותנו לה דאיפליגי בה רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה, ובעי לאוקמי פלוגתייהו בעד נעשה דיין, ופרכינן והא קיימא לן עד נעשה דיין, והתם עד המעיד הוא דהא צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו: כלומר, השנים מעידין בין אלו השנים או עדים אחרים מן השוק על זה לבטל ערעורו וחותם עמהן, דבשעת חתימתן ראוי היה להצטרף עמהם שכבר הוכשר, אבל אם חתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער, אף על פי שבאין אפילו עדים מן השוק ובטלו הערער אינו חותם עמהן לפי שכבר נתבטל המושב ובשעה שחתמו לא היה זה ראוי לצירוף, ובשעה שהעידו עליו כבר חתמו השנים ואינו מתועד במושבם. ואקשינן ערער דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסיל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ואפילו לאפוקי ממונא אפומיה, ואי ערער דפגם משפחה כגון עבד וכיוצא בו גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר, וכל שכן דלא מיפסיל דכיון דאיגליא מילתא דלאו פגום היה לא איכפת לן באותו ערער, ואוקימנא בערער דגזלנותא, וכגון דקאמרי הני דעבד תשובה, כלומר, דכולהו מודו דגזל אלא דהשתא הוא דאתי הני תרי לאכשורי ולאסהודי דעביד תשובה, ונתכשר, וכיון שכן השתא הוא דאיכשר בשעת עדותן של אלו, אבל בשעת ישיבתו עם אלו פסול היה, והלכך נבטל המושב לגמרי בשעת הערער, וכן פירש ר"ח ז"ל.

ולפי דרכינו למדנו מתוך פירושו דהיכא דגזדל בניסן והשיב גזלה באייר והעידו עלה בבית דין באלול שעשה תשובה כל העדות שהעיד מאייר ועד אלול בטלין, דלא נכשר אלא מאלול ואילך שהעידו על תשובתו. ואינו מחוור דאטו עדים מכשריה ליה תשובה שמכשירתו וזה שהעידו עליו עדים עכשיו גלויי מילתא בעלמא הוא. ועוד קשיא, למה שפירש ר"ח דתרי ותרי נינהו ואוקי גברא חזקה דכשרות ואפילו לאפוקי ממונא אפומייהו, ואמאי כיון דתרי פסליה ליה נימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, ויש מביאין ראיה לדבריו מיהא דגרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, ב) שני כתי עדים המכחישות זו את זו (זו באה?) בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, דאלמא אף על גב דכל כת וכת פוסל את חבירו אפילו הכי בעדיות דעלמא מפקינן ממונא אפומייהו משום דמוקמינן להו בחזקתייהו, אלמא חזקה דכשרות עדיפא מחזקה דממונא.

והרמב"ן נ"ר דחה, דשאני התם שאין הכחשתן פסול ברור, שאפילו באותה עדות קיימא לן בפרק חזקת (ב"ב לא, א) נהי דאיתכחוש באכילתא באבהתא מי אתכחיש, ולעניין עדות דעלמא דמי לשנים שבאו לישאל בזה אחר זה (להלן כז, א, בשני שבילין וכו'), אבל שתי כתי עדים שבאין להעיד על אחד ודאי פסלינן ליה אפומייהו דהני דפסלי ליה כי היכי דלא ליפוק ממונא אפומיה. ועוד קשיא עליה דהא תרי ותרי בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא בין למאן דאמר ספיקא דרבנן מרעיה ליה לחזקה לכל מיליה דאורייתא וכדאמרינן בקידושין (סו, א) גבי מעשה דינאי, ורש"י ז"ל פירשה: עד שלא חתמו מעידין עליו אפילו אותן שנים דאכתי לאו נוגעין בעדותן הן כלל, משחתמו אין מעידין עליו הן עצמן לפי שהן כנוגעין בעדותן דגנאי הוא להם כשישבו עם פסול לדין, ופרכינן היכי דמי אי לימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ופסול הוא דלא נפיק ממונא אפומיה ואפילו קודם שחתמו היאך הוא חותם והא פסול הוא, ואי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא היא דלא עבידי דמשקרי ועלייהו סמכינן ואם כן קשיא סופא ואף לאחר שחתמו אמאי אין מעידין עליו וחותם. ופרקינן, לעולם ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה, דאין כאן הכחשה כלל, וכיון שכן עד שלא חתמו מעידין עליו וכשר אבל משחתמו אין מעידין עליו דכנוגעין בעדותן הן דלאו גלויי מילתא אלא עדות גמורה היא.

ומה שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל (ט, א) בתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה, והביא ראיה מדאקשינן לעיל ומגבי ביה תרי ותרי נינהו, דברים מחוורין הן, אף על פי שאין ראייתו מחוורת דהתם לאו בפסול הגוף היא כגון גזלנין או משחקין בקוביא אלא בפסול קורבא כדכתבינן לעיל.

חידושי הריטב"א

מתוך: חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ב (עריכה)

א"ר הונא ג' שישבו לקיים את השטר ב' מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפנינו וחותם: תמיהא מלתא דהא ודאי מה שמעידין אינו להכיר בו הכתב דאלו היה חוזר ומכיר בעצמו הא ליתא דעד מפי עד הוא ועוד מדאמרינן בסמוך דלא קיימא הגדה בחד כלומר דחשיבא בב"ד הגדה אלמא מה שמעידין לפנינו אינו אלא כמי שמעידין בב"ד וכיון שכן תקשי לן כי מעידין בפנינו מאי הוה דקיום שטרות בג' ובעינן במותב תלתא כחדא הוינא וליכא למימר דמיירי שהג' גמיר וסביר וראוי לדון יחידי ה"ה דסגי בקיום לפנינו א"כ למה הוצרכו ג' להצטרף עמו ועוד דסתם שלשה שישבו לקיים את השטר אפילו הדיוטות משמע דמסתמא קאמר בכל שלשה הראוי לקיימו וליכא למימר שיעמדו שנים עמו דא"כ הוה ליה לפרושי כדאמרינן לקמן גבי עדות החודש. והנכון דהכא אפילו בג' והוא הדיוט מיירי דכיון דיש ג' לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים וכאלו מעידים לעצמן ומעידין לג' ודכוותא אשכחן בפ"ק דגיטין גבי שליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם למ"ד בפני עדים וכדפי' רש"י התם. ולענין דחכים גמר וסביר אי סגי לקיים שיתקיימו לפניו היה אומר מורי ז"ל דגזירות חכמים הוא דקיום שטרות בג' שלא יהא עד מפי עד וכדאמרינן לקמן בי דינא דרב אשי ולא סגי בשנים ומיהו בסתמא גמיר וסביר ונראין הדברים משחתמו אין מעידין לפניו וחתום פירוש דהא כי חתמו השנים לא הוי במותב תלתא והוה ליה שקרא ממש:

והאמר רב פפי משמיה דרבא וכו': ואע"כ דליתא לדרב פפי דהא אדחי לקמן בפרק הכותב וכן בפרק כל הגט גבי כותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידחי' ליה לגמרי ואפילו לכתחלה לא חייישינן ליה הכא לא פרכינן לרב מיניה אלא דקשיא לן הא דרב להדיא פליגי עליה והיכא אפשר דרבא פליג אדרב ופרקינן ליה למימרא דלא פליגי הא דרב עלה דרבא מיהת וזה ברור ודכוותא בתלמודא ויש דוחין דלא מדחי דרב פפא אלא בדעביד ואחרים אומרים דלא אדחי' אלא בדבר שאין מעשה ב"ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב"ד חיישינן ליה לכתחלה וליתא דכיון דתלמודא קאמר וליתא משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפ' הכותב לכתחלה משמע ומלתא דבי דינא ואפילו הכי לא חשו לדרב פפי ואע"ג דאיכא מילי דחיישינן למחזי כשיקרא כי האי דאמרינן בפרק מרובה גבי אורכתא ובהני בפרק גט פשוט גבי שטרא אקנייתא הא פרישנא בדוכתא התם דאיכ' בחתימה מחזי כשיקרא אבל כל היכא דכתיבה הוא לא חיישינן ליה כשיקרא:

ש"מ עד נעשה דיין אפילו עד שהעיד נעשה דיין ע"פ עדותן וש"מ דיינין שאין מכירין חתימת ידי העדים צריכין להעיד בפניהם והכי פירושו ולא סגי שיעידו בפניהם השנים ותימא דמאי קמ"ל דהא פשיטא כיון דקי"ל דקיום שטרות בג'. וי"ל דשורת הדין הוא דקיום שטרות יהא סגי בשנים שיש בו תורת עדות כיון שאין משא ומתן שיכריע השלישי ביניהם מידי דהוה אפרוזבלי וגיטי דבעי רק שנים והא דאצטריך ג' בקיום היינו כדי שלא יהא נראה כעד מפי עד וכיון דכן הוא אמינא דכיון דישוב השלישי ביניהם בהכי סגי ואע"פ שלא שמע עדות המקיימין קמ"ל דצריך:

ודיינים המכירים חתימת ידי עדים וכו' דלמא צריכין: פירוש בהגדה בעינן ושאני הכא דמקיימין הגדה בחד וא"ת והא בקידוש החודש לא בעינן הגדה שאם ראו בפני ב"ד א"צ להעיד בפניהם. ויש לומר דשאני התם דאמר רחמנא כזה ראה וקדש וכדאיתא התם וכן פרש"י ז"ל התם וא"ת מהיכי תיתי לן דניבעי הגדה בעדים ולא נימא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. וי"ל דכיון דכתב קרא ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וכו' אנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינים לפני ה' אלו הדיינים וקי"ל דעדים בעמידה ודיינים בישיבה דלמא גזרת הכתוב הוא דבעינן קרא כדכתיב ראוהו ג' והן ב"ד סומכי' הרואים לקדש החודש יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל יחיד ודכוותה אוקמ' כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום הן עצמן מקדשין אותו שאין שמיעה גדולה מראיה שאין יחיד נאמן על ידי עצמו פירוש דגזירת הכתוב דקידוש החודש בעי ג' כמשה ואהרן כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד:

ואי איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשה : פירש"י ז"ל ואם איתא שהעד נעשה דיין למה האחד לומר מקודש הם עצמם יקדשו אחר שהעיד בפנינו ויש עוד לפרש דאפילו תימא שהם עצמם חוזרים ומקדשים אותו הכא קשיא לן למה הוצרכו לעמוד ולהעיד ליתבו בדוכתייהו ולקדשו ע"פ ראייתם דאע"פ שראו בלילה בשעה שאין ראוי לדין אלא לעדות ולא גריעה מעד שהעיד ממש בב"ד שהוא נעשה דיין אלא ודאי ש"מ דאפילו מי שנזדמן להעיד שאינו נעשה דיין וכ"ש עד שהעיד ויש מקשין דמהא מתני' גופיה דייקינן דמוכח דעד נעשה דיין מדקתני שהשלישי נעשה דיין ואלו הכא דייקינן שאין העד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן שאין העד נעשה דיין על פי עדותו והתם דייקינן עד היודע כיון שאין צריכין לעדותו נעשה דיין עם חביריו וכדפרשינן בדוכתא בס"ד:

ושאני הכא דקיום שטרות מדרבנן: וכן הלכתא דבעלמא אין עד נעשה דיין ותלתא גוונא איכא עד שהעיד ועד שרואה ודיין וכך דינם בקיום שטרות אפילו עד שהעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפילו דיין הרואה אין נעשה דיין דהלכה כר"ע כדתנן בסנהדרין סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתם נעשו עדים ומקצתם נעשו דיינים דברי ר' טרפון ר"ע אומר כולם עדים הם ואין נעשה דיין ופריש טעמא דר"ע דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת וכיון דחזו לקטלא נפשא תו לא חזו לזכותא ולפום האי טעמא אפילו ראו ביום אין דנין אותם אפילו ע"פ אחרים ואע"ג דרישא אוקמא כשראו בלילה אבל ראוהו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם וכדאיתא בפרק החובל ההיא לר' טרפון הוא אבל לר"ע פליג אפילו ראוהו ביום והלכתא כר"ע בדיני ממונות אין עד נעשה דיין אחר שהעיד ואפי' ע"י אחרים אבל עד הרואה אעפ"י שנזדמן להעיד נעשה דיין ע"פ עצמו כדמוכח בפרק יש נוחלין בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה שכותבין ואין נעשין דיינים אבל ע"פ אחרים נעשים דיינים ודיין שהוא רואה ולא נזדמן להעיד אלא שראה ביום בהא (ליכא) [איכא] פלוגתא בין רבנן ז"ל אם נעשה דיין ע"פ ידיעתם וראייתם כי בעי הגדה דאחרים דאיכא דאמרי הגדה בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וכדדחי רב אשי הכא במשמע דשאני הכא דמקיימי הגדה בחד בר מעדות החודש דרחמנא אמר כזה ראה וקדש אבל דעת ר' ז"ל דהא דרב אשי דחיה בעלמא דלא בעינן קרא כדכתיב ויש ראיה לזה מההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום שאם רצו יכתבו ורצו נעשו דיינים ועוד כי הא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' דלר' טרפון מוקמינן בפרק החובל כשראו בלילה אבל ראו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם ואע"ג דלית הלכתא כוותיה בדיני נפשות משום דבעינן עדה דשופטת ועדה מצלת אבל בדיני ממונות הלכת' כוותיה ויש (שוחין) [דוחין] דההיא דג' שנכנסו לבקר את החולה הוא שצוה בעל דבר לפניהם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וההוא דסנהדרין האיכא התם בפרק החובל אוקימתא אחריתי לרב אשי דהתם פרכינן מינה על עובדא דההוא דתקע חבירו קמיה דרב יהודא ואמר הא אנא הא דר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ואמרינן מאי הא אנא אלימא הא אנא דחזקתיך למימרא דעד נעשה דיין והא תנא בסנהדרין כל מקצתם נעשין עדים הא כו להו דיינים לא מפרקינן דרישא כשראוהו בלילה דאי אפשר הא אנא דסבירא ליה כר' יוסי בתוקע לחבירו שנותן לו מנה צורי ולעולם עדים דנין אותו וכן דעת הרב ר' אברהם אב ב"ד ונראין דבריו ז"ל דודאי כי אמר בפרק החובל ואי בעי' אימא לרווחא דמלתא אמרינן לה למימרא דההיא עובדא ליכא למשמע מינה מידי וכדדחי ליה רב אשי גופא לההיא דלעיל אבל קושטא דמלתא היא כהתם והכא הלכתא היא דבההיא דפריך בתלמודא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה:

ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם עד שלא חתמו מעידים בפנינו וחותם : פירוש רש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידים עליו חבירו עמהם ואין כאן נגיעת העדות אבל כשחתמו אין שנים מעידין עליו להכשיר דנוגעין בעדותן הם שרוצים להכשירו כדי שלא יאמרו עליהם גנאי שיצטרפו הב"ד עם אדם פסול ודוקא הם עצמם אין מעידין עליו אבל אחרים מעידין עליו ופרכינן ערעור דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי ננהו פי' אבל תרי ותרי ספק הוא ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים היאך חותם והא ספק הוא ופסול הוא ואלא ערעור דפגם משפחה שמעידין עליו שהוא עבד גילוי מלתא בעלמא ואפילו משחתמו יעידו עליו ואין זה עדות גמור כי סוף שנתברר עניניו מאליו ואין עדותו [מועלת]:

פסקי הרי"ד

פסקי הרי"ד (נדפס בשם תוספות רי"ד)

מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/כתובות/פרק ב (עריכה)

אר"ה א"ר ג' שישבו לקיים את השטר פי' בלא העדאת עדים שיעידו על כת"י לפי שהדיינים עצמם מכירין אותה ב' מהן מכירין חתימת ידי העדים וא' אינו מכיר עד שלא חתמו פי' בהנפק מעידים בפניו וחותם פי' לפני השלישי שזה כת"י החתומים משחתמו אין מעידין בפניו וחותם פירוש (אחר) עד שלא חתמו הן בההיא אשרתא מעידים בפני זה וחותם עמהן וכותבין כך נפק שטרא דנן קדמנא ונתבררנו שהוא חתימות העדים ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי אבל אחר שחתמו אין מעידין בפניו מפני שהן נוגעים בעדותן שנראה שמה שמעידים כך כדי לקיים חתימתן שלא תבטל:

ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין פי' אחר שהעיד ונעשה עד חוזר עוד ונעשה דיין וש"מ דדיינים המכירים חתימת ידי העדים א"צ להעיד בפניהם וש"מ דיינים שאין מכירין חתימות העדים צריכים להעיד בפני כאו"א פי' שאם העידו בפני הב' אין הג' יכול לחתום שהרי כאן הצריכו להעיד בפני הג' ולא יועיל הנה שיעידו בפני ב' והב' יעידו לג' כדאמרינן בשנים מכירין משום דהוי להו עד מפי עד אבל כשמכירין מעצמן אינו עד מפ"ע:

איתבי' רב ספרא לר"א ועד מי נעשה דיין והתנן ראוהו ג' והם ב"ד פי' מסנהדרין שמקדשים את החדש יעמדו ב' ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן ע"י עצמו והתם פרכינן ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ומתוקמ' לה כשראוהו בלילה לפיכך אם לא יעידו בבקר על מה יאמרו מקודש אין היחיד ראוי לקדש את החדש דקידוש החדש צריך שלשה והלכך יושיבו ב' דיינים אחרים מחבריהם מיושבי סנהדרין ואלה הב' שראו יעמדו בפניהם והם יקדשוהו ואי איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשו פי' אי איתא דעד שהעיד נעשה דיין מה צריך להושיב מחבריהם אצל היחיד הם שהעידו יצטרפו עמו לקדש אלא לאו ש"מ אין עד שהגיד עדותו כשר להיות דיין והכא היכי אמרינן דמעידים ומסיק הנח לעדות החודש דאורייתא ובדאורייתא אין עד נעשה דיין אבל קיום שטרות דרבנן ובדרבנן עד נעשה דיין פי' מה"ת ליכא למיחש לזיופא אלא בלי קיום יגבה ולכי מתברר דזייף מהדר ליה ורבנן הוא דאצרכי' לקיומי' ועד דלא מקיים לא גבי. עי' דיני עד נעשה דיין בס"פ ששם ביארתי שאם יש עדים רבים שיגמר הדין ע"פ שנים עדים ושלשה דיינים עד שהגיד עדותו נעשה דיין:

אמר ר"פ משמיה דרבא האי אשרתא דדיינא דכתיבא מקמי דנחזי סהדי אחתימות ידיהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ולית הל' הכי דלקמן בפ' הכותב ובגיטין בפ' כל הגט מתיבי' ליה ואמרינן וליתא לדר"פ:

אמר ר' אבא אר"ה א"ר ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהן עד שלא חתמו פי' השנים על אשרתא מעידים עליו פי' על זה שהוא כשר וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם פי' כיון שחתמו הן נוגעים בעדות שהם מתכוונים שלא תבטל חתימתן וגם גנאי הוא להם שיאמרו עם הפסול חתמו. וערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו פי' ועד שלא חתמו אמאי מעידין והא אין ערער פחות מב' שאין משגיחים בדברי היחיד וכיון שב' אומרים גזלן הוא ואלו אומרים שלא גזל הו"ל תרי ותרי וכל תו"ת הו"ל ספיקא דאורייתא ובספיקא דאורייתא לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה כדאמרינן לקמן בפירקין וכיון דהאידנא איתוקם בספק גזלן היכי מחתמינין ליה ומפקינן ממונא אפומיה הלכך אע"פ שלא חתמו לא יכלו להכשירו ואי ערעור דפגם משפחה גלוי מילתא בעלמא הוא ואפי' משחתמו מעידים פי' ערעור דפגם משפחה שאלו השנים שבאו לפוסלו לא העידו עליו עדות ברורה אלא העידו שבמשפחתו נטמע שם עבד שהוא פסול לעדות וכל המשפחה הן בחזקת שהוא ספק פסול שמא מזרע אותו עבד נולד ואלה מעידים שזה אינו מן המסופקין דברי לן שמייחוס כשרות הוא בא ואינן מכחישין את העדים אלא מוציאים את זה מספק פסול שלא יהיה מסופק כשאר כל בני המשפחה וזהו גילוי מילתא שיכול להתברר ע"פ אחרים שנבדוק אחריו ויתברר אם נולד מן הכשרים או מן הפסולין ובמילתא דעביד לגלויי לא משקרי אינשי והלכך אע"פ שחתמו והן נוגעים בעדות נאמנים דבאיזה עדות אינן נאמנין בדבר שלא נוכל להתברר על ידי אחרים כ"א על פיהם כדלקמן שמעידין שעשה תשובה שאין מכירין תשובתו אלא הם אבל ייחוס האדם דהוא מילתא דעביד לגלויי ע"פ אחרים אע"פ שהן נוגעים בעדותן נאמנים הם. לעולם ערער דגזלנותא ודקאמרי הני ידעי' ביה דעשה תשובה שהחזיר את הגזילה ואין כאן משום הכחשה הלכך עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם ומשחתמו שהן נוגעים בעדות אין מעידין עליו וחותם עי' בס"ה בערך מ"ר:

שיטה מקובצת

מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כא (עריכה)

עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם — תמיה מילתא, דהא ודאי מה שמעידין בפניו אינו להכיר לו הכתב כאילו הוא חוזר ומכירו בעצמו, דהא ליתא; חדא, דעד מפי עד הוא; ועוד, מדאמרינן בסמוך דמיקיימא הגדה בחד, כלומר דחשיבא הגדה בבית דין, אלמא מה שמעידין בפניו אינו אלא כמעיד בפני בית דין, וכיון דכן תקשי לן, כי מעידין בפניו מאי הוי? דהא קיום שטרות בשלשה ובעינן במותב תלתא כחדא. וליכא למימר דמיירי שהשלישי גמיר וסביר וראוי לדון יחידי, והוא הדין דסגי בקיום לפניו, דאם כן למה הוצרכו השלשה להצטרף עמו? ועוד, דסתם שלשה שישבו לקיים את השטר – אפילו הדיוטות משמע, דסתמא קאמר בכל שלשה הראוין לקיימו. וליכא למימר שיעמדו שנים עמו, דאם כן הוה ליה לפרושי, כדאמרינן לקמן גבי עדות החדש.

והנכון, דהכא אפילו בשלישי והוא הדיוט מיירי, וכיון שישבו לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים כאחד, וכאלו מעידין לעצמן ומעידין לשלישי. ודכוותה אשכחן בפרק קמא דגיטין, גבי שליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם, למאן דאמר בפני שנים וכדפרישית התם.

ולעניין חכם דגמיר וסביר, אי סגי לקיום שיתקיים לפניו לבדו, היה אומר מורי ז"ל דגזירת חכמים הוא דקיום שטרות בשלשה, שלא יהא כעד מפי עד, וכדאמרינן לקמן: "בבי דינא דרבנא אשי", דלא סגי בשנים, והנהו מסתמא גמירי וסברי הוו; ונראין הדברים. הריטב"א ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב: ואני תמה, העדות שהעידו בפני אותו שלישי, היאך שמה עדות? והא צריך שלשה, ואין עדות אלא בפני בית דין. ויש לומר כשהיה מומחה וראוי לדון יחידי בשאר דיני ממונות, או שיושיבו מחבריהם אצלו בשעת עדותם. ע"כ:

משחתמו אין מעידין בפניו וחותם — דהוו להו נוגעים בעדותם, כדי שלא יבטל מעשה שעשו שקיימו את השטר. ורבינו חננאל ז"ל מפרש, שאין כח לקיומם, דבשעה שקיימו וחתמו לא היו במותב תלתא, שלא היה השלישי ראוי להצטרף עמהם, דהא לא הוה ידע בסהדותא דכתב ידן של עדים. ולפירוש זה, משחתמו אין מעידין בפניו אפילו עדים אחרים. שיטה ישנה:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם — על ידי אותן הדיינין, מעידין בפני אותו שאינו מכיר וחותם, כדפירש רש"י ז"ל. וקא משמע לן דעד המעיד נעשה דיין, שהרי הם חותמין עמו. וסוגיא דשמעתא פשוטה היא. ולרש"י, דטעמא דמשחתמו – משום דחתימה קמא בשקרא הוות, דלאו תלתא הוו ידעי לה. וקשיא לי למאי דמסקינן בפרק הכותב ובפרק כל הגט דלמיחזי כשקרא לא חיישינן, ושטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו מפני שנמחל שעבודו, טעמא דנמחל שעבודו, אבל למיחזי כשקרא שלא נכתב על מלוה זו ונכתב קודם למלוה לא חיישינן, ואף על גב דנחתם מעיקרא. ונראה לי דהכא גבי אשרתא, משחתמו לעולם לא היו במעמד שלשה והם בית דין, דבשעת חתימה אכתי לא ידעי, בשעה שקיבלו העדות שנים מהם עדים הם, לאחר קבלת עדות אינם עושין כלום, מפני שחזרו לישב יעשו בית דין ותתקיים הדבר למפרע? אי אפשר. אבל בעלמא כותבין וחותמין ורואים מעשה ומוסרים השטר ליד בעליו, כדאמר בההיא אתתא דאתיא לקמיה דרב ביבי לקמן בפרק הכותב. והא דאקשי רב אשי: ודילמא לעולם אימא לך צריכין, ושאני הכא דהא מקיימא הגדה בחד, הכי קאמר: לעולם אימא לך שצריך הגדה, אבל כאן, כיון שהם עצמן העידו בפני אותו השלישי, כבר שמעו עדות בפני בית דין, ואילו לא העידו בפני אותו השלישי – לא היה נקרא עדות. אבל השתא אינהו גופייהו שמעו עדות גמורה בבית דין, ונעשים עדים ודיינין. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: משחתמו אין מעידין וחותם — פירוש, דהא כי חתמו השנים לא הוו במותב תלתא, והוה ליה שקרא ממש. ע"כ:

וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: משחתמו אין מעידין בפניו וכו' — פירש רש"י ז"ל, שאלו שחתמו אין מעידין בפני השלישי כדי לקיים עמו החתימה שעשו כבר, דהוו להו נוגעים בעדותן, שרוצים שלא יאמרו העולם: החתימה שעשו פלוני ופלוני פסולה היתה. אבל אם באים אחרים מעלמא ומעידין על חתימת העדים בפני השלישי, מקיימין את השטר עם החתימה שמתחילה.

ורבינו חננאל ז"ל פירש, דמשחתמו אין מעידין בפניו לא אלו ולא אחרים, שזאת החתימה שעשו לעולם היא פסולה, וצריך שיחתמו בקיום פעם אחרת; מפני שאותה חתימה הראשונה – בפסול נעשית מתחילה, כיון שלא היו כי אם שנים, ולעולם אין לה שום תקנה, ועיין. עד כאן:

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: משחתמו אין מעידין בפניו — אותן שנים, מפני שהם כנוגעים בעדותן, כדי שלא יבטלו מה שעשו; אבל אחרים מעידים בפניו בין כך ובין כך. ואינו מחוור לי, דלמאי דקא סלקא דעתך למימר דלמחזי כשקרא חיישינן, אי אפשר לומר כן. אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל: עד שלא חתמו – מעידין בפניו אפילו הן עצמן, וכל שכן אחרים; משחתמו, אין מעידין בפניו לא הם ולא אחרים, משום דחתימה קמייתא כשקרא הוות, דלאו תלתא הוו ידעי לה. פירוש, בשעת חתימה לא נצטרף עמהן, שהרי לא היה מכיר שזו היא חתימתן של עדים, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן ומאי דהוה הוה, דאין צירוף למפרע. וכן פירש הראב"ד ז"ל והוא הנכון. ע"כ:

והאמר רב פפי האי אשרתא וכו' — ואף על גב דליתא לדרב פפי, והא אידחייא לה לקמן בפרק הכותב (דף פה.) וכן בפרק כל הגט (דף כו:) גבי הכותב טופסי שטרות, ומשמע התם דאידחיא לה לגמרי ואפילו לכתחילה לא חיישינן ליה? הכא לא פרכינן מינה לרב, אלא דקשיא לן דהא דרב פליגא עלה, והיכי אפשר דרבא פליג אדרב. ופרקינן לה, למימרא דלא פליגא הא דרב עליה דרבא מיהת, וזה ברור, ודכוותה בתלמודא טובא.

ויש דוחין, דלא אידחיא דרב פפא אלא בדיעבד. ואחרים אומרים, דלא אידחיא אלא לעניין דבר שאינו מעשה בית דין, כגון טופסי שטרות, אבל לעניין מעשה בית דין חיישינן לה לכתחילה. וליתא, דכיון דתלמודא קאמר: "ליתא דרב פפי", משמע דליתא כלל. ועוד, דההיא דפרק הכותב לכתחילה הוה, ובמילתא דבי דינא, ואפילו הכי לא חשו לדרב פפי.

ואף על גב דאיכא מילי דחיישינן למיחזי כשקרא, כההיא דאמרינן בפרק מרובה (דף ע.) גבי אורכתא, וכהנהו דפרק גט פשוט (דף קעב.) גבי שטרי אקנייתא? הא פרישנא בדוכתה, דשאני התם דאיכא בחתימה מיחזי כשקרא, אבל כל היכא דבכתיבה הוא, לא חיישינן למיחזי כשקרא. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: הכא נמי מיחזי כשקרא — מעיקרא נמי הוה משמע דהיינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא דהוה קא סלקא דעתין דקסבר רב דמשחתמו מיחזי כשקרא, אבל מקמי הכי לא מיחזי כשקרא. והיינו דקשיא לן, מקמי הכי איכא למיחש לשקרא כדרב. ומתרצין לה, דמקמי כתיבה וחתימה קאמר.

ותימה, דהא קיימא לן דליתא לדרב פפי, כדאיתא לקמן בפרק הכותב ובמסכת גיטין פרק כל הגט. וכיון דליתא לדרב פפי וקיימא לן דלמיחזי כשקרא לא חיישינן, מינה נמי דליתא לדרב הונא אמר רב, ואשכחן לכולהו ז"ל דפסקו כוותיה. ואפשר לומר, דוודאי טעמא דסוגיין משום הכי הוא, משום דמיחזי כשקרא. מיהו כיון דקיימא לן דליתא לדרב פפי, איכא למימר דלאו היינו טעמא דרב הונא אמר רב, אלא היינו טעמא, משום דכיון דחתמו עד שלא העידו בפניו, אם כן אשתכח דלא במותב תלתא כחדא הוו, שהרי בשעה שחתמו לא היה שלישי זה מצטרף עמהן. והיינו דכתבו רבוותא ז"ל לישנא קמא דרב הונא, דדווקא משחתמו, ולא אידך לישנא דקאמר משכתבו וחתמו. ומיהו סוגיין דהכא נקיט ליה להא דרב פפי אליבא דרב, ובפרק המגרש משמע לן בסוגיין דהתם דפליגא דרב, ולא דאיתמר בהדיא, וההיא סמכינן כדאשכחן בהדיא דליתא לדרב פפי. עד כאן:

וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל, דקיימא לן למיחזי כשקרא לא חיישינן. ואף על פי שיש מקומות שחוששין לשיקרא, כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי, וכגון כתובו בהיני, בכי האי חיישינן לשקרא. אבל כשאין השקר עומד לעולם, כי הכא, דאף על פי שכותבין "במותב תלתא כחדא הוינא" ואינם שלשה, מיד כשחותמין כבר הלך לו השקר ולהכי לא חיישינן בכי האי גונא לשקרא. ע"כ:

וזה לשון שיטה ישנה: ויש לומר, הכא רב פפי הוא דמתרץ מילתא דרב לטעמיה, כלומר: לרב פפי לא תליא מלתא בחתימה אלא בכתיבה; אבל לאו למימרא דרב כרב פפי סבירא ליה. ואנן נמי לית לן דרב פפי, דקיימא לן דלא חיישינן למיחזי כשקרא כדמוכח בפרק כל הגט. ואי קשיא הא דקיימא לן בההיא דנהרדעי, דאמרי בפרק מרובה: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי, מאי טעמא? משום דמיחזי כשקרא. יש לומר היינו טעמא, משום דלאחר שנשלם המעשה, דהיינו לאחר כתיבת אורכתא, מיחזי כשקרא, דהא הלה כפרו במטלטלי.

עוד יש לדחוק אותו לשון ולומר דהכי קאמר: לא חלה האורכתא, כיון דמחזיא כשקרא, והלה כפר במטלטלי, והרי הוא כותב אורכתא על דבר שאינו עכשיו שלו, דהלה כפר ביה. והכל עולה לטעם אחד. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין: והאמר רב פפי וכו' — כתוב בתוספות: אלא טעמא דמשחתמו דמו לנוגעים בעדות וכו'. ויש להוכיח כן, מדלא דקדק תלמודא מדקאמר: "משחתמו אין מעידין בפניו", שמע מינה דחיישינן למחזי כשקרא. אלא ודאי מדלא דקדק כן, הטעם משום נוגעין. ויש לומר דאין הוכחה מזה, דכל אלו שאומר הספר שמע מינה, אם היה פסול גמור אפילו בדיעבד. אבל אם אמר: שמע מינה חיישינן למיחזי כשקרא, זהו דיעבד, אבל לכתחילה לא חיישינן למיחזי כשקרא כמו שתירצו התוס'. ע"כ:

שמע מינה עד נעשה דיין — כלומר, אחר שהעיד, שהרי שנים אלו המכירין חתימות ידי עדים העידו בפני שלישי שאינו מכיר, כמו שפירש רש"י ז"ל, ואף על פי כן מצטרפין לקיים השטר. והכי מוכח בגיטין בפרק קמא בההיא דאמרינן. הרא"ה ז"ל:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: שמע מינה עד נעשה דיין — פירוש, אפילו עד שהעיד נעשה דיין על פי עדותו. ע"כ:

ושמע מינה דיינין המכירין וכו' אין צריכין להעיד בפניהם — הקשו בתוס', פשיטא, דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה. ותירצו דאיצטריך, סלקא דעתך אמינא דצריך להעיד בפניהם, משום שנראה טפי מעשה בית דין כשמעידין בפניהם, משום דנראה כעד מפי עד כשאין מעידין בפניהם. ומטעם זה הצריכו חכמים שלשה בקיום השטר, משום שיהא נראה כמעשה בית דין. ועוד אומר ר"י, דסלקא דעתך דצריך להעיד בפניהם, משום דפעמים אין מכירין אלא על ידי שראו בלילה, דליכא למימר לא תהיה שמיעה גדולה מראיה, דעל כרחך צריכין להעיד ביום על מה שראו בלילה, ואין לך לומר דשמיעה יכולה להיות בלילה, ומעתה מה הפרש יש בין שמיעה לראיה? ונחזור לומר: לא תהיה שמיעה גדולה יותר מראיה; דהא ודאי ליתא, דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה, כדאמרינן בראש השנה דחקירת עדים כתחילת דין דמי ותחילת דין אינו אלא ביום, כדאמרינן בסנהדרין, והלכך על כרחך צריך להעיד ביום על מה שראו בלילה, וליכא למימר: לא תהיה שמיעה גדולה מראיה. וכיון דלפעמים צריכין להעיד, הלכך סלקא דעתך דלעולם צריך להעיד בפניהם.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: ועוד אומר רבינו תם, דסלקא דעתך דצריך להעיד בפניהם, משום דלפעמים מקיימין על ידי ראיית לילה. ע"כ:

וזה לשון שיטה ישנה לקמן, גבי הא דדחי רב אשי: דילמא לעולם צריכין. ואם תאמר: לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדמקשינן במסכת ראש השנה גבי יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם וכו', ומוקמי לה כשראוהו בלילה? דלא שייך למימר: ראוהו כשהן חתומין; דהא מכל מקום על מה שרואין עכשיו מעידין, דהיא חתימה שמכירין ומקיימין אותה עכשיו, ולא על מה שראו בלילה. דמתרצין גבי ראש חדש, דהתם על מה שראו בלילה ואינן רואין עכשיו הן מעידין ומקדשין. יש לומר, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא, כלומר: מהא לא תפשוט, אבל ודאי אין שמיעה גדולה מראיה.

והראב"ד ז"ל מתרץ, דהתם אם ראוהו בשעה הראויה לקדש, ודאי היו מקדשין על ראייתם ואין צריך עדות אחרת, שהרי מה שמקדשין על הגלוי לכל וכל העולם ראויים לראות עמהם הלבנה שמקדשין על ראייתה. אבל הכא, שצריכין אנו עדות על חתימה זו, שאין שאר בני אדם מכירין אותה, צריכין הן לגלות ולהעיד לבני אדם קיומם שחתימה זו חתימת פלוני. ע"כ:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל לקמן: והא דסבירא ליה לרב אשי: דיינין המכירין חתימת העדים צריכין להעיד בפניהם, איכא מאן דקשיא ליה, היכי קא סלקא דעתך הכי? והא פשיטא לן התם: ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואיכא למימר דסבירא ליה לרב אשי, דשאני דיני ממונות, משום דכתיב ביה: "אם לא יגיד ונשא עונו", אלמא בעינן הגדה. וסבירא ליה דהיינו הא דתניא: סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, דבעו הגדה, ואיהו לא מוקי לה כשראוהו בלילה. ואף על גב דאוקימנא בפרק החובל הכי, ההיא אוקמתא דלא כרב אשי. והתם נמי לאו משום קושיא ותיובתא הוא דאמרינן הכי, ואיתמר בה נמי לישנא אחרינא: אי בעית אימא וכו', כי היכי דתיקום אפילו כשראוהו ביום וכדרב אשי. וכן תירץ הראב"ד ז"ל, ויפה אמר. גם כן פירש שם רש"י ז"ל: לא תהא שמיעה גדולה מראיה, שגבי עדות החודש לא כתיב אלא "כזה ראה וקדש".

ומיהו אנן לא קיימא לן כרב אשי, דדחייה בעלמא נינהו, ואיהו נמי לא הכי סבירא ליה, אלא הכי קאמר: לעולם אימא לך וכו', ואי מהא לא תשמע מינה. ואנן לא דחינן מימרא בגמרא בדילמא, כדפסק רבינו הגדול ז"ל. ואפשר דכי לא קיימא לן כרב אשי, הני מילי בקיום שטרות, אבל בשאר מילי הגדה בעינן, כי ההוא לישנא דאמרינן בפרק החובל: ואי בעית אימא וכו', דלא מוקמינן לה כשראוהו בלילה, אלא אפילו ראוהו ביום, אין עד הרואה נעשה דיין אלא בהגדת אחרים. ומיהו מסתברא שלא נשתנה כאן דין קיום שטרות אלא בעד נעשה דיין, אבל לא בהגדה, מאחר שלא פירשו בגמרא. וכן ההוא לישנא דהחובל, לאו למימרא דסנהדרין כשראוהו ביום, אלא רבי לא חזא מעשה כלל, והא אנא ודאי לרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה מנה צורי קאמר. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל לקמן: ושאני הכא דמיקיימא הגדה בחד — ואם תאמר: והא בעדות החדש לא בעינן הגדה, שאם ראוהו ביום שלשה והם בית דין – אין צריכין להעיד בפניהם? יש לומר דשאני התם, דאמר רחמנא: "כזה ראה וקדש", וכדאיתא התם. וכן פירש רש"י ז"ל שם.

ואם תאמר: ומהיכא תיתי לן דנבעי הגדה בעדים, ולא נימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה? ויש לומר, דכיון דכתיב קרא: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", ואמרינן התם: "ועמדו שני האנשים" – אלו העדים, "אשר להם הריב" – אלו בעלי דינין, "לפני ה'" – אלו הדיינין, וקיימא לן דעדים בעמידה ודיינין בישיבה – דילמא גזירת הכתוב, דבעי קרא כדכתיב. ע"כ:

ושמע מינה דיינין שאין מכירין חתימת יד העדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד — פירוש, ולא סגי שיעידו בפני השנים. ותימה, מאי קא משמע לן? פשיטא, כיון דקיום שטרות בשלשה. ויש לומר, דשורת הדין דלסגי לקיום שטרות בשנים שישבו בתורת בית דין, כיון שאין בו משא ומתן שיכריע השלישי ביניהם, מידי דהויא אפרוזבול ובטול הוא דסגי בשנים. והא דאיצטריך שלשה, היינו כדי שלא יהא נראה כעד מפי עד, וכיון דכן, הוה אמינא דכל שישב השלישי עמהם – בהכי סגי, ואף על פי שלא שמע עדות המקיימין; קא משמע לן דצריך. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: ושמע מינה דיינין שאין מעידין וכו' — לומר, שאף על פי שהשנים יודעין בדבר, וכיון דתרי ידעי – ודאי הימנותא גבייהו, אפילו הכי אינו סומך עליהן אלא אם כן מעידין בפניו בתורת עדות. ואם תאמר: הא מאי למימרא? פשיטא! ואפשר דאטעמא דמסקנא סמיך, משום דקיום שטרות דרבנן. ע"כ:

וכתב הרמ"ה ז"ל: מדקאמר צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד ולא קאמר "בפני כולן", שמע מינה דאפילו בפני כל אחד ואחד בפני עצמו שפיר דמי. אלא מיהו הני מילי בקיום שטרות דרבנן, אבל בשאר עדיות לא הויא קבלה עד דמסהיד סהדא באנפי תלתא דייני כשרין בבת אחת. ע"כ. תלמידי הר"י ז"ל:

ושאני הכא דקא מתקיימא הגדה בחד — לעולם לא תדוק, הא אם היו שלשתן מכירין חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד אלו בפני אלו; דוודאי צריכין, והכא אינן צריכין כיון דקא מיקיימא בחד. שיטה ישנה:

וכתב הרא"ה ז"ל: נראה דהכי קאמר, דאיקיימא לה תורת הגדה בחד מיהת, והיינו דאמרינן באידך: "ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל", לימא דליכא הגדה כלל. ואפשר לפרש, דקא מיקיימא בחד, דאמטו האי חד מיקיימא הגדה בכולהו, שהרי שנים אלו מעידין לשלישי זה, והרי הן כמעידין לאותו שלישי וכמעידין לעצמן; וכיון שהעידו, נתקיימה הגדה בכולן. ותימה, האיך מתקיימת עדותן בפני שלישי? והא שלשה בעינן, ואפילו ביחיד מומחה ראוי לדון דיני ממונות יחידי נראה שאין קיומו קיום, מהא דאמרינן לקמן: "ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו". ויש לומר, שיושיבו מחביריהן אצל היחיד. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: יש מתרצין, כשהיה האחד מומחה, ונמצאת הגדתם בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. אי נמי כשהושיבו מחבריהן עמו והעידו בפניהם, ואחר כך נעשו דיינין עמו. ואינו נכון, דאי ביחיד מומחה, אף הוא נעשה בית דין, ולמה להם להצטרף עמו? ועוד, האיך מצטרפין וחותמין: "במותב תלתא כחדא הוינא", והם לא היה להם אלא אחד? ועוד, דסתם "בית דין" – של שלשה הדיוטות משמע; ואילו הוה מיירי בכאן ביחיד מומחה, היה להם לפרש. ועוד, אדאתקיף עליה רב אשי ואמר: "שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בחד", עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי ולומר: "שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בבית דין שלם". ועוד, דאם איתא דבחד מומחה קאמרינן, כשהקשה רב ספרא מראוהו שלשה וכו' וליתבו בדוכתייהו וכו', דאלמא משמע דבעינן הגדה בפניהם, ליתא, דשאני התם דאין הגדתם בפחות משלשה מומחין, כדאיתא בפרק ראוהו בית דין, דאין לך מומחה בישראל יותר ממשה, ואפילו הכי אמר רחמנא: עד דאיכא אהרן בהדך. ואם תאמר דלא אותיב רב ספרא מראוהו שלשה אעד מומחה, אלא למאי דאמרינן "אין צריכין להעיד בפניהם"? ליתא, דהא אוקמוה להא דראוהו שלשה כשראוהו בלילה, ומשום הכי צריכין להעיד בפניהם משום דהוי קבלת עדות וקבלת עדות אינה אלא ביום. וכן פירש בתוספות. ועוד, כי בפירוש גרסינן בירושלמי: "ואמאי? ליתוב חד וליקיים חד", אלמא לא הוה קשיא ליה לרב ספרא אלא היאך היו השנים מעידין בפני האחד. ועוד, דאמרינן בפרק קמא דגיטין: "בפני כמה נותנו לה? ר' יוחנן ורבי חנינא, חד אמר: בפני שנים, וחד אמר: בפני שלשה", ואתו לאוקומי פלוגתייהו בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין, כדרבנן, ומר סבר שליח נעשה עד ומר סבר לא. והא התם כשאינן מומחין מיירי, דאי במומחין – אפילו ביחידי סגי לכולי עלמא. וגם להושיבו מחביריהם אצל היחיד אי אפשר, דאם כן, מה להם לאלו להצטרף עמהם? והכא דינא ותקנתא קתני, כלומר: אם אין שם אלא שלשה הראויין לדון ואין שם עדים, הם עושין כך.

אלא נראה דהכי פירושו: שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בחד, שעל ידי האחד שמעידין בפניו מתקיימת הגדה בכולן, שהן עצמן נעשין עדים ודיינין בבת אחת, והרי הם כאילו אחרים היו מעידים בבית דינן ממש. והיינו חידושיה, דקיום שטרות ושאר עדיות דרבנן – עד נעשה דיין. והיינו דאמר בגיטין: "בפני כמה נותנו לה? בפני שנים, קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין", אלמא אפילו בשעת הגדתו נעשה הוא דיין. הלכך קיימא לן דעד נעשה דיין. ושמעינן מהכא, דדייני קיום ועדי קיום אינן נפסלין מחמת קורבה; שאין לך קורבה גדולה מאדם אצל עצמו, ואפילו הכי נעשה דיין. ע"כ:

יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל יחיד — ובדוכתה אוקימנא כשראוהו בלילה; אבל ראוהו ביום, הם עצמן מקדשין אותו, שאין שמיעה גדולה מראיה. שאין היחיד נאמן על ידי עצמו – פירוש, דגזירת הכתוב דקידוש החדש נבעי שלשה סמוכין, דמשה ואהרן כתובין בפרשה וכדאיתא בפרק ראוהו בית דין. הריטב"א ז"ל:

ואם איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה — פירש רש"י ז"ל: ואם איתא דעד שמעיד נעשה דיין, למה האחרים אומרים "מקודש מקודש"? הם עצמם יקדשוהו עם השלישי אחר שהעידו בפניו. ויש עוד לפרש, דאפילו תימא שהן עצמן חוזרין ומקדשין אותו, קשיא לן הכא, דלמה הוצרכו לעמוד ולהעיד? ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה על פי ראייתם, דאף על גב דראוהו בלילה בשעה שאינה ראוי לדון אלא לעדות, לא גריעא מעד שהעיד ממש בבית דין שהוא נעשה דיין. אלא ודאי שמע מינה דאפילו מי שנזדמן להעיד אינו נעשה דיין, וכל שכן עד שהעיד.

ויש מקשים, דמהא מתניתין גופה דייקינן בדוכתא דעד נעשה דיין, מדקתני שהשלישי נעשה דיין; ואלו הכא דייקינן שאין עד נעשה דיין? ולאו קושיא היא, דהכא דייקינן שאין עד נעשה דיין על פי עדותו, והתם דייקינן [שעד היודע, כיון שאין צריכין לעדותו] (ש)נעשה דיין על פי חבירו וכדפרישנא בדוכתא בס"ד. הריטב"א ז"ל.

וכן תירץ הרשב"א ז"ל דאין פירושם שוה, דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, דהא איכא תרי דמסהדי קמיה; והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין, מדאיצטרכינן להושיב אחרים אצל היחיד, ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמם. ע"כ:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דתנן, יעמדו שנים וכו' — אוקימנא בדוכתה כשראוהו בלילה, דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין; כלומר, הוו להו כעדים המעידים ולא כעדים הרואים, כיון שראו בשעה שאין ראויה לדון כלל. ובתוספות ראיתי, משום שראיית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא, וקבלת עדות ביום בעינן כדאיתא במסכת ראש השנה, הלכך צריכין להעיד למחר ולא לדון על ידי עצמן. וטעם יפה הוא. ובמסכת בבא בתרא יתברר שר"ש דומרוג"י יחלוק שם. והא דתנן: ויושיבו מחבריהן אצל היחיד, דאלמא איהו כשר אף על גב דראה בלילה? שאני התם, כיון דשלשה הוו, תרי מינייהו סהדי ואידך לא הוה סהדא, והתם נמי אם היו חמשה, שלשה מהם עושין דין למחר, דתרי מינייהו הוו סהדי ואינך לאו סהדי נינהו, כדר' טרפון דאמר: מקצתם נעשין עדים ומקצתם נעשין דיינין, ור' עקיבא מודה בדיני ממונות כדאיתא בפרק ראוהו בית דין. ומשום הכי דייקינן: למימרא דעד המעיד כשר לדון, והתנן וכו', והתם משום הכי לא מקדשי בדוכתייהו על פי הראיה, הואיל וחזו בלילה והוו להו תרי מינייהו עדים; ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין, ליתבו בדוכתייהו וכו', כלומר: אחר שהעידו כל אחד בפני שנים יחזרו וישבו ויקדשו, כדפירש רש"י ז"ל. דאי לא תימא הכי, מאי קושיא? דילמא שאני התם דלא מקיימא הגדה כלל. וכן הקשו בירושלמי: וליתוב חד וליקום חד? ומשני: אין עד נעשה דיין. ואפשר לפרש, דאם עד נעשה דיין יקדשוהו על פי עצמן, דלא בעי רב אשי הגדה אלא בדיני ממונות, אבל בעדות החדש לא, כדבעינן למכתב קמן.

והא דדייקינן מהא מתניתין דאין עד נעשה דיין, והתם דייקינן מינה דעד נעשה דיין, לא דמיא דיוקא דהכא לדהתם; דהתם דייקי, עד הרואה כשר, דהא קתני: "ויושיבו מחביריהן אצל היחיד", אף על פי שנעשה עד שהרי ראה, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, כשר. ואקשינן עלה סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש. והכא דייקינן אהנהו תרי, דעד המעיד נינהו ופסיל לדינא כיון שראוה בלילה, ואינן יכולין לדון על פי אותה ראיה והוצרכו להעיד עליה, שוב אינן נעשין דיינין. אבל היו שם אחרים שיכולין להעיד בפניהם כשרין, דהא לאו עדים נינהו, כההיא דר' טרפון וכדכתיבנא לעיל. וכן נמי ההוא לאו עד הוא, כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי אחריני. ע"כ:

וכתב הריטב"א ז"ל, תלתא גווני איכא: עד שהעיד, ועד הרואה, ודיין הרואה. וכך דינם: דבקיום שטרות, אפילו עד שהעיד נעשה דיין. ובדיני נפשות, אפילו דיין הרואה אינו נעשה דיין, דהלכתא כרבי עקיבא, כדתנן: סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין. ופרישנא טעמא דרבי עקיבא, משום דבעינא עדה שופטת ועדה מצלת, וכיון דחזו ליה דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא. ולפי האי טעמא, אפילו ראוהו ביום אין דנין אותו ואפילו על פי אחרים. ואף על גב דרישא אוקימנא כשראוהו בלילה, אבל ראוהו ביום – כולם נעשין דיינין על פי עצמן, וכדאיתא בפרק החובל? ההיא לר' טרפון היא, אבל רבי עקיבא פליג אפילו כשראוהו ביום; והלכתא כרבי עקיבא.

ובדיני ממונות, אין עד שהעיד נעשה דיין אפילו על פי אחרים; אבל עד הרואה, או שנזדמן להעיד, אינו נעשה דיין על פי עצמו, כדמוכח בפרק יש נוחלין (דף קיג:) בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה, שכותבין ואין עושין דין. אבל על פי אחרים נעשה דיין. ודיין הרואה שלא העיד ולא נזדמן להעיד, אלא שראה ביום, בהא איכא פלוגתא ביני רבנן אם נעשין דיינין על ידיעתן או ראייתם, או בעו הגדה דאחרים; דאיכא מאן דאמר דהגדה בעינן, כדכתיב: "ועמדו שני האנשים לפני ה'", וכדדחי רב אשי הכא בשמעתין, דשאני הכא דמיקיימא הגדה בחד, בר מעדות החדש, דרחמנא אמר: "כזה ראה וקדש". אבל דעת ר"י ז"ל, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא ובלשון דילמא אמרה, ולעולם לא בעינן הגדה אפילו בעלמא, דלא בעינן קרא כדכתיב. ויש ראיה לזה מההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום, שאם רצו כותבין ואם רצו עושין דין. ועוד, דההיא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו', דלר' טרפון אוקי בפרק החובל (דף צ:) כשראוהו בלילה, אבל ראוהו ביום – כולם נעשין דיינין על פי עצמן. ואף על גב דלית הלכתא כוותיה [בדיני נפשות, משום דבעי עדה מצלת, אבל בדיני ממונות הלכתא כוותיה].

ויש דוחין, דההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה, שניא היא לפי שציווה בעל דבר בפניהם, והודאת בעל דין כהגדת מאה עדים היא. וההיא דסנהדרין, הא איכא התם בפרק החובל אוקימתא אחריתי לרב אשי, דהתם פרכינן מינה על עובדא דההוא דתקע לחבריה קמיה דרב יהודה, ואמר ליה: הא אנא והא ר' יוסי הגלילי, זיל הב ליה מנה צורי. ואמרינן: מאי "הא אנא"? אילימא "הא אנא דחזיתיך", למימרא דעד נעשה דיין? והתניא: סנהדרין וכו' מקצתן נעשין עדים, הא כולהו דיינים לא. ופרקינן, דהתם שראוהו בלילה, ואי בעית אימא הכי קאמר: הא אנא דסבירא לי כר' יוסי הגלילי בתוקע לחבירו שנותן לו מנה צורי, זיל הב ליה מנה צורי; ולעולם על פי אחרים דן אותו. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

ונראין דברי הר"י ז"ל, דוודאי כי אמרינן בפרק החובל "ואי בעית אימא" – לרווחא דמילתא אמרי לה, למימרא דמההיא עובדא ליכא למשמע מינה מידי, וכדדחי לה רב אשי גופיה לההיא דלעיל; אבל קושטא דמילתא דסוגיין דהתם והכא הלכתא, דבהדיא פריך תלמודא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ע"כ:

הנח לעדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן — כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות עדות ה"ד וזה לשונו: דין תורה שאין מקבלין עדות, לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, אלא מפי העדים, שנאמר: "על פי שנים עדים", מפיהם ולא מכתב ידם. אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר, אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים. ואין דנין בעדות שבשטר דיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות, אלא מפיהם ולא מכתב ידם. ע"כ.

עוד כתב בפרק ו' מהלכות עדות ה"א וזה לשונו: כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים. אף על פי כן, אין מקיימין שטרות אלא בשלשה, אפילו שלשתן הדיוטות, מפני שהוא דין. ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה, כמו שביארנו, ע"כ. משמע דסבירא ליה דהכי קאמר: קיום שטרות דמועיל אינו אלא מדרבנן. וצריך עיון לישנא דתלמודא דהכא.

וכתב הרב המעילי ז"ל בפירושיו על ההלכות וזה לשונו: כתב הר"מ בהלכות עדות פרק ו': קיום שטרות מדבריהם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואף על פי כן אין מקיימין שטרות וכו', ע"כ. נראה מדבריו כי הוא מפרש קיום שטרות שמועיל אינו אלא מדרבנן, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין; אבל מן התורה אפילו בקיום בית דין לא מהני כלל. וצריך עיון לפירוש זה מה שאומר בגמרא, משום דהוי קיום שטרות דרבנן מקילינן, דאפילו בעדים שהעידו נעשו דיינין על הקיום.

ואפשר לתרץ דהכי מפרשינן: קיום שטרות דרבנן, שהם תקנו שיועיל משום נעילת דלת, ורצו גם כן שאף אחר שהעידו יוכלו להיות דיינים, משום נעילת דלת. ויש מפרשים בעניין אחר, ע"כ.

ואני בתשובת שאלה הארכתי ליישב הסוגיות לדעת הרב ז"ל. ובתירוץ הך סוגיא כתבתי דהכין הוא תירוצא דשמעתא אליביה, דהאי טעמא דאין עד נעשה דיין, פירש רשב"ם ז"ל דהיינו משום דבעי שיעידו לפני הדיינין, דכתיב: "ועמדו שני האנשים", אלו העדים; "לפני ה'", אלו הדיינין. הלכך דווקא בעדות החדש דהויא מדאורייתא קאי עליה האי קרא ד"ועמדו", והלכך בעינן דליקיים ביה הך קרא; אבל בקיום שטרות, דמדאורייתא לא מהני כלל, לא קאי עליה קרא ד"ועמדו", דהא מדאורייתא אין כאן עמידת שני אנשים, דלא מהני כלל וליכא עדות בזה כלל; וכיון שכן, מהי תיתי דנימא ביה שאין עד נעשה דיין? אי מדכתיב "ועמדו", הא לא מיירי ביה קרא! וזה לשון הרמב"ם ז"ל בסוף פרק ה' מהלכות עדות: ולא יעשה דיין, שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות. במה דברים אמורים? בדבר שצריך עדים מן התורה, וצריך דיינים לדון באותו דבר מן התורה; אבל בשל דבריהם וכו', ע"כ, משמע קצת כדכתיבנא. כך כתבתי בתשובת שאלה. ועוד הארכתי ליישב השמועות לשיטת הרב ז"ל:

ועוד משמע לי לתרץ בקוצר, דהכי קאמר: הנח לעדות החדש וכו' – פירוש, דכשהעדות מועיל מדאורייתא, הרי כאן עדות, ושוב לא יעשה דיין; אבל בקיום שטרות, דלא מהני העדות אלא מדרבנן, ומדאורייתא אין כאן עדות, הלכך שפיר יעשה דיין, דהוה ליה כאילו מעולם לא היה עד בדבר. כן נראה לי.

ואתי שפיר לשיטת הרמב"ם ז"ל, דהאריך וקאמר: "אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה" וכו'; דמאי כולי האי דנעלם מעיני הני אמוראי כולהו תירוצא דהך קושיא? דהא בקל יש לתרץ, דמשום דקיום שטרות דרבנן הקילו, דהא מדאורייתא לא הוה צריך מידי! ולשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא, דהא ודאי צריכא רבה וכדכתבינן לעיל, כן נראה לי:

וקרא ערעור על א' מהם עד שלא חתמו וכו' ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' — פירש רש"י ז"ל: וכי אמרי "לא גזל", הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי. וקשה, דהכא אליבא דרב הונא קיימינן, דאית ליה "אוקי להני גברי אחזקתייהו" בחזקת הבתים גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דסבירא ליה דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ועוד אומר רבינו תם, דאפילו רב חסדא דפליג התם עליה – מודה הכא שהם כשרים, דהא קאמר: "בהדי סהדי שקרי למה לי", וכיון דחשבינן להו סהדי שקרי, ממילא מתכשר האי גברא, שהרי אם אחד מאלו שתי כתות הוו מעידות על אדם אחר שהוא פסול – לא היו נאמנין אליבא דרב חסדא. והשתא ומה התם דאין אדם מכחישן לומר שהוא כשר לא מהמני, הכא דאיכא סהדי דמכחישי להו ואומרים שהוא כשר, לא כל שכן דלא מהמני. לשון הרא"ש ז"ל:

וכתוב בקונטריסין: תרי ותרי נינהו — התוס' הקשו, דהכא אליבא דרב הונא קיימינן. ובקונטריסי הראשון כתבתי, דכוונת רש"י ז"ל דאמר "לא מתכשר בהכי", משום דהוי להו תרי ותרי ספיקא דרבנן, כמו שאומר התוס' לקמן. ועתה בפעם שניה אומר מורי הרב כי אינו דומה, דהכא אית לן למימר "אוקי גברא אחזקתיה", אבל לקמן ליכא חזקת כשרות, דאדרבה איכא לאוקמה בחזקת אשת איש, ומשום דאשה דייקא מרעא לה לחזקת אשת איש, אלא אמרינן תרי ותרי. הלכך נראה לי דעת רש"י ז"ל הכא שפיר, דלא מתכשר בהכי, דכיון דהעדים מכחישין זה את זה אתרע חזקתיה. ושוב שמעתי, כיון דהכא איירי לפסול השטר, דהוה ליה ממונא, לא שייך לומר "תרי ותרי ספיקא דרבנן", דלא אמרו זה אלא באיסורא ולא בממונא.

כתוב בתוספות: ועוד, דלרב חסדא דאמר "בהדי סהדי שקרי", הכא ממילא מתכשר וכו'. וקשה, נהי דזה השלישי ממילא מתכשר, מכל מקום לרב חסדא היכי קאמר: "עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם"? והיאך חותמין הם לקיים זה השטר? והרי הם עצמם פסולין לרב חסדא לזה העדות ולכל עדות שבעולם. הלכך נראה, שדעת התוס' ז"ל דמדרב חסדא נשמע לרב הונא, כי היכי דלרב חסדא בעדות אחרת אינם נאמנים לפוסלו, דהא סהדי שקרי נינהו ומתכשר ממילא, הכי נמי לרב הונא בזה העדות עצמה שהן פסולין בו, מתכשר ממילא. והשתא אתי שפיר דעד שלא חתמו מעידין עליו וחותם הוא וחותמין הם לקיים השטר, דמה שהם מעידים שמכירין חתימת העדים חשיב כעדות אחרת, ולרב הונא כשרין הן בעדות אחרת. אי נמי הספר אינו מתיישב לרב חסדא אלא לרב הונא, דאליבא דרב הונא קיימינן. עכ"ל הקונטריסין.

ואין כוונת התוספות אלא להקשות על מה שכתב רש"י ז"ל, דלא מתכשר האי גברא בהכי, ופריך שפיר מההיא דרב חסדא, ואין כאן קושיא כלל ואין צורך לאריכות הקונטריסים:

עוד הקשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל, דקאמר: אי ערער דפגם משפחה, גלויי מילתא בעלמא הוא, ופירש רש"י ז"ל דדבר העשוי להגלות הוא, שיבדקו אחריו עד שיתברר הדבר. ותימה, היאך יכול להתברר כשאלו אומרים שהוא עבד? אפילו מאה אומרים שאינו עבד, תרי כמאה. לכן נראה כפירוש רבינו חננאל שפירש: שלשה שישבו, אם עד שלא חתמו קרא ערעור על אחד מהם, מעידים שנים מן השוק עליו וחותם, והוו כאילו עכשו ישבו בית דין אחר עדות הכשרות שהכשירוהו, ולא נתבטל ועד המושב וחותמין כולם. משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערעור, ובטל ועד המושב של אותו בית דין, ואין מעידין עליו שיוכל לחתום עמהם, וצריך לחזור ולהושיב בית דין על כך. ערעור דמאי? אי ערעור דגזלנותא, תרי ותרי נינהו, דעל כרחך לא מיירי כגון שאלו אומרים שהוא עבד ואלו אומרים שאינו עבד, דאם כן היה נפסל מספק, דכיון דלא שייך למימר ביה אוקמיה אחזקתיה, דאם הוא עבד – מעולם לא הוה בחזקת כשרות. אלא על כרחך מיירי שאלו אומרים שהוא עבד ואלו מזימין אותם, משום הכי הוי גילויא מילתא הוא ולא הוי ערעור ולא נתבטל ועד המושב. לעולם ערעור דגזלנותא, ודקאמרי הני עדים דידעו ביה דעבד תשובה, וכיון דמודו לקמאי דגזלן הוה, ערעור דידהו ערעור ונתבטל ועד המושב, והואיל ואמת הוא שנפסל, אית לן לאוקמיה בחזקת פסול עד שיודע לנו כשרותו.

והקשה ר"מ על פירוש רבינו חננאל, דקאמר: אי ערעור דפגם משפחה על ידי הזמה, אמאי נקט פגם משפחה, דמילתא דלא שכיח? לימא (נמי) בערעור דגזלנותא ועל ידי הזמה.

ונראה לי ליישב פירוש רש"י ז"ל, דלא דמי להא דאמרינן בחזקת הבתים: שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דאוקמינן להו אחזקתייהו. דהני מילי דמכחישות זו את זו, שאלו אומרים: כך היה המעשה, ואלו אומרים: כך היה המעשה. אבל היכא דאסהידו על פסול גזלנות, ובאין לפוסלו לעדות ולשבועה, כל כהאי גוונא לא מוקמינן אחזקה. דכל תרי ותרי, אף על גב דאיכא חזקה דכשרות, ספיקא דרבנן היא, כדאמר בפרק ד' אחין וכן מוכח לקמן בשמעתין דזילותא דבי דינא, והכי אמרינן לקמן גבי שנים אומרים שנתקדשה, דפריך תלמודא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? וכן בפרק האומר גבי ינאי המלך, "ויבקש הדבר ולא נמצא, היכי דמי? אילימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי, אמאי לא נמצא? תרי ותרי נינהו", אלמא כל היכא דאיכא תרי ותרי לא אוקמינן אחזקתיה ופסלינן ליה. והלכך פריך שפיר: אי ערעור דגזלנותא, תרי ותרי נינהו ולא מתכשר מספק. ואי ערעור דפגם משפחה, ועל כרחך לא מיירי [כגון דאמרי קמאי "עבד הוא" ובתראי אמרי "לאו עבד הוא", דכל שכן דתיקשי לך טפי: "תרי ותרי נינהו", ולא מיתכשר כיון דלית ליה חזקת כשרות. אלא על כרחך] כגון דאתו בי תרי ואמרי: זה האיש בא ממשפחה שנטמעה בה עבדים, והיינו מחזיקים כל המשפחה בחזקת פסלות; ואתו בתראי ואמרי: זה האיש ידוע לנו שהוא לא בא מן העבדים שנטמעו באותה משפחה, גלויי מילתא בעלמא הוא, דבתראי לא מכחשי להו לקמאי, כיון דקמאי לא מסהדי בעדות גמורה לפוסלו בוודאי אלא מספק, ויכול להיות שבא מן הכשרים אף לפי דבריהם, גלויי מילתא הוא עד שיתברר הדבר. הרא"ש ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו — כתב רבינו חננאל ז"ל: כיון ששנים מעידין אותו שגזל ושנים אומרים שלא גזל, כהאי גוונא לא מפסיל, דאמרינן "אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה". פירוש לפירושו: ומשחתמו אמאי אין מעידין עליו? ולא מחוור לן, דאם כן הוה ליה למימר בתרווייהו, בערעור דגזלנות ודפגם משפחה, "גילויי מילתא בעלמא הוא". ועוד, דהא לא גלוי מילתא בעלמא הוא, הלכך משחתמו נראין כנוגעין בעדותן. ואפשר דהכי קאמר: אי ערעור דגזלנות, תרי ותרי נינהו, הלכך מהימני, וכיון שלא נפסל מעולם – אמאי אין מעידין? הא במותב תלתא הוו. ולאו משום נוגעין בעדות אתמר. ודפגם משפחה כל דכן, דהא גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו משחתמו נמי מעידין.

ורש"י ז"ל פירש, דבתרי ותרי לא מתכשר, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל. והא דאמרינן: אלא ערעור דפגם משפחה? גלויי מילתא הוא, פירושו: ואפילו משחתמו נמי, אמאי אין מעידין? ופגם משפחה מתכשר משום דמילתא דעבידא לגלויי ולא עביד דמשקרי, הלכך אף משחתמו נאמנים. ואי משום תרי דאמרי פסול הוא, כיון דהאי גברא בחזקת ישראל הוא עומד וכל משפחתו, בכהאי גוונא אמרינן "אוקי גברא אחזקתיה", שאילו היה פסול, קול יש לו. אבל בפסול דגופיה כגון דגזלנות – לאו גלויי מלתא היא, ועד שלא חתמו נמי אין מעידין עליו.

ומאי דכתב רבינו אלפסי ז"ל דבתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה, מדאקשינן לעיל: "ומגבינן ביה? תרי ותרי נינהו", דאלמא לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה ומפקינן ממונא אפומיה, אינה ראיה. חדא, דהתם ודאי מאי פסולי עדות דקא אמרינן? קרובים, דאי אמרת פסולין דגזלנותא, הא ודאי דאי אתו בי תרי ואמרי: ידעינן בהו בהנך אינשי דגזלני נינהו – מהימני, וכן במשחקי בקוביא ובשאר פסולין, ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר: כשרין אנן, כדאמרינן התם בפרק מרובה (דף עג.), "אי נמי דפסלינהו בגזלנותא". משום הכי רמינן בה: "ומגבינן ביה? תרי ותרי נינהו", דהא ליכא למימר אוקי גברא אחזקת רחוק, אי נמי אחזקת דלא קטנים הוו. ואפשר שהביא ראיה, משום דלא אזלינן התם בתר חזקה דרבי שמעון בן לקיש: חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. ולאו ראיה מעלייתא היא, [שאין אומרין בחזקות זו דומה לזו, דהאי לאו חזקה מעלייתא הוא], דנימא אוקמינהו אחזקתייהו במקום עדים. ועוד, דלרבנן לאו חזקה היא כלל אלא בעדים כשרים ולגבי לוה ומלוה, אבל בחשש העדים לא.

ואם תמצי לומר, מאי פסולי עדות? גזלנין, איכא למימר נמי דכי אקשינן: "ומגבינן ביה" – א"קטנים היו" דקתני מקשינן. ולמאן דמפרש משום שכבר מתו ליכא חזקה, הואיל וליתנהו קמן.

ומסייע ליה להאי סברא דרבינו חננאל ז"ל מההיא דגרסינן בפרק כל הנשבעין ואיתא נמי בפרק חזקת: שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, זו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. והתם טעמא משום דאמרינן: "אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה", וכל כת וכת אמרינן: האי היא דמסהדי קושטא, ומפקינן ממונא אפומייהו היכא דאתיא כל חדא וחדא באפי נפשה. אלמא האי חזקה ד"אוקי גברא בחזקת כשר" עדיפא מאידך ד"אוקי ממונא בחזקת מריה". ולא תימא הני מילי במוחזק לן דבחזקת כשר, אבל גברא דלא ידעינן לא; דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא בחזקת גזלנים.

והך סיועא ליתא, דשאני התם, כיון שבאות זו אחר זו – אמרינן: זו היא דכשרה. ודמי לבאו לישאל זה אחר זה, דאמרינן לעניין טומאה ששניהם טהורים. ואף על גב דהכא לאפוקי ממונא הוא, כיון שבאים בזה אחר זה – כשרים, שאין הכחשתן פסול ברור, שאפילו באותה עדות קיימא לן: נהי דאתכחש באכילה, באבהתא מי אתכחש? אבל שתי כתי עדים הבאות לפנינו על אחד – ודאי פסלינן ליה אפומייהו כי היכי דלא נפיק ממונא אפומיה, דהא בספק יצא דינו לפנינו.

ודברי רבינו אלפסי ז"ל עיקר, דלעולם הך חזקה דממונא בחזקת מריה מכרעא טפי, שהיא שב ואל תעשה. ועוד, דלא אמרינן "אוקי גברא אחזקתיה" אלא במילתא דרבנן, ולא בשל תורה כעין תרומה דאורייתא או עבודה וכיוצא בה, והיינו דאמרינן גבי ינאי המלך: "מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני" דספק חלל היה, כדאיתא במסכת קידושין (דף סו.) וכמו שכתב רבינו הגדול ז"ל.

ואוקימנא: לעולם ערעור דגזלנותא, וכגון דקאמרי: ידענא ביה דעבד תשובה. איכא דשמיע ליה מהא, דגזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו ואילך, שאם אתה אומר: משעה שעשה תשובה, הא אגלי מילתא למפרע דכי חתם כשר הוה, הילכך משחתמו נמי, והא שיקרא ליכא, ולמיחזי כשקרא לא חיישינן. אלא לאו שמע מינה דלא מתכשרי אלא משעה שהעידו עליו בבית דין שעשה תשובה, וכל שטרי דחתם ביני וביני פסולין, דהא ההיא שעתא פסול היה. וזה בתוס', ואינו כלום.

ובדברי רש"י ז"ל, דמפרשים דמשחתמו אין מעידין עליו – דהוי להו כנוגעין בעדותן. ואם תאמר: אף בפגם משפחה כן? לאו מילתא היא, דפגם משפחה – הני אמשפחה קא מסהדי, ואיהו ממילא מתכשר. ועוד, דכיון דקלא אית לה למילתא, אנן סהדי דכשר, והני גלויי הוא דמגלו לה למילתא כדפרישית ז"ל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל בפירושיו על ההלכות: והנכון כמו שפירשו רבינו חננאל ז"ל והרי"ף ז"ל, דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם לא אלו ולא אחרים, שמאחר שבאותה שעה שחתמו השנים לא היה זה השלישי ראוי להצטרף עמהם, נמצא שלא היה אותו הקיום בשלשה וכמאן דליתיה דמי, וצריך שיחזרו ויקיימו בשלשה. ודווקא ערעור דגזלנותא, כלומר: כי אמרינן שאם קרא עליו ערעור על אחד מהם אחר שחתמו, שנתבטל המושב שלהם ולא נדון אותו הקיום אלא כאילו נעשה בשנים – הני מילי כשבאו עדים והעידו על השלישי שגזלן הוא, שאף על פי שיבואו עדים אחרים עכשיו ויעידו שחזר בתשובה, מיהו בשעה שחתמו השנים פסול היה על פי עדים ולא היה ראוי להצטרף עמהם ונתבטל כל המעשה הראשון. אבל ערעור דפגם משפחה, כגון שהיו מעידים על השלישי שהוא בן שפחה, כשבאין עכשיו עדים אחרים ואומרים: אנחנו יודעין דבן אשה כשרה הוא, איגלאי מילתא דכשר היה מעיקרא ולעולם לא היה לו שעת פסול ויכול לחתום ולקיים את השטר, דלא בטלו צירופא דידהו. וערעור דגזלנותא נמי, לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי דגזלן הוא, וקא אתו תרי אחריני ומסהדי שחזר בתשובה וכו'. כי אמרינן דעד שלא חתמו מעידין עליו וכו', הני מילי כשאין אחרונים מכחישין את הראשונים, כגון שאומרים באמת גזלן היה אלא שחזר בתשובה; אבל אם מכחישין את הראשונים ואומרים דלאו גזלנא הוא, הוו להו תרי לגבי תרי והוה ליה גברא ספק פסול ואינו מצטרף עם השנים לקיים את השטר. כך פירשו רבינו שלמה ורי"ף ז"ל.

והקשו רבני צרפת על זה הפירוש מהא דאמרינן: "שני כתי עדים המכחישות" וכו', שאף על פי שבזו העדות שמכחישין אלו לאלו העדות מסופק, מכל מקום כשרים שתי הכתות להעיד בשאר עדיות דעלמא, וכל אחת ואחת באה ומעידה. הנה שאף על פי שהכת האחת פסולה ממה נפשך, אפילו הכי אנו מעמידין אותן בחזקת כשרות ולקולא, והיכי אמרינן הכא דתרי ותרי נינהו ולחומרא? דכי היכי דחזינן התם שאם הכתות מכחישות זו את זו בעדות אחת – כל כת וכת כשרה לשאר עדיות, כמו כן היה לנו לומר בזה, שאף על פי שנולד ספק דעדות הגזילה, שיהיו כשרין לשאר עדיות. ומתוך כך היו מפרשים, דמאי דאמרינן בגמרא: "אמאי? תרי ותרי נינהו", לא קאי ארישא דאמרינן: "עד שלא חתמו מעידין עליו", אלא אסיפא קאי דקתני: "משחתמו אין מעידין עליו וחותם", ועל זה אמרו: אמאי אין מעידין עליו? תרי ותרי נינהו ואוקי גברא בחזקת אבהתיה בכשרות. ורבינו חננאל ז"ל נמי כך פירש.

ואין זה נכון, דהאיך נעמיד אותו בחזקת כשרות? דמכל מקום בתרי ותרי ספיקא דרבנן איכא. והם דוחים ואומרים, דאף על גב דבעלמא פסול מדרבנן, הכא גבי קיום שטרות שאינו אלא מדרבנן נעמיד אותו בחזקת כשרות. וכל זה דוחק. ועוד, דמה טעם הוא לומר, ד"תרי ותרי נינהו" האמור בתלמוד רוצה לומר שנכשיר מספק? דאדרבה, האי לישנא לחומרא משמע טפי.

על כן נראה כמו הפירוש הראשון. ודקא קשיא לך משני כתי עדים המכחישות זו את זו, הספק נולד להם בשעה אחת, ולא בא שעה אחת פסול לאחת קודם חברתה, ומשום הכי לא פסלינן להו מספק לשאר עדיות דעלמא. אבל הכא, שעדי הפסול באו תחילה ונפסלו אלו על ידי הראשונים מן הדין, כשבאין אחרים אחר כך ומעידין עליהם דכשרים – אמרינן: הואיל וכבר נתקיימה עדות הראשונים ואמרו ועמדו בפיסול, לא נסמוך על אלו האחרונים, דמאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני, ויהיו בפיסולם כמו שהיו עומדים בתחילה. ע"כ:

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה