רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/כתובות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך. אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתים . רבי יוחנן בן ברוקא אומר אף חילוק קליות ראיה:

גמ' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ואף שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת מאתים והוא מודה לה במנה. ולא חשבינן ליה כמודה מקצת משום דהוה ליה כהודאת שיעבוד קרקעות דכתובה שיעבוד קרקע היא. ואפילו לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. הלכך האי מנה דמודה ביה הוה ליה הילך כיון דאין לו טענה ליפטר הימנו ואאידך מנה הוה ליה כופר הכל ופטור משבועה. והכי איתא בירושלמי דפרקין דגרסינן סלעים דינרים ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש. בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה. פי' שההודאה בקרקעות היא. נהי נמי דשטרא לית בה אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי הוי כאילו נכתב בשטר והכפירה הוי במטלטלין. ובעי עלה הא אם ההודאה ממין הטענה יהא חייב והכא כמי שההודאה ממין הטענה כלומר שהרי אין לה שטר והיא טוענת מאתים והוא אומר מנה. ופריק כ"ע מודו שהוא חייב לה מנה פירוש שאינו יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הלכך כאילו יש לה שטר על אותו מנה () ושעבוד קרקעות הוי והיא תובעת ממנו מאתים והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומתני' אתיא כרבן גמליאל משום דהוי ברי וברי. ואלמנה נמי חשבינן טענת היורשין ברי כיון דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען:

סימן ב

ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה. בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא אומרים כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. אמרו להם ב"ה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים לעולם יהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות אמרו עליו על רבי יהודה בן אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואמר כלה נאה וחסודה:

סימן ג

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מותר להסתכל בכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה. ולית הלכתא כוותיה. וי"א דכל שבעה אסור אבל יום ראשון שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה מותר. דאל"כ מי יעיד שיצתה בהינומא וראשה פרוע. וליתא דאפילו שעה אחת אסור להסתכל אלא כיון שרואין ההינומא שעשו ואומרים זו היא של כלה פלונית היינו עדות. אי נמי ראיית ההינומא כשהיא עליה או פריעת הראש אין זו הסתכלות בפניה:

סימן ד

ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה. זו וזו מלפני מלך ישראל אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוה חכמים. מכלל דשפיר עבד והא אמר רב אסי אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. פרשת דרכים הוה:

סימן ה

ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על רבי יהודה בן אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. בד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. האי דקאמר מבטלין בכל מתים איירי ואף דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ג:) מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף כדתניא מבטלין וכו' האי דנקט התם מת מצוה אגב מילי אחריני דאיירי בהו התם דנהיגי דווקא במת מצוה. והא דאמרינן בפ' ואלו מגלחין (דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה ומוקי לה בדליכא חבורתא אבל איכא חבורתא שנתחלקו בני העיר לחבורות שתתעסק כל חבורה וחבורה במת שלה בפני עצמה אז אין חבורות אחרות צריכות להתבטל ממלאכתן היינו שלא בשעת הוצאת המת אבל בשעת הוצאת המת כולן צריכין לבוא. יש מפרשים הא דקאמר מבטלין תלמוד תורה כלומר רשאין לבטל. ומביאין סעד לדבריהם מההיא דמגילה דמשמע דוקא מת מצוה עדיף מתלמוד תורה אבל מת אחר לא ואין חובה לבטל אבל רשאי לבטל. והא דמייתי ראיה על מת מצוה מהא דתניא מבטלין תלמוד תורה הכי פירושא מת מצוה עדיף וחייב לבטל מהא דתניא דרשאי לבטל בשאר מתים ממילא שמעינן דמת שאין לו קוברין עדיף מתלמוד תורה וחייב. ועוד מביאין ראיה מהא דתניא דאמרו עליו על רבי יהודה בן אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ואי כל אדם חייב לבטל ת"ת מאי רבותיה דר' יהודה בן אלעאי. אלא ודאי כל אדם רשאי ואמרו עליו על ר' יהודה בן אלעאי שהיה מלהיג עצמו כחיוב ומבטל תמיד. ועוד מביאין ראיה מן הירושלמי דגרס פ' בתרא דכלאים אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. רבי יוסי הוה יתיב ומתני והוי תמן מיתא מאן דנפק לא אמרו ליה כלום מאן דיתיב לא אמרו ליה כלום. אלמא רשות הוא למי שירצה יצא ויפסיק ומי שירצה ישב וילמוד. ומיהו לישנא דהש"ס דקאמר דנטילתה כנתינתה מורה על דרך חובה. וההיא דמת מצוה הא פרשתי דמת מצוה לאו דוקא וההיא דר' יהודה מייתי סייעתא מיניה אע"פ שהיתה תורתו אומנתו ולא היה לו עסק אחר אלא ת"ת היה מבטל וכ"ש שאר העם וההיא דירושלמי הכי פירושא אין מדקדקין בבית המדרש כהן שיושב בבית המדרש וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דסבר דמותר לטמאות לתלמוד תורה ובגמרא דידן (עירובין מז.) פליגא דלא שריא אלא בבית הפרס וחוצה לארץ אבל טומאה דאורייתא לא. וכן בכלאים אם היה יושב בבית המדרש ולבוש כלאים אין מזקיקין אותו להפשיטו. ומייתי תרי עובדי חד דלעיל דכהן ויתיב לא א"ל ר' יוסי לצאת. ועוד מייתי עובדא אחרינא רבי אמי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאנך והב ליה. בירושלמי בפרק אלו עוברין (ה"ז) נמנו בעלית בית אריס בלוד תלמוד קודם למעשה רבי אבהו שלח לרבי חייא בריה ללמוד בטבריא שלחון אמרין גומל חסדים הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריא כבר נמנו בעלית בית אריס התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרי הדא דתימא בשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה המעשה קודם לתלמוד. וכמה כל צרכו א"ר שמואל בר אויא משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי ליה תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי א"ר ששת ואיתימא ר' אמי ואיתימא רבי יוחנן כנתינתה כך נטילתה מה נתינה בששים רבוא כך נטילתה בס' רבוא והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ניה שעורא. כתב רב אחאי ממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין עליו אם יש מתעסקין בקבורתו:

סימן ו

ומיהו לענין עשיית מלאכה לא מפליג בפ' אלו מגלחין אלא כל בני העיר בטלין היכא דליכא חבורתא אפילו למאן דלא קרי ולא תני ובאשה י"מ דינה כמאן דלא קרי ולא תני. וי"מ כיון שאינה מצווה לקרות אין לזלזולי בה מפני חסרון קריאה כיון דלא נצטוית ומשגחת על לימוד בעלה ובניה ראויה לכבוד כמאן דקרי ותני כדאמרי' בברכות פ' היה קורא (דף יז.) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות א"ל רב לר' חייא נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו בבי כנישתא ואתנויי בי רבנן ומתאחרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן:

סימן ז

מתני' ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו אינו נאמן. רש"י פי' דמיירי שהיורש אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ונראה דאפילו אם יודע נמי שהיתה של אביו ותובע למחזיק בדין נאמן דמה לו לשקר דכיון שהוא מוחזק בה מצי למימר לא היתה של אביך מעולם הלכך כי אמר נמי של אביך היתה ולקחתיה הימנו נאמן תדע מדקתני סיפא אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן וכו' מה צריך עדים ליתני אם הוא יודע שהיה של אביו ועוד דאמרינן בגמ' וליתני שדה זו שלך היתה אלמא אין חילוק בין שהוא יודע ובין שאינו יודע:

סימן ח

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים:

גמ' אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא לפי שאין אדם משים עצמו רשע:

סימן ט

א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה ואלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה אלא דקאמרי עדים אי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כלומר שחב לאחרים בדיבורו כגון שחייב לאחרים ואין לו נכסים שיוכל לפרוע אלא מחוב זה וכדר' נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה ממון בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ואם תאמר ולהימני' במיגו דאי בעי מחיל כדאמרי' לקמן (דף פה:) המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וי"ל דהאי לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו וא"ת ואכתי להימניה במיגו דאי בעי מצנע ליה ולא מפיק ליה וי"ל דכבר איתחזק בבי דינא ותו ליכא מיגו כדאמרי' בפ' זה בורר (דף לא.) גבי ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה. אי נמי מיירי שהשטר ביד שליש והוא הדין נמי דלא מצי למימר פרוע הוא. והיכא דפרע לבעל חובו אחר שאמר שטר אמנה הוא ובא לגבות מן הלוה כתב הראב"ד ז"ל דגבי ליה מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים דאמרינן לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר לגבי לוה נמי לא תפסינן ליה בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידיה הוה מפקינן מיניה דלוה ויהיבנא ליה השתא דפרע להו מדידיה גבי מיניה דלוה דלא גרע מאחרים. וה"ר יונה ז"ל היה אומר דאם תבע בעל חוב בב"ד לגבות משטר זה ובא המלוה ואומר שטר אמנה זה יש לדון בזה כדברי הרב שלא אמר זה אלא לדחות את בעל חובו אבל אם אמר המלוה בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולגבי ב"ח אינו נאמן וכן מסתבר ואף אם לא נודע לנו בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים כיון שנודע לנו אח"כ איגלויי מילתא למפרע שכוון לחוב לאחרים ולאו כל כמיניה:

סימן י

רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימני כדרב כהנא דאמר רב כהנא אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה ואמר רב שישא בריה דרב אידי ש"מ מדרב כהנא עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מ"ט כיון דעולה היא עדים אעולה לא חתימי אבל אם אמרי שלא ידעו בשעה שחתמו שהיו שטר אמנה ושוב נתברר להם מהימני:

סימן יא

אריב"ל אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה. מ"ד שטר פרוע כ"ש שטר אמנה מ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. פי' ע"י אותה שהיה משתלי לשהותו אחר שפרע לו פשיטי דספרא הלכך לא פסיק ביה למיקרי עולה ומ"ד שטר פרוע היה לו ליזהר אחר שפרע לו פשיטי דספרא שלא ישהה אבל אין לפרש משום שהייתו אפשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע בזה: איתמר ספר שאינו מוגה אמר ר' אמי עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. פרש"י ס"ת נביאים וכתובים. ואפשר שפירש כך משום דבימי רב אמי לא היה להם כתובים ספרים אחרים ולא למעט ספרים המצויים לנו עתה דאם נמצא טעות בגמ' או בספר מפוסקים יבא להתיר האסור ולאסור את המותר ולזכות את החייב ולחייב את הזכאי ואין עולה גדולה מזו:

סימן יב

אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב. ומיירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר מדתלי טעמא באין ניתן ליכתב הא ניתן ליכתב מהימני א"כ ע"כ מיירי כדפרישית ואע"ג דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא מהימני אאמנה משום דמשוי נפשייהו רשעים והילכתא כמר בר רב אשי. עדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנין וכי אתו לקמיה דר"נ אמר להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי רב פפא אמר תרוייהו בשטרא מעליא מסהדי והאי דאמר תנאי הוה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי תרוייהו נמי אלא אמרינן הני למיעקר סהדותא קא אתו וכיון דתנאי מילתא אחריתא הוא מהימני האי נמי למיעקר סהדותא קא אתי והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע:

סימן יג

ת"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין נאמנין. יראה דהא דקאמר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד לאו דוקא דהוא הדין נמי אם הוחזק בלא ערער דכיון דמקויים בב"ד הוא בתר בי דינא לא דייקינן דודאי לא קיימוהו עד שנתברר להם שהוא חתימתן אלא שבימיהם לא היו נוהגים לקיים חתימת העדים בב"ד בלא ערער. אין נאמנין ומגבינן ביה אמאי תרי ותרי נינהו דעדים החתומים על השטר אע"פ שאלו מעידין עליהם שהיו פסולין הוי כאילו שנים אחרים מעידין עליהם שהם כשרים דחזקה דמלוה לא מחתים עדים פסולין על שטרו והך חזקה חשיבא כעדים ולא מיירי דמעידים שהם עתה פסולין דאהא לא הוה פריך תרי ותרי נינהו דפסולין לגמרי הן דלא עדיפא עדים החתומים ממה שאם היו עומדים לפנינו דהוו מצו אמרי פסולין הן אלא מיירי דקאמרי פסולין היו כשחתמו השטר ועכשיו כשרים הן כך פירשו התוספות. ולי נראה דאפילו אי אמרי פסולי עדות הם גם עכשיו לא מהימני לפסול השטר שהרי מן הדין אע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר היה לנו להאמין לאחרונים שהרי אינם באים לזייף חתימתם אלא מגרעין השטר בפסול אחר והאי דלא מהימני היינו טעמא דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם הלכך אפילו אי אמרי פסולי עדות הם עכשיו לא מהימני לפסול השטר כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר. א"ר נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה פרש"י והא דקתני אין נאמנין לאו דליהוי שטרא מעליא למגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מדידיה והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה והא דמהני תפיסה מספק כתבתי בפ"ק דב"מ (סי' יג) גבי תקפו כהן מוציאין אותו מידו ומיירי בדתפס קודם שנולד הספק א"נ שאני הכא שטוען ברי. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דתפיסה לא מהניא מדאמר לקמן בפרק אלמנה דף צח. גבי אלמנה שתפסה דאמרינן לה מאן שם לך ולא מהני תפיסה אלא מיירי הכא כשהתפיסוהו בית דין או שהתפיס המלוה קודם שבאו עדים. וה"ר מאיר הלוי כתב דאף תפיסת בית דין לא מהניא דאף אם התפיסוהו ב"ד קודם הספק כשיבואו עדים האחרונים מוציאים מידו כדאמרי' בחזקת הבתים (דף לב.) אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן וכי תימא הנ"מ במקרקעי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל במטלטלי לא הא אשכחן בב"ק (דף קיב:) דאפילו במטלטלי אמרי' הכי דאינה מועלת התפסת ב"ד דאמרי' התם לא שנא הכי ולא שנא הכי אדרכתא אמטלטלין לא כתבינן דילמא משתדפו מקרקעי דמלוה ומייתי הך סהדי ומרע לי' לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה משמע הא איכא לאישתלומי מיניה אע"פ שכבר הורידוהו ב"ד חוזרין ומוציאין ממנו אפילו במטלטלין. ואין בהם ממש בכל אלו הדברים דההיא דאלמנה ששמה לעצמה איירי ששמה לעצמה נכסי היתומים בכתובתה ואח"כ הוקרו הנכסים דאמרי' אין שומתה כלום ולא יצאו הנכסים מרשות היתומים וברשותם הוקרו וההיא דאדרכתא דקאמר אי מרע לשטרא ואיכא לאישתלומי מיניה מפקינן מיניה מיירי דמרע לשטרא בעידי פרעון אבל אם היה מביא עדים להכחיש השטר כיון שתפס לא מפקינן מיניה כיון שטען ברי. דלא אשכחן דלא מהניא תפיסה אלא בספק בכור וכן בבא בסוף החדש דאמרי' כולו למשכיר דבהני אין לתופס טענת ברי אבל כל היכא שהמוחזק במטלטלין טוען ברי אין כח בב"ד להוציא מידו:

סימן יד

בר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין א"ר אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ודוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי אבל במטלטלי הוו בחזקת המוחזק בהן עתה כדמוכח בכמה מקומות פרק השואל (דף ק.) גבי המחליף פרה בחמור דפריך וליחזי ברשותא דמאן קאי ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומוקי לה דקאי באגם ולא אמרן אלא היכא דאית ליה חזקה דאבהתא אבל לית ליה חזקה דאבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן. כתב הר"ר מאיר הלוי ז"ל נכסים שנתנו לו במתנה הווין ברשותו ואם הקנו לו אותם בקנין או בחזקה על ידי אחר דקנאם קנין גמור ואין מכירתו בהן כלום אבל קנה נכסים אפילו זיכן לו על ידי אחר לא זכה בהן זכיה גמורה. דזכיית המקח אינה באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קא מקני ליה ואם אין בו דעת להתחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכייה לשוטה מידי דהוה אקטן דאית ליה זכייה הואיל ואתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים:

סימן טו

א"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא:

סימן טז

אמר ר' אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד. אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משני שטרי שדות ומשתי כתובות והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי. לא פליגי אדרבי אסי דלרבי אסי מקיימין את השטר משטר מקויים מאחר שמקויים משנים ורב אלפס ז"ל גרס אין מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד ואין גירסא זו נכונה דמילתא דפשיטא היא דמאחר שמערערין עליו לומר שהוא מזוייף היאך יקיימו ממנו מאי אולמיה דידיה מזה שרוצים לקיים ממנו ועוד דמשמע דאם לא קרא עליו ערער מקיימין מאחד. אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידו לא. חיישינן דילמא זיופי זייף ואם יש לאדם ב' שטרות מחתימה אחת אומר ר"ת דלא אמרי' שיהא פסולין דשמא זייף אחד מחבירו דהכא הוא דוקא דחיישינן לפי שאין מכירין אנו החתימה אלא על ידי שאנו מדמין חתימה לחתימה אבל היכא דמכירין חתימת ידי העדים בטביעת עין אם איתא דזיופי זייף הוה ניכר ומדבריו נלמוד מי שיש לו שתי שטרות בחתימת שני עדים שאין לקיימן אלא בטביעת עין ולא בדימוי וא"ת ביוצא מתחת ידי עצמו חיישינן דילמא זייף א"כ אם העד סופר אפילו ביוצא מתחת ידי אחר היאך מקיימין אפילו משתי שדות ניחוש שמא זייף מתחת ספרו וי"ל דהכא ליכא למיחש לזיוף אלא מחתימת יד העדים אבל מתוך ספר אין אדם יכול ללקט האותיות יחד ולזייף וכן מוכח קצת לקמן (דף כא.) דקאמר לכתוב חתימת ידיה אחספא ולא קאמר לכתוב אלפא ביתא אפילו אמגילתא אלא ודאי אי אפשר לדמותם יחד אלא כשחותם שמו (ועיין במרדכי): ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. פי' רב האי גאון ז"ל כגון שיש בידו עדות בקנין ושהתה לזמן מרובה ואח"כ תבעו מלוה לכתוב לו אותה עדות בשטר או שתבעו להעיד לו בבית דין הרי זה כותב לו עדותו על השטר או מעיד לו בה בב"ד ואפילו לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרע אותו החוב או שמא נמחל ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה אלא אחרים הזכירוהו והוא נזכר הרי זה מעיד. אמר רבא ש"מ מדר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומינשי חד מינייהו ומדכר ליה חבריה מדכר. וי"מ כותב אדם עדותו על השטר אין זה שטר שביד המלוה אלא כגון ספר דוכרנא שיש לאדם בתוך ביתו לכתוב עליו זכרונותיו ובא אליו התובע ותובעו להעיד לו ונמצא בזכרונותיו כתוב שביום פלוני נמסרה לו עדות בכך ובכך לאיש פלוני הולך ומעיד לו עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו פי' שזוכר עיקר העדות מעצמו ומתוך הכתב הוא מתבונן עליו לעמוד על כל העניינים והתנאים בלי פקפוק ורב יוחנן אומר אע"פ שלא נזכר מעצמו אלא מן הכתב שלו נזכר. ודייק רבא מדאמר ר' יוחנן ואע"פ שלא נזכר מעצמו אלא מתוך הכתב הולך ומעיד הכי נמי תרי דידעי סהדותא ומינשי חד מינייהו ומדכר ליה חבריה ומדכר לסהיד בהדי חבריה ושפיר דמי. האי דיוקא דרבא ניחא לפי' בתרא דדייק דכי היכי דכשהוא נזכר ע"י הכתב יכול להעיד ה"נ כשנזכר ע"י חבירו אבל לפי' קמא מה צריכי לדיוקא דרבא היינו מימרא גופא דרבי יוחנן הלכך פירושא בתרא עדיף וטפי מסתבר ומ"מ יראה שיש לסמוך על דברי גאון שיכול אדם לחתום עדות הנמסר לו ולהעיד עליו אחר כמה שנים ואין לחוש לפרעון או למחילה (דלוה) דאית ליה למימר דאם איתא דפרע איבעי ליה לאודועי לסהדי שלא יחתמו או שלא יעידו ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה. איבעיא להו לעצמו מאי פי' אם שכח העד מהו שיזכירו בעל דין רב חסדא אמר אפי' לעצמו מדכר רב אשי אמר לעצמו לא והלכתא לעצמו לא. ואי צורבא מדרבנן הוא אפי' לעצמו כי הא דרב אשי הוה ידע בסהדותא לרב כהנא א"ל מדכר מר ההוא סהדותא א"ל לאו א"ל ולא הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אזל לאסהיד ליה חזייה לרב כהנא דקא מחסם א"ל מי סברת דעלך סמיכנא אנא רמאי אנפשאי ואדכרי. ואדם הזוכר עדותו יכול להעיד עליה לעולם וא"צ לפקפק ולומר אולי נתישן הדבר כ"כ ואינו זוכרו על בוריו אלא כל כמה דרמי עלה אנפשיה ומידכר יכול להעיד:

מתני' זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הרי אלו נאמנים. זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכים שיצטרף עמהם אחר דברי רבי וחכ"א אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי:

גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי על כתב ידם הם מעידין לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידין וקי"ל כרבנן. ומתוך הירושלמי מוכיח דאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השטר אינן זוכרין אותו מודו רבנן דצריכין לצרף עמהן אחר דגרסינן בירושלמי על מתני' דהכא תניא כותב אדם את עדותו ומעידה אפי' לאחר כמה שנים רב הונא אמר והוא שיהא זוכר עדותו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכר עדותו ומוקי להא דרב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן והכי פירושא דסבירא דהיכא שהעדים הבאים לקיים חתימתם זוכרין ההלואה בלא ראיית השטר אין צריכין לצרף עמהם אחר מן השוק אפי' לרבי מתוך שהן באים להעיד על המלוה מעידין נמי על השטר ואם אינן זוכרין ההלואה על ידי ראיית השטר אפילו רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן אחר מן השוק כי פליגי היכא שזוכרין המלוה על ידי ראיית השטר רבנן סברי הואיל וע"י ראיית השטר הן זוכרין זכירתן זכירה והוי כאילו העידו על מנה שבשטר ורבי סבר זכירתן לאו זכירה היא ואינן מעידין אלא על כתב ידם הלכך צריך לצרף עמהם אחר. והכי איירי הך ברייתא כותב אדם עדותו רב הונא סבר צריך שיהא זוכר עדותו בלא ראיית השטר כרבי ואז מעיד יחיד על כתב ידו ור' יוחנן כרבנן. הא דאמרינן דלדברי רבי על כתב ידם הם מעידים פירוש לעולם אנו חושבין אותם כמעידין על כתב ידם ואפילו אמרו בפירוש שמעידין על מנה שבשטר וכן לרבנן אפילו אמרו בפירוש שמעידין על כתב ידם אנו חושבין אותם כמעידין על מנה שבשטר אבל אין לפרש דבסתם פליגי אבל אם פרשו הכל לפי פירושו דאם כן הא דקאמר בסמוך אי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימת ידיה אחספא הוה ליה למימר שיאמרו לו שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו:

סימן יז

אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים בשטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו כי היכי דלא ליפוק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכן הלכתא. ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה דלא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה אינש דלא מעלי וכתב מעילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ואע"פ שפסק רב אלפס ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מלוה ולוה) וכן ר"י ז"ל שיכול לומר פרעתי מ"מ איכא למיחש שמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וי"א דלא מצי למימר פרעתי מידי דהוי אשטר שאין בו אחריות דאע"פ שאינו גובה ממשועבדים לא מצי למימר פרעתי דמצי א"ל () (שטרא בידך) מאי בעי ומיהו איכא למימר מתוך שאין עליו עדים לא חשש לתבוע כתב ידו וגם שטר שיש עליו עדים יש לו קול ולא מינשי ליה אבל כתב ידו פעמים שאדם שוכח שמסר לו כתב ידו:

סימן יח

אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין. אם עד אחד החתום בשטר מעיד על כתב ידו ושני עדים מעידים על כתב יד אחד מן הדיינין או הדיין עצמו ואחר עמו מצטרפין אבל הדיין לבדו לא אפילו לרבנן דאין מעיד על מנה שבשטר וכן העד אינו מצטרף עם הדיין להעיד על כתב ידו דאם כן נפיק כולי ממונא נכי ריבעא על ידו: אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא א"ר מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומאי דקא מסהיד דיינא לא מסהיד סהדא אלא לא מצטרפין וכן הלכתא הלכך כיון שאין השטר מתקיים ע"פ עד אחד ודיין אחד אין אנו חוששין אם הדיינין קרובים לעדים ואע"פ דגרסינן בירושלמי בפרק שבועת העדות (ה"א) שלא יהיו העדים קרובים לדיינין היינו בעדים המעידין לפני הדיינין לפי שלא יקבלו עליהן הזמה וטעמא דהזמה לא שייך הכא. וה"ר יונה ז"ל כתב אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקויים ולא אמרינן על כתב ידן הן מעידים אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הם כשני עדים שמקיימין השטר ודברים של טעם הם:

סימן יט

אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידין בפניו וחותם. ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וש"מ דיינין המכירין חתימת ידי העדים אין צריך להעיד בפניהם ושמע מינה דיינים שאין מכירין חתימת ידי העדים צריך להעיד בפני כל אחד ואחד. וצריך להעיד בפניו קודם שחתמו כולן אבל אם חתמו השנים ואח"כ העידו בפני השלישי פסול מפני שהשנים חתמו חתימת שקר שכתבו במותב תלתא הוינא ואשתמודע לנא דהאי חתימת ידייהו ובשעה שחתמו לא ידע השלישי שהוא חתימת ידם. ויש לדקדק מכאן שאין צריך להעיד על חתימת העדים בפני כל שלשתן יחד אלא די שיעידו בפני כל אחד ואחד בפני עצמו דלא פסלינן הכא אלא בשביל שחתמו שקר. ודייק הש"ס עד שלא חתמו הא מיכתב כתבי והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דמיחוי סהדי אחתימת ידייהו פסול אלמא מיתחזי כשיקרא הכא נמי מיתחזי כשיקרא אלא אימא עד שלא כתבו מעידין לפניו וחותם משכתבו אין מעידין לפניו וחותם. תימה מאי פריך מרב פפי הא אמרינן לקמן בפרק הכותב (דף פה.) וכן בפרק כל הגט (דף כו:) וליתא לדרב פפי מדרב נחמן וכו' ואין לומר דהכא פריך אליבא דרב דאמר משחתמו אין מעידין בפניו וחותם אם כן חייש רב למיחזי כשיקרא כדאמר רב פפי א"כ משכתבו עד שלא חתמו נמי דכתיבה נמי מחזי כשיקרא כדאמר רב פפי דאם כן הוה אמרינן דטעמא דרב משום דמיחזי כשיקרא ואי אפשר לומר כן דאם כן תיקשי מדרב אדרב דהכא חייש למיחזי כשיקרא ובפ' כל הגט שם אמרינן אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כרבי אלעזר דקרי רב עליה טובינא דחכימי ואפי' בשאר שטרות והא אמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני וכו' וליתא מדרב נחמן אלמא לא חייש רב למיחזי כשיקרא והא דקאמר רב הכא משחתמו אין מעידין בפניו וחותם משום דהוי שקר גמור כיון שחתמו והשתא תיקשי שסותר דברי רב מההיא דרב פפי והא רב לית ליה דרב פפי כמו שהוכחתי מההיא דפרק כל הגט הלכך נ"ל דהא דקאמר ליתא לדרב פפי היינו דוקא בשאר שטרות דאינן מעשה ב"ד כי ההיא דכל הגט. ובפ' הכותב הכי פירושא ליתא להך פירכא דפריך מרב פפי לרב ביבי בר אביי דלא חייש למיחזי כשיקרא בשחר שטרות מדרב נחמן דקאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפי' רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בגיטי נשים דבעי כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות מודו דאמר רב אסי א"ר יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו טעמא דנמחל שעבודו הא לשקרא לא חיישינן אבל דרב פפי איתא בקיום שטרות והכא פריך מקיום שטרות אקיום שטרות דרב מודי דחיישינן למיחזי כשיקרא בקיום שטרות ודלא כרב אלפס שפסק דליתא לדרב פפי כלל:

סימן כ

אמר רבי אבא אמר רב הונא שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם. עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם. פרש"י משום שנוגעין בעדות הן שגנאי הוא להם כשחתמו עם פסול ורב אלפס ז"ל פירש וקרא ערער על אחד מהם בגזלנות עד שלא חתמו מעידין עליו שחזר בתשובה וחותם דהא במותב תלתא כחדא נינהו. משחתמו אין מעידין עליו שחזר בתשובה וחותם משום דלא במותב תלתא כחדא הוו דבעידנא דחתמי הנך תרתי לא הוי האי חזי לאצטרופי בהדייהו וכאילו לחודייהו הוו יתבי ונתבטל ועד המושב וצריכין לישב. שלשתן ביחד כיון שלא היה ראוי לישב באותה שעה עמהם ודוקא ערעור דגזלנותא הוא דמבטל לצירופא דידהו אבל ערער דפגם משפחה ואיתברר השתא דכשר הוא כיון דמעיקרא כשר הוה גילוי מלתא בעלמא הוא ולא בטיל צירופא דידהו וערער דגזלנותא נמי לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי ואמרי דגזלנא הוא וקא אתו תרי אחריני ומסהדי דחזר ליה בתשובה דלא מכחשי להנך אבל אי אתו תרי אחריני ואמרי דלאו גזלנא הוא דקא מכחשי להנך לא חתים כלל דהוו להו תרי לבהדי תרי והוי גברא ספק כשר ספק פסול ולא מפקינן ממונא אפומיה ולא אמרינן דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה כדאמרינן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו (שבועות דף מז:) דאמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה דהתם פסולי דידהו הוי משום דמכחישין זו את זו בעדות זו וחד מנייהו לפי דבריהם מסהדי שקרא וכיון דלא ידעינן הי מנייהו קא מסהיד שקרא מוקמינן כל חד מנייהו אחזקתיה אבל הכא דקא מסהדי לפסול אחד בגזלנות לעדות ולשבועה כי האי גוונא לא מוקמינן ליה אחזקתיה דכל תרי ותרי אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות ספיקא דרבנן היא כדאיתא בפ' ד' אחין (דף לא.) וכן מוכח לקמן (דף כו:) בשמעתין דזילותא דב"ד הוא והכי אמר לקמן (ד' כב:) גבי שנים אומרים נתקדשה דפריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכן בפרק האומר בקדושין (דף סו.) גבי ינאי המלך ויבוקש הדבר ולא נמצא דפריך הש"ס אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ובי תרי אמרי לא אישתבאי אמאי לא נמצא תרי ותרי נינהו אלמא כל היכא דאיכא תרי ותרי לא מוקמינן ליה אחזקתיה ופסלינן ליה:

סימן כא

א"ר זירא הא מילתא מר' אבא שמיע לי ואי לאו ר' אבא דמן עכו שכחתיה. שלשה שישבו לקיים השטר ומת א' מהן צריכין למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי שאם לא יכתבו במותב תלתא הוינא אתי למימר דקיום שטרות בשנים הילכך כיון שאין חתומין עליו אלא שנים צריך לכתוב שהיו מתחלה שלשה וכיון שכותבין שהיו ג' טוב הוא שגם יכתבו וחד ליתוהי שאם לא יכתבוהו אתי למיטעי ולומר שאין צריך ב"ד בקיום השטר ומה שכתבו במותב תלתא הוינא לא לשם ב"ד כתבו אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו אבל כשכתבו וחד ליתוהי תו ליכא למיטעי. אבל כשלא כתבו וחד ליתוהי לא מיפסיל בהכי תדע מדקאמר ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ומיירי דלא כתיב ביה וחד ליתוהי מדפריך ודילמא ב"ד חצוף הוה א"ר נחמן ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ודילמא ב"ד חצוף הוה כשמואל דאמר שמואל שנים שדנו דינן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף דכתב ביה בי דינא דרב אשי ודילמא בי דינא דרב אשי כשמואל סבירא להו דכתב ביה ואמר לן רבנא אשי. בפרק קמא דסנהדרין כתבתי אי הלכתא כשמואל:

סימן כב

מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת:

סימן כג

גמ' תנו רבנן אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת. אם אמרה אחר כדי דיבור אבל בתוך כדי דיבור יכולה לחזור ולסתור דבריה הראשונים ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקדשה א"ע אמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם בתחילה באו עלי בני אדם שאינם מהוגנים אמרתי להם מקודשת אני ועכשיו שבאו עלי ב"א מהוגנים עמדתי וקדשתי עצמי וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. תנא מיניה ארבעין זימני ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה:

סימן כד

ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תינשא ואם נישאת לא תצא ר' מנחם בר' יוסי אומר תצא א"ר מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נישאת אבל נישאת ואח"כ באו עדים לא תצא. מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי. אמר רב ששת כגון שנישאת לאחד מעידיה היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי. א"ר יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה"ז לא תינשא ואם נישאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תינשא ואם נישאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בגירושין ולא ראה דבריו במיתה מ"ט מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו ואע"ג דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הנ"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים דמסייעין לה מעיזה פניה ומעיזה. רב אשי אמר דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורה גירושין איכא לברורה דאמרינן לה אי איתא דהכי הוא אחוי לן גיטך. ושמעינן מינה מרב אשי דהיכא דמסהדי לאחר זמן ל"ש מיתה ול"ש גירושין היכא דקא מכחשי אהדדי לא תינשא לכתחילה ואם נישאת לא תצא ולית הילכתא כר' מנחם בר' יוסי לא במיתה ולא בגירושין דקי"ל כרב אשי דבתראה הוא ולא כר"ח דפסיק דלית הילכתא כרב אשי אלא כרבא משום דמילתיה דרב אשי פריכא הוא דהיכי קאמר רב אשי עכשיו מת לא תצא הא קי"ל (יבמות דף מא.) כל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים. ולאו פריכא הוא דה"ק עכשיו מת לא תינשא עד לאחר ג' חדשים ואם נשאת לאחר ג' חדשים לא תצא אבל עכשיו נתגרשה אמרינן נשאת לאחר שלשה חדשים תצא:

סימן כה

ת"ר שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ה"ז לא תינשא ואם נישאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תינשא ואם נישאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב פפא תרגמא בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי האי דאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרוייהו בא"א קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא מ"ט לא ראינוה אינו ראיה ואע"פ דדיירי כולהו בחד חצר לא אמרינן אם איתא דקדיש קלא אית ליה למילתיה משום דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא סיפא ב' אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת לא תצא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא:

סימן כו

מתני' אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנישאת באו עדים לא תצא:

גמ' רבי אושעיא מתני לה ארישא רבה בר אבוה מתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא דבשבויה הקילו מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא. פסק ר"ח כמאן דמתני לה אסיפא וכן משמע מתוך דברי רב אלפס שכתב הך דאם משנישאת באו עדים אהך דנשביתי ולא הביא פלוגתא דאמוראי: ואם משנישאת באו עדים וכו' אמר אבוה דשמואל לא עד שנישאת אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נישאת והא לא תצא קתני לא תצא מהתירה הראשון. ת"ר אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרים נמתין לה עד שיבאו עדים אלא מתירין אותה מיד התירוה לינשא ואח"כ באו עדים שנשבית הרי זו לא תצא ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא:

סימן כז

מתני' שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות ובזמן שמעידות זו את זו הרי אלו נאמנות וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינם נאמנים ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנים ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד אמר ר' אלעזר בד"א במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין (עליו) מעלין לכהונה ע"פ עד אחד רשב"ג אומר משום ר"ש בן הסגן מעלין לכהונה ע"פ עד אחד:

סימן כח

מתני' האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה. הא דקתני מותרת לבעלה מיירי אפילו באשת כהן דמשום הפסד ממונן נמנעין מלאונסה וכן מוכח בגמ' דקאמר לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה ועל כרחך היינו לבעלה כהן מדקאמר אף אנן נמי תנינא העיד ר' יוסי הכהן וכו' טעמא דעדים מעידין אותה הא אין עדים מעידין אותה לא פי' שפיר הוו עבדי בני משפחה דריחקוה והא לא שייך אלא בכהונה דבישראל לא שייך וריחקוה משפחה דאינה אסורה אלא לבעלה אלמא כשיד ישראל תקיפה מותרת לבעלה כהן. ועוד ראיה מפרק אין מעמידין (דף כב.) דתנן לא תתייחד אשה עם עובדי כוכבים מפני שחשודים על העריות ופריך עלה (שם כג:) ממתניתין דהכא האשה שנחבשה ע"י ממון דמותרת לבעלה אי אמרת דמותרת לבעלה כהן ניחא דפריך שפיר דמדמותרת לבעלה כהן לא חיישינן שיבאו עליה באונס וא"כ אמאי לא תתיחד עמהן אבל אי אמרת דמותרת לבעלה ישראל דלא חיישינן שנתרצת להם אבל לבעלה כהן אסורה דחיישינן שמא נאנסה א"כ מאי פריך דין הוא שלא תתייחד עמהן שמא תאנס אלא וודאי מותרת אפילו לבעלה כהן דאף לאונס לא חיישינן ומן הדין הוה ליה למיתני מותרת לכהונה ובפנויה דלכהונה אין חילוק בין פנויה לאשת איש אלא נקט לבעלה אגב סיפא. על ידי נפשות אסורה לבעלה פירוש אפילו ישראל דחיישינן שמא מחמת פחד נפשה נתרצת להן למצוא חן בעיניהם:

גמ' אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם אפילו על ידי ממון אסורה פי' לבעלה כהן כיון שאינן יראין להפסד ממונן חיישינן שמא אנסוה. היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון הני נשי דגנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי אמר חזקיה והוא שנגמר דינו להריגה ורבי יוחנן אומר אע"פ שלא נגמר דינו להריגה והילכתא כחזקיה שהיה רבו של רבי יוחנן:

סימן כט

מתני' עיר שכבשוה כרכום כל הכהנות שבתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה הרי אלו נאמנים ואין נאמן אדם ע"י עצמו א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים עד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן ע"י עצמו:

גמ' והא דתנן כל הכהנות לאו דווקא דה"ה כל הנשים אפילו פנויות כיון דחיישינן שבא עליה עובד כוכבים ופסלה בביאתו והא דתנן כל הכהנות משום דבעי למיתני עובדא דרבי זכריה בן הקצב. ורמינהו בלשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין להם פנאי לנסך א"ר מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ר' יצחק בן אלעזר אומר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכים של מלכות אחרת וקי"ל כשינויא דרב מרי דבמסכת ע"ז (דף עא.) רמו מתניתין אהדדי ומשני להו כדרב מרי ולא כשנויא אחרינא ולכך לא הביא רב אלפס ז"ל הסוגיא זו לפי שאינו מחלק בין אותה מלכות למלכות אחרת אלא בכל ענין הכהנות אסורות והיין מותר. אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות בעי רבי ירמיה אינה מחזקת אלא אחת מהו מ"ש משני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו' הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי. לכאורה לא איפשיטא בעיא זו ורב אלפס ז"ל פסק לקולא כיון דדחי הש"ס הכא מי יימר דאיטמי אלמא דמקילנא ביה דאמרינן בכל חדא וחדא שמא נחבית ואת"ל לא נחבית שמא לא נטמית ויש שפסקו דלא תינשא לכהן ואם נישאת לא תצא ומסתבר כרב אלפס דקל היה לחכמים בדבר זה: בעי רב אשי אמרה לא נחביתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לה לשקר או דילמא לא אמרינן מה לה לשקר ומאי שנא מההוא גברא דאגר חמרא וכו' הכי השתא התם דוודאי איכא מיא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הכא ודאי איטמי חששא הוא דאיכא ובמקום חששא אמרינן מה לי לשקר גם כאן פסק רב אלפס לקולא. ואם יש לה עדים אפי' עבד ואפי' שפחה וכו' תניא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה אחיה ואחותה נאמנין אבל לא בנה ובתה ועבדה ושפחתה. תניא אידך הכל נאמנין להעידה חוץ מהימנה ובעלה ומוקי רב פפא להך בתרייתא במסיח לפי תומו כי הא דכי אתא רב דימי אמר רב חנא קרטיגנא משתעי מעשה בא לפני ריב"ל ואמרי לה אמר ריב"ל מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו אני ואמי נשבינו לבין עובדי כוכבים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי לכהונה על פיו וכן הילכתא דבנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימני אלא במסיח לפי תומו אבל בעלה אפילו מסיח לפי תומו לא מהימן. ויש שפוסקים כר' אשי דבתראה הוא ואיהו אמר דשפחה דידה מהימנא ורב אלפס ז"ל פסק דשפחה דידה לא מהימנא כרב פפא וכן מסתבר דברייתא קמייתא מסייע ליה ובתרייתא מוקי לה במסיח לפי תומו:

סימן ל

גרסינן בפרק אלו נערות (דף לו:) הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה לא שדי איניש זוזי בכדי. מעיד בה כדי לא ישאנה שמא עיניו נתן בה:

סימן לא

א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה וכו' תנא אעפ"כ ייחד לה בית בחצרו וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת היא נכנסת בסוף בניה והנ"מ בשבויה דבשבויה הקילו אבל בגרושה לא דתניא המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כשכונה שכונה גדולה ממבוי ובאשת איש החמירו רבנן טפי מגרושה שהיא בלאו ואשתו שנישאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אינה כי אם בלאו ויש לה דין גרושה לכהן: מי נדחה מפני מי. היא נדחית מפניו בחצר של שניהן וכ"ש בחצר של שכירות דטילטולא דגברא קשה מדאיתתא אבל בחצר שלה הוא נדחה מפניה:

סימן לב

ת"ר לוה הימנה מנכסי אביה אינה נפרעת אלא על ידי אחר אמר רב ששת ואי אתו לקמן לבי דינא לא מזדקקינן להו רב פפא אמר שמותי היו משמתינן להו רב הונא בריה דרב יהושע אומר נגודי היו מנגדינן להו. א"ר נחמן תא באבל רבתי בד"א שנתגרשה מן הנישואין אבל נתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה שאין לבו גס בה ואינה מכרת ברמיזותיו ובקריצותיו והנ"מ דלא גייסי בהדדי אבל גייסי בהדדי אפילו מן האירוסין אינה נפרעת אלא ע"י אחר:

סימן לג

מתני' אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן. נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא זה כתב ידו של רבי זה כתב ידו של אחי. זכור אני באשה פלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע ושאיש פלוני יצא מבית הספר לטבול לתרומה ושהיה חולק עמנו על הגורן ושהמקום הזה בית הפרס ועד כאן היינו באים בשבת אבל אין אדם נאמן לומר דרך זה היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה: גמ' א"ר הונא בריה דרב יהושע והוא שיש שם גדול עמו דלא מפקינן ממונא אלא בתרי וכן הינומא אבל בתרומה לא בעינן שיהא אחר עמו דהא מוקמינן לה בתרומה דרבנן ובלא גדול שעמו סגי כיון דלא מעלינן מתרומה דרבנן ליוחסין. וכן בית הפרס שהוא מעיד על גבולו לטהר סביבותיו וכן על תחום שבת א"צ שיהא גדול עמו דכיון דמדרבנן הם נאמנים. וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גביה אבל רבו לא ואי אשמעינן רבו דאית ליה אימתיה מיניה אבל אביו אימא לא קא משמע לן. ואי אשמעינן הני תרתי הוה אמינא הנ"מ אביו דשכיח גביה רבו דאית ליה אימתיה אבל אחיו אימא לא קא משמע לן כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן: ונראה דדוקא בהני תלת אבל באיניש דעלמא לא והכי נמי אמרינן בירושלמי תני ובלבד דברים שהם רגילים בהן כלומר באלו השלשה שהוא תמיד מצוי ורגיל אצלם אבל באיניש דעלמא אפילו אם היה רגיל אצלו אינו חשוב רגילות: זכור אני באשה פלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא. ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לתרומה ליחוש שמא עבד הוא מסייע ליה לריב"ל דאמר אסור לו לאדם שילמד את עבדו תורה: ועד כאן היינו באים בשבת תחומין דרבנן. ואינו נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מ"ט אפוקי ממונא לא מפקינן ובכולן אם היה עובד כוכבים ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנין:

הדרן עלך האשה שנתארמלה