כתובות כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואסקיניה ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ודכולי עלמא מצטרפין לעדות והכא במיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי תנא קמא סבר כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה חיישינן לזילותא דבי דינא ורשב"ג סבר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן מתקיף לה רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדות קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ר' יהושע בן קרחה אמר אפי' בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו:
מתני' האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה:
גמ' אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה מתיב רבא העיד רבי יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב על בת ישראל שהורהנה באשקלון וריחקוה בני משפחתה ועדיה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה ואמרו להם חכמים אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אי אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה והא אשקלון דיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן וקתני
רש"י
עריכה
ואסקיניה - דבמקום קול הוי חד מהימן:
ודכולי עלמא - בין לר' אלעזר בין לר"ש:
מצטרפין - שני עדים המעידים זה שלא בפני זה בשאר עדיות:
דחיישינן לזילותא דבי דינא - שהורידוהו שני פעמים ועכשיו יעלוהו ויבטלו דבריהם והיינו דקאמר ר' אלעזר דמאחר שהורדנוהו ע"פ העוררין אין מעלין ע"פ עד זה השני אע"פ שיש לצרפו עם האחר:
ואנן מסקינן ליה - ואי קשיא תרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינן אחזקיה קמייתא דאסקיניה ע"פ עד הראשון שהוא נאמן דהא אכתי אין עוררין דקול לאו עוררין הוא:
אפילו תרי - אתו בהדי הדדי נמי בפעם שניה לרבי אלעזר לא מסקינן ליה:
עד שיראו שניהם כאחד - את העדות לאפוקי אחד אומר בפני הלווהו ואחד אומר בפני הודה לו עליו:
ואין עדותן מתקיימת - להתקבל בב"ד ואפי' ראו שניהן כאחד ופלוגתא אחריתי היא ולאו ר' יהושע בן קרחה קאמר לה ורבי אלעזר ורבן שמעון בפלוגתא דרבי נתן ורבנן פליגי:
מתני' ע"י ממון מותרת לבעלה - דמרתתי להפסיד ממונן ואינן מפקירין אותה:
ע"י נפשות - שהיתה נידונת למות:
אסורה לבעלה - דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצתה באחד מהן:
גמ' לא שנו - דע"י ממון מותרת לבעלה:
אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים - ויראים לעשות שלא כדין שמא יפסידו ממונם:
שהורהנה - נתמשכנה:
ועדיה - אותן שהעידו שהורהנה:
והא אשקלון - דארץ פלשתים היא ועוד כבר גלו ישראל:
תוספות
עריכה
ואסקיניה. וא"ת ולמאן דחייש לזילותא דבי דינא היכי אסקוהו כיון דאחתיניה מחמת הקול וליכא למימר דליכא זילותא דבי דינא אלא היכא שהורידוהו שתי פעמים כדמוכח בחזקת הבתים (ב"ב דף לב.) וי"ל דליכא זילותא דבי דינא אלא היכא שהורידוהו ע"י עדות אבל בהורדה שע"י הקול ליכא זילותא דב"ד ואע"ג דאמרינן (גיטין דף פא.) גבי גרושה לכהן דלא מבטלים קלא היינו משום דאית ליה תקנתא אבל הכא דאי לא מסקינן ליה לעולם פסול מבטלין. אי נמי בתרומה דרבנן הקילו:
אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה. פי' בקונטרס אע"ג דתרי ותרי נינהו אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וקשה לר"י דבפרק האומר בקדושין (דף סו. ושם) קאמר גבי ינאי היכי דמי אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני פירוש אהני דאמרו לא אשתבאי סמוך אהני ואמאי קאמר ויבוקש הדבר ולא נמצא והתם פי' בקונטרס דלא אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה דהא לא באו להעיד על אמו אלא על ינאי ולו לא היה חזקת כשרות ואין נראה לר"י דחזקת האם מהניא גם לינאי כדמשמע הכא ואמרינן נמי לעיל בפ"ק (דף יג. ושם) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ואפילו מאן דפסל בבתה היינו משום דמעלה עשו גבי זנות וגם אין לומר כמו שתירץ ר"ת דליכא למימר התם אוקמינן אחזקה לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות דא"כ היכי מייתי מינה ראיה על אשתו שזינתה בעד אחד דשאני התם דכל הנשים בחזקת שבויות אבל אשתו זינתה היא בחזקת היתר ונראה לר"י דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן החמירו דלא מוקמינן לה אחזקה והכא בתרומה דרבנן הקילו ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לה.) גבי תרומה ונטמאה. כו' ספק הרי זה חמר גמל דברי ר"מ ומוקי לה. רבה ורב יוסף בשתי כתי עדים הא דלא מוקמינן לה אחזקתה דלא נטמאת אע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן היינו משום דערובי תחומין דאורייתא לר"מ אי נמי שאני התם דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך ולא אמרינן השתא הוא דאיטמי אע"ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר ואתאי (נדה דף ב:) הכא. דאיכא שתי כתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי ובשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאמרינן לעיל (דף כב:) לא תצא ולא מוקמינן לה אחזקת אשת איש היינו משום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה לחזקת אשת איש אע"ג דבשנים אומרים מת אמרינן בהאשה רבה (יבמות פז:) דמותרת לחזור לו וכיון דליכא חומרא בסוף לא דייקא מ"מ הכא כיון דמכחישין זה את זה איכא חומרא ובשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאמרינן נמי לא תצא אע"ג דלא דייקא וליכא נמי חזקה דאין האשה מעיזה פניה דשלא בפני בעלה מעיזה וכ"ש היכא דמסייעין לה עדים ויש לומר דמכל מקום דייקא לפי שיראה שיוזמו עדיה או יפסלו אותם בגזלנותא ובהאשה רבה (שם צג: ושם) גבי בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו כו' אמר להו תניתוה אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתייבמה ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים תצא והולד ראשון והאחרון ממזר היכי דמי אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני דאסרי ליבם סמוך אהני דשרו לה וקשה דמאי פריך והא אית לן לאוקמי אחזקה דאסורה ליבם שמת בעלה תחלה כדאמרינן בפרק ארבעה אחין (שם דף לא. ושם) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו כו' ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא יש לאוסרה כדאמרינן גבי ינאי והתם לא דייקא כדאמרינן התם זימנין דרחמא ליה ליבם וי"ל דמ"מ מהני דיוקא דידה לענין דמרעה ליה לחזקת איסור ליבם והא דפריך נמי התם כו' ועוד ממזר ספק ממזר הוא אע"ג דבחזקת איסור ליבם היא מ"מ לא הוי ממזר ודאי דמהני דיוקא דידה כדפרשינן ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן אין לנו להעמידה על חזקתה ולהתירו בממזרת ורבינו יצחק בר ברוך פי' דלא אמרינן בכל הני אוקמא אחזקה לפי שהשנים שמוציאים אותו מחזקתו של היתר הם מעידים תחלה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרינן אוקמא אחזקה ולהכי פריך לעיל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דשנים שאומרים נתקדשה העידו תחלה ובשנים אומרים נתגרשה אע"פ שהם העידו תחלה מ"מ היתה בחזקת אשת איש וכן ההיא דהאשה רבה ודינאי שנים המוציאין אותו מחזקתו באו תחלה ואין נראה לרבינו יצחק דהא הכא בשמעתין מוקמינן ליה אחזקה אע"ג דכבר פסלוהו השנים והוציאוהו מחזקתו ואין סברא שיועיל מה שעד אחד המכשיר העיד קודם ועוד דרב אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף דמסקינן ליה:
על ידי ממון מותרת לבעלה. נראה דמותרת אפילו לבעלה כהן דלא חיישינן אפי' לאונסא משום דמרתתי להפסיד ממונם ולא דמי לשבויה וכן מוכח בגמרא דקאמר לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אבל יד העובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה ועל כרחן היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נמי תנינא מההיא דריחקוה בני משפחתה והא לא שייך אלא לכהונה דבישראל לא שייך וריחקוה בני משפחתה דאינה אסורה אלא לבעלה ועוד ראיה דתנן בפ' שני דמסכת ע"ז (דף כב.) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודים על הרביעה ורמינהו לוקחין מהן בהמה לקרבן לא קשיא הא לכתחלה והא דיעבד ומנא תימרא דשני בין לכתחלה כו' דתנן לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודים על העריות ורמינהו האשה שנחבשה ע"י עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה אלא ש"מ שני לן בין לכתחלה לדיעבד משמע דאין לחוש כלל שנבעלה דאי מותרת לבעלה ישראל קאמר דלא חיישינן שמא נתרצת אבל לבעלה כהן אסורה דחיישינן שמא נאנסה א"כ לא הוה מייתי מידי:
ועל ידי נפשות אסורה לבעלה. היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצת כדי למצא חן שלא יהרגנה דאי לבעלה כהן קאמר ואסורה שמא נאנסה א"כ הוה ליה למימר אסורה לכהונה אלא ודאי אפילו לבעלה ישראל אסורה וא"ת צנועות לישתרו דקודם לכן מסרן נפשייהו כדמשמע בריש מכילתין (דף ג:) גבי כל הנשאת ברביעי תיבעל להשר תחלה וצריך לומר דהכא חיישינן על כל אחת שמא אינה צנועה ואפילו נראית צנועה שמא אינה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
צט א מיי' פ"ד מהל' עדות הלכה ד', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' ל' סעיף ו':
ק ב מיי' פ"ד מהל' עדות הלכה ד', ומיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ל' סעיף ט', וטור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף ז':
קא ג ד מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה ל', סמג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף י"א:
ראשונים נוספים
ואתו תרי ואמרי ידענא ביה שבן גרושה ואחתינה: ודוקא בשנים, אבל בעד אחד לא, הואיל והוחזק בעד אחד שהחזיקו בחזקת אביו, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא, ולקמן מפרש אמאי נקט לה בכי האי גוונא, ולא נקט כגון דאתי תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואתו תרי ואמרו דכהן מעליא הוא.
רשב"ג סבר אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן: וכתב רש"י ז"ל: ואי קשיא הא תרי ותרי נינהו ובלא זילותא היכי מסקינן ליה. ופריק ז"ל, אוקו תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דכהן הוא, דכבר אסיקניה, על פי עד אחד.
ויש מקשים לדבריו, שהרי לא הוחזק אלא על פי אלו, והרי הוא כעדות ולא כחזקה, וכיון שיש כאן כת אחרת שפוסלין אותו הרי אין כאן חזקה כלל. ואפילו באו אלו שהכשירוהו ראשונה, דהגע עצמך אילו באו שנים אחרים ואמרו איש פלוני זה כהן הוא והעלוהו על פיהם ובאו שנים אחרים ואמרו דבן גרושה הוא, מי אמרינן בכי הא אוקי גברא אחזקתיה, הא ודאי כיון דלא אתחזק אלא אפומייהו דהני, ואיכא אחריני דמכחשי להו לאו חזקה הוא, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב לא, ב), זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה, והאי איתיה סהדי דאכלה שני חזקה, ואוקמא רב נחמן לארעא בחזקת אבהתא, הדר איתיה היאך סהדי דאבהתיה ואמר רב נחמן אנן אחתיניה ואנן מסיקנ' לה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, ואם כדברי רש"י ז"ל, היכי מסקינן ליה, נימא ארעא היכא דקיימי לוקים, דהא אתחזק האי אפומא דהנהו קמאי דהמנינן להו ההיא שעתא אלמא חזקה דעל פי עדות כעדות עצמה ולאו חזקה היא, ומסתברא דאי משום הא לא תיקשי עליה, דהתם לא שבקינן חזקה דאתחזק האי מעיקרא ואזלי בתר חזקה דאחזקינן ליה אנן לאידך אפומא דסהדי, אלא כיון דאתו בי תרי אחריני דמסייעי לחזקה ראשונה, הני עדיפי, דחזקה ראשונה טפי עדיפא, הילכך מסקינן ליה דארעא בחזקת קמא תיקום. אלא מיהו מסתברא דכל חזקה הבאה מכלל עדות אינה חזקה, אלא כעדות עצמה היא, דאם אין כן אתה אומר כן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דלכולי עלמא לגבי אותה עדות עדותן בטלה דבהדי סהדי שקרי למה לי, אם באו בזה אחר זה עדות הראשונה קיימת, והוו להו תרי ותרי והעמד דבר על חזקתו הראשונה שהוחזק על פי שנים אלו שבאו תחלה, אבל טעמא דהכא משום חזקה דאבוה דהוו להו תרי ותרי, ואוקמה אחזקתיה דאבוה.
ומיהו, דווקא לתרומה דרבנן אבל לתרומה דאורייתא אי נמי לעבודה, לא. כמו שכתבתי בקידושין (סו, א), גבי ינאי, בין למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא.
מתני': האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממונות מותרת לבעלה: כלומר: דמרתותי משום הפסד ממונן, ואין חוששין שמא בא עליה כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז כג, א), על ידי נפשות אסרוה לבעלה דלא מרתתי, פירש רש"י ז"ל: באשת ישראל, ואפילו הכי על ידי נפשות אסורה, דכיון שנוהגים בה הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהם.
ואינו נכון, דאילו באשת ישראל אין חוששין שמא נבעלת ברצון, דאם כן נאנסה ניחוש שמא נבעלה ברצון, דאטו הא דאמרינן בריש פרקין (לעיל ג, ב), ולדרוש להו דאונס בישראל משרא שרי מי צריכא שתהא צווחת מתחלה ועד סוף. ומיהו הכא איכא למימר, דכיון שתחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון מותרת, דקיימא לן כרבה דאמר לקמן בפרק נערה שנתפתתה (נא, ב) כל שתחלתה באונס ובסוף היא אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מאי טעמא יצרה אלבשה, מכל מקום אם כדברי רש"י ז"ל, אפילו בצווחת מתחלתה ניחוש שמא נתרצית היא לו בשעת ביאה, שהרי אינה נבעלת בפנינו.
ועוד, הני נשי דגנבי גנבי דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (נא, ב) דשריין לגברייהו, ואמרינן והא קא חזי דהא קא מטיין להו גירי ופרקינן מחמת יראה. התם היכי שריאן והא ליכא משום הפסד ממון, וניחוש דילמא נתרצית לאחד מהן, וכן באסתר שעומדת בחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי, ליחוש שמא נתרצית לו, וכל שבויה נמי שהיא אשת ישראל היכי שרית לה לבעלה שמא נתרצית לשבאי, וההיא ודאי משרא שרייא דהא תנן באשת ישראל אם תשתבאי איפרוקינך ואותיבניך לי לאינתו.
ועוד דגרסינן בריש פרק אין מעמידין (ע"ז כב, ב) גבי אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים מפני שחשודין על הרביעה, ורמינהו, לוקחין מהן בהמה לקרבן ואינו חושש לא משום רובע ולא משום נרבע. ופרקיה רבינא, לא קשיא, הא לכתחילה הא דיעבד, ומנא תימרא דשנא לן בין לכתחילה בין דיעבד, דתנן: לא תתיחד אשה עמהן. ורמינהו, האשה שנחבשה על ידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה, אלא שמע מינה דשני לן בין לכתחילה בין דיעבד, ודחינא ממאי דילמא לעולם אימא לן אפילו דיעבד נמי לא, והכא היינו טעמא דמתירא משום הפסד ממונו. תדע, דקתני סיפא על ידי נפשות אסורה, ותו לא מידי, אלמא כל מה שאינו מתירא משום הפסד ממונו אפילו ביחוד בלבד אסורה לבעלה. ואי אפשר לומר כן באשת ישראל דשבויה, ונשי דגנבי גנבי הרי נתיחדו ולא נאסרו.
אלא על כרחין מתניתין באשת כהן, וכמו שפירש ר"ח ז"ל, והגאונים ז"ל. ואם תאמר, אם באשת כהן מאי אסורה לבעלה, לכולהו בהכי נמי אסורה. יש לומר, רבותא קא משמע לן, דאף על גב דאית לה בעל, כיון דעל ידי נפשות הוא לא מרתתי. אי נמי, כיון דמפרש בגמרא על ידי נפשות כגון נשי דגנבי, ואשתו של בן דינאי קא משמע לן דאף על גב שנתפסה על ידי שבעלה נידון להריגה ולא מחמת עצמה, ואפילו הכי אין גוי זה מרתת לפי שאין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאנסה.
גמרא: על בת ישראל שהורהנה באשקלון, ורחקוה בני המשפחה: פירוש: אשת כהן היתה ועידיה מעידין עליה שלא נסתרה. פירוש: לא היו עדים דאם כן למה היו רוצין בני המשפחה להרחיקה, דעל כרחך היה להם להאמין העדים, אלא בעבד ושפחה מעידין אותה היה, ולפיכך היו בני המשפחה חוששין להם ואמרו להם חכמים דמשום מגו מיהא היה להם להאמינה, ואם תאמר, ואכתי למה להם לחכמים לומר שיאמינום משום מגו, הא מדינא מהימניה, ואף על פי שיש עדים שהורהנה בדין שבויה. ויש לומר שהורהנה שאני, שאינשה מנוולת לפנינו כל כך. ועוד, שדינן כך היה, דכיון שעבר זמן הלואתן היתה שלהם לגמרי והילכך חוששין לה, אבל משום מגו מיהא נהמנין. וכדאמרינן בסמוך טעמא דעידיה מעידים וכו'.
ורשב"ג סבר אנן אסקינן ואנן אחתינן וזילותא דבי דינא לא חיישינן והקשה רש"י ז"ל היכא מסקינן לי' תרי ותרי נינהו ותירץ אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתא קמייתא ואסקינהו ע"פ עד אחד שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררין הוא והקשו עליו בתוס' שכיון שאותו העד כבר הוכחש עכשיו אין חזקתו כלום דכיון דאוקי תרי לבהדי תרי דכולהו מהכא ובעיא חזקה אחריתי בר מההיא ועוד היכי פרכי' א"ה אפילו תרי ותרי נינהו נמי דא"כ הרי לית להו חזקה על פום סהדי קמא וליכא למיחש דלוקמא בהוא עדים הלכך אפילו באו השנים והודיעוהו מתחלה והעלוהו על פיו כיון ששניהם אחרים באו והכחישם אוקי תרי לבהדי תרי הא ודאי בטלה חזקה דסהדי קמאי דאל"כ נמצאת מאמין את האחד ומיהו אוקי תרי לבהדי תרי דאמרינן וכו' והכי משמע מההיא דחזקת הבתים דמייתינן לעיל וא"כ כדברי רש"י ז"ל היכי מסקי' ליה נימא ארעא היכא דקאי תיקום דהא אתחזק אפומיה דקמאי דהימנוה מההיא שעתא דלא הוה עלייהו ערער ואע"פ שיש לדחות בזה דהות ארעא בחזקתיה מעיקרא ומיהו בר מההיא טעמא דמסתבר מוכח הוא דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות וכיון דבטלה עדות בטלה חזקה וטעמא דשמעתין כדפירש רש"י ז"ל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאבהתיה כבר פירש רש"י ז"ל שאין אומרים כן אלא לענין תרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא שהיה בחזקת כשר ומסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה או חלוצה ועובדא דינאי מלכא בקידושין בפרק האומר דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאבהתיה כבר פירש"י ז"ל שאין אומרים כן אלא לתרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא וכ"ש לעבודה והאי דינאי מלכא דעבודה היה וטעמים אחרים כתבנו שם בס"ד:
אי הכי אפי' תרי ותרי נמי: פי' דכ"ע אצטרפו לעדות ובזילותא דבי דינא פליגי אמאי פליגי בדאתו סהדי דמכשירי ליה במפוזרין דהא ע"כ מתניתן בהכי מיירי כדקתני במעלין לכהונה ע"פ עד אחד כלומר שבאו עדים אחד אחד ולמה ליה לתנא למתני הכי לתנייהו לפלוגתייהו כי אתו תרי ותרי וכ"ת דהיא גופא קמ"ל דמצטרפין לעדות הא הוה למתנייהו בהדיא אלא ודאי במצטרפין לעדות קמפלגי ובפלוגתא דר"נ ורבנן הא לאו הכי ע"כ דזילותא דבי דינא לא חיישי' וכבר איפסיק הלכתא כר' יוחנן וכיון דכן קי"ל כרשב"ג וכההיא אוקימתא דרב אשי:
מתניתן האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה דמשום הפסד ממון אין מפקירין אותה ע"י נפשות אסורה לבעלה מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר שמא נתרצית להם באחת מביאותיה ופירש סיפא אסורה לבעלה ישראל ומיהו אף לפירוש זה רישא דקתני מותרת לבעלה אף לבעלה כהן קאמר כיון דע"י ממון הוא ואין מפקירין אותה אבל היא אינה נבעלת להם כלל והם אינם אונסים אותה וליכא לפרושי דרישא דוקא ישראל מותרת דאין מפקירין אותה כדי שתהא נבעלת לרצון אבל באשת כהן אסורה הא ליכא למימר כלל חדא דעלה קתני לא שנו אלא שיד ישראל תקיפי על עובדי כוכבים אבל כשיד עובדי כוכבים תקיפא על עצמן אסור' ואם איתא דרישא דוקא לבעלה ישראל הוא דשרי' לה א"כ דכי אתינן לומר שיד ישראל תקיפא אסורה דאסורה לבעלה ישראל קאמר והא לא אפשיטא אדאתא לסיוע בלישנא בתרא מההיא דאשקלון וההיא לענין כהונה דאסורה כדקתני וריחקוה בני משפחתה ועוד בפרק קמא דע"ז מוכח דרישא דמתני' בחזקת שלא נבעלה כלל משנינן ליה דרמינן התם מתניתן דקתני אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שחשודין על הרביעה ותנו לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין משום רובע ולא משום נרבע ומשנינן הא לכתחלה והא בדיעבד כלומר בדיעבד לא חיישינן לרביעה כלל ואמר ומנא תימר' דשני לן בין לכתחילה ובין בדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהם ורמינהו אשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה וזו ראיה ברורה דרישא דמתני' אפילו לכהונה מותרת ואף לשון רש"י יש לפרש כן ומיהו במאי דפירוש רש"י מורי ז"ל בסיפא אסורה לבעלה ישראל שמא מתוך שהנהיגו מנהג הפקר נתרצת באחת מביאותיה ובתוס' הקשו על זה הטעם דא"כ השבויה תהא אסורה לבעלה דשביוה כולהו איתנהו ביה ונוהגין בה מנהג הפקר ואלו אנו שרינן לה אפי' יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן וכדתנן אם תשתבאי תפרקין ואותבינן ליך לאינתי ותו אנשי דגנובי גנב דאמר בתלמודא דאע"ג דמטינן להו נהמא ומטינן להו גירי ביד שרואין דמחמת יראה הוא דעבדין ולא חיישינן להו לרצון עד שבקינן ואזלין בהדייהו דאלמא חזקה דבנות ישראל אינה נבעלת ברצון ועוד השיבו מאסתר המלכה שנתן אחשורוש כתר מלכות בראשה ונהגו בה מנהג הפקר ולא חיישינן שמא התרצה לו באחד מביאותיה ולא אסרוה על מרדכי כדאיתא אגדה דמגילה על מה שכתוב כאשר היתה באמנה אתו ואע"ג דאסתר המלכה היתה צדקת מ"מ אם איתא דבאידך חיישינן לרצויי ע"י הפקר בעילות הרבה להאי ודאי הוה ליה למרדכי הצדיק למיחוש מתוך שהמליכוה תחת ושתי. בתוספתא נתנו טעם אחר בדבר כיון דע"י נפשות הם נמי נחשבות וידעינן דאזל' לקטל' ממש כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והן מפקירים עצמם מאיליהם ונבעלת ברצון כדי שלא יהרגם ולא דמיא להא דאסתר המלכה כלל ומתניתן מלתא פסיקתא קתני דרישא מותרת אפילו לבעלה כהן ואין חוששין שנבעלה כלל וסיפא אסורה אפי' לבעלה ישראל ובתלמוד' אמרינן על רישא לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל כשיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אסורה לבעלה כהן ובדין הוא דברישא כיון דאפי' לכהן שרי אלא הוי ליה למיתני מותרת לבעלה דהא לכולי כהנים נמי הוא דשריאדבכל פסולי כהונה ליכא למנקט לבעלה אלא איידי דתני סיפא לבעלה משום אשת איש נקט רישא נמי לבעלה ורבי' ז"ל אומר בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דכולה מתניתן באשת כהן דוקא בין רישא ובין סיפא אלא באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת לבעלה דלעולם חזקה היא שאין א"א נבעלת ברצון וכל מה דעבדה אונס הוא דעבד' וכדאמרינן בנשי דגנובי גנבה והא דקתני לבעלה ולא קתני אסורה סתם אי נמי פסולי לכהונה רבותא אשמועינן דאפי' מבעלה כהן מפקיע לה ואגב סיפא נקט רישא נמי לבעלה כדפרישנא והשתא אתיא מתני' בפסולי כהונה דומיא דכולא פירקין וכי קתני סתמ' האשה שנחבשה אדלעיל קאי דמיירי בשבוייה כהנתי':
גמרא לא שנו שידו וכו': אם אי אתה מאמינו שהיא טהורה פירוש כגון שלא היה עדים כשרים אל תאמינו שהורהנה דהא ודאי לענין שבויה בעינן שני עדים כשרים ובטהורה נאמן אפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה. והאי אשקלון כיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן פירש רש"י ז"ל דאשקלון שהיה בא"י כדאיתא בספר יהושע וכדתנן בפ"ק דגיטין:
הורהנה: פירוש שהורהנה אצלם שאם לא יפדוה ליום ידוע שתהא מוחלקת להם וכדאמרינן בפרק כל שעה וכגון שהורהנה אצלה:
ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד ר"נ אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו ואתי ר"א כת"ק ורשב"ג כר"נ וקי"ל דהלכה כר"י [בן קרחה] שעדותן מצטרפות אע"פ שלא ראו שניהן כאחד. והל' נמי כר"נ שעדותן מתקיימת בב"ד ואף על פי שלא העידו כאחד:
מתני' האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים. ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה. עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שבתוכה פסולות. ואם יש להן עדים אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין שאין אדם נאמן ע"י עצמו. א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו א"ל אין אדם נאמן על ידי עצמו. פי' באשת כהן מיירי דאי באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת דאנוסה היא ומדסיפא בכהנות רישא נמי בכהנות הלכך ע"י ממון מותרת לבעלה דמירתתי דלמא מפסדי ממונא ולא אנסו לה אבל ע"י נפשות דלא מירתתי אנסו לה. והמורה פי' הואיל ונוהגים בה הפקר חוששים שמא נתרצת לא' מהן ומשמע שהיא אסורה לישראל ואינו נ"ל דא"כ גם בשבוי' נאמר כן ונאסור אותה על בעלה ישראל. והאיך מתנה אדם לאשתו אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו. א"ו אע"פ שמפקירים אותה לא חיישינן שמא מתרצת אלא הכל הוא באונס. וכך פי' גם ר"ח ז"ל אסורה לבעלה כהן:
המעון הזה. פי' שבועה הוא. א"ר שמואל ברבי יצחק ל"ש פי' שע"י ממון מותרת אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים פי' שיראים מישראל אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל אפילו על ידי ממון אסורה דלא מירתתי ומפקרי לה. ה"ד ע"י נפשות א"ר כגון נשי דגנבי אמר חזקיה והוא שנגמר דינם להריגה פי' שבעליהן נתלו ודרך המלכות להפקיר טפם ונשיהם ור"י אמר אעפ"י שלא נגמר דינן להריגה והל' כחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן:
ואתא עד אחד וכו' — כתוב בתוספות: ועוד דקול לא הוי קרוי עוררין. ואם תאמר, ולמה לא העמיד דנפק קול ועד אחד, אי מעלין על פי עד אחד נגד הקול והעד או לאו? ויש לומר דעוררין משמע דשווים, והכא אינם שווים. ועוד, דדברי רבי אלעזר אינם מיושבים, דקאמר: אימתי? בזמן שיש עוררין; אבל אין עליו עוררין, מעלין על פי עד אחד. והלא כשאין עליו עוררין – ממילא כשר אפילו בלא עדות דעד אחד, כיון דאיכא חזקה. ולפי זה קשה על התוספות לקמן, דקאמר רב אשי אפילו שניהם אתו לבסוף, אם כן שנים הפסולין באו מתחילה; מאי קאמר: ואם אין עליו עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד? והלא בלא עדותן כשר, דאין עליו עוררין משמע דתרווייהו אין עליו, דומיא דיש עליו עוררין. ודוחק לומר דמעלין היכא דלא איכא חזקה. קונטריסין:
ודכולי עלמא מצטרפין לעדות — לכאורה משמע דאכולהו תנאי דמתניתין קאי, ואפילו אר' יהודה. וקשיא, דאי רבי יהודה מצטרפין לעדות סבירא ליה, אם כן הוי להו תרי, ואיהו דווקא על פי עד אחד הוא דקאמר דאין מעלין אבל על פי שנים מעלין ואפילו בזה אחר זה, דהא מצטרפין סבירא ליה. וכיון שכן, היכי קאמר עליה רבי אלעזר: אימתי במקום שיש עוררין וכו'? לכך נראה דכי קאמר: ודכולי עלמא, לא קאי אלא אר' אלעזר ורבן שמעון, אבל רבי יהודה אפשר דסבירא ליה אין מצטרפין, דלא איירי אלא לעניין העלאה לכהונה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ודכולי עלמא. בין לרבי אלעזר בין לרבי שמעון. ע"כ.
- ובזה תירץ רש"י ז"ל נמי, דהיכי נימא ודכולי עלמא מצטרפין לעדות? והא פליגי בה תנאי להדיא כדאיתא לקמן בסמוך. אבל השתא דכתב רש"י ז"ל דלא קאי אלא אר' אלעזר ורבן שמעון, ניחא.
- והיינו יכולין לפרש דהכי קאמר: ודכולי עלמא מצטרפין לעדות, פירוש, בעלמא איפשר דכולהו סבירא להו דאין מצטרפין, אלא מיהו הכא משום דבתרומה הקלו, כולי עלמא סבירא להו דמצטרפין. תדע, דהא איכא מאן דאמר דמעלין לכהונה על פי עד אחד בלבד. והשתא ניחא דכי קאמר ודכולי עלמא, קאי אכולהו תנאי דבסמוך.
- אבל לא נהירא האי פירושא כלל, דאי הכי אמאי נדי מלאוקמי פלוגתייהו במצטרפין, ואוקי פלוגתייהו בחיישינן לזילותא? אלא ודאי הנכון, כי קאמר ודכולי עלמא מצטרפין לעדות אבעלמא קאי. וזהו שכתב רש"י ז"ל: מצטרפין. שני עדים המעידים זה שלא בפני זה בשאר עדות. ע"כ. והשתא ניחא דלא בעי לאוקומי פלוגתייהו במצטרפין לעדות, דאי הכי אמאי נקט בלישניה עניין העלאת כהונה כלל? לפלגו בצרוף עדות דעלמא. כן נראה לי:
וכתב עוד רש"י ז"ל: חיישינן לזילותא דבי דינא. שהורידוהו שני פעמים, ועכשיו יעלוהו ויבטלו דבריהם, והיינו דקאמר רבי אלעזר, דמאחר שהורדנוהו על פי העוררין – אין מעלין על פי עד זה השני אף על פי שיש לצרפו עם האחד. ע"כ. וצריך פירוש לפירושו, דאתא רש"י ז"ל לתרץ קושיית התוספות, דלמאן דחייש לזילותא דבי דינא, היכי אסקינן, כיון דאחתיניה מחמת הקול? הא כבר מתורץ קושיא זו במאי דפירש לעיל דאינו אלא קול בעלמא, ולא הורדנוהו אלא עד שיבדקו את הדבר וכדכתיבנא לעיל.
- ועוד, מאי והיינו דקאמר רבי אלעזר וכו' שכתב הרב ז"ל? אדרבה תיקשי, דמתניתין לא תנן אלא מעלין לכהונה על פי עד אחד, ולהאי אוקמתא, כיון דסבירא ליה מצטרפין הרי כאן שנים, וכיון שכן, מאי "והיינו" דקאמר?
- לכך נראה לפרש דקשיא ליה לרב ז"ל, דלמה ליה כולי האי? לישני בקוצר כגון דאתו בי תרי ואמרי בן גרושה ואחתיניה, ואתו בי תרי ואמרי דכשר הוא, ובזילותא דבי דינא קא מפלגי. ולא היינו מאי דקשיא לרב אשי לקמן, דההיא דרב אשי קושיא אחריתי היא וכדפירש רש"י ז"ל, וכדבעינן למכתב בס"ד.
- ותירץ רש"י ז"ל, דהא לעניין לפסולי לכהונה לא חיישינן לזילותא דבי דינא בחדא זימנא, דכיון דתרי ותרי הוא אוקמיה גברא אחזקתיה ואין להוציא אדם מחזקתו משום זילותא דבי דינא. אבל השתא שהורידוהו שני פעמים, דמעיקרא הורידוהו כדי לבדוק על הדבר, ושוב הורידוהו פעם אחרת, אלמא דעמדו על בוריין של דברים ואמיתתן ולהכי הורידוהו, ואם שוב יעלוהו איכא זילותא דבי דינא טובא, ולהכי חייש לה רבי אלעזר. והיינו דקאמר רבי אלעזר דמאחר שהורדנוהו על פי העוררין אין מעלין על פי עד זה וכו'. פירוש, ואי הוה מוקמינן פלוגתייהו בתרי ותרי וכדכתיבנא, לא מיתרצא לישנא דרבי אלעזר דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד, דהא על פי שנים הוא דמעלין. אבל השתא יש לתרץ לשונו דעל פי עד השני קאמר.
- ולמאי דפרישנא לעיל, דכי קאמר: ודכולי עלמא מצטרפין לעדות – דלא קאי אשאר עדיות אלא הכא דווקא, אין כאן קושיא מעיקרא, דלהכי אוקי לה בהכי ולא אוקי לה בתרי ותרי כדי לאשמועינן הך רבותא דמצטרפין לעדות הכא, אף על גב דבעלמא אין מצטרפין. ומיהו הא כתיבנא דהאי פירושא לא נהירא כלל, והנכון מה שפירש רש"י ז"ל. כן נראה לי פירוש לפירושו ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא — ולקמן מפרש אמאי נקט לה בכהאי גוונא ולא נקט כגון דאתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואתו תרי דכהן מעליא הוא. ע"כ.
וזה לשונו בחידושיו לבבא בתרא פרק חזקת: ואיכא למידק, למה ליה למימר כולי האי? לימא ליה כגון דאתו בי תרי ואמרי בן גרושה הוא ואחתיניה, ואתו בי תרי ואמרי דכשר הוא, ובזילותא דבי דינא קמפלגי. יש לומר, דבעי לאוקמה בדאיכא קלא תחילה ואתא עד אחד ואסקיניה, משום דתנן במתניתא: מעלין לכהונה על פי אחד [דאלמא ירוד היה והעלינוהו על פי עד אחד], וקתני: בזמן שיש עליו עוררין אין מעלין, ורשב"ג סבר אפילו בזמן שיש עליו עוררין מעלין על פי עד אחד, דאלמא לאחר הערעור אתא עד אחד לסייע את הראשון; דאי לא, בזמן שיש עוררין שנים היאך מעלין על פי עד אחד? אלא היינו כדאתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד, דלרבי אלעזר אין מעלין אותו על פי העד השני שבא להצטרף עם הראשון ומשום זילותא, ולרבן שמעון מעלין.
- אלא דאכתי איכא למידק, מתניתא גופא מאי טעמא נסיב לה בהכין? והיינו דאקשי לה רב אשי: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי. עד כאן:
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואמרינן, אלא בהא קא מפלגי, מר סבר חיישינן לזילותא דבי דינא — פירש רש"י ז"ל, דכיון דאחתיניה תרי זימני תו לא מסקינן ליה. ולאו דווקא, דהתם בפרק חזקת הבתים מוכח דאפילו בחד זימנא לא מחתינן ליה, גבי "זה אומר של אבותי", וגבי "שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונישאת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא", ומפרש טעמא משום דחיישינן לזילותא דבי דינא. והכא נמי קול לאו עוררין הוא, ולא אחתיניה לגמרי; ולא אסקיניה אלא חד זימנא. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: פירש רש"י ז"ל, זילותא דבי דינא, שהורידוהו שני פעמים. והקשו עליו, דבפרק חזקת, גבי זה אומר של אבותי וכו' עד ולזילותא דבי דינא וכו', ופרכינן עלה מהא דהכא. והא התם לא אחתוהו אלא חדא זימנא?
- לכך הנכון, דזילותא דבי דינא הוא מפני שסותרין דינם על הספק ובלא ראיה מבוררת; דכל תרי ותרי, אין הדבר ברור לגמרי. אבל ההיא דמעיקרא, דאחתוהו והדר אסקוהו על פי העד, ליכא זילותא כדפרשינן, וכן פירש הרמב"ן ז"ל. ע"כ:
וזה לשון שיטה ישנה: דחיישינן לזילותא דבי דינא — ואף על גב דלעיל בתר דאחתיניה אסקיניה, ולא חששנו לזילותא דבי דינא? התם כי אחתנוהו, מעיקרא לא פסקנו פסק ברור, אלא דמספיקא שבקינא כדקאי, שלא היתה לו חזקה דגופיה מעולם, ומפני חששת הקול לא אסקיניה והיה עומד בספק; כי אסקיניה בתר הכי ליכא זילותא דבי דינא. אבל מכי אחתיניה על פי עדים בפסק ברור, וכי עשינו מעשה דאחתיניה מעלהו, דהא אסיקניה על פי עד אחד, אי מסקינן ליה בתר דאחתיניה איכא זילותא דבי דינא. ע"כ:
עוד כתב רש"י ז"ל: ואנן מסקינן ליה — ואי קשיא, תרי ותרי נינהו, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקתיה קמייתא, דאסקינן על פי עד הראשון שהיה נאמן, דהא אכתי אין עוררין, דקול לאו עוררין הוא, ע"כ. פירוש לפירושו: עיקר חזקה דמוקמינן ליה היינו חזקה דאבהתיה, אלא דהוקשה לו, דהא אתא קול ואורעה לחזקתיה דאבהתא. וזה תירוץ, דהא אסקיניה על פי עד הראשון וכו', פירוש, דעל ידי עד הראשון הוה ליה כאילו אין כאן קול כלל ומוקמינן ליה אחזקתיה קמייתא. והשתא ניחא קושיא אחריתי, דהיכי קאמר רשב"ג מעלין לכהונה על פי עד אחד? דהרי על פי שנים הוא דמעלין ליה. אלא משום דעיקר מאי דאסקינן ליה היינו על פי העד הראשון, דאי לאו הכי הויא ליה תרי ותרי, להכי נקט רשב"ג מעלין לכהונה על פי עד אחד. כן נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל, דעיקר החזקה דמהניא לן היינו חזקת אבהתא. ולכך קצרו התוס' ז"ל לשון רש"י ז"ל וכתבו וזה לשונם: פירש בקונטריס, אף על גב דתרי ותרי נינהו, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה. ע"כ. אלמא דמוקמינן עד הראשון בהדי קלא והוה כמאן דליתיה, ונשאר חזקה דאבהתיה קיימת.
- וקשיא להו לתוס' ז"ל, דפליג מדידיה אדידיה, דבפרק האומר בקידושין, דאמר גבי ינאי: היכי דמי? אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי, מאי חזית דסמכת אהני? פירוש, אהני דאמרי לא אשתבאי; סמוך אהני, ואמאי קאמר "ויבוקש הדבר ולא נמצא"? והתם פירש בקונטריס דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, דהא לא באו להעיד על אמו אלא על ינאי, ולו לא היתה חזקת כשרות:
אבל הרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כתב הרב ז"ל: ואי קשיא, והא תרי ותרי נינהו, ובלאו זילותא היכי מסקינן ליה? ופריק ז"ל: אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דכהן הוא, דכבר אסקיניה על פי עד אחד. ומשמע מכלל דבריו דחזקת אבהתיה לאו חזקה היא לגבי דידיה, כיון דסהדי לא מסהדי אאבוה ואחזקתיה, אלא עליה דידיה הוא דמסהדי. וכן כתב גבי עובדא דינאי מלכא בפרק האומר בקידושין. ולא אתחוורא לדידי האי סברא, דכיון דההיא חזקה באה מכח עדות של עדים אלו, הרי היא כעדות ואין כאן חזקה. אטו אי אתי תרי ואמרי: פלוני כהן הוא, אסקיניה, ואתו תרי אחריני ואמרי: לאו כהן הוא, דבן גרושה הוא, נימא "אוקי גברא בחזקת כהן"? הא ודאי כיון דלא אתחזק אלא מפומייהו דהנך סהדי, לאו חזקה היא. ובפרק חזקת הבתים (דף לב.) אמרינן: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואוקמה רב נחמן לארעא בחזקת אבהתיה. הדר אייתי האיך סהדי דאבהתיה, ואמר רב נחמן: אנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. והיכי מסלקינן ליה? נימא: ארעא היכא דקיימא תיקום, דהא כבר אחתיניה על פומא דהנהו קמאי, דההיא שעתא היו מהמני. אלא שמע מינה חזקה דמחמת עדות הרי היא כגופו של עדות ולאו חזקה היא.
- ולדברי רש"י ז"ל איכא למימר, דחזקה דאבוה ודאי מהני ליה לאצטרופי גבי דסהדא. ואם תאמר לדברינו, עובדא דינאי מלכא קשיא? התם גבי עבור ויוחסין, ולא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה אלא בדרבנן, וכבר כתבתיה שם. ע"כ:
וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: קשיא ליה לרש"י ז"ל, והיכי מסקינן ליה? והא תרי ותרי נינהו. וניחא ליה, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, והא אוקימניה בחזקת כהן אפומא דעד אחד דאתא ברישא. אלמא סבירא ליה דחזקה דהאי גברא לא הויא אלא אפומא דהאי עד קמא, אבל חזקה דאבוה דהוה ליה לא מהניא לן. וכן פירש רש"י ז"ל בקידושין גבי ינאי וכו'.
- והא ליתא, דחזקה דעד גופא לאו כלום הוא, אלא הרי זה כגופו של עדות. ובבבא בתרא נמי אמרינן: "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה" וכו' עד "אמר רב נחמן: אנן אחתיניה וכו' ולזילותא דבי דינא לא חיישינן". ואם איתא, אמאי מסקינן ליה? אימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה, דאתחזק בה אפומייהו דקמאי. אלא ודאי חזקה דמחמת עדים לאו חזקה היא, אלא הרי הוא כגופו של עדות. תדע, דאילו אתו תרי ומסהדי בחד דכהן הוא, ולא מוחזק לן ביה כלל, ואסקיניה, ואתו תרי ואמרי דלאו כהן הוא, מי איכא מאן דאמר דכהן הוא? הא ודאי ליכא מאן דאמר.
- אבל הנכון, דהכא מוקמינן תרי לבהדי תרי ומוקמינן ליה להאי אחזקתיה, דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. וההיא דהתם דינאי, טעמא אחרינא איכא כדפרשינן. והכי נמי מוכח כהאי פירושא דילן, מהא דמתקיף לה רב אשי: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי; ואי כטעמא דרש"י ז"ל, מאי מקשה? דהא הכי איצטריכא לן לאוקמי ליה אחזקתיה דאיתוקם אפומא דעד אחד דאתא ברישא.
- ואיכא מאן דאמר דהכי קאמר: אפילו אתו בסוף תרי, מאי שנא נקט לה בחד? וליתיה, דהא מאי קושיא? דאי הוה תרי דאתו בסוף, אם כן הוה בעינן חמשה: חד דאתי ברישא דהוא כהן, ובתר הכי תרי דבן גרושה, ובתר הכי תרי דכהן. ואי סגיא לן בד', מאי קושיא דנוקי לה בחמשה? וליכא למימר נמי דאמתניתין מקשי: אמאי תני לה בעד אחד? דהיינו טעמא דמתניתין, משום דבעינן עד אחד דאתי ברישא, דמוקי ליה בכהן. אבל לדידן אתיא שפיר, דלפום פירושא דפריש, הא ודאי קשיא, מאי שנא דנקט עד אחד ברישא? אפילו בתרי ותרי נמי, ומאי שנא? ואנן הוא דהוה מוקמינן ליה הכי, משום מתניתין דקתני בעד אחד; ואכתי קשיא, אמאי לא תנא הכי? דהא דינא אפילו בתרי נמי הכי הוי. וזה הנכון. אלא אמר רב אשי וכו'. עד כאן:
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: וכתב רש"י: ואי קשיא, הא תרי ותרי וכו'. ופריק ז"ל: אוקי תרי וכו' דכבר אסיקניה על פי עד אחד. ויש מקשין לדבריו, שהרי לא הוחזק אלא על פי אלו, והרי הוא כעדות ולא כחזקה; וכיון שיש כאן כת אחרת שפוסלין אותו, הרי אין כאן חזקה כלל, ואפילו באו שהכשירוהו ראשונה. דהגע עצמך, אילו באו שנים ואמרו: איש פלוני זה כהן הוא, והעלוהו על פיהם, ובאו שנים אחרים ואמרו דבן גרושה הוא, מי אמרינן גבי הא: אוקי גברא אחזקתיה? הא ודאי כיון דלא איתחזק אלא אפומייהו דהני, ואתו אחריני ומכחשי להו, לאו חזקה היא. וכדאמרינן בפרק חזקת: "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי" וכו' "אמר רב נחמן אנן אחתיניה" וכו'. ואם כדברי רש"י ז"ל, היכי מסקינן ליה? נימא ארעא היכא דקיימא תיקום, דהא איתחזק האי אפומא דהנהו קמאי דהמנינן להו ההיא שעתא. אלא חזקה דעל פי עדות כעדות עצמה, ולאו חזקה היא.
- ומסתברא דאי משום הא לא תיקשי עליה, דהתם לא שבקינן חזקה דאתחזק האי מעיקרא ואזלינן בתר חזקה דאחזקינן ליה אנן לאידך אפומא דסהדי; אלא כיון דאתו תרי אחריני דמסייעי לחזקה ראשונה, הני עדיפי, דחזקה ראשונה טפי עדיפא; הילכך מסקינן ליה, דארעא בחזקת קמא תיקום. אלא מיהו מסתברא, דכל חזקה הבאה מכח עדות אינה חזקה, אלא כעדות עצמה היא; דאם אין אתה אומר כן, גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, דלכולי עלמא גבי אותה עדות עדותן בטלה, דבהדי סהדי שקרי למה לי, אם כן כשבאו זה אחר זה, עדות הראשונה קיימת, דהוה להו תרי ותרי והעמד דבר על חזקתו שהוחזק על פי שנים הראשונים.
- והכא היינו טעמא, משום דמוחזק לן באבוה דכהן הוא, והיא המסייעת אותו. וכיון שכן, כשבאו שנים והעידו שאינו בן גרושה, אף על פי ששנים אחרים מעידים שהוא בן גרושה, אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה. ודווקא לתרומה דרבנן, בין למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא; אבל לתרומה דאורייתא, אי נמי לעבודה – לא, כדמוכח גבי ינאי בפרק האומר. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל. הקשה רש"י ז"ל: והא תרי ותרי הוא, ובלא זילותא דבי דינא היכי מסקינן ליה? ותירץ, דאוקים תרי לבהדי תרי ואוקים גברא אחזקתיה קמייתא, דאסקיניה על פי העד הראשון שהיה נאמן, דהא אכתי אין עוררין, דקול לאו עוררין הוא. והקשו עליו בתוס', דכיון שאותו העד הראשון כבר הוכחש, עכשיו אין חזקתו כלום; דכיון דאוקי תרי לבהדי תרי, דל כולהו מהכא ובעינן חזקה אחריתי בר מדידהו. ועוד, היכי פרכינן: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי? דאם כן, הא לית ליה חזקה על פום סהדא קמא. וליכא למימר דלוקמה בחמשה עדים. הילכך אפילו באו השנים והכשירוהו מתחילה והעלוהו על פיו, כיון ששנים אחרים באו והכחישום, ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי – הא ודאי בטלה חזקה דסהדי קמאי; שאם לא כן, נמצאת מאמין את הראשונים, ומאי אוקי תרי לבהדי תרי דאמרינן?
- והכין משמע מהאי דפרק חזקת דמייתינן לעיל; ואם כדברי רש"י ז"ל, היכי מסקינן ליה? נימא ארעא היכא דקאי תיקום, דהא אתחזק אפומא דקמאי, דהימנינהו ההיא שעתא דלא בא עלייהו ערעור. ואף על פי שיש לדחות בזו, דשאני התם, דהוה ארעא בחזקתיה דאידך מעיקרא [מקמי דאחתיה בי דינא להאי; וכיון דכן, לא עדיפא חזקה דהאי דעל פי בית דין מחזקה דאידך קמא, דהות ארעא בחזקתיה מעיקרא]. ומיהו בר מההיא, טעמא דמסתברא ומוכרח הוא, דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות, וכיון שבטלה עדות בטלה החזקה.
- וטעמא דשמעתין כדפירש רש"י ז"ל, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה שהיה בחזקת כשר, ומסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה או חלוצה. ועובדא דינאי מלכא דלא אמרינן אוקי תרי וכו', כבר פי' ר"י ז"ל שם שאין אומרים כן אלא לתרומה דרבנן, אבל לא לתרומה דאורייתא, וכל שכן לעבודה; וההיא דינאי לעבודה היה. וטעמים אחרים כתבו שם בס"ד. ע"כ:
והרב רבינו יונה ז"ל כתב בעליותיו לבתרא וזה לשונו: דכולי עלמא מצרפין לעדות, ומן הדין ראוי להכשירו, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקת אבהתיה. ואף על גב דאיכא קלא דמסייע להני דפסלי ליה, ומסתמא (הוא) [הוה] חיישינן לקלא, אף על גב דאיכא חזקה דאבהתיה להכשירו; אפילו הכי במקום שיש עדים שמכשירין אותו, אין הקול מסייע לפוסלו, דלא עדיף קול משני עדים, ואילו יבאו שנים אחרים לסייע לאלו השנים שפוסלין אותו – אפילו הכי מכשירין אותו, דתרי כמאה ומאה כתרי. אבל חזקה ודאי מסייעת לעדות אף על פי שאין שני עדים אחרים המסייעים להם מועילים כלום, שאין כח חזקה מתורת עדות. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב שם וזה לשונו. ואם תאמר: היכי מסקינן ליה? אוקי תרי לבהדי תרי ואיכא חזקה וקול; פסיל כאשר פסלנו אותו מתחילה. ויש לומר, מעיקרא קודם שבאו עדים פסילנא ליה על ידי הקול, לפי שלא ידענו ממי יצא הקול; אבל שבאו עדים ופסלוהו – איגלאי מילתא שהם הוציאו את הקול, וכיון שבטלה עדותם נתבטל גם הקול. ע"כ:
- וכיוצא בזה כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו בפרק חזקת, וכדבעי למכתב קמן בס"ד.
- ולשיטת רש"י ז"ל, דכתיבנא לעיל דלא הוי אלא קול בעלמא, אין זו קושיא, וכדכתיבנא לעיל:
וזה לשון שיטה ישנה: ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה — אשתכח דכולהו מודו, דהיכא דליכא זילותא דבי דינא מסקינן ליה. ואם תאמר: אוקי תרי לבהדי תרי, והאי גברא מספיקא היכי מסקינן ליה? וכי תימא: אוקי גברא אחזקה דאבוה? והא במעשה דינאי לא אוקימנא ינאי אחזקה דאבוה.
- יש לומר, התם קלא נפיק עליה דינאי אפילו בחיי אביו ואמו, הילכך לא אלימא חזקתיה. אבל הכא, אף על גב דהשתא נפק קלא על אמו בחיי אמו, מכל מקום לא יצא הקול בחיי אביו; הילכך אלימא חזקה דאבוה.
- ויש אומרים, התם תרי ותרי אתו כאחד; אבל הכא, כיון שהעד המכשיר בא בתחילה, ואנו מצרפין עמו העד האחרון וחושבין כאילו בא בתחילה עמו, אלימי הני תרי דאתו בתחילה והכשירו מהני דאתי בתר הכי.
- והתירוץ הנכון, דהכא כיון דאתא עד מעיקרא ואפקיניה אפומיה מפני סיועי החזקה, דאילו בלאו חזקה לא הוה מבטלינן קלא בעד אחד, נמצא שנתחזקה החזקה, שעשינו מעשה והכשרנו על פיה. וכיון שנתחזקה, הרי היא נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי כנגד הני תרי דפסלי. ולתירוץ זה, אי אתו מעיקרא תרי דמכשרי בבת אחת, והדר תרי דפסלי, לא היתה החזקה נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי, שהרי לא עשינו מעשה על פיהם.
- ואי קשיא לשני תירוצין אלו הא דמתקיף רב אשי: אי הכי תרי נמי, והלא אי אתו תרי דפסלי מעיקרא והדר תרי דמכשרי לא הוו מסקינן בהו, כמעשה דינאי? יש לומר הכי קאמר: אי הכי, אפילו אתא עד מעיקרא והכשיר, ואתו תרי דפסלי, והדר אתו תרי ומכשרי, פליג תנא קמא וחייש לזילותא דבי דינא.
- ואם תאמר: אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת בן גרושה מפני הקול, שבטל החזקה? יש לומר, כיון דאיכא תרי ותרי, אמרינן הני תרי דפסלי אינהו הוא דאפקוהו לקלא. ועוד, קול כיון שנתבטל לאו כלום הוא, והרי נתבטל מתחלה על ידי העד. עד כאן:
וכתוב בקונטריסין: כתוב בתוס': והתם פירש בקונטרס דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וכו'. ונראה דדעת רש"י ז"ל בכאן, כיון דעד המכשיר אתי תחילה, וסבירא ליה כמו ר"י בר ברוך בסוף הדיבור.
- עוד כתוב בתוס': אף על גב דבשנים אומרים מת אמרינן בהאשה רבה וכו'. ומטעם זה אינו קשה מר' מנחם בר יוסי, דאמר "לא תצא" היכא דנישאת ואחר כך באו עדים, אף על גב דלא דייקא דליכא חומר בסוף.
- כתוב בתוספות: וקשה, דמאי פריך? והא אית לן לאוקמי אחזקה דאסורה ליבם וכו'. קשה לי, דשם פריך שפיר, כיון שבאו עדים מתחילה ליכא חומר בסוף, ואמאי תצא והוולד ממזר, כדאמר באותו פרק, דהיכא דבאו עדים מתחילה לא תצא, דליכא חומר בסוף. ויש לומר דהשתא סלקא דעתך דהכא לא דייקא כלל, דמרחמא ליה ליבם.
- עוד כתוב בתוס': ויש לומר דמכל מקום מהני דיוקא דידיה לעניין דמרעה ליה לחזקת איסור ליבם. הקשה רש"י: איך מגרעת לה? והלא תרי ותרי איסורא דרבנן, כמו שהקשה. ותירץ, דלעניין דנאמנת, דתצא על ידי חליצה ולא יהא הוולד ספק ממזר. אבל זה היה פשוט להם דלא תהא מותרת לישב תחתיו. ע"כ:
ובקונטריסין אחרים כתוב וזה לשונם: כתוב בתוספות: ויש לומר דמכל מקום מהני דיוקא וכו'. וקשה, האיך תהיה מותרת ליבם? והא תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי. ונישאת לאחד מעדיה ליכא למימר, שהרי היבם אינו מעיד לה. ויש לומר דהכי קאמר: סמוך אהני דשרו לה, ואמאי תצא בלא חליצה? ע"כ:
ועוד כתוב בקונטריסין: עוד כתוב בתוספות: ולהכי פריך לעיל, מאי שנא רישא ומאי שנא וכו'. הקשה מש"ב, מה קשה להם? הלא תירצו בטוב לעיל התוס' ז"ל. ותירץ דהכי פירושו, דאדרבה לפי זה הפירוש יאמר להפך, יאמר בנתקדשה תצא ובנתגרשה לא תצא, דבנתקדשה הוציאוה מחזקת פנויה, ובנתגרשה הוציאוה מחזקת אשת איש. ולכן מתרצים בטוב, דמכל מקום היתה בחזקת אשת איש, כי אינם עושים חזקה אחרת אלא שניהם שוים, כי העדים מגרעים החזקות בשניהם וכאילו אין בשום אחד מהם חזקה, לכן שניהם שוים; ועתה שואל בטוב, מאי שנא וכו'. ע"כ:
- עוד כתוב: ודע, שקיבלנו מאבותינו, דבכל מקום דפריך תלמודא "מאי שנא... ומאי שנא", פירושו דאדרבה איפכא הוה ליה למתני, ומשום הכי כפל תלמודא: "מאי שנא... ומאי שנא", ולא קיצר בלשון וקאמר: "מאי שנא רישא מסיפא", אי נמי איפכא. ובזה אין מקום למה דכתבו בקונטריסין בזה.
ובקונטריסין אחרים כתוב וזה לשונם: עוד פירש מורי הרב בעניין אחר, דעל כן הוצרכו לומר כאן מאי שנא רישא כו' לפירוש הר"י בר ברוך, כיון שאמרו נתקדשה הוציאוה מחזקת פנויה, אם כן נשארה בלא חזקה, גם בסיפא העדים שאמרו נתגרשה הוציאו אותה מחזקת אשת איש ונשארה בלא חזקה. ומה שאמר התוספות: "מכל מקום היתה בחזקת אשת איש", הוא נתינת טעם, שהיתה בחזקת אשת איש ועכשיו נשארה בלא חזקה. ולכך פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, דבין הכא ובין הכא ליכא חזקה, ונימא בתרווייהו תצא או בתרווייהו לא תצא. ע"כ:
עוד כתוב בקונטריסין: כתוב בתוספות עוד: וכן האי דהאשה רבה וכו'. ואף על גב דגבי נתגרשה, אפילו באו תחילה אותם שאומרים נתגרשה, אף על פי כן נשארה בחזקת אשת איש? לא דמי להא, דכיון שבאו אותם שאומרים מת בנך תחילה – אז בטלה חזקת איסור יבם. ומעתה שואל הספר בטוב: ותצא בחליצה? דאין שייך שם איסור אשת איש לגבי חליצה.
עוד כתוב: ועוד, רב אשי משמע בעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף וכו'. ונראה דמשמע להו לתוספות, דמיירי דומיא דפלוגתא דר' נתן ורבנן, דדווקא היכא דליכא עד דמפסיק בינתים, דסבר ר' נתן דמצטרפין. וכן צריך לאוקמא הכא משם הריב"י ז"ל. והנ"י אינו חושש לזה, משום דיש לו כח דמדמה לפלוגתא דר' נתן, אף על גב דהכא יש הפסק ור' נתן אמר בלא הפסק. ע"כ:
וזה לשון קונטריסין אחרים: כתוב בתוספות, דאפילו אתו שניהם לבסוף וכו'. תימא, מנלן שכך סבר רב אשי? ויש לומר, דבכח הוא כך, דאם תרצה לומר דרב אשי לא אמר אלא שהעד המכשיר העיד קודם שבאו השנים הפוסלין, אם כן מנלן דר' אלעזר לא סבר כר' נתן? דלעולם אימא לך דר' אלעזר סבר כר' נתן, דכי אמר ר' נתן: שומעין דבריו של זה כו', היינו שאין ביניהם הפסק; אבל אם יש ביניהם הפסק, כמו זה ששנים הפוסלין מפסיקין בין עד המכשיר הראשון ובין האחרון, אימא לך דאינם מצטרפין. אלא ודאי על כרחך צריך לומר דסבר רב אשי שבאו שנים המכשירין לבסוף. ע"כ:
הרי הארכתי וכתבתי פלפול הקונטריסין משום מלאכת שמים, אף על גב דכבר כתבתי דברי האריות רבותינו הראשונים ז"ל.
והילך נמי לשונו של הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפרק חזקת הבתים: ובמצטרפין לעדות — כלומר, לצרופי סהדא בתרא בהדי קמא ולמחשבינהו כמאן דאתו השתא ואסהידו ביה דכהן הוא, דכולי עלמא לא פליגי דמצטרפין. והכא בזילותא דבי דינא קא מפלגי, תנא קמא סבר, אף על גב דאילו אתו תרווייהו מעיקרא ומסהדי דכהן מעליא הוא – תו לא הוה מחתינן ליה אפומא דהני תרי אחריני דאמרי דבן גרושה הוא, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה; ואי משום קלא, איגלאי מילתא דקלא מחמת הני עוררין הוא דנפיק. מיהו כיון דאחתיניה אפומא דתרי מקמי דלצטרף סהדא אחרינא בהדי קמא, קם דינא אפומא דהנך תרי עוררין, ולא מסקינן ליה אפומא דהאי סהדא בתרא, דאף על גב דמצטרף בהדי קמא נמי, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת פסול כדהשתא. והיינו טעמא דלא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה כדמעיקרא, דחיישינן לזילותא דבי דינא. ורבן שמעון בן גמליאל סבר, אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן.
- והכי קתני: בזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין, כיון דליכא עוררין ולא חיישינן דגומלין; אבל היכא דאיכא עוררין, אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, אפילו היכא דאסקיניה מעיקרא אפומא דסהדא אחרינא ואתו תרי ואחתיניה ואתא חד לאסוקי לא מסקינן ליה. ר' יהודה אומר: אין מעלין על פי עד אחד במקום שיש עוררין תרי, כדאמרן; אבל במקום שאין שני עוררין, מעלין על פי עד אחד, ואף על גב דליכא אחרינא דמצטרף בהדיה. ודווקא היכא דליכא למיחש לגומלין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מעלין לכהונה על פי עד אחד, דמצטרף בהדי קמא לאסוקי אפילו במקום שהורידוהו על פי שנים עוררין; לזילותא דבי דינא לא חיישינן.
- ואם תמצא לומר דר' אלעזר לפרושי סבריה דתנא קמא קאתי, ממילא שמעת מהדא, דכי אמר תנא קמא "נאמנין", היכא דליתא עוררין קאמר, אבל היכא דאיכא עוררין אינן נאמנין להעיד זה את זה, כדרבי אלעזר. והא דמיא לההיא דתנן בריש גיטין: "וחכמים אומרים, אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים". ואמרי בגמרא, דרבנן בתראי לפרושי טעמיה דתנא קמא קא אתו, הכא נמי רבי אלעזר לפרושי טעמיה דתנא קמא קא אתי. והכא נמי מסתברא, משום קושיא דרב אשי, דקא מקשי: אפילו תרי ותרי נמי, דלא מתוקם שפיר אלא אמימרא דרבי אלעזר, כדבעינן לברורי לקמן. ואם נפשך לומר, דכי מקשינן מעיקרא רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא – דאדר' אלעזר קאמרינן; אלא משום דלאו אורחא דגמרא למקרי תנא קמא אלא למאן דלא מתפרש שמיה בהדיא בההוא דוכתא, ואי אדר' אלעזר קאי, הוה ליה למימר "היינו ר' אלעזר":
מתקיף לה רב אשי: אי הכי אפילו תרי ותרי? אלא אמר רב אשי: במיחש לזילותא דבי דינא כולי עלמא לא פליגי דלא חיישינן; והכא במצטרף עדות קא מיפלגי — כלומר, אי סלקא דעתך מודו תנא קמא ור' אלעזר דמצטרף סהדא בתרא בהדי סהדא קמא, וכי קאמר "אין מעלין" – משום זילותא דבי דינא הוא, מאי אריא על פי עד אחד, דאתא עד אחד לחודיה לבסוף, לאסוקיה? אפילו אתו תרי מעיקרא ואחתיניה והדר אתו תרי בהדי הדדי לאסוקיה, למאן דחייש לזילותא הכא נמי ליחוש ואין מעלין! אלא מדקתני רבי אלעזר: אימתי? במקום שיש עוררין, דמשמע, אימתי אין מעלין על פי עד אחד? במקום שיש עוררין, משמע דאפילו במקום שיש עוררין נמי, על פי עד אחד הוא דאין מעלין, הא על פי שנים מעלין ולא חיישינן לזילותא דבי דינא; והיינו טעמא דאין מעלין על פי עד אחד שבא להצטרף עם הראשון, דקסבר אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד בבית דין. ורשב"ג סבר מצטרפין, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא: אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד. רבי יהושע בן קרחה וכו'. ואין עדותן מתקיימת בבית דין וכו'. ר' נתן אומר: שומעין וכו'. וקם ליה תנא קמא ור' אלעזר כתנא קמא, ורשב"ג כרבי נתן.
- וקיימא לן כרשב"ג, דהא אסקינן התם בסנהדרין פרק ג דלטעמיה דר' יהושע בן קרחה, דלא בעי עיקר ראיה בהדי הדדי, כל שכן הגדה דלא בעי בהדי הדדי כדרבי נתן. וכיון דאיפסקא הלכתא כרבי יהושע בן קרחה, כל שכן דהלכתא כרבי נתן; וכיון דהלכתא כרבי נתן, ממילא שמעת דהלכתא נמי כר' שמעון בן גמליאל דקאי כוותיה. ועד כאן לא פליגי אלא היכא דאתא עד אחד לבסוף, אבל היכא דאתו תרי לבסוף לאסוקיה, אף על גב דאחתיניה מעיקרא אפומא דתרי, אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן לדברי הכל. והיינו דקאמרינן, "משום דאשכחה דתליא באשלי רברבי" וכו'.
- ושמעינן נמי דלא מבעיא היכא דאתא סהדא ואסהיד ביה בהאי גברא דכהן הוא ואסקיניה אפומיה, דאף על גב דאתא אחרינא ואמר לאו כהן הוא, דלא מחתינן ליה אפומא דחד סהדא, אם כן היכא דמוחזק לן בגוויה דכהן הוא דלא מחתינן ליה אפומא דעד אחד, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין ערעור פחות משנים. אלא אפילו היכא דאתו תרי סהדי בהדי הדדי לאסהודי ביה, חד קא מסהיד דכהן מעליא הוא וחד קא מסהיד דלאו כהן הוא, לא משגחינן ביה בההוא סהדא דקאמר לאו כהן הוא ומסקינן ליה אפומא דאידך סהדא דמסהיד ביה דכהן הוא. דהא אפלוגתא דר' אלעזר [ורשב"ג קאי, דקא סלקא דעתך דבערער חד פליגי, דר' אלעזר] סבר הוי ערעור ולא מסקינן ליה אפומא דעד אחד, ורשב"ג סבר לא הוה ערעור ומעלין אותו לכהונה על פי עד אחד; דאלמא לכתחילה נמי מסקינן ליה אפומא דעד אחד אף על גב דאיכא חד ערעור עילויה, דהא מעלין קתני ולכתחילה משמע. ומדאקשינן עליה דתנא קמא ור' אלעזר מדר' יוחנן, שמע מינה דר' יוחנן כדקא סלקא דעתך לטעמיה דרשב"ג סבירא ליה, אלא מיהו הני מילי היכא דהויא ליה חזקה דכשרות, כגון דמתחזק לן באבוה דכהן הוא ונפק עלה דידיה קלא דבן גרושה הוא ואתו תרי סהדי לאסהודי עליה, חד אמר דכהן מעליא הוא וחד אמר דבן גרושה הוא, דמוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה.
- אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות, חד נמי הוי ערעור, ולא מסקינן ליה אלא אפומא דתרי, דבהדיא אסיקנא בפרק עשרה יוחסין, דכי אמר ר' יוחנן היכא דאית ליה חזקה דכשרות, אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות – חד נמי הוי ערעור. וכולהו נמי לא אמרן אלא לתרומה, אבל ליוחסין אף על גב דליכא ערעור כלל לא מסקינן ליה אלא אפומא דתרי, כדמברר בכתובות פרק האשה שנתאלמנה. ושמעינן נמי דהיכא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה דידיה קלא דבן גרושה הוא, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ואסקיניה, ואתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואחתיניה, והדר אתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא, מסקינן ליה כרשב"ג. וכל שכן היכא דאתו תרי מעיקרא דבן גרושה הוא ואחתיניה והדר אתו תרי דכהן הוא, דמסקינן ליה. ודווקא היכא דאית ליה חזקה דכשרות מחמת אבהתיה ולא הויא ליה לדידיה חזקה דפסולא מעיקרא, כגון דלבתר דאיתיליד הוא דנפק עליה קלא, דכהאי גוונא כיון דתרי ותרי נינהו מוקמינן בחזקת אבהתיה כדמעיקרא.
- אבל היכא דנפק מעיקרא קלא אאימיה דגרושה או חלוצה היא, לא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה, אלא אוקי תרי לבהדי תרי והוה ליה גברא ספק פסול, כדאמרינן בקידושין במעשה דינאי, תרי ותרי נינהו והוה ליה ינאי ספק פסול.
- והיכא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא, ונפק עליה דידיה קלא מעיקרא דבן גרושה הוא, אף על גב דליכא סהדי כלל, לא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה, דכיון דאפשר דהוי אבוה כשר ואיהו פסול, אהני קלא לאורועי חזקה דאבוה. והיינו דאוקים למתניתין כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה דידיה קלא דבן גרושה הוא, ואתא עד ואמר דכהן הוא ואסקיניה; טעמא דאתא עד אחד, הא לאו הכי לא מסקינן ליה, דאהני קלא לאורועי חזקה דאבוה. אלא מיהו מסתברא, דהני מילי היכא דנפק עליה קלא מקמי דליתחזק בכהני; אבל נפק עליה קלא לבתר דאתחזק, לא מהני קלא לאורועי חזקה דנפשיה, ואפילו אתו תרי ותרי ואסהידו ביה, הני לאחותיה והני לאסוקיה, לא מחתינן ליה, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה כדמעיקרא. ומעשה דינאי המלך שאני, דנפק קלא אאימיה מעיקרא, אי נמי כגון דנפק עליה דידיה קלא מקמא דליתחזק. עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו בחזקת הבתים:
אי הכי אפילו תרי ותרי נמי — פירש רש"י ז"ל: אפילו תרי אתו בהדי הדדי בפעם שניה, לר' אלעזר לא מסקינן ליה. והרשב"א ז"ל לא פירש כן. וכבר הארכנו בזה לעיל, עיין בלשון הרשב"א והרא"ה ז"ל לעיל:
וזה לשון הריטב"א: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי — פירוש, אם כן דלכולי עלמא מצטרפין לעדות, ובזילותא דבי דינא פליגי, אמאי פליגי כדאתו סהדי דמכשרי ליה במפוזרין? דהא לכולי עלמא מתניתין בהכי מיירי, מדקתני דמעלין לכהונה על פי עד אחד, כלומר שבאו העדים אחד אחד. ולמה ליה לתנא למתנייא הכי? לתנייה לפלוגתייהו כדאתו תרי ותרי. וכי תימא דהיא גופא קא משמע לן דמצטרפין לעדות, הא הוה ליה למתניה בהדיא. אלא ודאי במצטרפין לעדות קא מפלגי, ובפלוגתא דר' נתן ורבנן, הא לאו הכי דכולי עלמא לזילותא דבי דינא לא חיישינן. ע"כ:
ובקונטרס כתוב וזה לשונו: אפילו תרי נמי — מקשינן, מה שנקט חד היינו משום רבותא דרבן שמעון, דאפילו בחד מעלין. ויש לומר דרבי אלעזר לא הוה ליה למתני כדמתנינן עד אחד, כדאמר: במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי אחד, בשביל רבותא דרשב"ג. עוד יש לומר, דהוה לן לאשמועינן בתרי דחיישינן לזילותא לר' אלעזר, והייתי יודע ממילא דלר"ש אפילו בחד לא חיישינן לזילותא, כיון דלכולי עלמא אית להו מצטרפין:
במצטרפין לעדות קא מיפלגי וכו' — ואיכא למידק, אכתי למה להו למיתני הכי, דאתו הני תרי חד קודם הערעור, והאחד לאחר הערעור? לינקוט כגון דאתו תרי ואמרו בן גרושה ואחתיניה, ואתא חד בניסן ואמר דכהן הוא ואתא עד אחד באייר ואמר נמי דכהן הוא, דלר' אלעזר לא מצרפין עדותן, ולרשב"ג מצרפין עדותן, והוו להו תרי ותרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה. ונראה לי דלרבותא קאמר ולאשמועינן כחו דתנא קמא, דאפילו בזמן שבא העד הראשון בתר קלא דעבדינן עובדא על פיו וכעדות גמורה היא, אפילו הכי כיון דאתו תרי ואחתיניה ואתא עד אחד להצטרף עם הראשון אפילו הכי אין מצרפין אותן, וכל שכן כשבאו שני העדים מפוזרין לאחר הערעור, דהתם אין לקבלן, משום דכשבא הראשון – כאילו אין כאן עדות כלל הוא שאין דבריו של אחד במקום שנים, והילכך אף כשבא השני לאחר מכאן אין מצרפין אותן דמקלש קליש ליה לעדותו של ראשון. הרשב"א ז"ל בחידושיו לבבא בתרא פרק חזקת:
וזה לשון הר"ן ז"ל: יש לומר דאי מסקינן ליה, לא מיקרי על פי עד אחד, שהרי על פי שנים העלינוהו. אבל כי אתא עד קמא ואחתיניה בתר הכי, ואתא עד אחד ומסקינן ליה, נראה כאילו העלינוהו על פי עד אחד. הילכך לא מצינן לאוקמי מתניתין אלא בכהאי גוונא. ע"כ:
וכתוב בקונטריסין: אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדות כו' — משמע דלכולי עלמא לא חיישינן לזילותא, מדלא קאמר תרי. ואם תאמר: עדיין תעמוד פלוגתייהו בשנים, מאן דחייש לזילותא אית ליה אין מצטרפין, ומאן דלא חייש אית ליה מצטרפין, ותעמוד כגון דנפיק קלא ועד, והדר אתא עד כשר, והדר אתא עד פסול, והדר עד כשר. מאן דאית ליה מצטרפין, כולם מצטרפין, הכשרים וגם הפסולין, ונשאר פסול, כיון שמתחילה אתו קול ועד ביחד. והשתא לא שייך להקשות אפילו תרי נמי, דלכולי עלמא אי הוו תרי ביחד לא הוו חיישינן לזילותא נגד הקול ועד; דדווקא נגד השנים מקשה הספר, אפילו תרי נמי חיישינן לזילותא.
- ויש לומר, דאי הוה מעמיד כך, לא היה פסול אפילו למאן דאמר אין מצטרפין, כיון שהקול בא מכח עד דלבסוף, ואותו עד אינו מצטרף. עד כאן:
וזה לשון קונטריסין אחרים: מתקיף לה רב אשי אפילו תרי נמי — תימא, נימא דאיירי שהיה שם קול ועד הפוסל, ואחר כך עד המכשיר, ואחר כך עד הפוסל, ואחר כך עד המכשיר, ופליגי בזילותא דבי דינא ולא פליגי במצטרפין. דכי אמר רב אשי דלא פליגי בזילותא דבי דינא, דווקא היכא שבאו ב' הפוסלין ביחד, דלר' אלעזר לא מסקינן ליה אפילו באו שנים המכשירין בהדי הדדי; אבל אם לא באו שנים הפוסלין ביחד, אלא בא עד הפוסל תחילה כדפירשנו, פליגי, דלרבי אלעזר לא מסקינן ליה ולרשב"ג מסקינן ליה, ולא פליגי במצטרפין.
- ויש לומר, כיון שבא עד המכשיר ומסייע לחזקה, ומבטל הקול, בשביל עד הפוסל[1] היינו מורידין אותו, דעד אחד לאו עוררין הוא. ע"כ:
ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין עדותן מצטרפת וכו' — הוצרך תלמודא להביא נמי פלוגתא דר' יהושע בן קרחה, כי היכי דלא נימא דפלוגתייהו דר' נתן ורבנן היינו נמי כשלא ראו שניהם כאחד, אלא זה אומר בפני הלוה וזה אומר בפני הודה, ולהכי סבירא ליה לרבינו דאין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד. אבל היכא שראו שניהם כאחד, אף על גב דלא באו בבית דין כאחד, לכולי עלמא מצטרפין. ומשנתינו דמיירי בענין העלאת כהונה, הוה ליה כראו כאחד ולכולי עלמא מצטרפין, ונמצא דלא מצינן פלוגתא בכהאי גוונא. להכי קא מייתי פלוגתא דר' יהושע בן קרחה, מעתה על כרחיה פלוגתא דר' נתן ורבנן – אפילו ראו שניהם כאחד פליגי, והיינו משנתינו וקל להבין. כן נראה לי:
מתניתין
עריכהמתניתין האשה שנחבשה וכו' על ידי ממון — כלומר, שלא היה לו ממון לשלם, ותפסו אשתו. על ידי נפשות – שהיתה נדונית למות, אי נמי שנתפסה עם בעלה שהיה נכון למיתה; חוששין שמא נתרצה לאחד מהן, כיון שיודעת שבעלה הולך למות. וכל שכן אם היא נתפשה ביניהם לדונה הריגה, דוודאי מפקירין אותה, חיישינן שמא נתרצה לאחד מהן. וכשנעשה להן נס, שיצאו שניהן מתחת ידן, אסורה לבעלה, דרצון בישראל אסור. ר' יהונתן:
על ידי נפשות אסורה לבעלה — פירש רש"י ז"ל: על ידי ממון מותרת לבעלה. דמשום הפסד ממונם מרתתי ואין מפקירין אותה. על ידי נפשות אסורה לבעלה. כי מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר, שמא נתרצה להם באחד מביאותיו. ולפירוש זה סובר, אסורה אפילו לבעלה ישראל. ומיהו אף לפירוש זה, רישא דקתני מותרת לבעלה, אף לבעלה כהן קאמר, כיון דעל ממון הוא ואין מפקירין אותה, אף היא אינה נבעלת להם כלל והם אינם אונסין אותה. דליכא לפרושי דרישא נמי דווקא לישראל מותרת, לפי שאין מפקירין אותה כדי שתהא נבעלת ברצון, אבל באשת כהן אסורה; דהא ליכא למימר כלל. חדא, דהא עלה קאמרינן בגמרא: "לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן, אפילו על ידי ממון אסורה". ואם איתא דרישא דווקא לבעלה ישראל הוא דשרינן ליה, אם כן הוא הדין דכי אתינן לומר דבזמן שיד אומות העולם תקיפה אסורה דאסורה לבעלה ישראל קאמר; והא לא איפשר, מדאתינן לסיועיה בלישנא בתרא מההיא דאשקלון, וההיא לעניין כהונה הוא דאסורה, כדקתני: "וריחקוה בני משפחה". ועוד, דבפרק קמא דעבודה זרה מוכח דרישא דמתניתין בחזקת שלא נבעלה כלל משוינן לה, דרמינן התם ממתניתין דקתני: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הרביעה", ותנן: "לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע"? ומשנינן: "הא לכתחילה הא דיעבד", כלומר דבדיעבד לא חיישינן לרביעה כלל. ואמרינן: "ומנא תימרא דשני לן בין לכתחילה לדיעבד? דתנן: 'לא תתייחד אשה עמהם', ורמינהו: 'האשה שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה'". וזו ראיה ברורה דרישא דמתניתין אפילו לכהונה מותרת, ולא חיישינן לבעילה כלל. ואף לשון רש"י ז"ל יש לפרשו כן יפה.
- ומיהו גם במאי דפריש מרן ז"ל דסיפא אסורה לבעלה ישראל, שמא מתוך שנהגו בה מנהג הפקר נתרצית להן באחד מביאותיהן, בתוספות הקשו על זה הטעם, דאם כן שבויה תהא אסורה לבעלה ישראל, דשבי כולהו איתנהו ביה ונוהגין הן בה מנהג הפקר; ואילו אנן שרינן לה, ואפילו בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן, וכדתנן: "אם תשתבאי אפריקינך ואותבינך לי לאנתו". ותו, מנשי דגנבי גנבי, דאמרינן בגמרא דאע"ג דממטין להו נהמא וממטין להו גירי שריין, דמחמת יראה הוא דעבדן, ולא חיישינן להן לרצון עד דשבקינהו ואזלן בתרייהו, דאלמא חזקת בנות ישראל שאין נבעלות ברצון.
- ועוד השיבו מאסתר שנתן אחשורוש כתר מלכות בראשה ונהג בה מנהג הפקר, ולא חשו שמא תתרצה לו באחת מביאותיו ולא אסרוה על מרדכי, כדאיתא באגדה דמגילה על מה שכתוב "כאשר היתה באמנה אתו". ואעפ"י שאסתר צדקת היתה, מכל מקום אם איתא דבאידך חיישינן לריצוי ע"י הפקר בעילות הרבה, להא ודאי הוה ליה למרדכי למיחש מתוך שהמליכוה תחת ושתי.
- והתוס' נתנו טעם אחר בדבר, דכיון דע"י נפשות הן ממש נחבשות וידען דאזלן לקטלא ממש, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והן מפקירות עצמן אליהן ונבעלות ברצון כדי שלא יהרגום. והא לא דמיא לשבויה ולא לנשי דגנבי גנבי, דהתם לא קיימן לקטלא, וכל שכן דלא דמיא לאסתר כלל. ומתניתין מלתא פסיקתא קתני ברישא: מותרת אפילו לבעלה כהן ואין חוששין שנבעלה כלל; וסיפא אסורה אפילו לבעלה ישראל. ובגמרא אמרינן על רישא: לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן אסורה לבעלה כהן מיהת. וכהן[2] הוא דרישא, כיון דאפילו לכהן שריא לא הוה ליה למתני מותרת לבעלה, דהא לכולהו כהנים הוא דשריא, דבכל פיסול כהונה ליכא למנקט בעלה; אבל איידי דקתני סיפא "לבעלה" משום אשת ישראל, נקט רישא נמי "לבעלה".
- ורבינו ז"ל אומר בשם רבו רבינו הגדול, דכולה מתניתא באשת כהן דווקא, בין רישא בין סיפא; אבל באשת ישראל, אפילו ע"י נפשות מותרת לבעלה, דלעולם חזקה הוא שאין אשת ישראל נבעלה ברצון, וכל מאי דעבדן מחמת אונס הוא דעבדן, וכדאמרינן בנשי דגנבי גנבי. והא דקתני "לבעלה" ולא קתני "אסורה" סתם, אי נמי "פסולה לכהונה", רבותא אשמועינן דאפילו מבעלה כהן מפקינן לה, ואגב סיפא נקט רישא נמי לבעלה, כדפרישנא. והשתא אתיא מתניתין בפסולי כהונה דומיא דכוליה פרקין, וכי קתני סתמא "האשה שנחבשה", אדלעיל קאי דמיירי בשבויה כהנת. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממונות מותרת לבעלה פירוש, על ידי ממונות מותרת, דמרתתי להפסיד ממונן ואין מפקירין אותה, ואין חוששין שמא בא עליה, כמו שמפורש בריש פרק אין מעמידין. ופירשה רש"י ז"ל באשת ישראל, ועל ידי נפשות אסורה, דהואיל ונוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהן.
- וקשיא לי עלה טובא, דהא אמרינן בגמרא: לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממונות אסורה, דכיון דאין חוששין להפסד ממונן חיישינן שמא נתרצית. אם כן שבויה היכי שריא לישראל? לא מבעיא בזמן הזה דוודאי אסורה, אלא אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם נמי אסירא, דהתם ודאי ליכא למימר מרתתי משום הפסד ממון ובוודאי חוששין שמא נאנסה; ניחוש נמי שמא נתרצית באחד מהן? ותנן: "ובאשת ישראל ואהדרינך לי לאנתו". ואמאי? הא ישראל וכהן כי הדדי נינהו להא מלתא. וליכא למימר דבשבויה הקלו, דנחבשה נמי כשבויה היא, שהרי ליכא הכא עידי איסורא. ואי משום דמנוולא נפשה, הך נמי רבותא. ועוד, שאף על פי שהקלו בה משום האי טעמא, לא התירוה לגמרי, ואין לחלוק בינה לנחבשה; ואדרבה שבויה אסורה שנוהגין בה מנהג היתר, שהרי שלהם היא ודמיא להורהנה.
- ועוד, מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין: "רבינא אמר, לא קשיא, הא לכתחילה הא דיעבד. ומנא תימרא דשני בין לכתחילה לדיעבד? דתנן: לא תתייחד אשה עמהן, ורמינהי: על ידי ממון מותרת לבעלה וכו'. ודילמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא, והכא היינו טעמא דמתיירא משום הפסד ממונו. תדע, דקתני סיפא: על ידי נפשות אסורה, ותו לא מידי". אלמא כל שנתייחדה עם עובדי כוכבים אסורה, והיאך אפשר לומר כן באשת ישראל?
- ועוד קשיא לי הא דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה: הני נשי דגנבי גנבי שריין לגוברייהו וכו'. והתם ליכא משום הפסד ממון, ואין אוסרין אותן. ואמאי? ליחוש שמא נתרצית לאחד מהן. ותו, הא דאמרינן בריש פרק דמכילתין: "ולדרוש להו דאונס שרי". ואמאי? כיון דקא אנסי לה ובעיל לה הגמון, ניחוש אז שמא נתרצית באחת מביאות שבא עליה. והא ליכא למימר דאנן ידעינן באונסה הואיל ונתפסה בפנינו; דילמא בתר הכי נתרצית בבעילותיו? אטו מי שצריך התם עדים שתהא צווחת מתחילה ועד סוף? ותו, הא דאמרינן התם (מגילה יג, ב) גבי אסתר שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי. ואמאי? ניחוש שמא נתרצית.
- אלא ודאי לעולם אין חוששין שמא נתרצית באשה שנשבית ושנחבשה ונתפסה לפנינו, וכל ישראל קדושין הם. ואם תאמר משנתינו? כבר הוקמה רבינו חננאל וכל רבותינו הגאונים ז"ל באשת כהן. ואי קשיא דהא "האשה" קתני, משמע אפילו באשת ישראל? לא, דכולה מתניתין בכהנות מתניא בין רישא בין סיפא, ולהכי קתני לה סתם.
- אלא הא איכא לעיוני: אי באשת כהן, מאי אסורה לבעלה? לכולהו כהני נמי אסורה. ואיכא למימר דסיפא רבותא קא משמע לן, דאף על גב דאית לה בעל, כיון דעל ידי נפשות היא לא מרתת גוי. אי נמי משום סיפא קתני "בעלה", דהא מפרש בגמרא "על ידי נפשות" כגון נשי דגנבי ואשתו של בן דינאי, והכי קאמר: אם נתפשה על ידי שנדון להריגה אסורה (שנבעלה), דכיון שכן אין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאונסה. והא דאמרינן: "והוא שנגמר דינן להריגה", כלומר: דינן של גנבים ורוצחין הללו, שאלמלא כן, כיון שנחבשה בנודע אין אונסין אותה, שמא תהא צווחת למלכות; מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה עמהן שאין לחוש, ולפיכך אסורה כדמסקינן בפרק אין מעמידין.
- ושוב ראיתי בתוספות שמעמידין משנתינו בין באשת ישראל בין באשת כהן, ומתיר על ידי ממון בכהן משום הפסד ממונן, ואוסר על ידי נפשות אפילו בישראל משום שפחדה מרצה אותה. ומה שאמרו בזמן שידן תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה, בכהן. ומה שאמרו נגמר דינן להריגה, דוקא לאוסרה אפילו לישראל, הא לכהן כל היכא דלא חיישינן לממונן אסורה. מפסיקין הא השמועה לחתיכות ואינה עולה בידם, דכל ריצוי שמחמת פחד מותרת לישראל, ואין טעם על ידי נפשות אלא כמו שפירשתי, כדמוכח בנשי דגנבי כדאמרן. והא דאמרינן בגמרא: "בבת ישראל", נשואה לכהן היתה, וראיה לדבר "ורחקוה בני משפחה", ואילו באשת ישראל, בני משפחה למה רחקוה? ע"כ:
וכתוב בקונטריסין: על ידי ממון מותרת וכו' — כתבו התוספות: נראה דאפילו לבעלה כהן וכו'. ואומר מהר"ש, דדעת רש"י אינו כן, דקאמר: ואין מפקירין אותה. פירוש, ואין אנו חוששין שמא נתרצית. ועל ידי נפשות אסורה וכו', פירוש, דהואיל ונוהגין בה הפקר חיישינן שמא נתרצית, אבל לעולם לאונס חיישינן לרש"י ז"ל כמו שבויה, ואם כן אסורה לכהונה.
- והאריכו לתרץ ראיות התוס' ז"ל, ולאפס פנאי כעת לא יכולתי להאריך, וגם כי כבר מוכן הכל בדברי הראשונים ז"ל דכתבינן לעיל.
ובשיטה ישנה כתוב: על ידי נפשות אסורה לבעלה — פירוש, אפילו לישראל, כי מפני שאינה בוטחת לחזור עוד לבעלה, מתרצה ונבעלת ברצון. והיינו דקתני לבעלה, ורישא תנא לבעלה משום סיפא. אבל אי סלקא דעתך סיפא נמי לישראל מותרת, ליתני "אסורה" ו"מותרת" סתם, דהא כולה בכהן מיירי, ואפילו אם היא פנויה אסורה עליו. ע"כ:
וכתוב בקונטריסין: גליון: ונקט רישא לבעלה אגב סיפא. וקשה, נימא איפכא, דמותרת דווקא לישראל ואסורה לכהונה, ובסיפא אסורה דווקא לכהונה? וכי תימא: אם כן יאמר בסיפא אסורה לכהונה, ונקט סיפא אגב רישא. אלא אומר מורי הרב שאין אנו צריכין לגליון כלל, אלא הטעם, דברישא נקט לבעלה ולא נקט "מותרת לכהונה", משום דמה תטעה? שתאמר מותרת לישראל אבל לכהונה אסורה, אי נמי שנטעה להחמיר? דאין חושש בזה. אבל בסיפא, כיון שהיתה אסורה אפילו לישראל, אם היה אומר "אסורה לכהונה" הייתי טועה להקל, שהייתי אומר לישראל מותרת, להכי נקט לבעלה בסיפא. ע"כ:
על ידי נפשות — כתב רש"י ז"ל: שהיתה נדונת למות. וצריך פירוש לפירושו, דבגמרא אמרינן: כגון נשי גנבי וכו'. ונראה דסבירא ליה לרב ז"ל, דלכולי עלמא פשיטא דמתניתין היינו שהיא גופה נדונת למות. אלא דרב מוסיף עלה, דנשי דגנבי נמי מיקרי על ידי נפשות. ולהכי פירש רש"י ז"ל לדחויי פירוש הגאונים, דמוקי לכולי מתניתין באשת כהן, וקשיא להו מאי לבעלה דקתני? ותירץ הרמב"ן ז"ל, דלאשמועינן דעל ידי נפשות דבעל נמי אסורה, וכמו שהאריך ז"ל לעיל וכדכתיבנא. לכך פירש רש"י ז"ל, דפשיטא דמתניתין בעל ידי נפשות דאשה גופא קא מיירי, הלכך על כרחך באשת ישראל מיירי ולהכי נקט לבעלה. כן נראה לי:
גמרא
עריכהלא שנו אלא שיד ישראל וכו' — תימא, אם כן אפילו על ידי נפשות מותרת. ויש לומר דהכי פירושו: ידינו תקיפה, שאינן רשאין לעשות שלא כדין כדינן, אבל שיצטרכו לעשות דיננו ולא דינן לא. ודיניהן הוא שמפקירין נשי גנבי או אשתו של בן דינאי, ע"כ. קונטריסין:
אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן אסורה — לכהן, אבל לישראל ודאי מותרת, דלא אסרינן לה לישראל בעלה אלא על ידי נפשות, שמתרצה מתוך שאינה בוטחת לחזור עוד לבעלה, כדפרישית. שיטה ישנה.
- נמצא לפירוש זה, כי קאמר: לא שנו, לא קאי אלא אמאי דקתני רישא מותרת ולא קאי א"לבעלה", דהא לישנא ד"לבעלה" משמע דמיירי באשת ישראל. וכבר כתבו בשיטה דנקט ברישא לבעלה משום סיפא. ומיהו לשיטת רש"י ז"ל, דטעמא דעל ידי נפשות אסורה היינו משום דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצית באחד מהן, מעתה אף על ידי ממון, כשיד אומות העולם תקיפה יש לומר כן, ואפילו לבעלה ישראל אסורה. וכיון שכן, כי קאמר לא שנו, אכל מאי דאיתמרא ברישא קאי. וזה שכתב רש"י ז"ל: לא שנו. דעל ידי ממון מותרת לבעלה, ודוק. כן נראה לי:
ואם אי אתם מאמינים וכו' — ואם תאמר, כיון דעדים היו מעידים שלא נסתרה ושלא נטמאה, על כרחם היה להם להאמין עדים העדות, ומה היה הריחוק של בני משפחה? ומאי האי דאמרי רבנן: האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה? יש לומר, לא היו עדים כשרים אלא עבד או שפחה, והם היו מעידים שהורהנה, ובני משפחה היו חוששין לדבריהם והיו מרחיקין אותה, ולא היו מאמינים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה. ואמרו להם חכמים, דמשום מיגו מיהא הוה להו להימונינהו, ואם אינם רוצים להאמינם שלא כדין כמו שהדין נותן – לא יאמינום לא מאיסור ולא מהיתר. מיהו אם היו עדים כשרים מעידים שהורהנה היינו אוסרין אותה. שיטה ישנה:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ועדים מעידים אותה שלא נסתרה — פירוש, לא עדים כשרים היו; דאם כן, למה היו רוצין בני משפחה להרחיקה? דעל כרחייהו היה להם להאמין העדים. אלא בעבד ושפחה מעידין אותה היה, ולפיכך היו בני משפחה חוששין להם. ואמרו להם חכמים, דמשום מיגו מיהא היה להם להאמינם.
- ואפ תאמר: למה להם לחכמים שיאמינם משום מיגו? הא מדינא מהימני, ואע"פ שיש עדים שהורהנה, כדין שבויה. ויש לומר, דהורהנה שאני, שאינה מנוולת לפניו כל כך. ועוד, שדינן כך היה, דכיון שעבר זמן הלוואתן היתה שלהם לגמרי, והלכך חוששין לה. אבל משום מיגו מיהא נאמנין וכדאמרינן בסמוך: טעמא דעדים מעידין כו'. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם אין אתם מאמינים שהיא טהורה — פירוש, כגון שלא באו עדים כשרים. אל תאמינו שהורהנה, דהא ודאי לעניין שבויה בעינן ב' עדים כשרים, ובטהרתה נאמן אפילו עבד ואפילו שפחה, חוץ משפחתה. ע"כ:
והא אשקלון דיד אומות העולם תקיפה וכו' — פירש רש"י ז"ל, דאשקלון מארץ פלשתים, ועוד שכבר גלו ישראל, ע"כ. והטעם האחרון עיקר לי, דהא איכא אשקלון שהיה בארץ ישראל, כדאיתא בספר יהושע וכדתנן בפרק קמא דגיטין. הריטב"א ז"ל:
וקתני הורהנה — פירוש, שהורהנה אצלם שאם לא יפדוה ליום ידוע שתהא מוחלטת להם, וכההיא דאמרינן בפסחים פרק כל שעה (דף לא.): כגון שהרהינו אצלו.
הורהנה אין נחבשה לא — פירש רש"י ז"ל: הורהנה. דמדעת נתמשכנה, וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של ע"ג כדיניהם, ומשום הכי בעינן עדים שלא נסתרה. אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים, הואיל ועל ידי ממון, ע"כ. פירוש לפירושו, דקא סלקא דעתך השתא דלהכי טרח תנא למתני "הורהנה", לאשמועינן: הא הפרישה, וליכא הפרישה בין הורהנה לנחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאוה, שאם עדיין לא הגיע זמנה לפדות לא חמירא מנחבשה. ויפה כיון ז"ל. הריטב"א ז"ל:
ואכתי קשיא לי: ודקארי לה מאי קארי לה? והא פשוט הוא לשנויי דמעשה שהיה כך היה. ונראה לי, דמאן דאותיב סבר, דבשלמא אי יש חילוק בין הורהנה לנחבשה היינו דאמרו להם חכמים: אם אתם מאמינים וכו', דבעי לדמויי עדות שהורהנה לעדות שלא נסתרה. אבל אם אין חילוק בין הורהנה לנחבשה, מאי קא מהדרי להו רבנן? והרי החבישה מילתא דעבידא לאגלויי, דהכל רואין החבישה, ולכך יש להאמינם, אבל הטהרה מפיהם אנו חיין. ומיהו אם יש חילוק בין הורהנה לנחבשה, אף על פי שהכל רואין האשה שנחבשה, אין הכל יודעין אם בדרך הרהון או בדרך חבישה בעלמא, והלכך הוה ליה עדות זה כעדות שלא נסתרה ושפיר קאמרי ליה רבנן: אם אתם מאמינים וכו'. כן נראה לי:
הערות
עריכהקישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה