ויקיטקסט

בן יהוידע/כתובות/פרק ב

< בן יהוידע

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טז

עריכה

כיצד מרקדין לפני הכלה קשה הול"ל כיצד מקלסין, כי בדברי קלוס משתעו ב"ש וב"ה, ולאו בגוף הריקוד. ונ"ל בס"ד דהתנא קרי לקלוס בשם רקוד, מלשון הרקדת הקמח, להבדיל הפסולת שבו לזרקם וליקח הסולת נקי, כן קלוס זה צריך לעשות בהרקדה שידקדק להעלים המומין ולהזכיר השבח דוקא. אך מקשים אמאי לא אמר כיצד מרקדין לפני החתן, ותירץ בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, דהאשה ניחא לה אפילו באדם פחות ובעל מום ושחור, דטב למיתב טן דו וכו' ולכן אין צריכין להמציא לחתן חן בעיני הכלה, אך הכלה צריך שתמצא חן בעיני החתן, לכך עושין הקלוס לה. ועוד הכלה כיון שנשאת נקשרת בחבלי החתן, שאינה יכולה לבעוט ולישא איש אחר, דאתתא לבי תרי לא חזיה, אבל החתן אפשר שיקח לו אשה אחרת על כלתו אם לא תמצא חן בעיניו, לכך עוסקין בקלוס שלה דוקא, עכ"ד נר"ו:

שם. בש"א כלה כמות שהיא. פירשו התוספות ז"ל, דאם יש בה מום ישתוקו. והקשה הרי"ף ז"ל כיון דלבעלת מום ישתוקו, א"כ אין אומרים כלה כמות שהיא ע"ש, וגם לפירוש שני קשה כי לשון כמות שהיא לאו משמע שיעלימו דבר. ונ"ל בס"ד הכונה, המרקד אומר דברים אלו כלה כמות שהיא, והכונה לומר בעת שראה אותה החתן קודם ארוסין לא עשו לה סרק וכחל ושאר מיני יפוי כדי שתטב בעיניו, אלא הראו אותה לו כמו שהיא, והוטבה בעיניו. או יובן בס"ד הכונה, דאיש ואשתו קודם בואם לעוה"ז, נזדווגו זע"ז בעולם הנשמות, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, נמצא הלוקח בת זוגו אז כמו שהם מחוברים זע"ז למטה, כן השרשים שלהם מחוברים זע"ז למעלה בעולם הנשמות, ולז"א המרקד כלה כמות שהיא, ל׳ החתן לקח בת זוגו ולא חטפה מזולתו, ונמצא זו היא כלה של החתן כאן בעולם התחתון, כמו שהיא באמת בעולם העליון, במקום שרשים שלהם, ששם יחדו ידובקו:

שם . ובה"א כלה נאה וחסודה. נ"ל בחרו בלשון זה לרמוז לפי דרכם על כנסת ישראל, שתתעלה גם היא במצות הנשואין אשר עשו ישראל, והיא נקראת כלה. ואמר נאה, בחמשה גבורות שהם נוי לה, וחסודה בחמשה חסדים. ונ"ל אע"ג דדברים אלו אומרים לזו הכלה שלפניהם, אין כאן חשש שקר, דמכוונים על הנפש, כי בנות ישראל יש להם נפש קדושה בודאי, ועליה אומרים כלה נאה וחסודה. אמנם הריטב"א ז"ל נתן טעם, כל שהוא משום דרכי השלום אין בו חשש מדבר שקר תרחק, ולפ"ז י"ל למה השיבו ב"ה לב"ש ממנהג העולם, יאמרו להם הלכה זו דמשום דרכי השלום ליכא איסורא, ודין זה מוכרח דמצינו שינה הקב"ה מפני דרכי השלום, ומהאי טעמא אמרו בגמרא דיבמות דמצוה לשנות מפני דרכי השלום. ונ"ל בס"ד, דאמרי ב"ש זה תינח היכא דאיכא קטטה, בודאי אז מצוה לשנות כדי שלא יהיה מריבה, אך כאן החתן ראה את אשתו ורצה בה ולקחה, ועתה אינו מהרהר אחריה כלום, ולמה תשנה ותשקר, ויותר טוב לשתוק, לכך הביאו ב"ה דבר זה, מנהגו של עולם לוקח חפץ מן השוק צריך להשביחו בפניו, ואע"פ שאין הלוקח קורא תגר על קניית החפץ, ולכן השתא אם ישתקו יאמר החתן מאחר דאפילו לוקח חפץ משבחים אותו בפניו, ולאשתי שלקחתיה למה שותקין ואין משבחין, אלא ודאי מומין יש בה, ונמצא שתיקה דילהון יתעורר ממנה שנאה בין החתן לכלתו, ולכך הוי זה כמו בעת קטטה ומריבה שצריך להשביחה אפילו בדברי שקר: ובאופן אחר נ"ל בס"ד לפרש דברי ב"ש וב"ה, בהקדים מ"ש הרב נחלת בנימין ז"ל, הטעם שמוכר האב את בתו ולא מוכר בנו, והוא דתנן כי יקח איש אשה מי חוזר על מי, בעל אבדה שהוא זכר חוזר על אבידתו שהיא הנקבה. א"כ הנקבה כשהיא בבית אביה היא של בעלה הזכר, והיא אבדה שלו שמונחת בבית אביה, ושנינו המוצא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל, ולכן האב חייב במזונותיה, וכל שבח נעוריה שלו עד עת בגרותה, או עד שתגשא לאיש, שתחזיר האבדה לבעליה, וזה הגיעם למנהגן של ישראל שנוהגין להפריז נדונייא לחתנים, ופוסקין להם מעות, כי מנהגן תורה הוא, דתמן תנינן אם היה שכרן יותר מאכילתן אז היתר לבעלים, ואולי כל שבח שלה עולה יותר מן מזונותיה, לכן נותן האב נדונייא לבעל כדי להחזיר לו המותר, כלומר בתי היא חשובה מאד, השבח שלה עלה יתר מן מזונותיה, והא לך המותר עכ"ד יעי"ש: והנה שבחים של האשה הם בעניינים חלוקים, יש ראוי להשביחה בתואר ויופי, ויש ראוי להשביחה במידות הטובות ויראת שמים, ויש ראוי להשביחה באמנות ידים מלאכה פ׳ ומלאכה פ' ורבים המה, ויש ראוי להשביחה על בינתה ושכלה ודעתה, ויש ראוי להשביחה על זריזות שלה, ועוד כמה עניינים חלוקים, ובש"א כלה כמו שהיא, שאם היא משובחת מצד אומנות ומלאכות ישבחוה בהם, ואם היא משובחת בדבר אחר ישביחוה בו, באופן באותו דבר שראוי להשביחה בו ישבחוה ולא ישקרו, אמנם ב"ה חוששין לתקנת האב, וס"ל דאם היא ראויה לשבח במלאכות או בזריזות או בבינת הלב וכיוצא, אם ידברו בשבחה בדברים אלו, איכא למיחש שמא תתגנה הנדונייא בעיני הבעל, כי יאמר אשה כזאת ודאי יש אצל אבית סך גדול יתרון נוסף על מזונותיה, ודאי שיתן הנדונייא כפלי כפליים על סך שנתן, ולכן כדי שלא תמעט בעיני החתן הנדונייא שנתן אביה, ס"ל לב"ה אם ראויה שתשובת במלאכות ומעשה ידיה וחכמתה ובינתה וזריזותה לא ישבחו אותה בשבחים אלו, כדי שלא תמעט הנדונייא בעיניו, אלא ישבחו אותה בדברים אלו בלבד, הא׳ נאה ביופי, והב׳ חסודה לשון חסידות, שיש לה יראת שמים ביותר, שנזהרת במילי דחסידותא נמי, יען כי מאלו השני עניינים אין בא יתרון לענין ממון, דאם היא יפה וגם חסודה, מה הרווחה יש לאביה מזה, ואדרבה להפך, אבל שאר דברים לא יזכירו בשבחה:

הרי שהיתה חגרת או סומא. הא דנקטו מומין אלו שהם חסרון אברים להדיא, ולא אמרו בסתם הרי שהיתה מכוערת או שחורה. איך אומרים נאה, כי למכוערת או שחורה אפשר לעשות לה תיקון לפי שעה בצבעונים וקשוטי זהב, ותתראה נאה לפי שעה, ואין נראה דבריהם שקר להדיה אצל החתן, אן חגרת או סומא שהוא חסרון בגופה להדיא, אין לזה תיקון אפילו לפי שעה, ואם יאמרו נאה הרי ניכר דבריהם שקר לפני החתן ומה יועילו דברים אלו:

דף יז

עריכה

כי סמכו רבנן לרבי זירא שרו ליה הכי לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן. נ"ל בס"ד האדם נשלם בחכמת התורה מרבותיו וחבריו ותלמידיו, כמ"ש הרבה תורה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, וכאן באו לשבחו שאפילו לא כחל, ר"ל אפילו אם לא היה למד תורה מרבותיו, ולא שרק אפילו אם לא היה למד מחבריו, ולא פירכוס אפילו אם לא היה למד מתלמידיו, עכ"ז יעלת חן, שהיתה חכמתו מרובה משל אחרים מיניה וביה, מחמת כי לבו פתוח כפתחו של אילם, והיה לבו נחל נובע חכמה ובינה ודעת. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, נקטו ג' דברים אלו כחל שרק פרכוס, כנגד שלשה דברים המסבבין לת"ח שיעלה לגדולה יותר מחביריו, הא' אם הוא עשיר ג"כ, והב׳ אם היא בר אבהן שאבותיו גדולים, והג׳ אם הוא בעל לשון צח ויש לו כח הדיבור יפה לרצות לאחרים בנועם לשונו, וכאן באו לשבח לר׳׳ז מה שהעלה חן על חביריו לא מחמת עושר, ולא מחמת כבוד אבותיו, ולא מחמת נעימות שפתיו וצחות לשונו, אלא העלה חן מיניה וביה, מרוב גודל חכמתו ובינתו, עכ"ד נר"ו:

רבא דעמיה מדברנא דאומתיה וכו'. נראה בודאי מן השמים שמו בפיהם דברים לשבח את קדוש אלקים רבי אבהו, ולכן יש לדרוש בדברים אלו, רבא דעמיה שמלמדם תורה, מדברנא דאומתיה בענייני גשמיות ודרך ארץ, בוצינא דנהורא שמאיר להם בזכותו למעלה לבטל מעליהם גזרות קשות ורעות, בריך מתייך לשלם ר"ל ביאתך אצלינו היא שלום לנו, שמתברכים בביאתו אצלם ע"ד מש"ה ויברך ה׳ את המצרי בגלל יוסף. או יש חכם שולט באומתו ומנהיגם בכח הניתן לו מן המלכות, ויש שהם סריס למשמעתו משום כבוד תורתו וכאן אע"פ דרבי אבהו גדול היה בבית קיסר, ויש לו כח ממשלה בעמו מאת הקיסר, עכ"ז משום כבוד תורתו שהוא רבא דעמיה, הוא מדברנא דאומתיה שסרים למשמעתו. ומ"ש בוצינא דנהורא יש לו דעת ושכל רחב להתנהג בכמה אופנים לכל אחד כפי מזגו וטבעו ושכלו ועניינו, ולכך קראוהו בוצינא דנהורא, לפי כי נראה באור כמה גוונים, כן הוא לכל אחד מאיר לו כפי טבעו ומזגו ובינתו: או יובן בס"ד ע"פ מ"ש בגמרא, אל תשב בעיר שראשיה ת"ח, יען כי עוסקים בלימודם ואין שמים לב על הנהגת העיר וצורכי ציבור, ולזה שבחו את רבי אבהו אע"פ שהוא רבה דעמיה, חכם וראש ישיבה, עכ"ז ידיו רב לו להיות מדברנא דאומתיה, שעוסק בצרכי ציבור ומנהיגם כראוי, ועוד ג"כ היתה לו זאת שלא נתמעטה אור תורתו מחמת עסקו בצרכי ציבור, אלא עודנו בוצינא דנהורא שמנהיר עיני חכמים בהלכה. או יובן בוצינא דנהורא דהכל מדלקין ממנו והוא אינו חסר כלום, בריך מתייך לשלם פירוש אע"פ שכפי מנהגו של עולם מוכרח שימצא לך שונאים בבית קיסר מחמת קנאה, כי כן דרכם לקנאת באיש יהודי בעל גדולה עכ"ז אקיים בך ברצות ה' דרכי איש גם אוייביו ישלים איתו לכך מתייך לשלם כי הכל בשלום עמך:

שם. שהיה נוטל בד של הדס וכו׳ נ"ל בס"ד טעם שהיה נוטל הדס, לסימן טוב שיזכו לבנים צדיקים שנקראים הדסים. או יובן הד"ס עולה מספר בן טוב, שיזכו לבן טוב חכם ויר"ש:

שם. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת. נ"ל בס"ד טעם למספר שלש כנגד הארת שם יה, שזכו בו איש ואשתו בנשואין, וידוע כי אותיות י"ה הם ג' ספירות קוץ של יו"ד בכתר, ויו"ד עצמה חכמה, ואות ה׳ בינה. או יובן כנגד ג' אותיות אדם, שזכו בהם עתה ע"י נשואין, כמ"ש חז"ל ע"פ זכר ונקבה בראם ויקרא שמס אדם. או יובן כנגד שפע בני חיי מזוני, שזוכים לזה עתה ע"י שלימות מצוה זו, במחשבה ודבור ומעשה: ועוד נ"ל בס"ד, מרקד אתלת, כי במערבא אמרי לחתן מצא או מוצא, היינו מצא אשה מצא טוב, או מוצא מר ממות את האשה, כי המובחרת היא אשה בעלת שלש אותיות ולא האשה בעלת ארבע, והמובחר הוא מצא שהוא שלש אותיות כנגד טוב שהוא ג׳ אותיות, ולא כנגד ממו"ת שהוא ארבע אותיות, ולכך מרקד אתלת מעלה שלשה ומוריד שלשה. או יובן בס"ד מרקד אתלת, כניד ג' זמנים שיש לאיש ואשה, הא' בזווגם יחד בעולם הנשמות, והב' כשבאו לעוה׳׳ז, הוא בבית אביו והיא בבית אביה עד נשואין, והי' אחר שנשאו זא"ז שהם דרים זה עם זה, וזמן השלישי נשלם עתה בעת שהוא מרקד, לכך מרקד אתלת: והנה ענין הרקוד, פירש רש"י זורק אחד ומקבל אחד, שעושה עליה וירידה. ונ"ל בס"ד שרמז בזה על עניינם דלגבי האיש אתמר נחות דרגא ונסיב אתתא וזו היא ירידה, אך לגבי אשה נאמר עליה, שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו. או יובן עליה רמז לעליית ג"ק בסוד מ"ן, וירידה רמז לירידת מ"ד:

שם. קא מכסיף לן סבא. קשה והלא התנא הגדול רבי יהודה בר אלעאי דקדים מיניה הוה עביד הכי, שנוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה. ונ"ל בס׳׳ד דרבי יהודה אפשר לא הוה עביד זה בפומבי לפני המון העם, אך רב שמיאל הוה עביד הכי לפני המון העם. ועוד נ"ל, דלא אמר קא מכסיף לן מכח הרקוד, דהא הכל יודעין שמצוה גדולה איכא לשמח חתן וכלה, אך מקודם היה דרכן של סואבי יין לרקד בחניות ובמשתאות, כדי שיתנו להם יין לשתות, וכמ׳׳ש רש"י ז"ל בפסחים דף כ"ט, ענין מרקד בי כובי, ולכן אמר מכסיף לן, שיאמרו המון העם אין כונתו בשביל מצוה אלא כדי לשתות יין, אבל רבי יהודה היה ידוע לכל שאין יכול מצד טבעו ומזגו לשתות יין, וכמ"ש היא עצמו לאותה מטרוניתא, שאין שותה יין אלא רק ארבע כוסות של ליל פסח, ועל זאת השתיה היה לו כאב הראש מפסח ועד החג, כדאיתא בירושלמי, וא"כ הכל יודעים שעיקר בשביל מצוה וליכא בזה זלזול:

שם. רב אחא מרכיב לה אכתפיה. נראה ודאי שהיתה יושבת על כסא, והוא מרכיב הכסא על כתפו ומרקד, באופן שלא היה נוגע גופה בגופו, וזה פשוט וברור. ומל' מרכיב אכתפיה, כי כתף הוא מספר ת"ק, שהוא מלוי שם שדי, שממנו מתברכים רמ"ח אברים של האיש, ורנ"ב אברים של האשה, שהם סך הכל ת"ק כנודע, ורמז להם בזה, כי עתה ע"י נשואין נשלם אצלכם הארת מלוי שם שדי הרמוז בכת"ף, כמ"ש רבינו האר"י ז׳׳ל שהכתף בו רמוז מלוי שם שדי שעולה מספר כתף:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/בן_יהוידע/כתובות/פרק_ב"